תגית: ג'ואנה טרולופ

ג'ואנה טרולופ, "המקהלה": מי עשוי ליהנות ממנו

מצד אחד, הכול בחיים משתנה בלי הרף: "בני אדם, כמו גם הקשרים ביניהם, לא נשארים קבועים במקום אחד. הם מתפתחים, או מתים". כך אומר ליאו, נגן אורגן מוכשר, להנרי, ילד בן אחת עשר. ליאו מנצח על המקהלה הכנסייתית שבה הנרי, זמר מוכשר מאוד, מככב. וליאו מאוהב באמו של הנרי, הנשואה לגבר אחר, ולכן מחולל שינוי עצום בחייו של הילד. 

מצד שני, מה שחשוב באמת אינו אמור להשתנות. כך לפחות מאמינים האנשים החיים בספר המקהלה, The Choir, שכתבה ב-1988 הסופרת האנגליה ג'ואנה טרולופ, קרובת משפחה של הסופר הנודע, אנתוני טרולופ (מי שכתב, בין השאר, את סדרת הספרים משפחת פליסר, שהבי-בי-סי עיבד בשנות השבעים לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, שהוקרנה גם בישראל). 

הרומן The Choir מתרחש בעיירה הכפרית אלדמינסטר שבאנגליה. הקתדרלה הגדולה שבעיירה היא אטרקציה תיירותית ומקור של כוח וגאווה לתושביה, אבל גם לדאגה רבה: על ההדר והיופי שבה ניחנה מאיימים פגעי הזמן שחייבים לטפל בהם כדי לשמר אותה. אבל שיפוץ כזה יעלה הון תועפות. מה עושים?

העובדה שהיא מושכת תיירים יכולה גם להרגיז את אחד ממעריציה האמונים על טיפוחה: הוא מבחין ב"וולגריות המטומטמת" של המבקרים, בכך ש"הם מעדיפים בלי בושה את הגס והקלוקל", ומעוררים בו גועל. "כשהוא עומד בקתדרלה הוא רואה בעיני רוחו את הקהל המקורי, של ימי הביניים, האנשים שהגיחו מתוך החורים והבקתות שלהם, עומדים ונועצים מבטים אפופי מורא ולהט ביופיו של המקום; נשמותיהם של אנשים כאלה נראו לו יקרות ערך. ואז הוא יצא מתוך המתחם ומצא את התיירים הלבושים באימוניות, מוקפים בפסולת של קופסאות שהכילו המבורגרים, ובזוגות שאפילו לא נכנסו לתוך הכנסייה, אלא התמזמזו על המדשאה, והוא התמלא בזעם."  

בקתדרלה פועלת מקהלת הנערים שבה הנרי שר. כדי לממן את תיקון הכנסייה מציע אחד מפרנסי הקהילה להפסיק את פעילותה (היקרה) של המקהלה. 

האם ייעתרו אנשי העיירה להצעה? 

הקונפליקט מערב לא רק פוליטיקה מקומית עזת יצרים, אלא גם מערבולות של רגשות רבים: גאווה פגועה, חיי נישואים פגומים, וגם כאלה מאושרים, התאהבויות סוערות – כל מה שג'ואנה טרולופ מיטיבה כל כך לתאר. כוחה של הסופרת ביכולתה לרדת לדקויות הקטנות ביותר בהתנהגויות אנושיות. עיניה עוקבות אחרי האנשים שהיא ממציאה, והיא מציגה אותם כאילו מדובר במציאות (או בסרט…!), לוכדת כל מחווה, כל תנועה, כל העוויית פנים והכול מדויק ומפורט, מרתק ומקסים! 

כוחה של ג'ואנה טרולופ רב לא רק בתיאור עולמם הפנימי של מבוגרים, נשים וגברים כאחת, אלא גם בזה של ילדים ואפילו של חתולים וכלבים. הנה למשל תיאור של הנרי, שאביו הגיע ממרחקים, אחרי פרידה שנמשכה שנתיים. הנרי מבלה אצל חבר, שאמו "מחזיקה" את הנרי לבקשת אמו, כדי שזאת תקבל את פנ אביו ותנהל אתו את שיחת הפרידה הבלתי נמנעת, ובינתיים:

"היה להנרי יום נהדר אצל הופר. הם לימדו את הגורים לציית, אבל לא כל כך הצליחו, כי לתלמידים שלהם היה טווח ריכוז של כמה דקות בלבד, ואז גברת הופר הגישה להם עוגיות חמאה ועוגיות שוקולד לאכול, ושתי חברות שלה שהגיעו לביקור אמרו להנרי שהן קנו את התקליט שלו ושהוא נהדר לדעתן. בארוחת צהריים אכלו שוקיים של עוף ואחרי הצהריים הרכיבו סולם חבלים מחבלי כביסה ישנים ורגליים של כיסאות שמצאו בחניה, וקשרו אותו לעץ אשור שצמח, למזלו של הופר, בגינה שלו, אף על פי שהיא רק גינה עירונית. גברת הופר נתנה להם ארוחה קלה בשקית שהם העלו בסולם ואכלו על העץ, בחושך. הגורים רקדו בתחתית  הגזע ונבחו, אז זרקו השניים להם חתיכות ביסקוויט וקרום של לחם. כשגברת הופר אמרה שהגיע הזמן לקחת את הנרי הביתה, הוא קיווה שהופר יתחנן שתרשה לו להישאר ללון, כפי שעשה לעתים קרובות, אבל הפעם הופר  לא ביקש, והנרי הרגיש שהוא לא יכול לעשות את זה בעצמו. הוא אמר תודה המון המון פעמים כדי לבדוק אם זה ידרבן את גברת הופר, שאמנם  הייתה נחמדה אליו, במשך כל היום, אבל נראה שלא הבינה את הרמז. בשולי התודעה שלו ארבה הידיעה המטרידה על כך שאביו יהיה בבית, ולכן די העדיף לדחות את הפגישה. לאנשים כמו הופר או צ'ילוורת, שאבא שלהם תמיד בבית, זה בסדר, הוא לעומתם היה במתח". 

גם בלי לקרוא על חייה של טרולופ, ברור לגמרי שיש לה ילדים, שהיא מכירה מקרוב את הלכי הרוח שלהם, ושהיא יודעת לצייר אותם באופן מלבב במיוחד. 

כאמור, גם חיות בית זוכות אצלה למקום של כבוד. מוצרט, החתול, שסאלי, אמו של הנרי, בוכה לידו, מתרחק ממנה שכן "אינו מסוגל לשאת רחמים עצמיים". הוא "קם בתנועות מדודות מתוך סלסילת הבגדים לגיהוץ, פסע לרוחב החדר, והוציא את עצמו דרך הדלת המיועדת לו, אל הגינה האחורית הקטנה". 

כשהנרי חוזר הביתה "היא הכינה לו ביצה מקושקשת, ומוצרט, שידע כי לא צפויים שוב מפגנים רגשיים לא נעימים בנוכחותו של הנרי, חזר הביתה ויילל כדי לקבל חלב." 

כך החתול. כלב הלברדור, השייך משפחה אחרת, לעומתו, "חיכה [לבעליו] באהדה מנומסת, במרחק של שתי מדרגות ממנו"…

כאמור, גם את נפש האדם טרולופ  מיטיבה להבין, ומתארת אותה בהומור ובאהבה. כך למשל כשסאלי מחכה לשיחת טלפון (ויש לזכור, מדובר בעידן הטלפונים הקוויים בלבד!) היא עולה אל חדרו של בנה "כדי להראות לטלפון שלא אכפת לה", כעבור כמה שעות היא הולכת להתרחץ "מתוך העיקרון שאם מחכים מאוד לשיחת טלפון, היא מגיעה רק כשלא נוח להשיב לה". 

כל מי שחיכה לשיחה מכיר היטב את ההרגשה… 

אבל החלק המעניין ביותר בספר מבחינתי הוא זה שעוסק בסוגייה של שימור המסורת. 

מתנגדי המקהלה טוענים כי "אסור לעודד עשרים וארבעה ילדים להאמין שהם נעלים מעל ילדים אחרים; מקהלות הן דבר אנכרוניסטי, ואת המורשת שלנו מיטיבה לייצג הקתדרלה עצמה; בכל מקרה – מוסיקה דתית אינה רלוונטית בעולם המדעי, ויש להתמודד עם המציאות." 

על כך משיב מי שנאבק למען המשך קיומה של המקהלה: 

"במשך חמש מאות שנה הלחינו מוזיקה שצלילה נעלה ביותר, ורק בקתדרלות היא נותרה, לא מקולקלת, עזת הבעה וחופשייה…." הוא טוען בלהט, ומסביר כי "אסור לנו לשלול מהעתיד דבר עתיק ורב ערך כל כך. הוא לא שייך לנו ואין לנו זכות להרוס אותו," הוא מוסיף ומזכיר כי מדובר ב"מסורת שלא הופרה, ואם נקטע את השרשרת שנשמרה עד כה, ייתכן שלא נוכל להשיב אותה עוד."  

לא מפתיע שאת הדברים הללו נושא איש דת, שהרי אלה הם נציגיהם האדוקים ביותר, תרתי משמע, של מנהגים עתיקים ומסורות נושנות. 

מעניין אם קהל הקוראים של המאה העשרים ואחת, שלושה עשורים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, יכול להתעניין במה שהרומן שלפנינו מציג ומייצג.

אותי הוא ריתק. נהניתי במיוחד מהאנגליות המובהקת כל כך של הכתיבה. מההומור, מהרמיזות שפונות אל מי שמבין אותן. למשל, ההתייחסות למשפט הבלתי נשכח שאמרה מנדי רייס דייויס מפרשת פרופיומו כשסיפרו לה שהלורד אסטור מכחיש שהיה לו קשר מיני אתה, והיא הגיבה בצחקוק ואמרה:

"?Well he would say that, wouldn't he"

טרולופ כותבת, מפי אחת הדמויות: 

“?To coin an immortal phrase, she wouldn’t, would she—” כלומר – "אם להשתמש במטבע הלשון…" וכן הלאה. את המשפט הנודע קשה מאוד לתרגם לעברית, ולשמר את קלילותו השובבית, את השנינות שבזכותה נותר בתודעה, ומהדהד בשמחה בזיכרונו של מי שקורא את הספר, ולא שכח אותם.


ככל הידוע לי, The Coir לא תורגם לעברית. את הציטוטים המובאים כאן תרגמתי בעצמי. אפשר כמובן לקנות אותו באמזון קינדל, ולקרוא אותו במכשיר ייעודי, בטלפון חכם או במחשב. הנה הקישור: 

את הספר עיבדו ב-1995 בבי-בי-סי כסדרת טלוויזיה

ג'ואנה טרולופ "Mum & Dad": סבתות ונכדות, סבים ונכדים?

ג'ואנה טרולופ היא אמנית הכתיבה על המשפחה. אין כמוה כשמדובר בתיאור הרקמה המורכבת, הסבוכה, של הורים, ילדים, אחים ואחיות. היא מתארת את הדמויות שהיא ממציאה בדייקנות ובפרוטרוט, ולמי שאוהבת כתיבה כזאת, מדובר בחגיגה אמיתית.

בספרה החדש מבקשת טרולופ לספר לנו בעיקר על הקשר המיוחד שיש בין סבתות לנכדותיהן וסבים ונכדיהם (כן, החלוקה המגדרית לגמרי שלה, ולגמרי ברורה. מעניין אם היא עצמה שמה לב לכך. אם כתבה את זה כך בכוונה…) ועל ההשפעות ההדדיות החשובות שיש לבני הדור הראשון והשלישי.

מוניקה ואוגוסטוס (שם חיבה גאס) הם בני זוג אנגלים שהיגרו לפני כמה עשרות שנים לספרד. גאס הקים שם יקב מצליח מאוד, ואפילו קנה למוניקה מעדנייה כדי לתת לה תעסוקה, אחרי שבן הזקונים שלהם, ג'ייק, עזב את הבית, חזר לאנגליה והתחתן.

שני הילדים הגדולים שלהם, קייט וסבסטיאן, כמו גם ג'ייק הצעיר, הקימו באנגליה משפחות. שניהם מצליחים בעבודה, אבל לכל אחד מהם יש בעיות משפחתיות שהם מתקשים להתמודד אתן. הקשיים מחריפים ממש בתחילת הרומן, כשאם המשפחה, מוניקה, מוצאת את בעלה שוכב על הרצפה, אחרי שעבר אירוע מוחי, שישנה לא רק את חייהם, אלא גם את אלה של כל שלושת הדורות של בני המשפחה: מי יחוש לעזרת ההורים ומדוע? מי מרגיש ריחוק ואשמה? איך ישפיע המצב החדש על הקשרים בין בני הזוג השונים? האם יחמיר חיכוכים או ילמד את האנשים הללו להתגמש, להבין זה את זה, להתחשב בצרכים החדשים שהתעוררו?

ומה תהיה תגובתם של הנכדים ושל הנכדות? איך מה שקרה ישפיע גם עליהם? "אירוע אחד והכול מתנפץ. כל בית הקלפים מתמוטט". בהתחלה בני הדור השני אומרים לעצמם "למה מוטלת עלינו האחריות לתוצאות של בחירות שבשום פנים ואופן לא היו שלנו, ואפילו לא התחשבו בנו?"

בהמשך בני המשפחה לומדים עד כמה הם חשובים זה לזה ועד כמה המשפחה ארוגה מכולם ביחד. ג'ואנה טרולופ בספריה מאחה, מקרבת, מאהיבה את האנשים זה על זה ועל הקוראים. היא טובה ונדיבה, וכך גם האנשים הללו, שהיא בוראת למעננו. אמנם, היא אומרת מפי אחת הדמויות, "חיי נישואים אינם ערוגה של ורדים" (כן, הדימוי די נדוש, נו, אז מה…?), אבל הם ילמדו איך להתמודד אתם ואיך להיטיב עם עצמם ועם זולתם.

טרולופ מתהלכת לה לאט לאט, מגיעה כל פעם, כדרכה, בטכניקה שחביבה עלי במיוחד, מתוך זווית ראייה של דמות אחרת, ומראה לנו איך כל אחד רואה את הדברים, ואיך נקודות המבט השונות משפיעות אלה על אלה.

טרולופ מציגה לא רק את היחסים בין בני המשפחה, כאמור – בעיקר בין הסבים לנכדים – אלא גם מראה את השינויים החברתיים שהתחוללו. מה שנראה כמובן מאליו לבני הדור השני, למשל הסבתא צופה בהפתעה ובהתפעלות בתופעה שאינה מוכרת לה מקרוב: שבני זוג יכולים לחיות ביחד בלי שנישאו ובכל זאת לתפקד כמשפחה, או – שגבר יכול להשתתף בטבעיות וכמובן מאליו במטלות הביתיות ובגידול הילדים בלי שיתבקש לעשות זאת, ואז לפנות אל תפקידיו בעבודה "כפי שנשים עשות תמיד"… היא מופתעת מכך שנשים כיום אינן מתחייבות לציית לבעליהן, ובמרוצת הזמן מתחילה להבין את העוצמה ואת הצדק שבחיים משותפים שאינם מושתתים על צייתנות ועל כך שאישה מקריבה את טובת ילדיה למען שלמות חיי הנישואים ולטובת תחושת הסיפוק של הגברים שלהן הן נשואות.

האם, טרולופ שואלת, ילדים של נשות קריירה אומללים יותר מאלה של עקרות בית? תשובתה חד משמעית: לא ולא: נכדה מופתעת מכך שסבתה מעולם לא עבדה, והייתה רק אישה נשואה. "אבל זה מצב, לא משלח יד. כמו להיות מתולתלת," היא אומרת בפליאה, אבל מוכנה לסלוח לסבתא, שכן, היא מסבירה, יש הרבה מוזרויות שונות בבני אדם…

הספר Mum & Dad ראה אור באנגלית לפני כחודש. אני משוכנעת שהקוראות, במיוחד הסבתות שבהן, יהנו ממנו מאוד.

מאחר שהספר לא תורגם לעברית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים. 

ג'ואנה טרולופ: האם בני שישים יכולים להתאהב?

האלגוריתם של אמזון בקיא בהעדפות שלי. "יודע" שבדרך כלל אין סיכוי שאקנה ספר בלי לקרוא את העמודים הראשונים, מה שמכונה אצלם "sample", כלומר – דוגמה. קינדל מאפשרים לקרוא אחוז מסוים מהספר בחינם, ולקנות רק אחרי שמשתכנעים. עם זאת, יודעים אצלכם גם שיש כמה סופרות בטוחות, ואם מפתים אותי בהצעה לקנות ספר שלהן מראש, עוד לפני שהגיע לחנות, ההיענות מובטחת.

אחת הסופרות הללו היא ג'ואנה טרולופ (Joanna Trollop) שאת ספרה האחרון An Unsuitable Marriage קיבלתי ביום שראה אור. אכן, קינדל נועד למי שאינם מסוגלים לדחות סיפוקים (וגם למי שמעדיפים אותיות גדולות ונוחות יותר!) וג'ואנה טרולופ היא מה שהייתי מכנה באנגלית "my secret vice": החטא (הלא כל כך) סודי שלי. סופרת שכבר הבעתי כאן בבלוג את הנאתי מכתיבתה, (ברשומות על הספרים City of Friends,  The Other Family), אף על פי שאינה סופרת "גדולה".

טרולופ מתעניינת בעיקר במשפחה. גם ברומן שלפנינו היא מתמקדת ביחסים שבין הורים לבנותיהם ובניהם, ובאלה שבין אחים. והיא עושה זאת, כמו תמיד, בכישרון ובדקות אבחנה. קריאת ספריה דומה לצפייה בסרט כמעט חי: טרולופ היא אמנית הצפייה בבני אדם, במחוות שלהם, בהבעות הפנים ובאינטראקציות החברתיות שלהם, כפי שהן מתבטאות לא רק במילים: "השותפים שלה לדירה כבר התמקדו במשרות החדשות שלהם, ואימצו כלפי מאלורי התנהגות שהביעה חיבה מופרזת אבל מוסחת, חיבקו אותה ביד אחד, ובשנייה בדקו את ההודעות בטלפונים שלהם"; בספר שלפנינו מספרת טרולופ על גבר ואישה בני שישים שהכירו בנעוריהם והתאהבו שוב, אחרי שבעלה נטש אותה ואשתו מתה. מה יעלה על התוכניות שלהם להתחתן? האם ההתנגדות שמביעים הילדים הבוגרים שלהם מוצדקת? ואיך אופיים של בני אדם, הלכי הרוח שלהם, הציפיות שלהם מעצמם ומזולתם, חושפים את הטעויות הלא מודעות הבלתי נמנעות כנראה, שעשו בעבר, ושאין להם יכולת להימנע מהן גם בהווה?

טרולופ אינה מוותרת לדמויות שלה. בשלב הראשון היא חודרת לעולמן הפנימי ומאפשרת לנו להיקשר אליהן, להבין ולהצדיק אותן, אבל אז מתחכמת, ומראה לנו ממרחק מסוים את הפנים האחרות של הדעה שיש להם על עצמם. מי שמצטייר כנדיב מתגלה כחסר אחריות, ומי שמבכה את הבזבוז של חייו מסתבר כנצלן נטול כל מודעות עצמית. ההיפוך שנוצר בעדינות ובהדרגה מרתק.

יש תמיד משהו מנחם באנשים שטרולופ יוצרת: עם כל המצוקות המשפחתיות שלהן, רובם ניחנים בטוב לב בסיסי (משכנע!), ברצון כן להיטיב זה עם זה, במיוחד כשמדובר בבני משפחה. גם כשיש כעסים, האהבה קיימת ומורגשת מאוד, ועם זאת אינה סנטימנטלית או מזויפת. אלה אנשים שהיית רוצה להיות חלק מהמשפחה שלהם.

טרולופ מיטיבה תמיד לתאר את תודעתן של חיות, ואת עולמם הפנימי של ילדים. הנה למשל תיאור מצוקתו של ילד כבן ארבע שמתקשה להירדם, עד שהוריו נאלצים לשכב לידו כל לילה: "הסידור החדש מצא חן בעיני ג'ק. חבל רק ששני ההורים שלו לא נטו לנצל את ההזדמנות כדי לנהל שיחה מעניינת – איך אווירונים נשארים באוויר, האם יש מלאכים, מה קורה למי שאף פעם לא גוזר ציפורניים? ובכל זאת, היה נעים ומחזק להרגיש אדם מבוגר שנעשה לאט לאט כבד יותר, שוכב קרוב לרגליים שלך, שוקע בשינה שאיכשהו תמיד בורחת מפניך. ג'ק שכב בחושך, נקש על השיניים עם האצבעות, או סובב את השיער בסלילים שהשתחררו מיד, והקשיב לנשימה של אימא שלו ששקעה לאט לאט למצב של חוסר ערנות. היא אמרה לפעמים שהיא עייפה. ג'ק לא הבין למה היא מתכוונת. הוא ידע מה מרגישים כשפוחדים, או עסוקים, או מעוצבנים, או – לפעמים – רעבים, אבל העניין הזה של להיות עייף היה מסתורי. מעולם לא הרגיש עייף. כשאנשים אמרו 'לך לישון', הוא הביט בהם כאילו השתגעו. הרי אף אחד לא יכול ללכת לישון, זה בלתי אפשרי. זה משהו שפשוט קורה, רוב הלילות."

הספר אנגלי מאוד, והאנגליות, בניגוד לאמריקניות, היא אחד מענייניו. למשל – "חוש ההומור הלאומי" שהאנגלים גאים בו. ההבנה שהשפה האנגלית והאמריקנית בעצם שונות זו מזו: "מאלורי חשבה, בעזרת האנגלית השייקספירית החדשה, הרוחשת כבוד, שרכשה לאחרונה, שאין שום שמחה אמיתית בפרץ הצחוק הזה"; הסגנון החברתי השונה: "זה היה משהו אנגלי – מין הקנטה שנועדה לחפות על מבוכה".

הוא גם לונדוני מאוד: גיבורת הספר גרה בבית יקר במיוחד, ממש במרכז לונדון, בסמוך לאוקספורד סטריט, שמכונה לכל אורכו של הספר "The mews": מדובר בשורה של בתים צמודים, דו קומתיים מהמאה ה-17 וה-18 ששימשו בעבר כאורוות. רוז, גיבורת הרומן, מתלבטת אם לעבור לcottage שממוקם "in the country". כל אלה מושגים אנגליים למשעי: ה"קוטג'" אינו  הבית הישראלי המפואר שאפשר למצוא בשכונות יוקרה, אלא בית כפרי, נושן, מאלה שממוקמים באזורים הכפריים של אנגלייה. האם רוז תמכור את ביתה היקר מאוד, ובשליש מערכו תקנה את אותו קוטג' כפרי שיש בו ארבעה חדרי שינה, כמה חדרי רחצה, וחלקת אדמה של כמה עשרות דונם? ההתלבטות קשה.

The mews

הספר מומלץ בהחלט למי שרוצה לדעת מה רוז תחליט, וגם כמעין הפוגה מענגת ולא תובענית.

קישור לספר בקינדל

סלסט אינג, "כל מה שלא סיפרתי": מדוע הוא ספר מהנה

"הדבר שאימא שלה רצתה יותר מכול היה להתבלט, והדבר שאבא שלה רצה יותר מכול היה להשתלב". משפט אחד מסכם את מצוקת חייה של לידיה, נערה בת חמש עשרה, שהרומן כל מה שלא סיפרתי נפתח במותה: "לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת. 1977, שלושה במאי, שש וחצי בבוקר, ואף אחד עדיין לא יודע כלום, מלבד העובדה הפשוטה הזאת: לידיה מאחרת לארוחת הבוקר."

סיפור שמתחיל במותה הלא-ידוע-עדיין של צעירה יכול להתפתח בכיוון של עלילת מתח הכרוכה בניסיון לפענח מה קרה: האם מדובר ברצח? תאונה? האם גופתה תתגלה? האם מי שגרם למותה, אם אשם כזה קיים, יימצא?

כל מה שלא סיפרתי מתפתח כרומן מתח פסיכולוגי משפחתי: ככל שהעלילה מתקדמת, אנו לומדים להכיר את הנפשות הפועלות: הנערה המתה, הוריה – ג'יימס ומרילין לי, אחיה ואחותה – נייט והאנה, וג'ק, בן השכנים הגר בקצה הרחוב. אנו מתוודעים לאורחות חייהם, לומדים על מאווייהם ועל הטעויות שעשו, ומבינים בסופו של דבר מה הביא למותה של לידיה, המוצלחת, האהובה, הבת החביבה ביותר על שני הוריה.

אבל הרומן אינו עוסק רק ביחסים שבין בני המשפחה, אלא, במבט רחב יותר, הוא נוגע בשתי סוגיות חשובות שמשתקפות בחייהם של בני משפחת לי.

אב המשפחה, ג'יימס, יליד ארצות הברית, הוא דור ראשון למהגרים מסין. מרילין, אשתו, היא אחת מבנות הדור של נשים שחיו בימים שהפמיניזם רק החל להשפיע, אבל טרם התקבל כמובן מאליו. נשים שחלמו על קריירה מקצועית, אבל לא יכלו לממש את כישוריהן ויכולותיהן. נשים שאמהותיהן היו עקרות בית מסורות, והן עצמן שאפו לחיים אחרים, אבל נקלעו למציאות שבה נאלצו לוותר על החלומות ולהסתפק בחיים דומים מדי לאלה של האמהות והסבתות שלהן. כיום הקונפליקט שאתו הן התמודדו נראה רחוק וכמעט לא מובן: מי בכלל יכול לחשוב על אישה שמפסיקה את הקריירה שלה, רק בגלל היריון לא מתוכנן? מי יכול להעלות על הדעת מצב שבו אישה מודיעה על החלטתה לצאת לעבוד, ובן זוגה נחרד, בטוח שהיא רוצה רק לתרום לפרנסת המשפחה, ומבטיח לה שבקרוב משכורתו תעלה ואין שום צורך שתטריד את עצמה? נשים מתמודדות כיום עם ההשלכות של המהפכה הפמיניסטית, אם משום שטרם הושלמה, ואם משום שעוררה סוגיות שאין להן אולי פתרון מושלם. למשל: מי בכל זאת מגדל את הילדים? נשים אחרות, זרות ומוחלשות? למעשה, גם ברומן שלפנינו יש עדות לקונפליקט דומה, בדמותה הצדדית של אמו של ג'ק, שכנה מהרחוב, שבחרה בקריירה של רופאה. היא מוצגת כמי שמזניחה את בנה. בארצות הברית בשנות השבעים לא הייתה כנראה שום אפשרות לפשרה. אישה לא יכלה להיות רופאה ואימא מסורה, בעת ובעונה אחת.

יופיו של הרומן בכך שהוא משרטט שוב ושוב את אי ההבנות המהותיות שיכולות להתעורר בין בני אדם, גם, ואולי במיוחד, כשהם אוהבים זה את זה עד כלות. הוא מראה איך החלום של אדם אחד יכול להיות הסיוט של זולתו, ואיך אף אחת מהדמויות אינה מסוגלת להבין מה היא מעוללת ליקיריה: הורים לילדיהם, בני זוג בינם לבין עצמם, וגם צעירים בני אותו גיל, שאהבתם האמיתית והעמוקה עשויה להתפרש בדרכים  שגויות, מטעות וכל כך מייסרות. אי ההבנות הללו מובעות שוב ושוב, וכל אחת מהן מכמירה את הלב, עד שמתעורר רצון לצעוק אל הדמויות, כמו שילדים קטנים היושבים בקהל בהצגות ילדים נוהגים לעשות, כדי להזהיר את השחקנים על הבמה מפני הטעויות והאויבים הנסתרים מעיניהם, לומר להם – הוא לא מבקש ממך שתכיני לו ביצה קשה כדי להוכיח לך שלעולם לא תוכלי להיות רופאה. היא לא פורצת בבכי כשאתה מבקש ממנה שתכין לך ביצה קשה כי היא לא אוהבת אותך. הוא לא אויב. הוא אוהב. היא לא מתכוונת למה שאתה חושב. היא לא רוצה את מה שאת חולמת למענה. עוד חושף הסיפור את הטעויות בראייה, ומערב בכך את הקורא. אנו מגבשים דעה על דמות אחת, מתוך נקודת המבט של דמות אחרת, ואז מגלים שטעינו. רק שאנו, הקוראים, יודעים את מה שהדמויות אולי לא ידעו לעולם.

סלסט אינג, כמו ג'יימס, גיבור ספרה, היא אמריקנית ממוצא סיני. בניגוד להוריו של ג'יימס, שהיו פועלים קשי יום שהקריבו את עצמם למענו כדי שירכוש השכלה ויצליח בחיים, הוריה של הסופרת היו אנשי אקדמיה מצליחים. ובכל זאת, אפשר מן הסתם לסמוך על הידע שיש לה, הנובע ממקור ראשון, על תחושותיהם של מהגרים אוריינטליים. על הגזענות שהם חווים, ועל תחושת הזרות שאי אפשר להפיגה, רק בשל המראה שלהם. שוב ושוב היא מתארת את הלגלוג שהם נתקלים בו בשל עיניהם המלוכסנות וצבע עורם השונה. את ההתנכרות שהם חווים בלי הרף. את חוסר התקווה שלהם להשתלב אי פעם באמת. "בזמן שהאירים והגרמנים והשוודים גדשו את סיפוני ספינות הקיטור, מנופפים כשהלפיד הירקרק של פסל החירות נגלה לעין, נאלצו ה'מלוכסנים' למצוא דרכים אחרות להגיע לארץ שבה כולם נולדו שווים," היא כותבת, ומסבירה את קיומן של כל הצ'יינה טאון – ריכוזי המהגרים הסיניים שהצטופפו בערים הגדולות בשכונות משל עצמם, לאו דווקא מרצון, כך מסתבר מקריאת הספר, לעתים תכופות גם מאונס.

ומה קורה לזוג "מעורב"? למשל למרילין, אמריקנית לבנת עור ובלונדינית, שנישאת לג'יימס ה"מלוכסן"? מה יקרה לילדים שלהם, לבתם ששערה שחור כמו של אביה, ועיניה כחולות כמו של אמה? האם ג'יימס ומרילין יצליחו לגבור ביחד על תחושת הזרות, על העוינות שאמה של מרילין מפגינה כשנודע לה שחתנה המיועד הוא אמנם מרצה באוניברסיטה, כמו שייחלה תמיד למען בתה היחידה, אבל שהוא גם ממוצא סיני? האם מרילין וג'יימס ישתלבו בחברה הסובבת אותם, ירכשו חברים, יערכו מסיבות, ישחקו ברידג', יהיו "כמו כולם"?

הרומן כל מה שלא סיפרתי אינו ספרות גדולה. יש בו משהו כמעט סכימתי. הוא מעורר תחושה שהיטיבו מדי לתכנן אותו, ושמהלכיו לא הפתיעו אף פעם את מי שכתבה אותו. ועם זאת, יש בהחלט מקום של כבוד גם לספר כזה. קודם כול, מכיוון שהוא מרתק. שנית, מכיוון שהוא מצליח בהחלט לייצר תחושה של מציאות משכנעת ושל דמויות אמינות.

לא מפתיע לדעת שהוא הגיע לצמרת רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, וזכה בלא מעט פרסים. הוא כתוב בז'אנר שלא קיים כמעט בעברית: סיפור ריאליסטי, כתוב היטב, מושך לקריאה, שיש בו "אמירה" מתוכננת מראש, אך לא כזאת שמעליבה את האינטליגנציה של הקורא. הוא מזכיר בסגנון הכתיבה את ג'ואנה טרולופ האנגליה ואת אניטה שרב האמריקנית: סופרות שכתיבתן מבטיחה תמיד שעות של הנאה לא תובענית.

התרגום לעברית, כדרכה של הוצאת סנדיק ספרים, מעולה.

Celeste Ng, Everything I Never Told You

לעברית: נעה שביט

כדרכי, קראתי את הספר ב-e-vrit. ממליצה בחום על האפליקציה. כל כך הרבה יותר נוח (וידידותי לסביבה!) לקרוא בפורמט אלקטרוני! הנה קישור לספר. בלחיצת כפתור הוא מגיע ישירות אל כף היד.

 

 

 

 

ג'ואנה טרולופ: City of Friends: מדוע הוא "צ'יק ליט" במיטבו

האם שוויון הזכויות בין נשים לגברים הוא כבר עובדה מוגמרת, ואפשר עכשיו להתחיל לדון בהשפעותיו? למשל – לבחון איזו משמעות יש לקריירה המקצועית בחייהן של נשות עסקים מצליחות?

ברומן האחרון שלה,  City of Friends שראה אור השנה באנגליה, בוחנת ג'ואנה טרולופ היבטים שונים שכולם נוגעים בסוגיה בסיסית אחת: כמה ומדוע חשוב לנשים לפתח קריירה ולהצליח בה.

כדי "להשיב" על השאלה המובלעת ברומן בחרה טרולופ ארבע דמויות ראשיות, שכל אחת מהן מייצגת, בברור, "סוג" מסוים של נשיות מודרנית: אחת מהן נשואה, שותפה בכירה בקרן הון סיכון, שוויתרה על גידול ילדים ומסתפקת בטיפול בכלב האהוב שלה. חברתה הנשואה היא בנקאית שמגדלת שתי בנות ובן. חברה נוספת, אֵם לא נשואה לבן אחד, היא בעלת חברת ייעוץ שמעניקה שירותים לדירקטוריונים ועוזרת להם לייעל את החברות שלהם, והחברה האחרונה – מרצה למנהל עסקים, לסבית, שחיה עם בת הזוג שלה.

עם ארבע ה"טיפוסיות" הללו אפשר לפתח עלילה שהיא מעין תחקיר סוציולוגי מובלע: מה יקרה אם יפטרו את אחת הנשים מתפקידה הבכיר? איך יראו חייה מחוץ למעגל העבודה, אחרי שירדה ממרום גדולתה והשפעתה, מצאה את עצמה יושבת בבית, בלי סיבה להתלבש יפה ולצאת אל חברת בני האדם? מה קורה למי שמאשימים אותה בהתמכרות לעבודה? ולמי שמחליטה להקדיש את זמנה למפעל חיים חדש, כזה שאינו מבטיח הכנסה כספית נאותה, אבל מעניק לה סיפוק מהידיעה שהיא מיטיבה את חייהם של אחרים? ומה יקרה לאישה שמחליטה להקדיש את זמנה לאמה הדמנטית? האם בעלה ישתף פעולה עם החלטתה לקחת את האימא אליהם הביתה ולטפל בה?

כל אלה בלי ספק סוגיות שמעסיקות כנראה שכבה מסוימת של נשים – כאלה שמוטרדות מהבגדים והאביזרים היקרים שזכותן לקנות וללבוש, וכדי לממן איזו גחמה נאה מודיעות שהן מוכנות להצטמצם: לנסוע לפחות חופשות בחו"ל,  לוותר פה ושם על מסעדות ועל נסיעות במוניות…

וזה לא שטרולופ אינה מכירה בקיומן של מצוקות אחרות, קיומיות: אדרבא, הרומן נפתח במפגש של אחת המצליחניות שלנו עם ענייה, מישהי שלא הצליחה להתקבל עבודה כסדרנית בסופרמרקט, רק כי –  כך היא מסבירה – לא הייתה לבושה בבגדים נאים די הצורך, ומשום שהתיק שלה פשוט מדי, מבד, בניגוד לתיק היקר והמשובח שאוחזת אשת העסקים.

כדי לאפשר לנו לראות את כל ההיבטים של הנשיות המודרנית, משבצת הסופרת גם דמות משנית של אישה מהסוג הנושן: כזאת שאוהבת להיות לסדר, לבשל, לערוך את השולחן ולקשט את הבית בפרחים. גם לאישה כזאת יש זכות קיום, מסביר לנו הרומן, בתנאי שבחירתה מודעת ואמיתית, כי היא מרגישה שכך תוכל לממש את כישרונותיה.

מצד אחד הרומן  City of Friends נקרא כמעט כעבודה אקדמית, כאילו הסופרת לקחה את הנשים הללו כנושא למחקר מדעי, ואפילו הכינה לעצמה מראש רשימה של התמודדויות שאותן תוכל לבחון. מצד שני, ג'ואנה טרולופ (בת משפחה רחוקה של אחד מחשובי הסופרים האנגליים במאה התשע עשרה, אנתוני טרולופ, מי שכתב את סדרת הספרים "פאליסר" –  על פיהם נוצרה סדרת טלוויזיה מצליחה מאוד) היא סופרת מיומנת. City of Friends הוא ספרה העשרים. חלק מספריה –  ילדים של אחרים, קרבת דם, מאהב ספרדי, להתחתן עם הפילגש, הגברים והנערות, קרבת משפחה – תורגמו לעברית. די להביט בשמותיהם כדי להבין שהם עוסקים בעיקר, או רק, במשפחה על כל ענפיה. זאת אינה ספרות "גדולה", אבל היא מאוד קומוניקטיבית, ובדרכה הצנועה נוגעת בלב הקוראת, (שהרי סביר להניח שבעיקר, אולי רק, נשים קוראות את ספריה).

כישרונה המובהק של ג'ואנה טרולופ מתבטא ביכולתה לתאר חיות בית, בעיקר חתולים – ברומן שלפנינו גם כלב. אלה מצטיירים בדייקנות ובפרוטרוט. ברור לחלוטין שטרולופ מכירה חתולים מקרוב ואוהבת אותם. כתיבתה מציירת גם סיטואציות אנושיות באופן שאפשר כמעט לדמיין שמדובר בסרט המוצג בפנינו – התמונות, המחוות, התנועות, המראות שהיא מתארת ברורים, ספציפיים ומדוייקים.

לז'אנר הספרותי הזה יש כינוי: chick lit: "ספרי בנות" – והספר  City of Friends  עונה על כל הקריטריונים שלו, כפי שהם מוגדרים בוויקיפדיה: "סיפורים שעוסקים בנשים, מתמקדים בהתנסויותיהם וקשייהן, בעולם הנשי המודרני, בקשריהן הרומנטיים, בידידות בין נשים ובבעיות שבהן הן במקומות העבודה.

לפנינו, אם כן, "צ'יק ליט" קלאסי, ואין אלא להודות כי גם קוראת שמחשיבה את עצמה מתוחכמת (לפעמים…), יכולה ליהנות מהז'אנר.

הספר (טרם?) תורגם לעברית, אבל אפשר כמובן למצוא אותו באנגלית, והשיטה המועדפת עלי: לקנות אותו במחיר מוזל ולקרוא אותו בקינדל (שאותו אפשר להוריד למחשב, לטלפון או לטבלט, בחינם). בלחיצת כפתור הוא מופיע בכל המכשירים, גם, כמובן במכשיר הקינדל הייעודי, ואפשר מיד להתחיל לקרוא.

הנה אפילו הקישור לספר

כרגע הוא זמין רק בכריכה קשה, ואז מחירו 21.96$. בקינדל, לעומת זאת, הוא עולה 9.99$, ואפשר להתחיל בכך שמורידים sample (בחינם!) וקוראים חלק לא מבוטל ממנו – כ10% (!), ורק אז מחליטים אם רוצים לקנות אותו. יתרון משמעותי, שחוסך הרבה כסף.

ציטוט מתוך "The Other Family", ג'ואנה טרולופ: ניצחון חתולי

בכל פעם שמרגרט הייתה מתוחה,  הגיב דוסון בעצלות רבה עוד יותר מתמיד. הוא נמתח על הספה לצד החלון הרחב שבסלון, ושקע ברפיון אדיש במיוחד. רק תנועות זעירות ביותר של אוזניו הקטנות העידו ששם לב להתנהלותה העצבנית בקרבתו. היא לא הפסיקה לעלות ולרדת במדרגות, פתחה וסגרה מגירות במטבח, דיברה לעצמה, כאילו היא היצור החי היחיד בבית. רק אם השעה שבע חלפה ומרגרט נראתה שקועה בעיסוקיה במקום כלשהו בבית, כל מיני ענייניים שלא היה להם שום קשר עם ארוחת הערב שלו, נהג לרדת בכבדות מהכריות לרצפה, והציב את עצמו במקום שבו לא תוכל להתעלם מהתזכורת לכך ששכחה להאכיל אותו. הוא התכונן אפילו להכשיל אותה, ממש, כך שתיפול, אם לא תהיה ברירה.

באותו ערב השעה שבע הגיעה וחלפה – חלפה, כך סבר דוסון, לפני זמן רב. מרגרט הסתובבה בסלון, ואז התיישבה ליד המחשב שלה, אבל אפילו לא התקרבה למקום שבו שוכנת הקופסה עם תערובת המזון של דוסון, ליד הקופסאות הקטנות של שימורי בשר שהיה שמח לקבל כל ערב, אבל נפתחו רק באירועים מיוחדים, מתוך חוקיות שרירותית שאותה התקשה להבין. הוא נעמד בדרכה לפחות שלוש פעמים, ללא הועיל, ועכשיו החליט שהגיעה העת לאמצעי האחרון, האסור בתכלית: לגרד ולשרוט בציפורניים את השטיח החדש, בחלק פגיע במיוחד – המקום שבו המדרגה העליונה פוגשת את המישורת. מרגרט צווחה. דוסון הפסיק לגרד. הוא התיישב על רגליו האחוריות ושלח אליה את המבט החידתי הצהוב.

"חתול מנוול!"

דוסון המשיך לנעוץ מבט, בלי למצמץ.

"יש לי המון דברים על הראש," אמרה מרגרט בזעם. "ואני רואה שלך ממש לא אכפת, כי מלכתחילה אין לך מספיק ראש שיכול להיות מוטרד."

דוסון, שכלל לא נעלב, פיהק קלות, אבל לא נע.

"וגם לא יזיק לך להוריד קצת שומן, לשם שינוי."

דוסון הושיט כף רגל רחבה, ציפורניה שלופות מעט, לעבר השטיח, אל סיבי הצמר התלושים, שנחו על המשטח המבהיק מניקיון.

"בסדר," אמרה מרגרט, "בסדר!"

הוא ירד אחריה במדרגות, פסע בהליכה מכובדת, זנבו זקוף במחווה של ניצחון חרישי.

Joanna Trollope, The Other Family, Doubleday