בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית קרא שר הפנים ספר שירים, והורה לפטר מיד מהשירות הציבורי את האיש שכתב אותם. הוא לא היה היחיד שהגיב על הספר בזעם: אחד המבקרים כתב שלדעתו על המחבר להתאבד. משורר עמית – מישהו ששמו שקע מאז באלמוניות – סיפר שהשליך אותו לתוך הקמין.

המשורר שנאלץ לספוג את כל התיעוב והנאצות היה וולט ויטמן, המוכר בישראל בעיקר בזכות שיר שכתב לאחר שמתנקש ירה באברהם לינקולן והרג אותו. הקינה על נשיא ארצות הברית זכתה לגרסאות רבות בעברית. נעמי שמר תרגמה והלחינה אותה שוב ב-1996, לרגל יום השנה לרצח יצחק רבין.

הספר שעורר כל כך הרבה כעס היה עלי עשב. המהדורה הראשונה שלו ראתה אור ב-1855, כשוולט וויטמן היה בן 36.  היא כללה רק 12 שירים. על העותק הראשון של עלי עשב לא חתם וולט ויטמן בשמו. המשורר שילם על ההדפסה, ועשה את רוב עבודת הסדר בעצמו. במודעות על הספר נכתב שהוא מיועד ל"אוהבי מוזרויות ספרותיות".  אפילו שמו העיד כנראה על עמדתם המזלזלת של המוציאים לאור: המילה "עשב" grass, הייתה בעולם המו"לות שם נרדף ליצירות נטולות חשיבות או ערך, ומשמעותה הנוספת של המילה "עלים" באנגלית היא – גיליונות דפוס. וולט ויטמן המשיך לכתוב את ספרו והוציא מהדורות רבות שלו. האחרונה, שאותה פרסם זמן מה לפני מותו, בגיל 72, כבר כללה 400 שירים!

בתחילת דרכו האמנותית עוררו שיריו מחלוקת, אולי משום שחגגו את יופיו של הגוף האנושי, וגם מכיוון שהמשורר לא היסס להשתמש בדימויים מיניים גלויים: "חַבְּקֵני הֵיטֵב לַיִל עֵרוֹם חָזֶה /  לֵיִל אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת / לֵיִל שֶׁפַע מֵנִיק / חַבְּקֵני הֵיטֵב", או: "הַבֵּט בְּפָנַי / שָׁעָה שֶׁאֲנִי מְרַחְרֵח בִּצְדוּדִית הָעֶרֶב" או, בפנייה ארוטית ישירה: "יֵצֶר וְֵיֵצֶר וְֵיֵצֶר, / תָּמִיד הַיֵּצֶר הַמַּפְרֶה שֶׁל הָעוֹלָם", וכן – "בְּעֶדְנָה אֶנְהַג בְּךָ עֵשֶׂב מִסְתַּלְסֵל / אוּלַי אַתָּה בּוֹקֵעַ מֵחֲזוֹת בַּחוּרִים / אִלּוּ הִכַּרְתִּי אוֹתָם אוּלַי הָיִיתִי אוֹהֵב אוֹתָם." (מתוך שירת עצמי, בתרגומו של עודד פלד).

את תפישת העולם שלו הביע כשאמר לידידו הקרוב, המשורר והוגה דעות הורס טרובל, כי "לא משנה אם אתה שר, מייצר מכונה, נוסע לקוטב הצפוני, אוהב את אמך, בונה בית, מייצר נעליים שחורות, או עושה כל דבר אחר, כל דבר שהוא, סקס, סקס, סקס, הוא שורש העניין."

כפי שאפשר לראות מתוך הציטוטים, וולט ויטמן גם לא הסתיר את אהבתו לגברים. באחד משיריו, "כששמעתי עם ערב" (כאן בתרגומו של שמעון זנדבק) הביע בגלוי את האהבה הזאת:

כְּשֶׁשָּׁמַעְתִּי עִם עֶרֶב אֵיךְ הִתְקַבֵּל שְׁמִי בִּתְשׁוּאוֹת בַּקַּפִּיטוֹל, בְּכָל זֹאת לֹא מְאֻשָּׁר הָיָה לִי אוֹתוֹ לַיְלָה,
וּכְשֶׁשָּׁתִיתִי לְשָׁכְרָה, אוֹ כְּשֶׁתָּכְנִיּוֹתַי הִתְגַּשְׁמוּ, עֲדַיִן לֹא הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, אֲבָל אוֹתוֹ יוֹם כְּשֶׁקַּמְתִּי עִם שַׁחַר מִמִּטַּת הַבְּרִיאוּת הַשְּׁלֵמָה, רַעֲנָן, שָׁר, שׁוֹאֵף אֶת נְשִׁימַת הַסְּתָו הַבְּשֵׁלָה,
כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא בַּמַּעֲרָב מַחְוִיר וְנֶעְלָם בְּאוֹר הַבֹּקֶר, כְּשֶׁשּׁוֹטַטְתִּי לְבַדִּי עַל הַחוֹף וְהִתְפַּשַּׁטְתִּי וְרָחַצְתִּי, צוֹחֵק עִם הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים, וְרָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה, וּכְשֶׁנָּתַתִּי דַּעְתִּי עַל רֵעִי אֲהוּבִי הַיָּקָר הַנִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן, כִּי אָז הָיִיתִי מְאֻשָּׁר, כִּי אָז מָתְקָה כָּל נְשִׁימָה כֶּפֶל-כִּפְלַיִם, וְכָל אוֹתוֹ יוֹם הֵזִין אוֹתִי אָכְלִי כֶּפֶל-כִּפְלַיִם, וְהַיּוֹם הַיָּפֶה עָבַר בַּנְּעִימִים,
וְיוֹם הַמָּחָר הָיָה מָלֵא אַף הוּא שִׂמְחָה, וְלַמָּחֳרָת עִם עֶרֶב בָּא רֵעִי, וְאוֹתוֹ לַיְלָה, בִּהְיוֹת הַדְּמָמָה בַּכֹּל, שָׁמַעְתִּי אֶת הַמַּיִם מִתְגַּלְגְּלִים לְאִטָּם בְּלִי-הֶרֶף בְּמַעֲלֵה הַחוֹף, שָׁמַעְתִּי אֶת רִשְׁרוּשׁ הַמַּיִם וְהַחוֹל כְּמוֹ מֻפְנֶה אֵלַי לוֹחֵשׁ לְבָרְכֵנִי,
כִּי עַל כֵּן זֶה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שָׁכַב יָשֵׁן לְצִדִּי תַּחַת הַכִּסּוּי הָאֶחָד בַּלַּיְלָה הַקָּרִיר,
בַּדְּמָמָה בְּקַרְנֵי הַיָּרֵחַ שֶׁל הַסְּתָו פָּנָיו מֻפְנוֹת אֵלַי,
וּזְרוֹעוֹ נָחָה קַלּוֹת עַל חָזִי — וְאוֹתוֹ לַיְלָה הָיִיתִי מְאֻשָּׁר.

כמו ברבים משיריו, מערב ויטמן את רגשותיו כלפי האהוב עם אהבתו לטבע. שום דבר אינו יכול לשמח אותו כמו הידיעה שהאהוב מתקרב ובא אליו. הציפייה למי ש"נִּמְצָא בְּדַרְכּוֹ לְכָאן" מעצימה את כל חוויותיו החושניות, ממתיקה את האוויר, מעצימה את הצלילים והתחושות הסובבים אותו – רשרוש המים, מגע החול, יופיו של היום. שום דבר –  כבוד שזכה לו בעיר הבירה, שתייה לשוכרה, מימוש תוכניות – לא ישווה לעונג שהוא חש במפגש, בקרבה הגופנית, בקשר הקרוב עם האהוב.

וולט ויטמן זכה לאחר מותו להערכה יוצאת דופן. בערוב ימיו הצטער שלא יצא למסעות הקראה של שיריו. הוא היה בטוח שמגע מיידי והדוק עם הקהל היה מעניק לו אהבה והוקרה. אכן, ייתכן שהפשטות והישירות של כתיבתו והעובדה שבחל בכתיבה מחורזת וקצובה שמצריכה ציות למסגרות ולכללים נוקשים חיבבו אותו על קוראים רבים מאוד.

המשורר האנגלי עזרא פאונד כתב כי "הוא המשורר של אמריקה. הוא –  אמריקה". במלחמת העולם השנייה חילקה ממשלת ארצות הברית לחיילים את שיריו: השלטונות האמינו שהשירים משקפים את תפישת העולם האמריקנית, וכי יש בכוחם להפיח רוח קרב בלוחמים.

כיום יש הסבורים שוולט ויטמן הוא גדול המשוררים האמריקנים.

המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי  גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם.

כותרת הרשימה לקוחה משיר של אלכסנדר בלוק, שאחת משורותיו, המתייחסות אל טבע השירה בכללותה, היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

מתוך: לאה גולדברג: יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 ספרית פועלים

אז נכון שלא חוקי, או לפחות לא מוסרי, להביע דעה על סרט שלא ראיתי עד הסוף (למעשה ראיתי מעט מאוד ממנו), ונכון שמה שאני מתכוונת לומר יקומם כנראה רבים מהקוראים, אבל אני בכל זאת רוצה לספר מדוע יצאתי מ"וונדר וומן" בערך אחרי עשרים דקות.

מי שמכיר אותי הופתע מלכתחילה שבכלל הלכתי. "הרי ברור שזה לא בשבילך", הרימו גבה. קודם כול אודה: צדקתם. הלכתי כי התבלבלתי, בגלל שפע הביקורות הנלהבות וההצלחה הקופתית הסוחפת, וגם כי הבנתי שמדובר בסרט היסטורי שמתרחש במלחמת העולם הראשונה. אמנם היה ברור לי שמעורבת בו גם עלילה על אישה חזקה שיודעת כנראה לעוף ולעשות כל מיני תעלולים, אבל בעיני רוחי ראיתי עלילה מעוגנת במציאות (בסרט שנקרא וונדר וומן? נו, באמת…), כלומר – בסרט "תקופתי". חשבתי שפה ושם היא תופיע, הוונדר וומן הזאת, אבל שרוב הזמן תהיה אישה רגילה, דמות מעניינת, וטוב, בשעת הצורך היא ודאי גם יודעת לחסל חשבונות…

יכול להיות שכך התנהל הסרט אחרי שפרשתי ממנו, אבל לא הייתי מסוגלת להישאר כדי להיווכח.

כי פשוט לא יכולתי לסבול את מה שראיתי.

די מהר התעוררה בי תחושה שאני צופה בפנטזיה ארוטית של חובבי סאדו-מאזו: כל הנשים התמירות האלה, עם כובעי העור המקושטים בניטים, שגולשים בחודים מצודדים לעבר הלחיים. והשמלות הארוכות שלהן, העתירות בשסעים חושפי רגליים, עשויות מבדים גולשים ומנצנצים, שלא מפריעות להן לזנק ולדלג. הן ודאי מדליקות את מי שמחפש "מלכה שולטת" שמיטיבה  להניף את השוט ולאיים בו! הנה סוף-סוף תצוגה מרהיבה של נשים עשויות ללא חת, אלימות כדבעי, מכאיבות בשמחה, שועטות בדהרה סקסאפילית, קופצות לא רק על גבי הסוסים שלהן אלא גם סביבם ומתחתיהם, מתאמנות כל הזמן במכות, סופגות ומעניקות אותן בחדווה, ומשמשות דגם מפואר לילדה – בעוד כמה שנות עלילה, ורק כמה דקות בסרט, היא תהפוך לגל גדות – שחולמת רק על הרגע שגם היא תוכל כבר להרביץ למישהו!

ואז מגיעה "מלחמת העולם הראשונה": טייס יפהפה נופל לים. גל גדות מצילה אותו, מתפעמת מגבריותו (פנטזיה ארוטית, לא כן?) ומתאהבת בו, ממש כמו בת הים הקטנה שרואה לראשונה בחייה גבר אמיתי. (אמנם לא נשארתי לצפות, אבל דומני שהניחוש על אודות ההתאהבות הנמשכת אינו פרוע). והנה מגיעה עוד סצנה סאדו-מאזו לעילא ולעילא: האמזונות מבקשות להוציא מידע מכחול העיניים השרירי. הן כובלות אותו ומסיבות לו עינויים. הוא נאנק, ונאלץ לפלוט את האמת.

הרגשתי שדי לי כבר כמה דקות לפני כן, כשהרעים – לתפקיד לוהקו באופן בלתי נמנע "הגרמנים" – טבחו באמזונות האמיצות. אלה צוידו למרבה השמחה של הצופים רק בנשק מיושן, מה שאיפשר להן להציג את חמוקיהן תוך שהן מזנקות, מקפצות, ועושות סלטות מרשימות באוויר. נסתי מפני קיתונות הדם ההוליוודי שעוד יישפך, מפני שלל זעקות הקרב העתידיות, ומפני ניצחונה הוודאי של הטובה, שתראה לכולנו, אחת ולתמיד, מה קורה כשאישה יודעת להיות אלימה (כמו גבר?). ידעתי שבסופו של דבר העוולות יתוקנו והרעים יענשו, הרי רק לשם כך הגיעה לסרט הנציגה שלנו שהיא, יש להודות, בהחלט חמודה, כולל המבטא הישראלי המלבב.

ובכן, כאמור, יצאתי כעבור עשרים דקות, וברור שאין לי זכות דיבור, אבל אני בכל זאת מבקשת לשאול כמה שאלות, ולא רק בעניין הארוטיקה הסמויה:

שאלה ראשונה: האם זה באמת סרט שמתאים בעיקר לילדים ובני הנוער שגדשו את האולם? התשובה ידועה כמובן. איש אינו סבור שיש למנוע מילדים חשיפה לאלימות, לא רק בחדשות בטלוויזיה, אלא גם בסרטים ובמשחקי מחשב למיניהם. אלימות היא "המזון הרוחני" הנגיש ביותר שבו מאכילים אותם.  אני חולמת כבר זמן רב על מחקר שיבחן את השפעתה המצטברת על דורות רבים שגדלו עליה.

שאלה שנייה, הקשורה לראשונה: האם זה סרט שמיועד לצפייה של נשים? לכאורה הגיבורה היא אישה חזקה, אבל לדעתי ההנחה שהיא פועלת כאן כסובייקט היא אשליה. מהמעט שראיתי היא, כמו חברותיה האמזונות, מוצגת כאובייקט. אמנם אישה יצרה את הסרט ואישה מככבת בו, אבל המבט הוא, לתפישתי, חיצוני, ומיועד לעיניו של הצופה המתחרמן. לגבר. הוא מוזמן להתענג ממראה של נשים חזקות, אבל עד גבול מסוים, שהרי גברים חזקים מהן מכניעים אותן (כך לפחות בקרב האבוד בין הגרמנים לאמזונות), והוא יכול לצפות בכל מה שהנשים הללו מציגות בפניו: את גופן המושך, הנחשף מבעד לקפלי הבד, את הליכתן הפרובוקטיבית, את משחקי האלימות של זוגות נשים שמעלים על הדעת סרטים פורנוגרפיים מהסוג החביב על לא מעט גברים.

והשאלה השלישית: האם על כך חלמנו? לזאת אנחנו שואפות? זה הפמיניזם? כך נראה השוויון שרצינו, כי גם אנחנו מבקשות, כמו הגברים, להילחם ולהרוג בחדווה?

למי שיגיב ויאמר לי שאין לי זכות לכתוב על סרט שבעצם לא צפיתי בו אומר – אכן!

למי שיטען שהסרט הוא "סתם", שאין צורך להתייחס אליו בכובד ראש, כי מדובר באסקפיזם ותו לא, אומר שאין דבר כזה. וונדר וומן זוכה לתהודה עולמית רבה כל כך, שאי אפשר, לעניות דעתי, להתעלם ממנו ולטעון שאין לו שום השפעה.

ולמי שינוד בסלחנות ויאמר – עוד פמיניסטית ממורמרת וחסרת הומור – לא אשיב כלל. אולי רק אציע לו או לה לקרוא את חיבורה של צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה "כולנו צריכים להיות פמיניסטים". אפשר להוריד אותו בחינם כאן, בקישור.

אכן, מלבד הכשרתה כאמזונה, יש לה, לוונדר וומן, כל מיני פטנטים מתוחכמים שעוזרים לה להביס את יריביה, כך שכוחה הגופני כאישה אינו מפריע לה לגבור על גברים מסוקסים. ובכל זאת, אני שבה ותוהה: האם לכך פיללנו? לזאת אנחנו שואפות?

יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 הוא חגיגה לשוחרי תרבות בכלל, ולאוהביה של לאה גולדברג בפרט.

בספר קיבצו העורכים, גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, רשימות ומאמרים שכתבה גולדברג, מהרשימה הראשונה, שהתפרסמה כשהייתה בת שבע עשרה. העורכים טרחו מאוד, ובעבודת נמלים יסודית הוסיפו הערות שוליים וביאורים המנחים את הקורא להבין מי האנשים, היצירות, היוצרים והמקומות שגולדברג מזכירה במאמריה. לא זו בלבד, אלא שהוסיפו בגוף הכתוב תיקונים של טעויות קולמוס, שכולם מצוינים בסוגריים מרובעים.

למקרא כל הכתבים הללו קשה שלא להתאהב בלאה גולדברג, אם יש עדיין מי שטרם נפל שבי בקסמה. כמה ידע, כישרון, חוכמה ומבט רגיש היא שופעת! אילו אוצרות טמונים בדפים הללו, שמסבים עונג רב כל כך בקריאתם!

יש להודות שלא כל הרשימות המובאות בספר מדברות אל הקורא הישראלי בן זמננו. חלקן – למשל ביקורות תיאטרון שכתבה גולדברג – איבדו מהרלוונטיות שלהן, במיוחד כשהיא מתעכבת על ניואנסים של משחק, או על טקסטים שנעלמו מהתודעה. פה ושם גם בקיאותה הרבה של גולדברג בספרות העולם, במיוחד בזאת הרוסית, יכולה להביא אותה אל מחוזות שזרים לקורא הישראלי בן ימינו. על הרשימות הללו אפשר כמובן לדלג, או לקרוא אותן "באלכסון", כלומר ברפרוף…

אבל מרבית הרשימות מרתקות, מרגשות ומשמחות עד מאוד. היוצרים שבהם גולדברג דנה רבים לאינספור. אנדרה מורואה וצ'פלין הם הראשונים. ואחר כך ציירים, משוררים, סופרים, אנשי תיאטרון, היא מספרת על תערוכות במוזיאונים ועל ראינוע, כותבת על ליטא וברלין, זלצבורג, פריז ותל אביב, מחוזות שבהם היא משוטטת ולוקחת אותנו אתה.

רשימותיה לוקחות אותנו גם אל זמנים אחרים. אל מה שהעסיק את הבריות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה (וגם, בזיכרונות מילדותה, אל ימי מלחמת העולם הראשונה). למשל, ברשימה מ-1935 היא תוהה מה הטעם במאמר שנכתב על "המחשבה היהודית", המנסה להוכיח "כי היהודים עם חשוב הוא, מפני ש… נתנו את התורה ומפני ששפינוזה היה יהודי". על כך היא רוטנת: "אחרי כל אלה נשארת רק שאלה אחת, שפתרונה כמעט ברור: לשם מה מוציאים מרץ לכתיבת ספרים כאלה? את מי זה מעניין ועל מי זה משפיע?"

באוקטובר 1935 היא לוקחת אותנו למופע קברט ביפו, שם "הקהל מיושן ואדיש, […] הנרגילות עוברות מפה לפה. שתיקה או שיחות חשאיות. גרמני משרונה בחולצה חומה העשויה לפי האופנה הגרמנית האחרונה, וו הידועה כל כך מתהלוכות ואסיפות של השנים האחרונות בגרמניה, מקשיב ברצינות לנגינת התזמורת."

ביוני 1936 היא מקוננת על מצבם של אנשי רוח גרמנים ואיטלקים, שנאלצו להגר מארצותיהם בגלל המשטר הפשיסטי. הם "פזורים בארצות דמוקרטיות בעולם", והיא מוסיפה ומפרטת את המקומות "הנידחים", לדבריה, שאליהם נסו אותם אמנים: "שוויץ, בלגיה, הולנד". מצבם רע, כי הם "אמיגרנטים" שנתלשו לא רק מביתם הפיזי, אלא גם מעולמם התרבותי. בזמן שכתבה את המאמר לא העלה עדיין איש על דעתו איך גרמניה תכבוש על הארצות שאליהם ברחו הגולים, ומדוע לא ימצאו בהם עוד מחסה אמיתי.

באוגוסט 1938 היא מתארת מפגש בין גרמני, קתולי אדוק, ובין מכר יהודי. ידידה סיפר לה על ההתלהבות שבה הקתולי הגרמני התקומם באוזניו על הנאצים המחריבים לדבריו את הכנסייה. אבל כעבור שלושה ימים, כשנפגשו שוב, כבר היה על דש בגדו של הגרמני הקתולי "צלב קרס קטן. קטן מאוד. מתבייש." ברור לה שמשם דרכו של העונד סלולה אל "מדי פלוגת הסער".

באותו חודש היא מתארת מפגש בין נאצי במדי פלוגת הסער ובין צעירה יהודייה "שפרצופה 'ארי' בהחלט". הנאצי מתלונן באוזני היהודייה הסמויה על המחסור בבצל, כי "כל הבצל בעולם הוא יהודי!" הצעירה מופתעת: האם גם צמחים מסווגים מעתה על פי גזעם? לא, מסביר הנאצי, היהודים קנו את כל הבצל… הצעירה מייעצת לו בלעג שהוא אינו חש בו שלא לקנות את הבצל הזה בכל מקרה, שהרי הוא יהודי, ובן שיחה נאנח ומסביר שהיו קונים, למרות יהדותו, אבל היהודים מסרבים למכור. ממש מזימה. אבל, הוא מתנחם, "בשנה הבאה, בעזרת המנהיג, יהיה בצל גם לנו": (בדיעבד התוכנית ברורה: הם יתקפו את שכניהם, יפציצו ערים שלוות, ירצחו, יכבשו, ימיטו חורבן גמור על אירופה – גם על גרמניה, כמובן – אבל  בצל יהיה להם…)

כשהמלחמה פורצת מחליטה לאה גולדברג במודע להמשיך לכתוב על החיים, על אמנות, ולא על הקרבות. החלטתה מעוררת פולמוס: משוררים אחרים בני זמנה, שלונסקי למשל, סברו כי בימים של קרבות על המוזות לדמום, או לפחות "להתגייס" למאמץ המלחמתי. גולדברג התנגדה. כבר ב-1935, גיבשה את עמדתה במאמר שנקרא "האורכידיאה מול התותח", שבו בזה לשיר של משורר איטלקי שפיאר לדעתה את המלחמה. כי, לדבריו, "האורכידיאה פורחת ומלבלבת 'מול הפרג האדום של אש המלחמה'". על כך כותבת גולדברג בפלצות: "יש להניח שכל קורא בעל היגיון […] שואל את עצמו ואת חברו: 'מה זאת? טירוף דעת גמור? חנופה? חוסר מצפון? או השקפת עולם עיוורת ומסורסת?'"

ובכן – מה מעסיק אותה? למשל, במאמר שנקרא "הבן האובד", (כותרת שמעלה על הדעת את אחד משיריה היפים ביותר, "שובו של הבן האובד") היא מגחיכה את התיירים הנוסעים, שבעיניהם המזרח הרחוק אקזוטי כל כך: "אנו הלועגים לסופר רוסי מוכשר ומפורסם אשר סיפר לנו כי שותים ביפו מאסטיקה [גומי לעיסה] בכוסות, מקבלים מתוך אמונה שלמה סיפורים דומים על יפן, סין והודו".

באותו הקשר היא מצטטת מכתב שלם שקיבלה מידיד הודי (הסטודנט ההודי שהתיידד אתה, אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, זה שהשיר "נפרדנו כך" נכתב אולי בהשראתו?). אותו ידיד נאלץ לשוב לארצו, והוא כותב לה, בלא מעט מרירות מפוקחת, על בני ארצו המיואשים: "לשם מה לשבת על הספסל, אם אפשר להתפרקד על הרצפה? למה לשאוף לגדולות, אם אפשר להתקיים גם במועט?" (האם הייאוש שרואים התיירים באמת אקזוטי כל כך? ומה אפשר לחשוב על מי שמצוקתו של הזולת מצטיירת כמעניינת במצלמתו? אלה אינם הרהוריה של לאה גולדברג, אלא המסקנה שלי מכתבתה).

ועוד היא עורכת דיונים ספרותיים מרתקים ממש. הנה היא נוזפת ביורשיהם של סופרים שמתו, כשהם מתעקשים להוציא לאור כתבים שהיוצר גנז, (אם כי ברור לה שלא תמיד היוצר מסוגל לשפוט את כתביו נכונה, כך למשל טולסטוי, שהתכחש באחרית ימיו לרומנים הגדולים שלו), או מספרת על פרק יפה להפליא מתוך מלחמה ושלום שהתגלה לאחרונה, תוהה מדוע טולסטוי השמיט אותו מכתב היד הסופי של הרומן, ומעניקה לנו הסבר מופלא על הצורך של היוצר להיפרד מחלקים ביצירתו, גם אם הם מצוינים, רק משום אינם נחוצים באמת למארג הכללי. "האמן האמיתי יודע תמיד את הדבר שהוא מספר עליו לקוראים יותר מאשר הוא מגלה", היא כותבת, ומציינת דוגמאות של סופרים שמספרים יותר מהראוי, עד כדי כך שהקורא אומר בלבו "טוב שאתה, הסופר, יודע את זאת, כי עליך לדעת את כל פרטי חייהם של גיבוריך, אולם מה זה מעניין אותי?". בעיניה זאת אחת ההבדלות בין כתיבה גדולה לבינונית: "אי אפשר לקחת את כל השיש של איטליה כדי לבנות בנין אחד"…

זיקתה העמוקה לספרות הרוסית מתגלה בפרקים רבים. צר לה על כך שהספרות בתקופתה מתכופפת בפני השלטון: "הדיקטטורה הסובייטית כופה הר כגיגית על האמן, והאמן נכנע ומבקש סליחה". בסיכומו של אחד המאמרים היא קובעת כי האמנים הדגולים באמת לא ישתנו בגלל "צו ממשלתי והוראה מפלגתית".

במאמר אחר היא מתארת את עוצמת השפעתו של פושקין, שלדבריה "במשך מאה שנה […] חי והתפתח עם הספרות הרוסית ובתוכה", וזאת מכיוון שיוצרים רבים המשיכו לכתוב עליו, באמצעותו, ובהשפעתו.

היא דנה בענייני דיומא, לא רק אלה הקשורים במציאות העולמית, אלא גם בזאת המקומית: במאמרה "דפדפתי במקרה" היא מתארת מקראה לילדים עתירת טעויות מחפירות שבעקבותיה עלעלה בעוד ספרי לימוד והיא מסכמת וכותבת דברים שלא פג תוקפם: "אנו רוצים להקנות תרבות לילדינו, יחס של חרדת קודש ליצירה האנושית, טעם טוב. נהיה זהירים ומוקפדים. אחריות מוטלת עלינו".

טעמיה ברורים וגלויים: למשל, היא סולדת מיונג ואוהבת את אלתרמן (ומפרטת ומסבירה, כמובן, מדוע), היא מתרגזת מתייר אנגלי שמתאר לטעמה את המציאות בארץ ישראל ברוח אנטישמית גלויה וכותבת עליו בציניות מרנינה ומשעשעת. היא מתפעלת מדברים לא צפויים: למשל – מהשם "כוכב הרוח": "מיהו אותו משורר בעל דמיון, מיהו אותו נעים זמירות אלמוני, שכינה בשם נפלא זה את אחד ההרים בישראל?"

בין המאמרים העיוניים אפשר למצוא גם פרקים שבהם מתארת גולדברג מקומות (רחוב בעירה, לעת ערב), אירועים (סיפור קצר מילדותה: כיצד נזהרה מפני צעצועים שזרקו השכנים מהקומה השנייה. הוריה היו בטוחים שמישהו חלה שם בטיפוס ושהצעצועים מסוכנים. ילדים אחרים לא ידעו על הסכנה, ורק היא שמרה על מרחק, ועד היום היא מתגעגעת אל הצעצועים ההם, שאף אחד מילדי השכנים לא חלה בסופו של דבר בעטיים…), אנשים (שכן קטן-גוף וילדתו, שהיא משקיפה עליהם מהחלון, עדה לחיי המשפחה המסוימים שלהם ולבדידותה, השולחת אותה אל ספריה).

כתיבתה זוהרת ביופייה. יש לקוות שזהו הכרך הראשון, ושאחרים יבואו בעקבותיו. יש כאן קוראת שמחכה בכיליון עיניים להמשך.

אחת ההשפעות של ספרות גדולה באמת היא יכולתה "לשחרר" את הקורא מהעמדות החוץ-ספרותיות שאתן הוא מגיע ליצירה. כך למשל, מי שקורא את הספר וזרח השמש של המינגווי אינו יכול שלא להישאב אל מציאות שבה יש יופי מרומם במלחמות שוורים, גם אם מחוץ לספר אותו קורא מתעב את האלימות האכזרית והחד צדדית שיש בהן. ספרות משובחת בוראת עולם שבו היא זאת שקובעת את החוקים, וזה אחד מסודות עוצמתה.

האם הספר סמוך עלי מאת הסופר האורוגוואי מריו לבררו מצליח במשימה? האם למשל הוא שואב אותנו לתוך עולם שבו אפשר "להתאהב" בזונה, או לפחות לחוש, ביחד עם המספר, בקסם שהיא משרה עליו? האם המציאות הספק סוריאליסטית, ספק ריאליסטית שהוא מצייר מושכת לתוכה את הקורא, עד שהוא מוכן להשעות את הספק, להאמין לה, להיות בתוכה?

נראה כי התשובה לכך תלויה מאוד בטעם אישי, שכן ברור שהמוציא לאור האחראי על תרגומו של הספר שלפנינו אוהב מאוד את היצירה ואת הסופר שכתב אותה. באחרית הדבר שכתב אוריאל קון הוא מספר על הוצאה קודמת של ספר אחר שכתב מריו לבררו, ומֵצר על כך שלבררו לא קנה לו אלא קהל אוהדים קטן (אך מושבע). התפעלותו הרבה גם מסמוך עלי גלויה מאוד לעין.

אודה כבר עכשיו כי למרבה הצער, איני שותפה להתפעלות.

תחילתה של הנובלה דווקא משכה את לבי: מוצג בה סופר שנאלץ לקבל על עצמו משימה כמו-בלשית. העורך בהוצאה לאור אינו מתלהב מכתב היד החדש שכתב, ומציע לו דרך אחרת להרוויח את הכסף הדרוש לו מאוד למחייתו: עליו להתחקות אחרי זהותו של סופר אלמוני ששלח לעורך כתב יד יפה להפליא, אבל לא הזדהה בשמו. כדי שההוצאה לאור תוכל לפרסם את הרומן היא חייבת לאתר את אותו סופר לא מוכר. המספר מקבל מקדמה ויוצא לדרך: הוא נוסע לעיר שממנה נשלח כתב היד, ומתחיל במסע חיפושים, לא לפני שהוא קורא את כתב היד ומכיר מיד בגדולתו. ברור לו שבכתיבתו המופלאה אותו סופר אלמוני עולה עליו עצמו בהרבה, כך שהעניין שמתעורר בו גובר.

עד כאן הכול מצטייר ריאליסטי וסביר. הדיאלוגים, העילה לנסיעה, ואפילו מה שמתרחש בדרך למחסוריאס: המספר חומד לצון, וכשצעירה יפה שיושבת לידו נוזפת בו ומסבירה לו שהעישון אסור בזמן נסיעה הוא מעמיד פנים שהוא תייר אנגלי שאינו מבין ספרדית.

רק אחרי שהוא מגיע ליעדו, מוצא בית מלון, עולה לחדר שלו ומתחיל להסתובב בעיר כדי לאתר את הסופר האלמוני, משתנה רוח העלילה והריאליזם נהפך לסוריאליזם: הכול לכאורה מציאותי, אבל יש איזה עיוות מוזר, מין ניחוח של אי סבירות, כל מיני צירופי מקרים שקשה להבינם, כל מיני ספקות משונים שנוגעים בסביבה ובהתרחשויות. האם הוא האורח היחיד בבית המלון? מדוע שלחו אותו להתאכסן בחדר שתקרתו שוכנת ממש מתחת לגג, ששולח אל המיטה אוויר חם "כמו זפת"? לחלק מההתרחשויות יש הסברים ריאליסטיים: כך למשל כשהוא שולח יד לתוך כיס המעיל שלו ומרגיש משהו דביק ואז רואה גם שהיא התכסתה בנמלים, הקורא חש מעין רתיעה: מה קורה כאן? אבל אז מתברר שאלה בסך הכול סוכריות שקיבל ביום הקודם, והן נמסו, ושהנמלים נמשכו אל המתיקות. אז בסדר. ההסברים מתקבלים על הדעת. אבל מה פשר החלומות המוזרים? (ומדוע בכלל להיעזר ב"כלי" הזה? הלא חלומות מעצם טבעם מאפשרים לסופר לתאר כל דבר שהוא, מופרך ככל שיהיה!) ואיך ייתכן שהפתרונות לחידות השונות מגיעים באופן שרירותי? האם הסופר לא הקל כאן על עצמו, עם הדאוס אק מכינה שהוא שולף לקראת סופו של הסיפור? אני חייבת להודות שלא השתכנעתי.

אבל הבעיה העיקרית שהפריעה לי בקריאה הייתה עמדה חוץ ספרותית שהבאתי אתי, ושהספר לא הצליח בשום פנים ואופן לערער: התפיסה שלי על נשים בזנות. סופר, או המספר שהוא מציב כדי לייצג אותו, שמסוגל לתאר את מעשה האונס שהוא עושה באישה-בזנות כאילו יש בו איזה יופי קסום אינו יכול שלא להגעיל ולהרתיע אותי. ולבררו, בניגוד להמינגווי שבקריאת ספריו הצלחתי לגבור על הרתיעה שאני חשה מפני מלחמת שוורים (או דיג), פשוט לא הצליח לשכנע אותי. האונס הוא "חוויה טיפולית ראויה לציון"? האומללה "התעלתה על עצמה וביצעה את אומנותה בשליטה אמיתית, קשובה לקצבים ולדקויות"? לא מתעורר כאן אלא גועל נפש אמיתי ועמוק, שמזכיר לי, למרבה הצער והבחילה, את דף הפייסבוק When he pays (צרכני זנות מספרים שם על חוויותיהם, ציפיותיהם, דרישותיהם ואכזבותיהם מהסחורה שקנו לעצמם: גופה של אישה שנאלצת להיות שם, מסיבות שונות, כולן רעות).

המספר (והסופר?) מפגין את יחסו המיזוגני לא רק בעניין האישה שמוכרת לו את גופה, והוא, נרקיסיסט מבחיל, מעז להתפעל ממנו ולהרגיש בעלות עליו. אותה מיזוגניות נחשפת גם כשהוא מתאר מפגש עם אישה אחרת, ש"שלחה יד במפתיע וסגרה אגרוף של ברזל סביב אבר המין שלי". כמה היא דוחה, מכוערת, ואגרסיבית, כמה הוא נרתע מפניה (וכמה שהקטע הזה דוחה!).

אילו יכולתי להאמין שהסופר מותח ביקורת על המספר שברא, על שקריו המניפולטיביים, על הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מותח על כל מי שהוא פוגש, הייתי יכולה להתפעל משנינותו. והוא שנון: "המלצר לא היה זוכה בשום פרס בתחרות על חביבות"; "'את מי?', שאלה, והדגישה את אופיין הבולט של עיניה"; "מאות עיניים חשדניות ולגלגניות נתנו בי מבטים ביקורתיים. כשהוצגתי בתור סופר לאומי מהולל, חשבתי שזיהיתי בכמה עיניים את החשש הסביר שאפתח באיזה דקלום לתפארת אורוגוואי"; "הקשבתי איפוא בהכנעה לסיפור על הקשיים העכשוויים בתעשיית המול"ות בארצנו, כאילו היה זה נושא חדש, כאילו השמן גילה אותו אחרי הרהורים וחקירות מעמיקות, כאילו היתה בארצנו תעשיית מו"לות, כאילו ארצנו היתה ארץ". אכן – משעשע. אבל אין בסיפור שום רמז לכך שהסופר דוחה את הדמות מעליו. שהוא מציג אותה בפנינו כדי שנבין עד כמה היא מגעילה גם אותו. בניגוד, למשל, להומברט הומברט, שנבוקוב, בספרו לוליטה, שופט אותו בתחכום אבל באופן מובהק, הספר שלפנינו, שנכתב על גבו כי "הוא אחד הספרים שכאילו באו לעולם במטרה בלעדית לגרום לנו אושר" אינו מותח ביקורת, אלא "חוגג" את כל מה שהוא מציג בפנינו. לי הוא לא הסב שום אושר.

הוצאת תשע נשמות, לעברית: ארז וולק

תהליך ההתמודדות עם חוויית-האם אינו מתרחש במבודד משאר רכיבי הטראומה כי אם במקביל להם, וכמותם – הוא אינו לינארי אלא נמצא בתנועה מתמדת ספיראלית, מאופיינת בהתקדמויות ובנסיגות עד להשלמה ולסגירה המצופות.

תפישת האם כ"הורה הלא-פוגע"

לילדה הנפגעת יש מטרה בסיסית עיקרית: לשרוד את ההתעללות במהלך התרחשותה ואת השלכותיה לאחר שהפגיעה הפיזית הסתיימה. לשם כך, ובמקביל להפעלת מנגנוני ההגנה, היא מנסה לשמר, ולו רמה מינימלית של קשר עם הדמות ההורית ה"לא פוגעת", במקרה זה – האם. הילדה אינה יכולה להרשות לעצמה לתחום גם אותה במשבצת ה"רעים", לפיכך היא עושה את הבחירה שאימה הייתה אמורה לעשות ומפרידה בין הפוגע ל-לא פוגעת, בין הרע לטובה. הפרדה זו היא סם חיים הכרחי להמשך הקשר שלה – המדומיין או המציאותי – עם אימה.

לעתים קרובות הילדה עושה את החלוקה באופן לא מודע, אבל במקרים לא מעטים הבת, גם בבגרותה, בוחרת במודע לוותר על האמת שלה, לחזור בה מהאשמותיה, או לטאטא את הנושא אל מתחת לשטיח – נוכח דרישות האם והסביבה וכדי לשמר קשרים שאינה מסוגלת רגשית לוותר עליהם.

גם כשהכאב על היעדרות האם מתחיל לעלות על פני השטח, קל יותר לילדה "להבין" את האם, למצוא לה צידוקים והצדקות, להשאיר אותה כדמות החיובית "שרצתה אך לא יכלה".

בנקודה זו חשוב להדגיש שיש הבדל מהותי בין החלוקה ל"רע" ו"טובה", שנובעת מהצורך לשמור על הורה אחד לפחות כדמות חיובית, לבין הבחנה בוגרת ומציאותית שנבנית תוך כדי עיבוד קשת הרגשות כולה: בין חלוקה שהיא תוצאת המאמץ לסיפוק הצורך הילדי בהגנה, ביטחון וטיפוח, לבין תובנות בוגרות שנרכשות במהלך טיפול ועיבוד הטראומה.

מאיה ריד, עכשיו אני: זה לא לנצח, מסע החלמה מטראומה מינית מתמשכת בילדות, הוצאת ספרים "אח", 2008

כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, שמעתי מישהי תוהה בלחישה: רגע, מה קורה כאן? זה לא האיש החולה?

אכן, לרגע משהו מתבלבל, לכאורה. הסרט נפתח בכך שז'אן פייר, גבר לא צעיר, יושב מול רופאו המבשר לו שחלה: גידול ממאיר התגלה במוחו, במקום שאי אפשר לנתח. הוא יצטרך לעבור כימותרפיה, ולקוות שהטיפול יצליח. ז'אן פייר נראה המום לגמרי. הוא יושב מול הרופא, בלי אומר ודברים. הרופא פונה אליו שוב ושוב, מוודא שז'אן פייר מבין מה נאמר לו כרגע. נראה שלא. נראה שז'אן פייר היה זקוק למלווה שיבוא אתו ויעזור לו להבין מה מצבו. הוא בוהה ברופא, המום, או מבולבל, אולי כבר קצת דמנטי, בכל זאת – גידול במוח? − והנה הוא מחייך, מאשר שהבין הכול, ומצביע על חלוקו של הרופא: תראה, יש לך כאן כתם קטן.

טוב, הסרט נקרא "הרופא הכפרי" ומי שמזדרז להסיק מסקנות מניח כבר שיעסוק ברופא המטפל בז'אן פייר. אבל לא. כי בסצנה הבאה חל מהפך. מסתבר שז'אן פייר עצמו הוא רופא הכפר, והסרט מספר עליו.

ובעצם – עליו כמשל. על הרופא הכפרי, מי שאנו מכנים "רופא משפחה", שפועל בנסיבות מאוד קיצוניות ומיוחדות, אבל בעצם משקף את מה שכל רופא אמיתי אמור להיות.

רופא הכפר לא רק מטפל בחולים. הוא גם דואג לאישה שמתקשה לממן את עצמה ואת בתה, ועוזר לה להשיג תמיכה מרשויות הרווחה. הוא מקבל את חוליו אצלו במרפאה, אבל גם נוסע אליהם, אל ביתם, עוקב מקרוב אחרי מצבם, משוחח אתם, מקשיב להם בסבלנות אין קץ, מכיר אותם, את בני המשפחות שלהם, את המצוקות והתקוות, את הצרכים והרצונות. הוא דואג להם, לשלומם, וכמובן גם לבריאותם. הוא שותף וחבר פעיל בקהילה המקומית הקטנה, אבל גם נמנה עם מנהיגיה, עם מי שמעצבים את רווחתה בהחלטות הנוגעות לכלל. הוא משתתף בישיבות, ביחד עם ראש הכפר ופקידי ציבור אחרים, ודן עמם בשאלות הרות גורל מבחינת הקהילה: האם לבנות מרכז רפואי ולמשוך לשם רופאים צעירים? ואולי מוטב להשאיר את המצב על כנו, כלומר, להפעיל רופא מקומי אחד, ובמקום להוציא כספים רבים על בנייה, לממן סיוע לתושבים הנאלצים לנסוע ולקבל טיפול בבית החולים המחוזי?

רופא הכפר – וזה משל על מה שמצופה מרופאים בכלל – דרוך, ונכון תמיד לעזור, לסייע, להציל. אם מתקשרים אליו באמצע הלילה הוא אינו מהסס, ממהר ללבוש מעיל ולצאת לדרך. גם אם המטופל גר במקום נידח, בקצה דרך גישה בוצית שהמכונית שוקעת בה. גם אם יורד גשם זלעפות. גם אם יש כלבים (או להקת אווזים!…) שמאיימים לתקוף בכניסה לביתו של החולה. אם רופא (או רופאה, נטלי, שמגיעה כדי לסייע לז'אן פייר החולה) נוסע במכוניתו ורואה בדרך מישהו שנראה פצוע, הוא בולם מיד וחש לעזרתו, ואם מתחוור לרופא או לרופאה שהפציינטית חווה התעללות, ייעצו לה לעזוב את בן זוגה.

קשב, חמלה ותשומת לב המלוּוים כמובן במיומנות מקצועית וידע רב, הם, על פי הסרט, סימני ההיכר ההכרחיים של רופא טוב. כדי להדגים זאת מוותר הסרט על אמינותו. למשל: האם אדם שחלק ממוחו אינו מתפקד עוד כיאות, עד כדי כך שאינו מבחין בכל מה שמצוי בצד השמאלי של שדה הראייה שלו, יכול באמת להמשיך לתפקד כרגיל, כאילו כלום? לטפל בחולים? לנהוג? האם סביר שאדם שעבר טיפול כימותרפי ישוב הביתה בכוחות עצמו? לא כל כך. יש, אם כן, לראות בסרט מעין אגדה למבוגרים. הטובים טובים במיוחד, המציאות נכפפת לטוּב לבם, מצייתת לו ומשתפת אתו פעולה. החולים יחלימו, יאהבו את מי שטיפלו בהם ויכירו להם תודה. הרופאים ילוו את החולים באהבה רבה, עד רגעי חייהם האחרונים, וגם אז יעניקו להם מחסדם הבלתי נדלה.

ומה יעלה בגורלו של הרופא עצמו, אדם חולה מאוד שמעדיף להסתיר את המצוקה שהוא שרוי בה, כדי שלא להעיק על חוליו בחולשתו? הסיום תואם את התחושה האגדית, הלא לגמרי מציאותית, האופפת את הסרט לאורכו. מי שרוצה להאמין בה, מוזמן.

הספר יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? נראה מסקרן. השאלות שהוא מציג, וההבטחה להשיב עליהן, מעוררות עניין. למשל – מדוע כשאנחנו מאמינים למה שעינינו רואות, אנחנו עלולים להחמיץ אמת נסתרת שיכולה להועיל לנו, ואיך להימנע מכך? מדוע אנשים נוטים לשים לב לזולת ולהגיש לו עזרה כאשר הם ניצבים מול הנזקק בגפם, ואינם נבלעים בתוך קהל גדול? מה השפעתן של נורמות חברתיות על התנהגותנו? מה קובע עד כמה אדם מאמין בעצמו?

לכל השאלות הללו, וכנראה גם לרבות אחרות, משיב המחבר, סם סומרס, בעזרת שלל סיפורים ואנקדוטות. למשל – הוא מציג מקרה מזעזע שאירע בעבר בליברפול, כששני ילדים בני עשר חטפו פעוט בן שנתיים, התעללו בו ורצחו אותו, וכל עוברי האורח שראו את החטיפה מתרחשת לא התערבו ולא מנעו את מה שקרה. הסיפור משמש אותו כדי להסביר תופעה חברתית מעניינת ומשמעותית. הסיפורים הללו מעניקים רקע ספציפי לתיאוריות וגם לעצות מעשיות שסומרס מעניק לקורא. כך למשל הוא מלמד אותנו איך להשפיע על אנשים אחרים.

הוא מציג בפנינו למשל סיפור על מקרה שקרה לו: הוא ואשתו "נתקעו" בשדה תעופה כי טייסי טיסת ההמשך שלהם הזדרזו לנעול את דלתות המטוס לפני שהנוסעים הצליחו להגיע אל שער היציאה. מזג אוויר גרוע עיכב את טיסתם הקודמת, וגם המרחק הרב שנאלצו לעבור בשדה התעופה רחב הידיים לא אִפשר להם להגיע בזמן. שניים מהנוסעים שקדמו למחבר בתור הטיחו את זעמם בנציגה של חברת התעופה, שסירבה להציע להם שובר ללינת לילה בבית מלון, עד שימריאו ליעדם למחרת בבוקר. הם לא זכו למענה הולם, והסתלקו מהמקום במפח נפש. המחבר לעומת זאת מצא את הדרך אל לבה של הנציגה. במקום להפגין כעס הוא נהג בה באהדה ובהבנה, ולאחר שסיפר לה בסוד גמור שאשתו בחודש השני להריונה, הצליח להשיג ממנה שובר לא רק ללינה, אלא גם לארוחת בוקר. בעקבות הסיפור הזה מפתח המחבר רקע תיאורטי המספק לקורא ידע שימושי, בחינת – איך לנהוג ומה להביא בחשבון כשרוצים לעשות מניפולציה רגשית ולהשיג תוצאות רצויות.

יש להניח ששאר חלקי הספר מספקים עצות ומידע דומים שנמנעו ממני, כי לא הצלחתי לצערי להמשיך בקריאה. כבר בהתחלה הרגשתי שעלי לחזור ולקרוא כמה פעמים כמעט כל משפט כדי להבין מה כתוב. הקריאה נהפכה למעשה לפעולה של פענוח מייסר, עד שהתחוורה לי הבעיה: הניסוחים בעברית מקשים מאוד על ההבנה. לא ברור לי למשל מדוע הוחלט לתרגם את המונח המוכר כל כך (WYSIWYG  (what you see is what you get ל"משהמש" המבלבל, אבל זאת רק אחת הבעיות הקלות. הקושי האמיתי והמתמשך נובע מהניסוחים, שלא פעם "נתקעתי" בהם. הנה למשל משפט לדוגמה: "היום קשה לי להניח ללחץ לפעול להתפזר לאנשים אחרים, אפילו כשהקהל סביבי גדול". כלומר?! דוגמה נוספת, מאותו עמוד: "וכך, אם מישהו יטען שהניתוח שלעיל אינו אלא מאמץ מותעה שמביא להצדקת אנשים שאינם עוזרים, זכרו את הדוא"לים של הסטודנטים שלי." לא מובן בעליל. (וזאת בלי לציין את שגיאת הכתיב: צריך כמובן להיות מאמץ מוטעה, לא מותעה!). מה פירוש "בתוך ההמון מצבי חירום נעשים לעניינים שבשגרה"? או: "עשו את החיבור הזה מספיק פעמים, ולבסוף די יהיה בעצם המחשבה על קבוצה גדולה של אנשים כדי לעורר בכם פסיביות"? אפשר כמובן, במאמצים, להבין אותם, אבל אם חייבים להתעכב כך שוב ושוב, הקריאה מתחילה לייגע, עד שהיא נמאסת, וחסל.

למרבה האכזבה, נראה שלא אוכל בעצם לחוות דעה על יש מצב, למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים? וכנראה שלעולם לא אדע אם ההבדלים המגדריים מולדים, אם בנות באמת טובות יותר במתמטיקה, מה בעצם מעצב את החשיבה וההתנהגות שלי, ומה האמת על הטבע האנושי.

Sam Sommers, Situations Matter, Understanding How Context Transform Your World 

"כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי", הוא כתב בפתק שהתגלה בעיזבונו. כמה כמיהה לקשר, כמה תוגה, עולות מהמשפט הקצר הזה, שבו תיעד כותבו רגע של בדידות. רק אל עצמו יכול היה לפנות, ואל המילים הכתובות, המתעדות בעצם העלאתן על הנייר את עוצמת הלבד שבה היה שרוי. מפליא לחשוב שכותב המילים הללו, המצטייר כאדם המשווע לקשר אנושי, עמד רוב חייו על הבמה, וזכה שוב ושוב לתשואות רמות של הקהל: הוא אברהם חלפי, שחקן מצליח מאוד בתיאטרון הקאמרי, שהרבה לגלם דמויות קומיות.

כשנשאל מה עיסוקו בחיים הקפיד אברהם חלפי להדגיש שהוא שחקן, אבל בעצם, וכמעט בחשאי, היה גם משורר. בחייו הפרטיים, כשאור הזרקורים כבה, התנהל בצניעות ובפשטות.

עד כדי כך צמצם את הקיום של עצמו, שבשעות חייו האחרונות, כשחש ברע, לא הזדרז להזמין אמבולנס, שמא, כך משערים, יטריד את מנוחתם של השכנים. בסרט התיעודי העוסק בו, "חייו מלאי שיר", שיצר אורי משגב, הודו רבים ממכריו וידידיו של חלפי כי חלפו כמה ימים עד שנודע להם דבר מותו, ולכן לא השתתפו בהלווייתו. דומה כאילו חלף מהעולם באותה דממה צנועה שבה חי. "זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע", אמר עליו אורי משגב. אחייניתו של חלפי, המשוררת רחל חלפי, כתבה כי לאחר מותו נודע לה שהיה "צדיק נסתר ואחד מל"ו".

חלפי נודע כיום ברבים בעיקר בזכות אריק איינשטיין, שאהב אותו מאוד, יזם את ההלחנה של כמה משיריו, ושר אותם. אחד האהובים במיוחד הוא "עטור מצחך זהב שחור", שהלחין יוני רכטר. הוא הוכתר כשיר השנה והעשור, וכשירו היפה ביותר של אריק איינשטיין. לכאורה מדובר בשיר אהבה, אבל גם ממילותיו, כמו מהפתק שכתב לעצמו חלפי, אפשר להיווכח בבדידותו של הכותב, ובייסוריה של אהבה לא ממומשת של גבר משתוקק המשקיף על אהובתו מהצד: "וַאֲנִי, שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט", אך אינו זוכה לחסדיה: הוא, כך נכתב, לא רוצה להיות לה אח, וגם לא "נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ". הוא כותב שנפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אבל גופו נאלץ להיפרד ממנה בכל פעם מחדש.

עיסוקו של אריק איינשטיין בשיריו של אברהם חלפי הניב את הלחן לשיר האחרון שהקליט הזמר, "לו ראית אדם בחדרו":

לוּ רָאִיתָ אָדָם בְּחַדְרוֹ
מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת.
לוּ שָׁמַעְתָּ
תֻּכִּי יְרַקְרַק
מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד.
שָׁרוּי לוֹ הַפֶּרַח בַּכּוֹס,
שָׁבוּי הַתֻּכִּי בַּדִּמְיוֹן
הַזְּמַן אֶת הַפֶּרַח יִרְמֹס,
וְאֶת חֲבֵרוֹ יַחֲמֹס.
הִכּוֹן, הַתֻּכִּי הִכּוֹן.

הַדֶּלֶת פִּתְאֹם תִּפָּתַח,
וְיִכָּנֵס הַגּוֹרָל.
מִי יוֹדֵעַ מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,
אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל.

עַל הַסַּף יִתְיַצֵּב כְּנוֹשֶׁה.
יִשְׁאַל מִי בַּבַּיִת יִשְׁכֹּן.
וְאֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים,
וְהַשֶׁם –
הִכּוֹן, בֶּן-אָדָם, הִכּוֹן.

חלפי פונה אל שומע אלמוני, לא קיים, ושואל שאלה רטורית, שלא תיתכן לה תשובה: "לוּ רָאִיתָ […] לוּ שָׁמַעְתָּ…" מה כבר היה קורה לוּ ראה מישהו? לוּ שמע? הדובר יודע שאין תשובה סבירה לשאלה. כי מכאן ואילך הוא מתאר את ההמתנה לבואו של המוות, "הגורל" הרומס וחומס: איש מתבונן בדמותו הנשקפת "מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת" – לא הוא הזדקן, אלא הראי המשקף לו לאורך חייו את דמותו ההולכת ומשתנה. בחדר אתו אין איש. רק תוכי ופרח ורוד.

התוכי מוכר משיר נודע אחר של חלפי, "השיר על התוכי יוסי" (לחן של מיקי גבריאלוב) שגם אותו שר אריק איינשטיין: הדובר מחליט לקנות לעצמו תוכי, אתו יוכל לשוחח "עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע". גם בשיר ההוא צפוי לתוכי "מָוֶת שָׁקֵט". בשיר שלפנינו התוכי הירקרק משוחח עם הפרח הוורוד. האחד "שרוי בכוס", האחר "שבוי בדמיון": האם באמת מדובר בתוכי? ואולי מי שמרותק למקום אחד, מפליג בדמיונות אבל שבוי בהם בלי כל יכולת להימלט, הוא דווקא האיש הבודד, המצייר בפנינו את תמונת הדיוקן שלו בחברת תוכי, פרח, ותחושה שהקץ מתקרב? הוא תוהה איך בעצם ייראה המוות, אותו נושה שצפוי לבוא בקרוב כדי לגבות את החוב, את חייהם של האיש, התוכי והפרח, "מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ, /  אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל", ומתריע ומזהיר את התוכי, ואת האיש: "הִכּוֹן!"

כשאריק איינשטיין בחר לשיר את "לו ראית אדם בחדרו" (הלחין אותו גיא בוקאטי) ודאי לא העלה בדעתו שזה יהיה שירו האחרון. מותו היה חטוף ופתאומי, בציבור התעוררה תחושה של מעין אבל לאומי, אלפים הגיעו לכיכר רבין כדי לחלוק לו כבוד אחרון ובמסע ההלוויה שלו השתתפו המונים, עד כדי כך שבית העלמין לא יכול היה להכיל את כולם ואנשים נצמדו לשערים והתקבצו על גגות הבניינים הסמוכים.

קשה להאמין שאריק איינשטיין, האיש שכתב את המילים לפזמון "אני אוהב להיות בבית" (הלחין מיקי גבריאלוב) היה שש למראות אשר ליוו אותו למנוחתו האחרונה. ייתכן שהיה מעדיף לוויה כמו זאת שהייתה למשורר האהוב עליו. על אבן המצבה שלו נחקקו מילות אחד משיריו של חלפי, המעידות על הצניעות של שניהם:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.

יחד עם זאת, נראה שאריק איינשטיין לא היה מייחס חשיבות רבה להלוויה של עצמו. גיא בוקאטי, המלחין שאתו שיתף פעולה בשנותיו האחרונות, העיד כי כששאל אותו אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, השיב לו אריק איינשטיין בסגנונו האופייני: "בחייאת, בוקאט, כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת".

מבחינה מסוימת הוא טעה: חלפי ואיינשטיין ממשיכים לחיות בלבבות רבים.

ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 16.6.2017

"העיר ניו יורק רוצה שכולם יקראו את הספר הזה": הכותרת הופיעה במרס השנה במאמר בשבועון טיים. הספר שהעיר ניו יורק מעוניינת בו כל כך הוא אמריקנה, שראה אור לראשונה ב-2013. (לעברית הוא תורגם ב-2015, בידי גיל שמר). כתבה אותו הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. חמישים אלף איש הטילו את קולם, בהצבעה שנערכה לראשונה ברחבי העיר, בפרויקט שנקרא "ספר אחד, ניו יורק אחת". תושבי ניו יורק שבחרו באמריקנה יכלו לקרוא אותו בחינם במשך 90 יום, באינטרנט, להאזין לו בגרסה מוקלטת, או לשאול אותו מהספריות הרבות הפזורות ברחבי העיר. כמו כן נערכו בניו יורק אירועים שונים, הקשורים בספר.

אפשר בהחלט להבין מדוע רבים כל כך בחרו באמריקנה. זהו לכאורה סיפור על תלאות אהבתם של גבר ואישה ניגריים, אוֹבּינזֶה ואיפֶמֶלוּ, אבל למעשה באמצעות עלילת האהבה, (העשויה היטב כשלעצמה), חודרת אדיצ'ה אל נבכי הנשמה והנימים הנסתרות ביותר של ההוויה האמריקנית. ליתר דיוק: אל האופן שבו היא מצטיירת מנקודת המבט של מהגרת מאפריקה.

"אמריקנה" הוא כינוי היתולי, ביקורתי, שאותו משייכים ניגרים לבני עמם ששבו משהות ממושכת בארצות הברית (או באנגליה), שתי ארצות שהן מחוזות חפץ נכספים. לא מעט דברים קורים להם בעקבות המפגש עם התרבות המערבית, השונה כל כך. למשל, כך מסתבר, הם מאבדים את הנימוסים הטובים שרכשו במולדתם. ילדים מרשים לעצמם להתחצף (אדיצ'י אינה "מסכמת" את ההתנהגות, אלא מתארת אותה לפרטיה), והמבוגרים נעשים גסי רוח. דוגמה קטנה, אחת מרבות: בניגריה אם מישהו מעניק לחברו סיוע כספי, הוא מקפיד לעשות זאת כמעט בחשאי, כדי לחסוך מהמקבל מבוכה. ניגרי שאימץ לעצמו התנהגויות מערביות מגיש את הכסף ומציע לחברו למנות את השטרות. מנקודת מבט ניגרית זהו מעשה שלא יעשה.

ההבדלים ניכרים כמעט בכל תחום. הנה כמה דוגמאות: איפמלו מגלה להפתעתה שאם אומרים לאישה אמריקנית "רזית", היא מגיבה תמיד בשמחה, כי לא מנסים לומר לה שהיא נראית חולה…` היא נוכחת שתלמידים אמריקנים לומדים שעליהם לומר משהו תמיד, גם אם אין להם בעצם מה לומר (ומדוע, היא תוהה, ל"השתתפות בשיעור" יש משקל בציון?) ושאמריקנים לעולם אינם אומרים: "אני לא יודע", אלא, "אני לא בטוח"; כשמשהו רע קורה לאמריקני חבריו אינם מבקשים לדעת מה שלומו, אלא שואלים: "אתה בסדר?"; אמריקנים מגזימים בשימוש במילה "מלהיב" או "מרגש"; האנגלית שלהם לוקה בחסר, והם מדברים בטעויות דקדוקיות מחפירות; לעומת זאת – הספרים בספריות בארצות הברית שלמים וחדשים (בניגוד לאלה המתפרקים, שדפיהם חסרים, בארצה).

אדיצ'יה מנסחת בפנינו לא רק את המציאות ואורחות החיים המערביים, אלא גם את אלה הניגריים, ומתמקדת בעיקר במה שקורה למהגרים, ניגריים בפרט, אבל לא רק להם. היא מתארת את העוני המשווע, ההשפלה וההחפצה שהמהגרים נאלצים לחוות. פועל ניקיון שנאלץ לנקות בתי שימוש, שמרגיש שקוף ונעדר קיום, יכול להיות אדם משכיל, חושב, בעל ערכים ותחושה של כבוד עצמי שנרמסת. במולדתו זכה להערכה ואהבה. הוא אבוד במקום שאליו היגר (בלית ברירה! בארצו אופקיו חסומים, ואין לו אפילו סיכוי להתגבר על כל הקשיים ולפרוץ את המחסומים הניצבים בדרכו, ולנהל את החיים הרצויים לו.)

אדיצ'יה מציבה בפני האמריקנים מראה משעשעת, מקוממת, מרתקת, שבה הם נאלצים לראות את עצמם, בלי כחל וסרק, ולהתמודד עם הבבואה הנשקפת אליהם. היא מיטיבה לתאר לא רק תהליכים ועמדות תרבותיות. כל הדמויות שהיא יוצרת משכנעות ומגוונות, וגם אלה השוליות, המשורטטות בכמה קווים מהירים, קמות לעינינו לתחייה. היא יודעת להביא בפנינו את מעלותיהם ואת חסרונותיהם של בני אדם, את מה שמצחיק בהם, את מה שמרגיז, ובעיקר – להראות כיצד כולם מושפעים מהתרבות שבה גדלו ומהגזע שאליו נולדו.

במקום של כבוד זוכה למשל השיער: היא מספרת כיצד נשים מקורזלות מתמודדות אתו, מיישרות, מרככות אותו בייסורים, תוך שימוש בחומרים כימיים מסוכנים לבריאות; כמה זמן הן נאלצות להקדיש לטיפול בו: למשל קליעת צמות אפריקניות נמשכת כשבע שעות! ואיזו משמעות יש לתסרוקת של אישה שחורה בארצות הברית: האם יש סיכוי שיקבלו אותה למקום עבודה שמנהלים לבנים אם היא הולכת בתסרוקת "אפרו", או בצמות קלועות? כנראה שלא! מסתבר שלשיער יש משמעות פוליטית שקשה להעלות אותה על הדעת, אם לא מכירים את העניין מקרוב.

קשה להקיף בסקירה את כל צדדיו ועומקו של הספר. המשימה שאדיצ'יה קיבלה על עצמה שאפתנית מאוד, והיא בהחלט מצליחה בה: היא נוגעת ברוחה של ארצות הברית, חושפת למשל את הצביעות השכיחה שם כל כך, ומתארת אותה באמצעות אינספור דוגמאות.

העלילה מתרחשת בחלקה בימי מסע הבחירות של ברק אובמה לנשיאות, ומלווה את התעלות הנפש שחשו רבים, לא רק בארצות הברית ולא רק אפרו-אמריקנים, כשנבחר. היא מציגה בפנינו את מה שחשו רבים כשנשיא שחור ראשון נבחר בארצות הברית, את התקוות שהתעוררו ואת התחושה של תיקון אפשרי. (אדיצ'יה, כמו הדמויות שבראה, לא יכלה להעלות על דעתה איזו ריאקציה תתחולל, מי ייבחר לנשיא הבא אחרי אובמה, ואיך הערכים שאובמה ייצג ישובו ויירמסו).

הסופרת מיטיבה מאוד לחדור אל שורשי הגזענות, אל מעמקיה ואל משמעויותיה. אחת האבחנות המעניינות ביותר שלה בספר היא – השוני שבין אפרו-אמריקנים לבין אמריקנים אפריקנים. ילידי אפריקה אינם עסוקים בעניינים של גזע. "רק כשהגעתי לאמריקה התחלתי להרגיש שחורה", מסבירה איפמלו. בשנים שהיא חיה באמריקה הגזענות מעסיקה אותה מאוד. היא מקימה בלוג שבו היא כותבת התרשמויות, מחשבות ודעות העוסקות בגזענות. הבלוג –המצליח, עד כדי כך שהיא מתפרנסת מכתיבתו, ואפילו קונה לעצמה דירה בזכותו! (הייתכן?, הרמתי גבה כשקראתי…) – מאפשר לאדיצ'יה לומר דברים ישירים, לכאורה מפיה של איפמלו, (היא דנה למשל בפרוטרוט ב"סולם" המעמדות האמריקני הסמוי לכאורה מהעין, ונחלק כך: עשירים ועניים, שמרנים ודמוקרטים, צפוניים ודרומיים, לבנים ושחורים). את דבריה היא מביעה בשנינות רבה. אכן, היא מצטיינת במה שמכונה על גבו של הספר "הומור שחור"!

"אי אפשר לכתוב כאן ספר כן על בעיית הגזע," אומרת לאיפמלו מישהי שהיא אינה מחבבת, אפרו אמריקנית יהירה ויומרנית. הספר אמריקנה מוכיח שאותה דמות משרתת את מטרתה של הסופרת ואת רצונה להוכיח שאפשר, ועוד איך, לכתוב ספר כזה: לא רק כן, אלא גם מרתק ומאלף.

על במה קטנה, שהדופן האחורית שלה היא קשתות הקיר של הבניין הערבי שבו שוכן תיאטרון הסמטה, עומד בגבו אל הקהל חייל במדים. מתנוחת הגוף שלו ברור שהוא אורב, מקלע בידו, לאויב שעלול להגיח כל רגע.

האורות באולם כבים. החייל סב על מקומו ומתחיל להסתובב בשטח, צופה דרך הכוונת – עכשיו כבר אפשר לראות שהמקלע איננו אלא גליל קרטון – דרוך, מתוח, מחפש להקדים את מי שקם להורגו. ברקע נשמעים ציוצי ציפורים, קולות של כפר מתעורר. ואז זה מתחיל: קולות של הפגזה, יריות, קרב איום מתרחש לנגד עינינו ולמשמע אוזנינו, החייל מבועת, נלחם, אינו מאבד את העשתונות, יורה, נפצע.

כך מתחילה הצגת היחיד "דו"צ עם רגל אחת בשמים", יצירתם של גדי ויסמן והבמאי אדם יכין, שהועלתה לראשונה בפסטיבל ישראל האחרון, והופקה בסיוע מרכז תיאטרון בובות בחולון ותרומות באתר הדסטרט. אנשים רבים ששמעו על סיפורו של גדי ויסמן החליטו לתרום, כדי לאפשר לוויסמן להמשיך ולהעלות את ההצגה שלו בפני קהלים נוספים על אלה שצפו בה במהלך הפסטיבל. כך תיאר ויסמן את מה שקרה: "בית בפאתי כפר לבנוני, דרוך, ממתין ללא נודע. בדיוק מזגתי קפה לחבר'ה ואז בום! פיצוץ אדיר. אחד החיילים שעמד לידי חטף קליע בכתף, אחר נפל ונפצע אנושות, הסתכלתי למטה וראיתי חור ברגל שלי. הכול התמלא בדם, רעש מחריש אוזניים, המולה מטורפת, פחד מקפיא. בבית החולים התחלתי להבין. טנק של צה"ל ירה עלינו בטעות. שלושה ימים לפני כן נהרגו שנים עשר חברים שלי מהגדוד, כשקטיושה פגעה בשטח כינוס סמוך לגבול."

ההצגה מביאה בפנינו, בעוצמה רבה, משהו מתוך התחושה של זוועת הקרב, הכאוס, אובדן העשתונות, חוסר האונים, הבעתה. זהו מסע תרפויטי של השחקן שפציעתו בקרב שינתה את חייו. לפני כן לא הייתה לו שום זיקה לעולם התיאטרון או למשחק. אחרי הפציעה וההחלמה הגופנית הסתבר לו שאינו מסוגל עוד לחזור לחייו הקודמים. הוא לקה בהלם קרב. בדרך לגן הילדים לשם לקח את בתו בת השלוש, מצא את עצמו נשכב על המדרכה, כששמע קול של אופנוע מתניע. זיקוקי דינור של ערב יום העצמאות שלחו אותו להימלט אל מתחת למיטה. אט אט מצא את דרכו אל ההחלמה: תיאטרון בובות בכלל, וההצגה "דו"צ עם רגל אחת בשמים" בפרט, סייעו בכך. בהצגה, שעולה במסגרת תיאטרון האיל המרקד, הוא משחזר שוב ושוב את מה שחש אז. חי את האירוע. עובר אותו מחדש. נסחף כולו אל הרגעים ההם, נמצא שם, בלי לוותר לעצמו על אף ניואנס, מבעית ומחריד ככל שיהיה.

אבל ההצגה איננה רק מסע תרפויטי, אלא גם – אמנותי. ובזכות זאת היא לוקחת אתה את הקהל, ומאפשרת לו לחוש ולחוות את מה שעוברים חיילים במציאות המטורפת והמסויטת של קרב. מי שהיה שם, ורוב הגברים הישראלים חוו מן הסתם דברים דומים, יכול להיזכר, ומי שלא היה שם, יכול לנסות להבין.

מעלתה הגדולה של ההצגה שהיא נוקטת מגוון דרכים כדי לייצר את התחושה של הקרב, הפציעה, הזוועה. אין כאן התחלה, אמצע וסוף. שוב ושוב מתרחש המהלך הזה של – כוס הקפה, שבריר השנייה שלפני, ואז הגיהינום שפוער את לועו ובולע את המציאות השפויה. הבימוי מגוון ומרתק: ויסמן מפעיל בובה גדולה בדמותו, וכפי שאמרה אחת הנוכחות בקהל בשיחה שמנהל גדי ויסמן עם הקהל בתום ההצגה, "זאת הייתה הבובה הכי חיה שראיתי אי פעם". לרגעים התקשיתי להאמין שזאת בובה. היה ברור שהיא נעה ומדברת בכוחות עצמה, ואפילו הבעות הפנים שלה כמו השתנו. וזאת רק אחת הדרכים שבהן מביעה ההצגה את מה שקרה. ויסמן משתמש למשל בתיבה צה"לית גדולה, שתפקידיה משתנים שוב ושוב: היא המוצב, היא שוחה של האויב, היא מקום מפלט, היא מחסה, אלונקה, מיטה לנוח בה, ולבסוף גם קבר. האמצעים הבימתיים פשוטים, אבל מתוחכמים ומשוכללים בזכות הבימוי והמשחק.

אין בהצגה כמעט טקסט מדובר. רוב ההתרחשות מובנת באמצעות פס הקול: לא רק צלילי הירי וההפגזה המבעיתים, אלא גם – צרצור של צרצרים, קרקור של קרפדות, נביחות כלבים רחוקות, קולו של מואזין שקורע בבת אחת את צלילי הטבע ומאיים בתחושה שאנו נמצאים בשטח מסוכן. גם הבעות הפנים של השחקן מבהירות היטב את המתרחש. יש משהו צ'רלי צ'פליני באופן שבו הוא מביע רגשות – הנה הוא יושב לו, מפצח גרעינים, נהנה מהשלווה, הנה הוא שותה קפה, פונה אל חבריו הנוכחים-נפקדים, מדבר אליהם בחביבות של יום יום, וכבר – קולות הנפץ האיומים, הצורך להתגונן, הבהלה, הפציעה.

את המסוק שאמור לפנות פצועים מייצג השחקן פעם אחת בתנועות של כף היד, ובקולו, ועל פניו – ההקלה, הנה מגיעה ההצלה, ואז – אי הבנה: מדוע המסוק חולף על פניו ומתרחק? והנה שוב הקלה: המסוק שב ומתקרב. את כל אלה הוא עושה כמעט בלי אמצעים. רק הוא על הבמה, בגופו, בפניו, בידיו.

בשיחה שבתום ההצגה סיפר גדי ויסמן כיצד הוא נעזר בה כדי להגיע אל לבם הלומי קרב ופדויי שבי מאושפזים, חלקם כבר עשרות שנים, וכיצד הוא משתמש בבובות הגדולות שהוא יוצר כדי לעזור בטיפול גם באוכלוסיות אחרות, למשל – אלה של נגמלים מסמים. הבובות פותחות את לבם ומאפשרות להם להביע מצוקות שהמילים אינן קיימות כדי לספר עליהן.

הצגות נוספות יעלו ב-16 ביוני ב-20:30 וב-17 ביוני ב21:00, בתיאטרון הסמטה.

לעתים קורה שנובלה אחת, מעט המכיל את המרובה, נדמית למעין טיפה מזוקקת שמשקפת בתוכה עולם ומלואו, שפע של רגשות, משמעויות ורבדים, הכול בזעיר אנפין, אבל בעוצמה מיוחדת.

כזה הוא הסיפור ארוחה בחורף (מצרפתית: עמנואל פינטו), שראה אור לאחרונה בעם עובד כספר שלם.

הסופר הצרפתי ממוצא איטלקי, הוּבֵּר מנגָרֵלי מביא בפנינו את סיפורם של שלושה חיילים גרמנים, מנקודת המבט שלהם. בתחילתו של הסיפור התייראתי. חששתי שמא צפויה לי ההתמודדות הבלתי אפשרית שהציב בשעתו בפנינו הספר השנוי במחלוקת נוטות החסד שכתב ג'ונתן ליטל. גם שם סיפור ההתרחשויות מובא בגוף ראשון מפיו של חייל אס-אס, המתאר את הזוועות האיומות ביותר שהדובר היה עד להן, וגם את אלה שהשתתף בהן. כשראה אור לראשונה, זכה נוטות החסד בשבחים מפליגים, אך גם בדברי גינוי חמורים.

"אני אדם כמו כל היתר, אני אדם כמוכם, כן, כן, אני אומר לכם שאני כמוכם!" מכריז גיבור ספרו של ליטל, ומשתדל לאורכו של המונולוג שהוא נושא להוכיח לקוראיו כי אינו שונה מהם, שגם היו נוהגים בדיוק כמוהו בנסיבות דומות.

על נוטות החסד כתב בשעתו עמנואל פינטו, המתרגם של הספר שלפנינו, כי: "הוא מגעיל, הוא מחלחל, נדבק, מטלטל, בשתי השפות. ליטל שמבקש להיות פרשן בוחש למעשה בעביט צואה, כמו שאומרים בצרפתית". פינטו לא חסך מהספר את שבטו, אבל גם התפעל ממנו.

את נוטות החסד לא הצלחתי לקרוא עד סופו. תיאורי הזוועות היו למעלה מכוחי, והצדקנות העצמית של הדובר הגעילה אותי עד כדי כך שלא יכולתי להתמודד אתה, גם אם מובלעת בה ביקורת סמויה של הסופר כנגד הדמות שיצר (בדומה לזאת שיש ברומן לוליטה).

הסיפור ארוחה בחורף שונה מהרומן נוטות החסד, לא רק בנפח (127 לעומת 927 עמודים), אלא גם ביכולתו לומר דברים דומים, בלי להכות על ראשו של הקורא בפטיש, ובלי לחדור לתודעתו ולעשות בה שמות. ארוחת חורף היא נובלה מעודנת. היא לוקחת אותנו אל מצוקתם האמתית של הרוצחים, ולא רק זאת הנובעת מהרעב, הקור, התשישות וחוסר האונים. אמנם מתוארים קשייהם של גברים לא לגמרי צעירים שנאלצו להתרחק מביתם ומיקיריהם, הגעגועים שלהם ודאגתם לבני המשפחות שלהם, אבל הנובלה מדגישה בעיקר את הצורך שלהם להתמודד עם מה שמוטל עליהם לעשות: לרצוח חפים מפשע.

מנגרלי מצליח בחוכמה ובכישרון להכניס אותנו אל עולמם של השלושה. אנחנו רואים את נאמנותם זה לזה. את נדיבותם ואפילו את הרגשות האנושיים המפעמים בהם, לכאורה. האם באמת חל כאן היפוך? האם מנגרלי מצליח לשכנע אותנו, כמו שהדובר בנוטות החסד מנסה לעשות, שכל אחד מאתנו היה נוהג כמוהם?

ודאי שלא. אבל מנגרלי עושה זאת בתחכום, כי הוא יוצר את הדמויות של שלושת הגרמנים בעדינות. נמאס להם לירות ביהודים. הם מתקשים בכך, מנסים להימנע מהמשימה, ועם זאת − לועגים לאחד מחבריהם שהודיע בפסקנות כי אינו מוכן להשתתף ברציחות. אותו חבר הצליח. הוא התמנה להיות טבח. (ידוע כי מי שסירבו להשתתף בהוצאות להורג לא שילמו על כך בחייהם. אפשר להסיק זאת למשל מהספר חיילים ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות. מתועדות בו שיחות שהמודיעין הבריטי הקליט, בלי ידיעתם של שבויים גרמנים, שדיברו בינם לבין עצמם).

שלושת החיילים בנובלה חשים אמנם ייסורי מצפון, אבל לא עד כדי כך שינהגו כמו החייל שנהפך לטַבח. אחד מהם, המספר, רגיש במיוחד לסממנים משפחתיים שהוא מוצא על גופם של קורבנותיו: "רקמה, כפתורים צבעוניים או סרט בשיער". ומסביר כי "כל אותן מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב." ומה התוצאה? הוא כועס על הקורבנות, ועל האימהות שלהם: "בגלל הסבל שנגרם לי בגללן, שנאתי גם אותן. ובעצם שנאתי אותן לא פחות ממה שסבלתי בשבילן."

הוא רואה בעצמו אדם רגיש; הוא מתרגש מאהבתו לחבריו, מהאחווה השוררת ביניהם, משיתוף הפעולה והאכפתיות. הוא סולד מפני אדם זר שהוא רואה בו רוע. נגעל ממנו. מתעב אותו. אבל אין בו שום יכולת לראות את הרוע והאכזריות של עצמו!

הסופר יוצר דילמה שבה תיבחן מוסריותם של שלושת האנשים ה"רגילים" הללו, גרמנים שנקלעו כביכול לנסיבות קיצוניות ואכזריות. מהכרעתם נגזור את דעתנו עליהם. האם נחוס עליהם? האם נדון אותם לכף חובה, למרות מצבם הקשה מנשוא?

יופיו של הסיפור נובע מדיוקו הפסיכולוגי והתיאורי. הוא לוקח אותנו אתו לתוך בקתה שכוחת האל, אי שם בפולין, בערב קר במיוחד, אל השלג והקרח, אל סיר האוכל שהחיילים מאלתרים, אל האנשים שעל גורלם הם משפיעים, ובעיקר − אל התהייה המתמשכת, ואל התקווה, המהולה בספק, שאלה בכל זאת אינם בני אדם הדומים לכולנו.

השנה: 1935. ברטולט ברכט, המחזאי והמשורר הגרמני, נאלץ לנוס לפני שנתיים מארצו. עלייתו של היטלר לשלטון סיכנה את חייו, בגלל המחזות המרקסיסטיים שכתב והעלה על הבמה. שניים מהם, המחזות המוזיקליים "אופרה בגרוש" ו"עלייתה ונפילתה של מהגוני" שאת המוזיקה להם חיבר קורט וייל, כבר העניקו לברכט הכרה ומוניטין. את מחזותיו הנודעים האחרים, "אימא קורא'ז," ו"מעגל הגיר הקווקזי" יכתוב בשנים הבאות, בגלות. כולם ממשיכים לעלות על במות ברחבי העולם, עשרות שנים אחרי שהוצגו לראשונה.

ברכט מתגורר בדנמרק, עם אשתו השנייה, שחקנית בשם הלן ויגל, וילדיהם. אחד מהם, הבן, נולד כשברכט היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה. הוא ימשיך בנדודיו, ובחלק מהזמן יחיה גם בארצות הברית.

איש עדיין אינו יודע מה צופן העתיד. מלחמת העולם השנייה, שבה ייספו עשרות מיליונים (יש האומדים את מספרם ב-85 מיליון), עדיין אינה נראית באופק. את השואה – רצח העם השיטתי, שלא היה לו תקדים בהיסטוריה האנושית – עדיין אין משערים.

שייקספיר במחזה "המלט" מנסח את חובתו של האמן "להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתו", כלומר – לשקף את המציאות, ולספר לקהל שומעיו או קוראיו את העתיד לבוא ואת המשמעויות העמוקות, הנסתרות מהעין, של מה שקורה בהווה. ברכט לעומתו סבר כי האמנות אינה אמורה לשמש מראה, אלא פטיש: תפקידה אינו רק לשקף את המציאות, אלא לעצב אותה. ב-1935, כשכתב את השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", כאן בתרגומו של ה. בנימין, התכוון מן הסתם שהמילים ישפיעו ויניעו אנשים לפעול:

כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-
הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.
כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.
כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר
קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:
דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים
שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה
קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל
כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה
הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

ברכט כותב על ההחמצה האיומה של מי שמתעשת מאוחר מדי ומנסה להציל כשכבר אי אפשר; של מי שמחכה לרופא המבושש לבוא, ובינתיים מדמם למוות; של מי שמנסה לדבר, להסביר את חומרת המצב, את הסכנות, אבל זוכה להתעלמות כי מאזיניו אינם מבינים את שפתו (ובעצם − מסרבים להבינה!). ובעיקר הוא כותב על ההתרגלות. איך כשנעשים מעשים איומים מדי, כאלה שהדעת אמורה לא לסבול, המחאה נפסקת. הצעקה כבר אינה מנסה אפילו להישמע. "כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה / קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה", הוא כותב, אבל כשנרצחו אלפים, המחאה דוממת.

מעשי הזוועה החלו בגרמניה הנאצית הרבה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ליל הסכינים הארוכות − מסע הרציחות שערך אדולף היטלר נגד בכירי ארגון האֵס אָה − התרחש שנה לפני שהשיר נכתב. גם בנייתו של מחנה הריכוז דכאו הסתיימה ב-1933. בראשיתו הוחזקו בו אסירים גרמנים "פוליטיים", לא רק יהודים. היו מי שהבינו מה עתיד להתרחש. ברכט נמנה עמם. אבל רוב הציבור, רוב הקורבנות העתידיים, המשיכו לקוות שהכול זמני, שהחיים ישובו למסלולם, שלא יקרה כלום אם יסרבו להקשיב לקול המנבא, המתריע והמזהיר מפני ההווה הטומן בחובו עתיד מזוויע, הרג, עינויים, מלחמה עקובה מדם, ואת רציחתם של מיליונים.

ברכט היטיב לבטא את ההתרגלות, שכינה אותה "גשם": הצעקות אינן נשמעות עוד, כאילו הן מעין כוח טבע בלתי נמנע. וככל שמתרבים הפשעים, כך גוברת השתיקה, כי זהו, כנראה, טבעם של בני האדם: מבחינים בעוולות, אבל אינם שומעים את הצעקות כשהן מתרבות, מחמירות, נעשות בלתי נסבלות ולא מובנות עוד, בשל עוצמתן וסדר הגודל הבלתי נתפס שלהן.

לפני כעשר שנים ראה אור בעברית הספר חייו ושקריו של ברטולט ברכט. (הוצאת דביר, תרגם: מרדכי ברקאי). כותבו, ג'ון פיוג'י, שחקר את חייו של ברכט במשך עשרות שנים, טוען בספרו כי בעקבות נפילתה של ברלין המזרחית, ולאחר שקרא מסמכים קומוניסטים שנחשפו לקהל − עד אז היו סודיים ביותר − חשף את אחת ההונאות הגדולות ביותר של עולם הספרות והתיאטרון. לטענתו  לא ברכט הוא זה שחיבר את היצירות המיוחסות לו. את "אופרה בגרוש", "מהגוני", "מעגל הגיר הקווקזי", "אמא קוראז'," את עשרות השירים, המאמרים, הסיפורים הקצרים הנושאים את שמו, כתבה בעצם, לכאורה, אליזבת האופטמן, אחת הנשים הרבות שניהל עמן קשרים רומנטיים. לטענתו של הביוגרף הבטיח לה ברכט לשאת אותה לאישה ולהעניק לה מחצית מהתמלוגים על יצירותיה, בשעה שהוא יוצג כמחברן. הסיבה: היא אישה, ולכן אין לה סיכוי להצליח, היא זקוקה לגבר שיתייצב בחזית. אם כך באמת היה, ברור שברכט לא מימש את הבטחותיו לכותבת הצללים שלו. לאורך השנים נשמעו טענות דומות גם כלפי אלברט איינשטיין, ונרמז כאילו רעייתו מילבה תרמה למחקרו יותר מכפי שנודע ברבים. יש גם מי שמשווים זאת ליחסים שבין צמד המדענים, פייר ומארי קירי, שהיו הוגנים ושיתופיים, ושהודות לכך לכאורה זכתה קירי פעמיים בפרס נובל: ב-1903 בפיזיקה ושמונה שנים אחרי כן − בכימיה. (פייר קירי נהרג חמש שנים לפני שאלמנתו זכתה בפרס השני). ייתכן שאלברט איינשטיין נעזר ברעייתו וברכט באהובתו הרבה יותר מכפי שנדע אי פעם בוודאות, אבל נראה שהקרדיט אינו משנה לאיש: תורת היחסות של המדען ויצירותיו של המשורר ממשיכות להתקיים.

שמונים ושתיים שנים חלפו מאז שנכתב השיר "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", ולמרבה הצער הוא ממשיך להיות רלוונטי. המשורר משמיע את דבריו, והאוזניים נאטמות מלשמוע אותם.

"…בספרי ההיסטוריה שלנו, זה שלושים ושישה ירחים[1], לא מוזכרים מקומות אחרים, פרט לשתי האימפריות האדירות, ליליפוט ובְּלֶפוּסְקוּ. ברצוני לספר לך כי שתי הממלכות הללו שקועות במלחמה עיקשת זה שישים ושלושה ירחים. הכול החל כך: כידוע, השיטה הפרימיטיבית לשבירת ביצים לפני שאוכלים אותן היא בצדן המעוגל; אבל כשסבו של הוד מלכותו הנוכחי היה נער, הוא התכוון לאכול ביצה. כששבר אותה, בהתאם לנוהג העתיק, פצע את אחת מאצבעותיו.

על כן החליט אביו הקיסר להוציא צו הפוקד על כל נתיניו – ואם לא יצייתו לו יוטלו עליהם עונשים כבדים – לשבור את הביצים בצדן הצר. היו מי שחשו טינה עמוקה כלפי החוק, ומההיסטוריה שלנו ידוע כי שש התקוממויות פרצו בעקבותיו. קיסר אחד מצא בעטיין את מותו, ואחר איבד את הכתר. מלכי בלפסקו חרחרו את ההתקוממויות הללו; לאחר שהן דוכאו, נסו המורדים לאותה ממלכה ומצאו שם מחסה. מעריכים כי אחד עשר אלף בני אדם מתו בהזדמנויות שונות, משום שסירבו לשבור את הביצים בצדן הצר. נכתבו מאות רבות של ספרים העוסקים בסוגיה הזאת, אבל נאסר על פרסום כתבים המצדדים בשבירת ביצים בצדן המעוגל. לפני זמן רב נקבע כי מפלגתם של המצדדים בשבירת הצד המעוגל אינה חוקית. במהלך העימותים מחו קיסרי בלפוסקה נמרצות, באמצעות שגריריהם. האשימו אותנו בפילוג, בקרע דתי ובפגיעה בדוקטרינה הבסיסית של נביאנו הדגול לוסטרוג, בפרק 54 בספר בלאנדקרל (הקוראן שלהם). אבל אנו סבורים כי זוהי רק פרשנות של הכתוב, שהרי כך נכתב: "המאמינים שוברים את ביציהם בצד הנוח."

את ההחלטה מהו הצד הנוח, אם יותר לי להביע במלוא הצניעות את דעתי, יש להשאיר למצפונו של כל אדם, או לפחות להשאיר להכרעתו של שופט שלום, אבל הגולים המצדדים בקצה המעוגל זכו לתמיכה כה רבה מקיסר בלפוסקו, ולסיוע ועידוד כה רבים ממפלגתם כאן, בארצנו, עד שפרצה מלחמה עקובה מדם בין שתי האימפריות. המלחמה נמשכת כבר שלושים ושישה ירחים. כל צד זוכה מדי פעם להצלחות. איבדנו ארבעים ספינות גדולות ומספר רב יותר של כלי שיט קטנים, וגם שלושים אלף מהימאים והחיילים הכי טובים שלנו. מעריכים כי הנזק שהסבנו לאויב חמור במעט מזה שספגנו, אבל לאחרונה הם הקימו צי גדול, והם מתכוננים לתקוף אותנו; הוד מלכותו הקיסר סומך על אומץ לבך ועוז הרוח שלך, והוא פקד עלי להציג בפניך את מסכת האירועים הללו."

ביקשתי ממזכירו של הקיסר למסור לו את נאמנותי ולהודיע לו כי "מן הנמנע שאני, אדם זר, אתערב בין הצדדים הנצים; אבל אני מוכן, תוך סיכון עצמי, להגן עליו ועל ארצו מפני הפולשים."

[1] בארץ ליליפוט מחשבים את הזמן על פי ירחים, שאינם זהים במשכם לחודשי הירח העבריים.

ג'ונתן סוויפט, מסעות גוליבר, פרק IV

לעברית: עופרה עופר אורן

תרבות וספרות, הארץ, יום שלישי, 30.5.2017

השבוע יפתח רשמית שבוע הספר 2017.

החלטתי להמליץ על עשרים ספרי מקור − למעט אידה פינק הישראלית, שספריה תורגמו מפולנית, אבל ודאי הייתה כותבת בעברית, אילו רק יכלה − מתוך כל אלה שציינתי אותם עד כה בבלוג.

הבחירה לא הייתה קלה, היו עוד רבים שאהבתי, אבל החלטתי להגביל את עצמי לעשרים בלבד.

הריהם:

1. קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד
2. אנשים טובים, ניר ברעם,
3. נישן בלילות, נלך בימים אידה פינק, הקיבוץ המאוחד
4. סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן, הספרייה החדשה
5. הנכס, רותו מודן, עם עובד
6. הדור השני, מישל קישקה, חרגול
7. הים של וינה, גפנית לסרי קוקיא, כנרת
8. וזרח הלילה, אילה בן-פורת, כנרת
9. שוב מלך אדום, חנה קראל, עם עובד
10. סוג מסוים של יתמות, אלאונורה לב, עם עובד
11. ארבעה אבות, אמיר זיו, עם עובד
12. דלעת, מתי פרידמן, כנרת
13. עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, עם עובד
14. ימי הכלניות, תום שגב, כתר
15. 1967, תום שגב, כתר
16. הארץ שמעבר להרים, ניר ברעם, עם עובד
17. בנדיט, איתמר אורלב, עם עובד
18. האצבעות על הגבעה, איתן דרור פריאר, עם עובד
19. השלישי, ישי שריד, עם עובד
20. כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד

אשמח לקרוא בתגובות מה הרשימות שלכם (לאו דווקא מתוך הספרים שמופיעים כאן בבלוג…!).

אגיע לדוכן של כנרת בכיכר רבין כדי לחתום על הספר החדש שלי, רצח בבית הספר לאמנויות, בשני מועדים:

• יום ראשון, 11 ביוני
• מוצ"ש, 17 ביוני: בערב האחרון של שבוע הספר.

אשמח לפגוש אתכם!

"לכתוב רומן על הימים ההם, על הסבל וגם על החסד, על המענים והמצילים, שהאמת ההיסטורית תישזר בו בדמיון. כך נכתבו ספרים נפלאים, והשילוב בין מחקר וספרות הוא שילוב מנצח," מסבירה לונה, הדמות המספרת ברומן אררטים, את תוכניותיה לאדם בשם ג'ורג', שותפה למחקר העוסק בטבח שעשו הטורקים בארמנים. מחקרם מתמקד בהיבט מסוים של שואת הארמנים: הפגיעה בנשים, ההתעללות בהן, ומכאן – באונס המוני של נשים כאמצעי להטיל אימה, לכבוש ולהשפיל אוכלוסיות מנוצחות.

מטרתו של ג'ורג', שסוחף אחריו את לונה, היא לשנות את המציאות. הוא אינו מבקש רק לחקור את ההיסטוריה המעונה של בני עמו – הוא יליד ארצות הברית, אבל מוצאו ארמני –  אלא רוצה להגיע עד המוסדות הבינלאומיים, אלה שיש להם השפעה מעשית. אחת ממטרותיו היא למנוע מעשי אונס המוניים כמו אלה שעברו הארמניות בתחילת המאה שעברה, והיזידיות בימינו.

לונה, שעוסקת בחקר השואה, מצטרפת אל המחקר שג'ורג' מציע לה, ושוקעת בו בכל מאודה. העניין שלה מתעצם כשהיא מגלה שגם למשפחתה יש קשר הדוק עם הארמנים: סבתה, שעל שמה היא נקראת, כתבה יומן על נערה ארמנית, שושאן, שהיא ובעלה הצילו בחאלב, עיר הולדתם, והביאו אותה אתם לירושלים כשנסו על נפשם מסוריה.

לונה החוקרת משכתבת את היומן של סבתה, משפרת את סגנונו, ומשתמשת גם בו כדי לספר את סיפורם העגום, המזוויע, של הארמנים. וכך בעצם עושה גם אורה אחימאיר, שכתבה את הרומן שלפנינו: באמצעים שונים ומגוונים היא מעניקה לארמנים קול: יומנה של הסבתא מתעד את סיפורה של שושאן; לונה החוקרת מספרת לנו, הקוראים, את מה שגילתה במחקרה; ולמעשה הקול העומד מאחורי כל אלה הוא זה של אורה אחימאיר, המעידה באחרית הדבר כי מי שדחף אותה לעסוק בנושא הוא בעלה, "לוחם ותיק ומסור למען ההכרה ברצח העם הארמני".

כתיבה של רומן כמו אררטים מצריכה אולי מידה מסוימת של אומץ לב, בהתחשב בכך שהטורקים מתכחשים לחלוטין לפרק הזה בהיסטוריה הלאומית שלהם, ומאיימים לפגוע במי שמזכירים את האונס, ההגליה, ההתעללות, ההרעבה, השיעבוד והרצח של מאות אלפי ארמנים. עם זאת, אחימאיר אינה בודדה במערכה: באפריל 2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס ברצח העם הארמני, וקבע כי זהו רצח העם הראשון במאה העשרים, וכמה מדינות מערביות כבר הכירו בו.

על רקע הזוועות המתוארות ברומן, מתחולל סיפור נוסף, אישי וקאמרי: ההתעללות האחרת, הביתית, שעוברת לונה. היא נשואה לאורי, איש אקדמיה, חוקר ומרצה. יש להם שני בנים, שאחד מהם, נועם, נפגע בתאונה והוא משותק בכל גופו, ובכל זאת הצליח להקים משפחה: ג'ודי, אחת המטפלות שלו, התאהבה בו, ויש להם אפילו שתי בנות. לכאורה כולם מתפקדים היטב, בהתחשב בנסיבות. לונה עוזרת לג'ודי לטפל בנועם, ומדי פעם לוקחת אליה את הנכדות, כדי להקל עליה. אבל תיאור של סוף שבוע אחד שבו הנכדות מתארחות בביתם של הסבתא והסבא מזעזע ומחריד: לונה מספרת כיצד היא נאלצת להרחיק את הילדות מהסבא, כי נוכחותן מפריעה לו. כיצד היא מסתלקת אתן מהבית ונשארת בחוץ גם כשחשוך וקר. איך לא עולה בדעת אף אחד שהסבא יכול ואמור להשתתף בטיפול, אולי אפילו ליהנות ממנו? כמה ברור לכולם שתפקידה של הסבתא להאכיל, להרגיע, לשעשע, להשתיק – הרעש מפריע לאדון! – ובה בעת גם להתנצל בפניו על ה"אילוץ" שהוטל עליו, לשמוע את נכדותיו ולראות אותן! ומסתבר שזהו דפוס נושן. כי גם כשהבנים (בניו!) היו ילדים, אותו סוג של טרור רגשי ומעשי הופנה גם כלפיהם (וכלפי לונה עצמה!): נזיפות, ביקורת, סנקציות: מילד שאיחר להגיע הביתה נשללה הזכות לאכול!

הקוראת אחוזת החלחלה תוהה מדוע לונה נשארת אתו עוד יום אחד נוסף, אחרי שבעט בצעצועים של הנכדות והתרעם על כך שהן מדברות בנוכחותו. איך זה שהיא ממשיכה להתחשב בו ובדעתו, ולמה היא לא עוזבת אותו בהזדמנות הראשונה (שנקרית על דרכה!) ואפילו סומכת עליו שייתן לה עצות מעשיות?

אכן, לונה אינה מהססת "לקטר" על בעלה, לתאר את ההזנחה הרגשית שחוותה, להתמרמר על כך שלא שיתף פעולה, לא השתתף אפילו בטיפול בבנם אחרי שנפצע, לא הבין את צרכיה, היה תמיד מרוחק וקר וביקורתי. ובכל זאת  − היא ממשיכה לייחל אל דמותו ואל היחסים שהיו ביניהם לכאורה בצעירותם.

אררטים מציף עניין ראוי מאוד למחשבה: לא רק את רצח העם הארמני, ואת הדמיון שיש בינו ובין רצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה, אלא גם את חולשתן של נשים, וכיצד הן נהפכות לקורבנות, ולא רק במלחמה, אלא גם במלחמת הקיום היומיומית.

ברומן שלפנינו לונה וג'ורג' מצליחים במשימתם מעל למשוער. בניגוד לבעלה של לונה, שמחקריו מעולם לא השפיעו על המציאות, לונה ושותפהּ מאמינים כי האימפקט של מחקרם עוד יתרחש: "אנחנו בתחילתו של תהליך שיימשך שנים ארוכות, אולי חצי מאה. בתחילה יחולו שינויים זעירים, כמעט בלתי מורגשים, אבל התמורות הקטנות יצטברו וייערמו זו על זו עד שיהפכו למגמה. בשלהי העשור השני למאה העשרים ואחת כבר יכירו כולם בסדר עולמי חדש," מבטיח ג'ורג' במעין חזון אחרית הימים, אבל בד בבד עם הנבואה הזאת הוא מסביר כי למדינת ישראל אין בעצם קיום בעתיד: "בישראל ובארמניה יקומו תנועות התנגדות שיקראו למאבק עד מוות. ילדים יישלחו לבתי ילדים בעולם כדי למלט אותם מסכנה, ובידי כל אזרח יהיו אמצעים להתגונן, ובאין בררה יכוון את הנשק אל עצמו כדי לצאת מארץ החיים כאדם חופשי, כתיקון לזכר האבות שהומתו ועונו, ולא עלה בידם להשיב מלחמה."

האם לכך התכוון נשיא ארצות הברית שתכנן מלכתחילה לנאום בישראל מפסגת המצדה (אבל חזר בו, מפאת החום)?

בהקדמה לנובלה פייר וז'אן מובאת מסה קצרה של הסופר. גי דה מופסן פונה אל קוראיו, ליתר דיוק – אל המבקרים שעתידים לכתוב על ספרו, מציג בפניהם את השקפת העולם שלו על כתיבה, ובעצם מפציר בהם לקרוא את יצירתו "כפי שהיא", לא לשפוט אותה בכלים שאינם מעניינה, כי לא ייתכנו אמות מידה קבועות וכללים אחידים ליצירות שונות כל כך: "אם דון קיחוטה הוא רומן, האם גם האדום והשחור הוא רומן? אם הרוזן ממונטה קריסטו הוא רומן, האם גם בית המרזח הוא רומן?" וממשיך ומונה יצירות שונות מאוד באופיין – של גטה, זולא, דיומא, ותוהה: "איזו מבין היצירות הללו היא רומן? מהם אותם כללים מהוללים?"

הוא קובע כי מבקר ספרות ראוי לשמו "צריך לחפש דווקא את היצירה שהכי פחות מזכירה רומנים שכבר נכתבו," ולעודד את מי שכותב "אחרת" מהמקובל.

גם אל הקוראים שאינם כותבים ביקורות הוא פונה, ומסביר מדוע קורא אינו אמור לחפש בספר רק את מה שמשביע את רצונו מלכתחילה. שעליהם לבקש מהאמן "תן לי משהו יפה בצורה הנראית לך, בהתאם למזג שלך," ולא לבקש את המוכר והידוע מלכתחילה.

את המסה הוא פותח בנימה אפולוגטית: "אין בכוונתי כאן ללמד זכות על הרומן הקצר שלפניכם", אבל חותר כדי להגיע אל העיקר מבחינתו: מסביר את ערכה האמנותי של כתיבה שמתבססת על ניתוח פסיכולוגי. כתיבה כזאת מתבססת על מעשיהן של הדמויות, המעידים על טיבן הפנימי. במקום שהסופר "יסביר" לקוראיו מה אופייה של הדמות, הוא מניח לה לפעול, וכך הקורא מבין את פנימיותה. הסופר "צריך איפה לכתוב את יצירתו במלוא המיומנות ותחת מסווה של פשטות כה רבה, שלא יהיה אפשר להתחקות אחת תכניתו ולחשוף את כוונותיו." הוא אינו נשען רק על טווית "החוט הבודד הידוע בשם 'עלילה'".

מוזר לחשוב שמופסן (1850-1893)  נדרש להסברים כאלה על כתיבה ועל ספרות. מסתבר שמה שכיום נראה מובן מאליו – כתיבה שאינה מתמקדת בעלילות גבורה והרפתקאות אלא ב"סיפורם של הלב, הנפש והשכל במצבם הרגיל" הייתה פעם חדשנית, ואפילו מהפכנית.

אל  המסה העדפתי להגיע רק אחרי שקראתי את הנובלה עצמה, אף על פי שהיא מוצגת בפתח הספר. "פייר וז'אן" כתוב היטב, על פי כל קנה מידה. מופסן "מתנער" אמנם במסה שלו מהצורך בעלילה, ואכן אין בסיפור המעשה שום הרפתקאות יוצאות דופן, אלא הוא נוגע בחיי היומיום של משפחה בורגנית, ובכל זאת – נוצרת עלילה, מתעורר מתח, נחשפת חידה שמהלכי גילויה מסקרנים. עניינה – חיי הנפש של ארבעה בני משפחה שרובם אינם ערים לסוד אפל המצוי בבסיס קיומם. מה יקרה אם ייחשף?

גי דה מופסן נשאר בתודעה בעיקר בזכות סיפורו המפורסם ביותר, "המחרוזת". שמתנהל במחוזות דומים: עולמם של בני מעמד הביניים הצרפתיים, התשוקות החומריות, עניים שמקנאים במי שגורלם הכלכלי שפר עליו, ומשתוקקים אם לא להתעשר, לפחות להתחזות לעשירים ולהרשים את זולתם. כידוע לכול − בסופו של  "המחרוזת" חל מהפך,  ושורותיו האחרונות שופכות אור מפתיע על כל מה שקדם להן. "המחרוזת" הוא דוגמה מובהקת למה שמכונה "סיפור פואנטה": בדיעבד הקורא מבין רמזים רבים שפוזרו לאורך הסיפור (כמו שנהוג לעשות בסיפורי מתח בלשיים!), והסוף מבטא מסר ברור שהקורא אמור להסיק. (בסיפור "המחרוזת" אפשר לסכם את מוסר ההשכל בפתגם מהמשנה – "איזו העשיר? השמח בחלקו!").

למרבה ההקלה, הנובלה פייר וז'אן  אינה מנסה לחנך את הקוראים, ולא ללמד אותם לקח. החשש שמא גם כאן תחול תפנית מפתיעה התבדה. הסיפור מתקדם לאטו, אנו נקשרים אל הדמויות, במיוחד אל זאת של פייר, הקורבן הנענש על פשע שלא הוא ביצע, ועם זאת אנחנו מביטים בהן מהצד, ולצד האהדה שאנו חשים, אנחנו יכולים גם לגחך. מופסן מתאר אותם באהדה מהולה בביקורתיות משעשעת.

יש לציין לטובה את התרגום של רמה איילון, שגם הוסיפה פתח דבר. העברית מאפשרת ליהנות מכתיבתו של מופסן, מהתיאורים היפהפיים של הנוף הכפרי, הנמל, ההפלגות בסירת הדיג. כל אלה מעניקים עונג צרוף.

המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן תנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קנה, העכיש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות, כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש – וכל זאת בלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?

[…]

מאותו יום לא יכולתי לראות עוף משופד בלי לפרוץ בבכי. לא ייתכן שהאדם מעז להזין את עצמו ברגשות העדינים הללו ששוכנים בנשמתן של החיות: אינטליגנציה, רצון, נחמות, ואפילו אירוניה.

Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר

 מה עומד במרכז הסרט "הקיר" שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוק אביב 2017? האם זה הכותל המערבי, שבקרבתו הסרט צולם? גירושיה של היוצרת, מורן איפרגן, שביימה את הסרט וצילמה אותו? ואולי יחסיה עם בני משפחתה, הגרוש שלה, אמה, חברתה הטובה ביותר, דודתה?

יוצרת הסרט נקטה תחבולה מרתקת: ישבה לה בשקט במשך כמה חודשים ברחבת הכותל בירושלים, צילמה מה שראתה − מסתבר שיש שם אינסוף התרחשויות − והצמידה פס קול שאין לו לכאורה שום קשר למה שרואים. רק פעם אחת צילמה שיחה שניהלה עם אישה שמוצאת את פרנסתה ברחבה, במכירת חוטים אדומים שאמורים להביא ברכה לעונדים אותם. השיחה עם אותה אישה משתלבת היטב עם כל השיחות האחרות, שבהן איננו רואים את הדוברים. מתועדת בה אישה ססגונית, משעשעת ומעניינת. כמו כל הנשים האחרות שאתן איפרגן מדברת, גם היא מנסה ללמד אותה משהו על החיים.

השיחה המוקלטת הראשונה מתנהלת עם אישה אחרת, מישהי שנוהגת להגיע לכותל כדי לשכנע נשים לשמור על הלכות נידה. שומעים אותה מסבירה לאיפרגן מה בדיוק עליה לעשות לפני המקווה, איך היא אמורה לבדוק את איבריה האינטימיים, ומדוע האיפוק ייטיב אתה: זה כמו שאם כל הזמן אוכלים שוקולד, בסוף כבר לא מתחשק, מסבירה אותה אישה, ואיפרגן ממלמלת – גם ככה כבר לא אוכלים שוקולד…

כך בעצם היא מספרת את סיפור הפרידה שלה מבעלה: עם כל שיחה מוקלטת שהיא מעלה, נוסף פרט על חייה. בתחילת הסרט היא מדברת עם בעלה בטלפון ומציעה לו לכתוב למענו פתק ולתחוב אותו בין הסדקים, כנהוג. מה אתה רוצה לבקש, היא שואלת, והוא מבקש שתכתוב מה משאלתו: ששלושתם, היא והוא ובנם, יצליחו לחיות ביחד באושר, כמשפחה. מיד אחרי כן רואים את אנשי התחזוקה והניקיון של הכותל מגיעים, מסירים את כל אלפי הפתקים, אוספים אותם בעזרת יעה גבוה, ועורמים אותם לתוך שקיות אשפה.

מוכרת החוטים האדומים מבררת עם איפרגן מדוע אינה רוצה עוד ילדים. היכן הילד שלה עכשיו. מי מטפל בו. בהמשך, בערב יום הזיכרון, משוחחת הבמאית עם קרובת משפחה שלה, כנראה דודתה, ומספרת לה על הפרידה מבעלה. הדודה מתייפחת. "את אמורה לנחם אותי," איפרגן ממלמלת, וזאת אחרי שהיא מנסה לשכנע את הדודה שהיא בסדר, שטוב לה. היא הולכת לגור בשכונה שגרות בה משפחות. הדודה לא קונה את הבשורה: "בכל שכונה יש משפחות!" כן, יהיו לה מקרר ומכונת הכביסה. היא תיקח אותם אתם, לדירה החדשה. "ומה אתו?" הדודה נחרדת.

שיחותיה המוקלטות עם חברתה הן מופת של שנינות וחוכמת חיים. החברה משאירה אצלה במשיבון מונולוגים ארוכים, מבדחים, נוגעים ללב ומרגשים. אפשר לחוש באהבה ובקרבה הרבה השוררות ביניהן, ולחוש כאילו החברה כאן, אתנו, דמות מלבבת וברורה, שיש לה תפקיד נוסף: היא רווקה תל אביבית, שמייצגת את העיר ואת ערכיה, ועם זאת יש בה געגוע אל מה שאפשר לדבריה למצוא בירושלים: דתיים ששקועים בהרהורים רוחניים. לפעמים, כך היא מספרת, היא רואה בתל אביב איזה יאפי בחולצה לבנה, והיא מתרגשת מהמחשבה שהוא מהרהר, עד שמתבהר לה שלא, זהו סתם עוד יאפי, אמנם בחולצה לבנה.

בשיחה שאחרי הקרנת הסרט בסינמטק, נשאלה מורן איפרגן אם יהיו לדעתה אנשים שהסרט יקומם אותם. השואל אמר במפורש שלצערו נראה לו שאין סיכוי שזה יקרה, כי, כך רמז, יש משהו פשרני בסרט, משהו זהיר מדי – לטעמו. איפרגן הסכימה אתו, והסבירה שאכן לא רצתה להגחיך את האנשים שצילמה. היא חשה שחדרה לפרטיותם, גם אם עשתה זאת במקום פומבי, ובכלל, היא באה מהדת. אמנם שינתה לחלוטין את דעותיה ועמדותיה, אבל בהחלט לא התכוונה לפגוע באיש, אם כי היו דברים שמתחה עליהם ביקורת גלויה: למשל, על השלט האומר כי שירת נשים אסורה ליד הכותל.

המראות שאיפרגן מביאה בפנינו מרתקים. החל בנשים הפוקדות את הכותל ונסוגות ממנו לאט, בזהירות, בצעידה לאחור, כמו שמתרחקים כנראה מהוד מלכותו של מישהו ובנערות הדתיות המרקדות באדיקות, וכלה בטקס צבאי של פלוגת טירונים הניצבים בחי"ת צה"לית מסודרת, עומדים דום ונוח ודום ועונים בצייתנות למפקדיהם בקריאות הנדרשות. "כן מפקדת הפלוגה," הם שואגים, ולרגע הצופה התבלבלה: מפקדת? אמנם כך. אישה צעירה שתנועותיה נראות כמו פרודיה על גבר מסוקס עומדת מולם, צווחת בקול עמוק ובז'רגון צבאי, שואגת אליהם את מה שנקרא בצבא שיחת מוטיבציה וערכים, עד שהיא מפנה את מקומה למפקדים האחרים, הזוטרים ממנה בדרגה.

אז האם יש קשר בין המראות לפס הקול? בהחלט כן. חורבן הבית של הבמאית מלווה את המראות של התגברות הדתיות והלאומנות בחברה הישראלית. הקשר האודיו-ויזואלי בין השניים מרתק.

בשנות השמונים של המאה שעברה התהלך סופר ואיש רוח ערבי, סלמאן נאטור, בחוצות בית שאן וחיפה ושוחח עם יהודים. הוא ניסה לא רק להבין את הלכי הרוח שלהם ולשקף אותם בכתיבתו, אלא, מדי פעם, להושיט לעברם יד, לומר איזה משפט שעשוי לערער את תחושת הצדק היצוקה שלהם, או לפחות לחצוב בתוכה איזו נקבובית קטנה של ספק. חלק מהשיחות שערך הוא הקליט, וציטט אותן, על פי עדותו, כלשונן, בלי שום שינוי.

דומה כאילו עשרות השנים שחלפו מאז שדיברו מרואייניו של נאטור על יאסר עראפת, על ראש הממשלה יצחק שמיר, על פת"ח ועל "המערך", לא שינו מאומה, למעט השמות והכותרות. אדרבא, נראה כי אותה שנאה יוקדת שאפשר למצוא בתיעוד הדברים ששמע נאטור, אותה תחושה של התבצרות בעמדות, של קורבנות אלימה ושל חוסר כל רצון לראות את הצד השני, רק החריפו מאז.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הולך עם הרוח, שהוא תוצאתו של אותן שיחות יזומות, "מפגיש" סלמאן נאטור שתי אמהות שכולות, פלסטינית ויהודייה (רק בדבריו עליהן. בפועל הן מסרבות להיפגש). הבנות של שתיהן נרצחו ימים אחדים לפני חתונתן. מתנחל הרג את הפלסטינית. מחבל – את היהודייה. שתי הצעירות היו בדרכן להזמין קרובי משפחה למסיבה. שתי האמהות מרות נפש, כצפוי, כועסות ושונאות. שתיהן מסרבות – ובצדק מבחינתן! – להבין את הצד השני ואת מצוקותיו. עם האם הערבייה המחבר אינו מפתח שיחה ארוכה, או לפחות אינו מתעד אותה, רק מתאר את אבלה, ומספר כיצד נאלצו בני משפחתה לקבור את הנרצחת "בשקט", על פי הפקודה שקיבלו מהצבא. "כיצד בוכה אם יהודייה ששכלה את בתה שבוע לפני חתונתה?" הוא שואל את עצמו בדרכו לבית שאן, אל ביתה של אסתר אוחנה. האם מספרת על בתה. על האבן שהרגה אותה. על ביקורה באו"ם, "עם השגריר שלנו נתניהו", שם הראתה את האבן, כי הנציגים תהו "מה פתאום אבן תהרוג…"

"גברת אוחנה," שואל אותה סלמאן נאטור, "את הופעת בהפגנות רבות, עם פוליטיקאים ועם כהנא, את לא חושבת שהם ספסרו בדם של הבת שלך ובכאב שלך?" והיא מסבירה לו בתשובה שאילו היה גזר דין מוות למחבלים, לא היו מחליפים את רוצחי בתה עם שבויים ישראלים.

"את שונאת ערבים?" הוא שואל. "כן, בטח…" היא משיבה. ואז הוא מנסה "להסביר" לה: "גברת אוחנה, כל מה שהם רוצים זה מדינה בגדה המערבית ובעזה," והיא בשלה – "יש להם עשרים וארבע מדינות. אנחנו אחת. הם לא יכולים לחיות שם?"

קשה להסביר עד כמה קריאת הדיאלוג הזה מייאשת. שהרי שני הצדדים כאן אינם מדייקים. כבר קשה להאמין ששאיפותיהם של הפלסטינים מתמצות אך ורק בהקמה של מדינה לצד מדינת ישראל, וגם תפיסתה של הגברת אוחנה, המשקפת בלי ספק את דעתם של ישראלים רבים, בלתי נסבלת: ברור שפלסטינים ילידי המקום הזה חשים כלפיו קרבה והזדהות עמוקים, תחושות שישראלים רבים מדי מתנכרים להן ומעדיפים להתעלם מעוצמתן.

סלמאן נאטור מרבה לתאר את התחושות הללו. את הקשר הרגשי שלו, הנטוע עמוק בנופי הארץ, ובהיסטוריה שלה. הוא מהלך בעיני רוחו בין כפרים ערביים שנעלמו, שבמקומם שוכנים אתרים ישראלים – על אילו אדמות שוכן למשל נמל התעופה בן גוריון? ומה הייתה בית שאן לפני שאיבדה את שמה הערבי? (ועם זאת, אומר לעצמו הקורא הישראלי, אסור להתעלם גם מהקשר הרגשי והזיקה ההיסטורית העמוקה שיש ליהודים עם המקומות האלה ממש!)

הכאב שנאטור מביע אינו נגרם רק בשל האובדן ההיסטורי, אלא גם בגלל המציאות היומיומית של מי שחי בארצו הגיאוגרפית, אך לא המדינית. הוא, ידידיו ומכריו, חשים נרדפים ונטולי זכויות. הוא מיטיב לתאר את התחושות הללו כשהוא מספר על יציאתו מהארץ לטיול באירופה. על הבידוק הביטחוני המוקפד שהוא נאלץ לעבור. את עוצמת הרגשות הוא מבטא היטב כשהוא מספר על התרגשותו מהדלת האוטומטית הנפתחת בפניו בשדה התעופה: היא, בניגוד לאנשי הביטחון, אינה מבחינה בין יהודי לערבי. נפתחת ונסגרת, בלי שום אפליה.

אבל אפילו כאן הקורא הישראלי אינו יכול לספוג את כל עוצמת הכאב הזאת בלי לומר לעצמו בסתר, במעמקי הלב – מה הוא רוצה? הרי חייבים להתגונן מפני מחבלים מתאבדים, וזאת אינה פיקציה אלא מציאות. אז נכון שמי שחף מפשע סובל, אבל מה החלופה? והאם רק בישראל מתקיימים בידוקים כאלה? האם ראה פעם המחבר את מה שחייבים לעבור כל הטסים לישראל משדות תעופה כמו זה שבמינכן, למשל? איך מפשפשים בכליהם, מצווים עליהם לחלוץ נעליים, ממששים את גופם, בלי הבדלי דת גזע ומין? האם אפשר לטעון ביושר כי מה שנאטור חווה אינו אילוץ אלא התנכלות?

אחד החלקים המעציבים ביותר בספר, אבל כזה שיש בו אולי גם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, הוא זה שבו מצטט סלמאן נאטור כמה ילדים שהתבקשו, בשיעור כתיבה יוצרת, לתאר ערבים. רוב הילדים הביעו כעס, פחד, שנאה ואי הבנה למניעיהם של הערבים. רבים הזכירו את ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם כבסיס לזכות היהודים על הארץ. אבל היו ביניהם גם כאלה שכתבו דברים אחרים. "יש כאן ערבים שרוצים לעשות שלום. וגם יהודים. ויש ערבים שעושים את האינתיפאדה. איך הם רוצים לעשות שלום?" או − "אני רוצה להגיד שיש אנשים שהם טועים בהחלט. יש הורים שאומרים לילדים שלהם שהערבי הוא אדם רע; אני חושבת שכל בני האדם שווים. וצריך להגיד את זה במיוחד לילדים הקטנים, כדי שכאשר יהיו גדולים הם ידעו להתייחס טוב לערבים."

הילדים שכתבו את הדברים הללו אמורים כיום להיות בשנות הארבעים או החמישים לחייהם. האם יש סיכוי שיקראו את הספר הולך על הרוח? ואם כן – מה תהיה דעתם עליו?

תרגם מערבית: יונתן מנדל

נער בן 14, יתום, יליד תימן, בן למשפחת רבנים, נס על נפשו, שמא יאלצו אותו שכניו להתאסלם. אחיו עוזרים לו להימלט: מצרפים אותו לשיירה שפניה מועדות לארץ ישראל. השנה – 1889. הוא מגיע ליפו, שם מאפשרים לו אנשים טובים להתפרנס מחלוקת חלב. לימים ידו משגת לקנות חלקת כרם הסמוכה לחוף ימה של תל אביב, וביחד עם שותפיו לקנייה הוא מקים את שכונת "כרם התימנים".

נכדו, אהרון מבורת, שנולד בתל אביב ב-1931, נענה לקריאתו של דוד בן גוריון ועברת את שם משפחתו. הוא בחר בשם אלמוג. כשחושבים על אלמוגים עולה על הדעת צבעם האופייני, הכתום-ורוד, אבל קיימים גם אלמוגים שחורים. בעבר נהגו להכין מהם חרוזי תפילה. בתו של אהרון אלמוג, אליענה אלמוג, בעצמה סופרת, משוכנעת שאביה חשב על אותם אלמוגים שחורים, המסמלים בעיניה את זיקתו לבני עדתו. הוא לדבריה "אלמוג שלא יכול היה לברוח משחורו. מצבעו". בהיותו, כך כתבה, "משורר תימני".

שיריו הראשונים של אהרון אלמוג ראו אור אחרי מלחמת העצמאות. חלקם שירי מחאה שבהם, במסווה של הומור, קורא אלמוג תיגר ומביע את המצוקה של בני עדתו. כך למשל בשיר "לא קוקוס" פונה אהרון אלמוג אל קהל שומעיו האשכנזיים, ומספר להם בעקיפין על מצוקות אחיו, בני תימן: אם תאכלו חילבה, הוא מבטיח, "תוכלו לטאטא מדרכות כאילו היה זה // משחק ילדים. מדינתכם תשגה. עצמותיכם / כדשא תפרחנה ומן החוח / יעלו ורדים."  כמה כעס מתריס הוא מפנה במילה הזאת, "מדינתכם", אל מי שאשמים בעיניו בניצול של בני עדתו, בהסללתם הדכאנית, שבעטיה הם מוצאים את עצמם עובדים כמנקי רחובות.

מחאה דומה הביע בשירו "פרס  ברנר, או: מעשה במטוס חסר כנפיים", שבו גיחך לאפשרות שבהיותו משורר תימני יזכה בפרס ברנר לספרות, אף על פי שהוא בהחלט משתוקק להימנות עם אנשי העלית התרבותית: "לוּ היו אומרים לי שאזכה בפרס, לא הייתי מאמין / לוּ היו אומרים לי שכבר זכיתי בו, גם כן לא הייתי / מאמין"…

לטעמם של משוררים שמגדירים את עצמם "מזרחיים", לא זכה אהרון אלמוג למקום של כבוד בתוך "המרכז הספרותי האשכנזי", בשל היותו יוצר מזרחי. בכמה משיריו האישיים מביע אהרון אלמוג מחאה עקיפה. כך למשל בשיר "מוריד הגשם":

בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה
לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.
לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים, אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה

המשורר פותח בכך שהוא נוקב במועד – 1942, ומכוון את הקורא לעובדה ביוגרפית: הוא היה אז בן 11. הוא נזכר איך כמו חוני המעגל הקיף את עצמו בעיגול ולא יצא ממנו עד שהחל לרדת גשם זלעפות, עד כדי כך שבתים הוצפו ואנשים כמעט טבעו. הגשמים המיוחלים נהפכו לאסון. הילד בטוח שמחשבותיו הוציאו מהכוח אל הפועל את גשמי הזעף. באזור מגוריו הבתים אינם בנויים היטב, וגשם יכול לסכן את יושביהם. הילד, השקוע כולו בסיפור על אותו תנא צדיק, בן המאה הראשונה לפנה"ס, מתפאר באוזני אביו בגשם שהצליח להוריד, וזוכה בתמורה לסטירת לחי: האחד – ראשו בעננים, הוא שוגה בחלומות, חי בעולם של סיפורים ושל דמיון, מְמַמֵּשׁ אגדות, והאחר, מפוקח וארצי, מגיב ביובש: " זֶה אֲנִי / מוֹרִיד הַסְּטִירָה". אי אפשר שלא לחייך למקרא תגובתו הישירה והלגלגנית משהו של האב, המשחק עם המילה "מוריד". תתפקח, מנסה לומר האב, שמסרב להתפעל מההתרברבות של בנו.

אבל הילד אינו נסוג. הוא ממשיך להזות, רוצה בכל מאודו להאמין שניחן בכוחות על: שוב הוא מנסה לעמוד במרכזו של מעגל, אבל הפעם זוכה רק לשמוע המית אהבה של יונים. למחרת הוא מבקש רעידת אדמה, או לפחות ליקוי חמה, וזוכה להתבשר על שביתת מורים, ועל בית הספר שנסגר לזמן מה. הוא בטוח שזכה בהוכחה ניצחת: יש לו יכולות מיוחדות, הוא יכול להשפיע על המציאות. אביו מגיב שוב בציניות מפוקחת: אם כך, הוא שואל, אולי במקום שביתת מורים תביא לנו כסף?

אנו מבינים את מצוקת הקיום של האב, שאינו רוצה לעסוק בהבלים, אלא בצורכי השעה הדוחקים. אבל הילד משוכנע שיכולותיו אינן ארציות, לכן לא יועילו למשפחה. כוחו "רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים". ואז הוא זוכה לשמוע בחשאי דברים שנותרו בעיניו כמתנה יקרת ערך: אביו אומר לאמו, לא בפניו, אבל המילים מגיעות אליו: "בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ". הילד חש שיש במילים הללו קסם, שנותר בלבו. והלא גם כאן האב אינו משתף אתו פעולה ואינו מחמיא לו. כוונתו של האב ברורה: מתוך תפיסת העולם המעשית של איש שטרוד בפרנסת משפחתו, בנו החולם נראה לו כאדם שדעתו משובשת. אבל הבן לא נפגע. אדרבא, הוא שמח על האבחנה ועל התוקף שהוא מקבל ממנה: אכן, הוא שונה מהאב. הוא מוריד גשם, שומע יונים הומות ומתמסר להן, הוא משפיע על המציאות, לא על זאת היומיומית והמעשית, לא על חיי החולין שבהם מתהלך אביו, אלא על עולם הרוח: הוא יגדל, יכתוב שירים, יֵדע להמטיר במילותיו גשם לא גשמי.

אהרון אלמוג זכה בשנת 1982 בפרס ברנר ובשנת 1999 בפרס ביאליק. רעייתו היא הסופרת רות אלמוג. שיריו נלמדים בבתי הספר בישראל.

"קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית משמעותית אחת: כן או לא להתאבד," אומר אדריאן, נער אנגלי, לשלושת חבריו. הארבעה יושבים ביחד בקפטריה, וכדרכם של צעירים, עסוקים במשמעות החיים, ובציפייה לכך שהעתיד יתחיל, ועמו השחרור מכבלי בית הספר, וההתחלה של החיים האמיתיים. רק בדיעבד הם מבינים עד כמה משמעותיים היו שנות הנעורים, עד כמה השפיעו על ההמשך, עיצבו ויצרו אותו. הם מגלים גם שסיום הלימודים לא מביא עמו שום השתחררות, כי כבלים אחרים, שונים, אך לא פחות מגבילים, מחכים להם.

אדריאן הוא תלמיד מבריק, מאלה שמאיימים על מוריהם בתשובות שנונות ומעוררות מחשבה. האם אפשר ללמוד היסטוריה? הוא תוהה באחד השיעורים, ומאתגר את המורה: הרי את אירועי העבר תיעדו המנצחים, ולכן הם אינם אובייקטיביים. כדי להוכיח את עמדתו הוא מזכיר את התאבדותו של אחד התלמידים בבית הספר. השמועה אומרת שאותו נער התאבד כי חברתו הרתה ללדת, אבל איך אפשר לדעת מה הייתה הסיבה האמיתית? לעולם לא נדע, הוא קובע, כי המתאבד איננו עוד, ואת מניעיו האמיתיים כבר לא יהיה אפשר לברר.

טוני, גיבור הסרט, אחד מחבריו של אדריאן, הוא זה שמספר על חילופי הדברים הללו. ברור לחלוטין שאדריאן היה יקר מאוד ללבו. חלפו שנים מאז אותן שיחות. טוני כבר בשנות השישים לחייו, גרוש, אם לבת רווקה שהחליטה פתאום, לקראת גיל ארבעים, להרות ולגדל את תינוקה בכוחות עצמה (ובעזרת הוריה). טוני וגרושתו שמרו על קשרים ידידותיים, אבל ברור לגמרי שלה אין הרבה סבלנות כלפיו, והוא עדיין לא מבין מדוע בעצם עזבה אותו.

חייהם עתידים להשתנות בעקבות מכתב שטוני מקבל מאמה של נערה שאתה ניהל קשר אהבים בצעירותם. הנפטרת הורישה לו סכום כסף, ואת יומנו האישי של אדריאן. המכתב פוער פתח אל זיכרונות הנעורים, אל ורוניקה, אהובת נעוריו, צעירה יפהפייה ואניגמטית, שהייתה לה השפעה מכרעת על חייו, ולו – על אלה שלה, הרבה יותר מכפי שהעלה בדעתו, עד שקיבל את המכתב מאמה. רק לקראת סיומו של הסרט, ושל הסיפור שהוא מספר, טוני, וגם הצופים, מבינים מה כנראה קרה שם. סוד מפתיע מאוד מתגלה ושופך אור חדש על העבר ועל ההווה, וכנראה שגם על העתיד: חשיפתו משנה משהו בעמדתו של טוני כלפי חייו, כלפי גרושתו וכלפי בתו. אולי עכשיו, כשהוא מיטיב יותר להבין את עצמו, את מניעיו, את השפעתו על הזולת, הוא יוכל להיות שלם יותר עם עצמו ועם מה שחייו מציעים לו, להתמקד במה שיש, ולא במה שאין, בחיים, ולא בזיכרונות רחוקים.

"ייתכן שלעולם לא נדע את האמת," אמר אדריאן הצעיר לידידיו, והותיר אחריו ספק, געגוע, רגשי אשמה וגם לא מעט כעס.

הסרט "תחושה של סוף" הוא עיבוד של ספר מאת הסופר האנגלי ג'וליאן ברנס, שזכה עליו ב-2011 בפרס בוקר מן. נופיו – בית הספר, הבית שבו ורוניקה והוריה גרים, סביבת המגורים של טוני בבגרותו – אנגליים מאוד. שרלוט רמפלינג מיטיבה לגלם את דמותה המסתורית, היפה, הלא מושגת, טורדת המנוחה, של ורוניקה בבגרותה, וג'ים ברודבנט המגלם את טוני, מצליח ליצור דמות של אדם לא נחמד, שבכל זאת מעורר מידה מסוימת של אמפתיה.

"הסוף של הסרט הרבה יותר אופטימי מזה של הספר," אמר ג'וליאן ברנס בריאיון שהעניק לעיתון גרדיאן. "אני חושב שזה בעיקר בגלל טבעו של הקולנוע, השונה מזה של הספרות. אבל גם מכיוון שיוצריו של הסרט צעירים ממני בהרבה." מי שרוצה להבין את רוחה המקורית של היצירה יכול כמובן לקרוא את הספר הוא ראה אור בעברית לפני חמש שנים, בהוצאת מודן, בתרגומה של מיכל אלפון.

הרומן ארבעה אבות מפתיע מאוד. ההפתעה הראשונה היא חיצונית: קשה להאמין שזה ספרו הראשון של הכותב, אמיר זיו. הוא כתוב בבשלות ובמיומנות, וברור שהסופר שולט היטב ברזי אמנותו, יודע לשמור כל הזמן על מתח, לסחרר את הקורא, ובה בעת לעורר בו את התחושה שיש על מי לסמוך. כבר מהעמודים הראשונים ברור לחלוטין שהמסע שאליו הוא לוקח אותנו לא יאכזב ולא יעורר תהייה מדוע הגעתי אל המציאות שיצר.

ההפתעות האחרות נובעות מתוך סיפור המעשה, והן רבות: הרומן עתיר תפניות, הקשרים וקשרים, והבולט ביניהם הוא החיבור שבין שלוש העלילות השונות, המתרחשות בשלושה פרקי זמן שונים. למעשה מדובר לכאורה בשלושה סיפורים נפרדים – הראשון מתרחש בתחילת שנות השישים, השני ב-1993 והשלישי ב-2004 – אבל כל השלושה מצטרפים לכדי יצירה מגובשת, ולא רק בזכות אחת הדמויות, המופיעה בשלושת החלקים.

הרומן כולו בוחן את הקשר הנוצר בין מי שצופה באהבה זוגית של זולתו, מבקש לנכס אותה לעצמו, ואולי אפילו מצליח לגזול אותה, ובין הדמות הנצפית. אותו צופה־מבחוץ, יש שתי דמויות כאלה, הוא גבר שאינו מתקיים בזכות עצמו, אלא שותה ובולע את החיים של אחרים. ממש כמו בסרט המופלא "חיים של אחרים", שני הגיבורים שלנו עסוקים בהאזנה, בבילוש, במעקב ובתיעוד. הם בקיאים במציאות חייהם ובמעשיהם של האוהבים, ומתוך מעורבות יתר, ומרוב תשוקה נכזבת, הם פוגעים והורסים את מה שנראה להם יפה כל כך, ומעורר בהם קנאה עמוקה.

אם נעמיק לבחון ולהסתכל, נגלה שבעצם גם אנחנו, הקוראים, דומים לאותם עוקבים, אלה שמסתקרנים מחיים של אחרים. הלא גם אנחנו מתבוננים בדמויות המצטיירות לפנינו בין דפי הספר, מצותתים להן, מבקשים לדעת מה הם עושים, רוצים, חושבים, מה יעלה בגורלם. גם אנחנו שואלים את עצמנו אם אהבה כמו זאת המתוארת ברומן אפשרית במציאות, או שמדובר רק במעשייה שאם נקלף את עטיפותיה, אם נחפור לתוכה בפרשנויות ובהסברים, נגלה אמיתות שונות ממה שנראה לעין.

עניין אחר של הספר – שמו, ארבעה אבות מרמז עליו – הוא השאלה מהי בעצם אהבה הורית של אב לבנו או לבתו. כיצד אהבה כזאת נוצרת (או לא!). מה יכול לפגוע בה. האם היא מובטחת ומובנת מאליה. מה יעלה בגורלו של מי שאינו זוכה לה. אלה שאלות מרתקות, והתשובות שהרומן מעניק להן אינן חוסכות מהקורא את הכאב שהן מעוררות.

אחת ממעלותיו הגדולות של הרומן הוא יכולתו של הסופר להפתיע אותנו לא רק בתכנים, אלא גם בצורה. חלקו הראשון של הספר מוגש כחליפת מכתבים, כפי שמתאים לתקופה שבה הוא מתרחש. החלק השני כתוב בגוף שלישי, מנקודת מבט של מספר כל יודע, והחלק השלישי הוא מונולוג שנכתב כאילו הוא בלוג, והוא כולל כתיבה ישירה, מהכותבת לקוראיה האלמוניים, וגם קטעים שהם כביכול תמלול של הקלטה או קישורים למקורות מידע נוספים. כל אחת משלוש הטכניקות הללו עשויה היטב ומשכנעת. החלק האחרון ממש עוצר את נשימתו של הקורא, כי המידיות, הבו-זמניות לכאורה, שבין הכתיבה לקריאה, מייצרות מציאות עכשווית, מפחידה, צופנת סוד, ועם זאת בלתי נמנעת וכמעט אפילו הכרחית.

לשם שינוי, ולמרבה ההקלה, גם תיאורי ההתעלסות המופיעים ברומן אינם וולגריים ולכן אינם מביכים. זיו מצליח לכתוב ארוטיקה בלי להזדקק (כמעט) לישירות בוטה ומפורשת, וגם על כך תבוא עליו ברכה.

באחד המכתבים המופיעים בתחילת הספר משבח מישהו את הנמען שלו: "מה אומר, בוכמילר, אתה יודע לספר סיפור." אפשר בהחלט להחמיא לאמיר זיו בדיוק באותן מילים ולבשר לו: גם אתה יודע לספר סיפור!

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

גינת בר

"הספר מלכוד 67 מככב כבר זמן רב ברשימת רבי המכר, הן בידיעות אחרונות והן בהארץ. האם הדבר מעיד שרבים לא רק קנו אותו, אלא גם קראו, ומעניין יותר – הפנימו את מסריו? האם הגיע לא רק לידיהם של קוראים מהשורה, אלא גם אל אלה שביכולתם לשקול את הרעיונות (וההצעות הפרגמטיות!) המובעים בו, וליישמם?"

את הפתיח שלעיל כתבתי לפני כמה ימים. אמש התפרסמה  הביקורת של אהוד ברק  על הספר. הרשומה שלי חיכתה לתורה, אבל דבריו של אהוד ברק, המקעקעים חלקים נכבדים בספר מלכוד 67, מרתקים, ומצריכים בלי ספק קריאה מחודשת שלו. האם הלכתי שבי אחרי הטיעונים הסדורים והרציונליים של גודמן, שעל פי ברק אינם אלא "אידיאולוגיה ימנית" מוסווית? האם אפשר אם כן להסיק שהספר בעייתי יותר מכפי שנדמה בקריאה לא מושכלת?

להלן המשך הרשומה, כפי שנכתבה לפני שקראתי את דבריו של ברק:

מיכה גודמן, היסטוריון וחוקר העוסק בפילוסופיה יהודית, מנסח בבהירות כמעט סכמטית את מה שלכאורה ידוע לכולנו. הוא מתאר את פניו השונות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועושה זאת כמו מרצה מיומן, שמיטיב לפשט עניינים מורכבים וסבוכים.

כדי לשכנע אותנו באפשרויות שהוא מציע לקראת סופו של הספר, טווה גודמן את טיעוניו בסבלנות וביסודיות, שנועדו למנוע כל אפשרות של סתירה או הפרכה של דבריו. הוא מתאר את הדיכוטומיה בין "הימין" ו"השמאל" הישראלים, ומראה כיצד מערכת היחסים הרגשית שיש לנו עם דעותינו מונעת מאתנו לחשוב באופן רציונלי. הוא עוקב אחרי התהליכים ההיסטוריים שיצרו לא רק "שמאל" ו"ימין", אלא גם את שורשי המלכוד הרגשי של הפלסטינים ושל היהודים הישראלים. כך למשל הוא טוען כי הרגש הדומיננטי של הישראלים הוא פחד, ושל הפלסטינים – תחושת השפלה, ומראה כיצד הרגשות הללו מזינים ומעצימים אלה את אלה. בפרק מרתק במיוחד מתאר גודמן את התפניות העמוקות, למעשה – את המהפך – שעברו על הימין והשמאל הישראלי, איך הימין התרחק מתורת ז'בוטינסקי, והשמאל – מהסוציאליזם, ומסביר מדוע זה קרה. הוא מראה מה עשתה ההתנתקות לימין, והאינתיפאדה לשמאל, ואיך כל אלה מתקשרים למחאה החברתית של 2011 ולמשמעויותיה העמוקות. הוא מוכיח שוב ושוב כיצד בעצם כולם צודקים: ימין ושמאל, יהודים ופלסטינים, דתיים וחילונים. האם יש בעיה ביטחונית, שבגללה אסור לישראל לסגת מיהודה ושומרון? כן! האם יש בעיה מוסרית בהמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון? כן, בהחלט! שהרי "מדינת ישראל מחולקת לשתיים. ישראל הדמוקרטית מגיעה עד הקו הירוק, ישראל הלא דמוקרטית נמצאת מחוץ לקו הירוק". והכיבוש משחית לא רק משום שהוא מעוות את מידותיהם של החיילים הישראלים הנדרשים להיות במגע עם אוכלוסייה אזרחית, אלא מעצם טבעו, שכן כל אזרח בעם ששולט על עם אחר הוא שותף מלא לאי המוסריות של הכיבוש, ולכן "הכיבוש עצמו הוא שחיתות". העניין חמור במיוחד כשזוכרים עד כמה הזהות היהודית מתבססת על ריסון הכוח "כתחליף לעולם שבו החזקים שולטים בחלשים" ועד כמה היא שואפת "לייסד עולם שבו החזקים מצווים על חמלה ורגישות כלפי החלשים". האם הפלסטינים צודקים בתחושת העוול האיומה שהם חשים? כן. האם ליהודים יש זכות למדינה ריבונית שיש בה רוב יהודי? כן. האם הפלסטינים יסתפקו בנסיגה לגבולות 67? לא, במוקד הזיכרון שלהם עומד הגירוש של 48. האם הם צודקים? כן. האם אפשר לצפות מהישראלים לסגת מכל השטחים ולסמוך על הסכם שיבטיח שלום, "כי אלוהי ישראל" יגן עלינו, או, לחילופין, אומות העולם יעשו זאת? לא ולא!  "ציונות היא האמונה שיהודים יכולים להישען על עצמם בלבד ולבטוח בעצמם בלבד". האם "הכיבוש" הוא המקור היחיד לסכסוך ההיסטורי? לא. ולא רק משום שהפלסטינים, וסיבותיהם עמם –גודמן מונה ומתאר אותן בלי לחמוק משום היבט − דחו פעם אחר פעם את ההסכמים שהוצעו להם.

גודמן מתאר את העמדות ההלכתיות (הסותרות) בעניין נסיגה מהשטחים ומסביר מדוע הדיון ההלכתי "אינו מקביל לדיון הביטחוני, אלא הוא התוצר שלו".

אחת האבחנות המרתקות שגודמן עושה היא כי "האנשים שבשטחים הם אנשים שחיים תחת כיבוש, אף שהאדמה שהם יושבים עליה אינה כבושה." (הוא מסביר ומפרט מדוע).

מסקנתו היא "שכולם צודקים, ומכיוון שכולם צודקים, כולם ממולכדים". עם זאת, ולמרבה ההפתעה, גודמן מציג רעיונות שאמורים לתת מענה לשני הצדדים, ליהודים הישראלים ולפלסטינים. רעיונותיו מעשיים מאוד. הוא נשען על מתווה יגאל אלון ועל רעיונות שהעלה הנרי קינסינג'ר, ומשכלל אותם לכדי צעדים אופרטיביים שעשויים, לשיטתו, להעניק לנו, יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תקופה משמעותית של רגיעה. רעיונותיו חותרים תחת הייאוש וחוסר התוחלת שחווים ישראלים יהודים, ימנים ושמאלנים כאחת, כל צד מסיבותיו: אלה הפסיקו להאמין בעם (בעקבות ההתנתקות), ואלה הפסיקו להאמין בשלום (בעקבות האינתיפאדה והסרבנות הערבית העקבית להסכמי שלום כולל, שיכללו ויתור על זכות השיבה והכרה בקיומה של ישראל כמדינה יהודית).

"הפלסטינים עומדים מול הישראלים ומזהים קולוניאליזם אירופי. הישראלים עומדים מול הפלסטינים ומזהים אנטישמיות אירופית." שני הצדדים חווים את עצמם כקורבנות, והתחושות הללו אינן מותירות מקום לאמפתיה ולהבנה, מסביר מיכה גודמן. הוא מראה כיצד מדינת ישראל הוקמה בזכות הוויתור של מייסדיה על האידיאלים שנראו להם מהותיים, כי בלי פשרות (על סוציאליזם, על ההפרדה בין דת ומדינה, על התיישבות בכל חלקי הארץ) היא לא הייתה קמה. לטענתו הם "הקריבו כמה מהחלומות שלהם", וגם כיום יש לנהוג באותה דרך, שרק היא תוכל להביא לרגיעה.

מה פרטי הדרך שהוא מציע אני מזמינה את מי שטרם קראו את הספר לברר בעצמם. גודמן מיטיב ממני לשטוח את טיעוניו.

עד כאן הרשומה המקורית.

אהוד ברק, בביקורת רחבת הקף ומנומקת שכתב על הספר, מסביר מדוע המלכוד המתואר בו אינו מדויק ומדוע גודמן טועה בכמה טיעונים מהותיים.

למי שאין גישה לעיתון הארץ, הנה דבריו של אהוד ברק, ישירות מפיו:

"הספרים שלו תמיד מצליחים," הפטיר מישהו כשלקחתי לידי את הספר החדש, זיכרון ילדות יפה במיוחד. חיים שפירא, מחבר הספר, הוא מרצה מבוקש ואהוד מאוד. במקצועו הוא מתמטיקאי וחוקר רב תחומי, אבל בזכות רוחב האופקים שלו, השכלתו הרבה והמגוונת, ועולמו הפנימי העשיר, הוא מצליח לסחוף אחריו קהלים רבים, שמשתוקקים להאזין לו, ללמוד ממנו, ולזכות להשראה מרעיונותיו הרבים.

את כל אלה אפשר בהחלט למצוא גם בספרו החדש: אוסף של רשימות קצרות, ציטוטים, זיכרונות, שכולם עד אחד מרתקים ומושכים את הלב. על מה הספר? נכון יותר לנסות לנסח מה הוא מבקש למסור לקורא. לטעמי מטרתו לנסוך תחושה של משמעות, נוסח ה"פשר" הידוע של ויקטור פראנקל.

חיים שפירא "מגייס" לשם כך את טובי הכישרונות והמוחות, וקודם כול את אביו ואמו. יש באהבה הרבה השופעת ממנו אליהם, גם עתה, כשהם נעדרים מהעולם הגשמי, ובאהבה שלהם כלפיו וכלפי יקיריו, כפי שהוא משחזר ומתעד אותה בדבריו, יותר מאשר התרפקות של בן על זכר הוריו: יש בה סוג של נתינה לנו, הקוראים, מעין צידה לדרך שנותרה לנו במחיצת עצמנו ובמחיצת היקרים לנו.

הספר יכול להיות משמעותי לכל אחד, אבל נדמה לי שהוא נוגע במיוחד במי שחווה לא מזמן אובדן של אדם אהוב. הוא עוסק ישירות באבל, בשלביו, במשמעויותיו: "אנשים דומים לחלונות ויטראז'" − הוא מצטט את אליזבת קוכלר-רוס, פסיכיאטרית שעיצבה את מודל חמשת השלבים להתמודדויות עם אבל ואובדן: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה – "הם מנצנצים ובוהקים כאשר השמש נמצאת בחוץ. אבל כאשר משתלט החושך, יופיים יתגלה רק אם בוקע אור מבפנים", ומוסיף ומחזק את דבריה באמצעות ציטוט דברים דומים שכתב לב טולסטוי, ואז, כשהוא עובר לנושאים אחרים, כביכול, הוא מספר לנו בעצם על התחושות המתעוררות במי שחווה אובדן, ובמשמעויות שהוא יכול למצוא בחייו.

הנה למשל הרשומה הקצרה שכותרתה "אהבה עצמית", שהיא, כך קובע חיים שפירא, "תנאי הכרחי לאהבת הזולת," כי "איזו משמעות בכלל יש למצוות עשה ואהבת לרעך כמוך, אם אדם אינו אוהב את עצמו?"

הפרקים הקצרים מרחפים בין איינשטיין, שטען כי "המחשבה החכמה ביותר שאיזשהו בין אנוש הגה מימיו" היא התיבות הראשונות בפתיחה של Lacrymosa מתוך הרקוויאם של מוצרט, שפירא מעלה את התווים, כדי שנוכל לקרוא אותם ולהיווכח בחוכמתם, משם הוא עובר אל ציטוטי רעיונות של פילוסופים שונים ואל משמעויותיהם הפרקטיות לכאורה. הוא מספר לנו מה דעתו על קמצנות (ומה דעתו של בודהא, שלימד באחת מדרשותיו כי "הכול חולף כלעומת שבא, פרט לדברים שהענקנו לאחרים – אותם איש לא יוכל לקחת מאתנו"). הוא מציב בפנינו חידות מתמטיות (ומספר על בני נוער מחוננים במיוחד שלימד באוניברסיטה, וגם למד מהם), מביא בפנינו המלצות לחיים שיש בהם תוכן: למשל, את דבריו של גתה, לפיהם "כל אדם צריך, בכל יום לפחות, להאזין ליצירה מוזיקלית ראויה, לקרוא שיר טוב, לראות ציור יפה, ואם זה אפשרי, גם לומר כמה מילים סבירות". ואז הוא מספר לנו על האופן שבו הוא משתדל ליישם את ההמלצות הללו, וגם מביא בפנינו ציורים שיקרים ללבו, ומספר עליהם.

כדי שנבחן את חיינו, רצונותינו, חלומותינו, הוא מצטט כלשונו את השאלון של פרוסט שברנרד פיבו אימץ בתוכניתו "אפוסטרוף" (ששודרה בישראל בשנות השמונים, עם כתוביות תרגום לעברית, והייתה חגיגה שאין דומה לה), וגם משמח אותנו בתשובות מובחרות שלו עצמו, ושל כמה דמויות מוכרות היטב. (למשל – שאלה: "היכן היית רוצה לחיות?"  תשובתו של פרוסט: "במקום שבו מתגשמות כל משאלותי והעדינות היא תמיד הדדית". שאלה: "כיצד היית רוצה למות?" תשובה: "לא נראה לי שאני רוצה למות," תשובתם של טום וייטס, סלמון רושדי ושל רבים אחרים). הוא מצטט משייקספיר, שופנהאואור, ז'יז'ק, אדגר אלן פו, קרואק, ויטגנשטיין, ועוד רבים אחרים. ("הטיעון הטוב ביותר נגד הדמוקרטיה הוא שיחה של חמש דקות עם בוחר ממוצע", הוא מצטט את צ'רצ'יל ברשומה שמיועדת להסביר את המשמעות האמיתית של שיטת המשטר הנהוגה בעולם החופשי, ורומז בה על הכשלים התפישתיים שהובילו לבחירה של טראמפ לנשיא ארצות הברית). הוא עוסק בפייסבוק, מראה לנו כיצד המתמטיקה מתקיימת בלי שנרגיש בכך בחיי היומיום: "לאיש דגול קוראים 'אחד ויחיד', ואילו אנשים לא ראויים זוכים להיקרא 'חתיכת אפס'", מתפלמס עם ריצ'רד דוקינס, ומקנח בציטוט ארוך מתוך מלחמה ושלום, קטע ספרותי שאמור להיות התשובה הניצחת למי שמיואשים מגילם המופלג ומאמינים שחייהם תמו.

ובכל זאת, למרות ההנאה המרובה ששאבתי מהספר, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום. מטריד להיווכח כי חיים שפירא, אדם משכיל ובלי ספק הומניסט, גבר שוודאי אוהב מאוד את אשתו וחי אתה בהרמוניה, חוטא בחטא מקובל מדי: הספר נכתב, כך אפשר להתרשם, למען גברים בלבד. הנה כמה דוגמאות: ברשומה קצרצרה, שתי שורות וחצי אורכה, שנקראת "מיותר והכרחי" הוא כותב: "הדבר המיותר ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאין אוהבים, הדבר ההכרחי ביותר בעולם הוא אהבתה של אישה שאוהבים". או שהוא מצטט, במקום אחר, את אחת האמרות המקוממות ביותר של חז"ל: "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים" ומצדד בה. מתחשק לפנות אליו בדיבור ישיר, ממש כשם שהוא עצמו עושה בספר, ולומר לו − חיים שפירא: גם אישה היא אדם. כן, ברור לי שאתה ער לכך. אתה אפילו מתבדח בהקשר אחר ומעיר במעין התחטאות מתפנקת: "אני מניח שהפמיניסטיות כבר לא אוהבות אותי…" "הפמיניסטיות"? רק באוזניהן ניסוחים כאלה אמורים לצרום? רק הן יודעות שנשים הן בני אדם? לא יפה…

"זה היה פשוט יוצא מהכלל" מעיד המספר בגוף ראשון בתחילתה של הנובלה זיכרונותיו של חבר. הוא מתאר כתב יד שהגיע אליו – אלמנתו של מכר הביאה לו את הדפים שמצאה בעיזבון של בעלה. אף על פי שלא התלהב לשקוע בקריאת הזיכרונות הללו, הוא נלכד בקסמם ונסחף לקרוא אותם.

סופר המעיד על סיפור שהוא עצמו כתב, למעשה, עלול להסתכן: האם קוראיו יסכימו אתו? האם יתפעלו מהכתיבה שהיא, בעצם, שלו עצמו?

כותב הזיכרונות פורש בכתב היד בקצרה את סיפור חייו העלובים ואת הפער הבלתי נתפס בין עולמו הפנימי העשיר, לבין מראהו האומלל והמציאות הדלה שבה התנהל, עד מותו. כלפי חוץ הוא מנהל חשבונות קשה יום שנשא כמעט בכפייה אישה שאינו סובל. בתוכו פנימה הוא איש רוח והגות, אדם ששקוע כל העת בעולמו העשיר, המגוון, הסמוי מן העין. הכול, כולל הוריו ובמיוחד אמו, סבורים שהוא אידיוט מושלם, מזלזלים בו ובזים לו, ואין להם מושג עד כמה הוא עצמו מזלזל בהם ובז להם, כמה כולם נראים לו וולגריים, טיפשים, דלי מחשבה ומכוערים.

אשתו היא הקורבן הראשי שלו, כפי שהוא בעצמו מודה. הוא רוחש לה טינה. כל מה שיש בה וקשור אליה מעורר בו גועל, ובדרכו הפסיב-אגרסיבית הוא חי אתה רק לכאורה, ובעצם הוא כל הזמן מנותק ממנה, שקוע בעצמו, במחשבותיו ובהזיותיו הארוטיות והפילוסופיות.

השתקעותו הפנימית, האילוף שהוא מאלף את עצמו להתרכז בעולמו הפנימי, מזכירים במידה מסוימת את הסיפור "ההתערבות" של צ'כוב: עורך דין מתערב עם ידידו הבנקאי ומבקש להוכיח שמאסר ממושך עדיף על פי עונש מוות. כדי להוכיח את צדקתו הוא מחליט לחיות חמש עשרה שנה בבידוד מוחלט. כל הקשר שלו עם העולם יתנהל באמצעות מכתבים חד צדדיים לבנקאי, שיספק לו את כל צרכיו. צ'כוב מתאר את התהליך שהמתבודד עובר, את השתנותו מאדם שמחפש בעיקר הנאות והסחות דעת למי שהולך ושוקע בלימודים ובהתפתחות רוחנית.

"חמש עשרה שנים התבוננתי בעיון בחיי העולם הזה… בספריכם קניתי חכמה. כל מה שיצרה המחשבה האנושית ללא לאות… נדחס בגולגולתי לפקעת קטנה. אני יודע שאני חכם מכולכם," כותב עורך הדין לקראת סופו של הסיפור.

גם בנובלה שלפנינו האיש משוכנע שהוא חכם ומשכיל הרבה יותר מהסובבים אותו. "חייתי רק דרך המחשבות," הוא כותב.

וכאן אולי המקום לקריאה ביקורתית ומפענחת: האם מי שקורא את הנובלה אמור להאמין לעדותו של מי שכותב את הזיכרונות על עצמו ועל זולתו? האם מעשיו והתנהגותו עומדים בקנה אחד עם הראייה העצמית שלו, ועם פסיקותיו הנחרצות על אודות כל האנשים הסובבים אותו?

בעיניו כולם, ממש כולם, מכוערים, מזויפים ושליליים: אמו בוגדנית, תוקפנית וגסה. אביו אטום. חמיו רודפי בצע. אשתו אפרפרה וקולנית. בליל הכלולות הוא מקריא לה טקסט של פסקל, ואז נרדם, וכך מבהיר לה שלעולם לא יעניק לה את מה שהיא רוצה: קרבה גופנית, אהבה, ילדים, משפחה. כל אלה נבצרים ממנו. הוא נשלט על ידי חלומות בהקיץ על נשים מיתולוגיות שהאישה שלצדו לעולם לא תוכל להשתוות להן. הוא חש אכזרי (והוא אכזרי!). בית ילדותו איום ונורא. החדר שאמו מצאה לו למגוריו בפריז מזעזע מכל בחינה שהיא. השכנים שלו מחרידים אחד אחד. השופט שאל אולם השיפוט שלו הוא נקלע, אחרי הדרמה הגדולה והיחידה שמתרחשת בחייו, מכוער ברמות בלתי נסבלות. ואטום. ורע. ואדיש. המשוררים שאת צילומיהם הוא  רואה מוצגים בחלון ראווה, "בין רקדניות במחווה ארוטית" מציגים את עצמם "מגוחכים בתנוחתם המלומדת" ואחד מהם "מאופר המציג חיי נצח בני חלוף". נראה שלא רק הכותב בז לזולתו, אלא גם הסופר, מירבו, פוקח עין צינית כשהוא מביט בעמיתיו היוצרים (ובבבואת עצמו?), לועג לשאיפותיהם וליומרותיהם.

האם העולם כולו דוחה ובלתי נסבל עד כדי כך, או שהדמות שעומדת לשיפוטנו המוסרי היא דווקא זאת של המספר?

אם בוחנים את המספר לעומק אין בררה אלא להבין שכן, העולם שהוא מצייר אכן נורא. המספר הוא באמת האדם היחיד שמפגין  רגשות אנושיים כלשהם: הוא שם לב למצוקתם של בעלי חיים, חש בכאבם ומזדהה אתם. הוא משתדל מאוד לשמור על מצפון נקי, גם בסיטואציה שבה הוא מבולבל, אבוד ופוחד פחד מוות. הוא מזועזע עד עומקי נשמתו מעוולות שהוא עד להן: עוני מחפיר, סבל שאין לו שיעור.

"אנחנו מקשיבים רק לאלה שמחוקקים חוקים. והחוקים תמיד נגדנו!" טוען מירבו מפיה של אחת הדמויות בסיפורו. ופתאום מה שנכתב בתחילת המאה (הסיפור ראה אור בתוך קובץ ב-1919) נעשה רלוונטי ומשמעותי, וכמו פונה אלינו הקוראים, מקץ כמעט מאה שנה, וקורא אלינו: אם כך לא הרבה השתנה מאז.

באחרית הדבר לנובלה נכתב כי זיכרונותיו של חבר ראתה אור בתקופה של פרשת דרייפוס, ופורסמה חודשים אחדים אחרי אותו "אני מאשים" ידוע של אמיל זולה. מעניין לבחון אותה לאור התקופה ההיא ולהבין את תחושת העוול ששררה כנראה בחוגים מסוימים, והשתקפה אצל מירבו. הנובלה מרתקת מכל בחינה שהיא, וכן, אפשר בהחלט לשוב לתחילתה, להצטרף אל הקביעה ולהסכים אתה: "זה פשוט יוצא מהכלל!"

Mirbeau, Octave, Les Mémoires de mon ami

לעברית: רותם עטר

הנרי השמיני, מלך אנגליה, התאהב בצעירה יפהפייה, אן בוליין, שסירבה לחיזוריו, ליתר דיוק – לא הסכימה להתמסר לו, כמו שאר נשות החצר (ביניהן, במשך זמן מה, גם אחותה של אן), ולהיעשות אחת מפילגשיו. כדי להשיג את מבוקשו החליט לבטל את נישואיו לאשתו הראשונה, קתרין מארגון, כדי שיוכל לשאת את אן לאישה – לא רק כדי להשביע את תשוקותיו, אלא גם כדי שתלד לו בן יורש. האפיפיור לא נעתר לבקשה. בזעמו ניתק הנרי את ארצו מהכנסייה הקתולית, והקים זרם חדש בנצרות – האנגליקני.

אן, כמו גם ארבע הנשים הנוספות שנשא אחרי שמאס בה והוציא אותה להורג, לא הצליחה ללדת לו בן שימלוך אחריו. בתם המשותפת, אליזבת, היא זאת שירשה מאביה את הכתר.

אחרי שעלתה לשלטון הוציאה אליזבת את המתנגדים לכנסייה האנגליקנית אל מחוץ לחוק. אחד הקורבנות לצווים החדשים היה צעיר בשם הנרי דאן. הוא הואשם בכך שהסתיר בביתו כומר קתולי, ובעקבות עינויים שעבר, הסגיר את בן חסותו. הכומר הוצא להורג בעינויים קשים ביותר, והנרי דאן מת בכלאו ממחלה.

ג'ון, אחיו של הנרי, היה אז בן עשרים ואחת. האחים דאן נולדו אמנם למשפחה קתולית, אבל מותו של הנרי ערער את האמונה הדתית של ג'ון. לאורך השנים התרחק בהדרגה מהכנסייה שאליה השתייכה משפחתו, וכשמלאו לו ארבעים החל לפרסם מאמרים בגנות האמונה הקתולית. עם זאת, סירב להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית, אבל אחרי לחץ עז מצדו של המלך ג'יימס (יורשה של אליזבת שנותרה ברווקותה ולא היו לה ילדים), נאלץ להצטרף לכנסייה ואף התמנה לכומר.

קטע מתוך כתביו נהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית, כזה ששורות מתוכו צוטטו בשמות של יצירות נודעות לא פחות. השיר נקרא "למי צלצלו הפעמונים" (כאן בתרגומי):

אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי,
כֹּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ,
ּכֹּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת
חֵלֶק מֵעִקָּר.
אִם רֶגֶב נִשְׁטָף אֶל הַיָּם,
אֵירוֹפָּה מִתְמָעֶטֶת,
כְּמוֹ הָיָה זֶה צוּק,
כְּמוֹ הָיְתָה זוֹ אֲחוּזָה שֶׁל רֵעֲךָ,
אוֹ גַּם שֶׁלְּךָ:
כֹּל מָוֶת שֶׁל אָדָם מַפְחִית אוֹתִי,
שֶׁכֵּן חֶלְקִי בָּאֱנוֹשׁוּת,
לָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים.
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ.

כפי שאפשר לראות, השיר אינו מחורז, ואין בו קצב סדור, בניגוד לקונוונציה השירית שהייתה נהוגה במאה ה-17, כשהשורות הללו נכתבו. למעשה הוא כלל לא נועד להיות שיר – זוהי מובאה מתוך חיבור בשם "הרהורים", שכותרתו: "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות". ג'ון דאן נוגע בקרבה ההדוקה שיש בעיניו בין אדם לזולתו. ולא רק בין בני אדם. הכול קשור, עד כדי כך שאפילו רגב אחד של אדמה שנופל לים מקטין את גודלה של יבשת שלמה, קל וחומר אדם שהולך לעולמו. לפיכך צלצול פעמוני הכנסייה המכריז על מותו של אדם אחד אינו נוגע רק בו, שהרי כולנו קשורים זה בזה.

רעיון דומה מובע בשיר "רקמה אנושית אחת" שמוטי המר כתב והלחין וחוה אלברשטיין מיטיבה כל כך לבצע:

כשאמות, משהו ממני, משהו ממני
ימות בך, ימות בך.

כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי
ימות איתך, ימות איתך.

כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

מעבר לאמירה כי "כולנו רקמה אנושית אחת", כלומר – קשורים זה בזה, מספר לנו שירו של ג'ון דאן דבר נוסף: הגורל של כולנו זהה. גם אם הפעמון מצלצל לאדם אחר, אל לנו למהר ולשמוח, או לחוש הקלה, הלא במוקדם או במאוחר נימצא באותו מקום. האמירה הזאת –  "אַל תִּשְׁאַל – לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים. / לְךָ הֵם צִלְצְלוּ" דומה לתנועת אצבע מתרה, והיא מלווה, כך נדמה, במעין חיוך אירוני ומפחיד: אל לנו "להתנשא" מעל המתים, לשכנע את עצמנו שגורלנו שפר מגורלם, או שאנו חסינים.

את השאלה הרטורית "למי צלצלו הפעמונים?" אימץ הסופר האמריקני ארנסט המינגווי ככותרת לרומן שראה אור לראשונה ב-1940. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת האזרחים בספרד. בבחירת הכותרת ביקש המינגווי לומר לקוראיו כי המלחמה אינה חשובה רק לספרדים, אלא צריכה לעניין את העולם כולו. אותן מילים עצמן מופיעות גם בשיר של מטליקה, בסרט קולנוע, ובפזמון נוסף. גם השורה "איש איננו אי" העניקה השראה ליצירות רבות: סרט קולנוע, פזמונים, ואלבומים שלמים. מרטין לותר קינג ציטט את המילים הללו באחד מנאומיו.

ייתכן מאוד שאילו שיתף האפיפיור פעולה עם הנרי השמיני, אילו אִפשר לו לבטל כחוק את נישואיו לקתרין מארגון, לא הייתה אנגליה נפרדת מהכנסייה הקתולית, אחיו של ג'ון דאן לא היה מקריב את חייו למען אותו כומר, וג'ון דאן עצמו לא היה כותב את הרהורי הדת, שנהפכו לשיר מוכר כל כך.

תרגומים נוספים

… שׁוּם אָדָם אֵינֶנוּ אִי
כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גּוּשׁ-עָפָר יִגָּרֵף בִּידֵי הַיָּם  –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ הַצּוּק בַּחוֹף, כְּמוֹ אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ,
אוֹ כְּמוֹ אֲחֻזָּתְךָ שֶׁלְךָ;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מַפְחִית מִמֶּנִּי,
יַעַן-כִּי כָּל כֻּלִּי בְּגֶזַע-הָאָדָם.
וְעַל-כֵּן בְּעָבְרְךָ בְּמֶרְכֶּבֶת-אֵשׁ עַל חֳרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר,
לְעוֹלָם אַל תִּשְלַח לוֹמַר,
לְמִי צִלְצְלוּ פַּעֲמוֹנֵי הַכְּפָר עֵת יָרַד בַּכִּכָּר בְּרַד פִּצְצוֹת-הַמִּצְרָר –
לְךָ הֵם צִלְצְלוּ

לעברית: רמי דיצני

אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו;
כל אדם הוא קטע מן היבשת,
חלק מן השלם;
אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים,
תהיה אירופה חסרה משהו,
כאילו נסחף צוק סלע,
כאילו נסחף ביתם של מיודעיך
או מעונך שלך;
מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו,
כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות;
לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון;
לך הוא מצלצל.

מתוך בלוג בדה מארקר

בערה"ש תשפ"א שימש התרגום כחלק מהתפילה באחת מקהילות ישראל

מוזר לצפות בסרט "דניאל בלייק" בבית התרבות בסביון. בדרך אל אולם הקולנוע היפה כל כך – כולו עץ בהיר, כיסאות נוחים ומרווחים  מרופדים בתכלת – חולפים על פני בתי הטירות של היישוב: המדשאות הגזוזות, רחבות ידיים שבקדמת כל בית (אילו מרחבים מסתתרים מאחוריהם? אין לדעת), פאר ועושר ניכרים וגלויים מכל עבר. והקהל שבאולם – אנשים מבוגרים, מיושבים בדעתם, שבאו לספוג מעט תרבות, או בידור, לצפות בסרט שהמבקרים גמרו עליו את ההלל וגם הציבור מביע את ההתפעלות ממנו. "אחד הסרטים הנוגעים ללב והמרגשים (ועצובים) שראיתי. הייתי שולח אליו לצפיית חובה את כל עובדי המגזר הציבורי בישראל. לכו לראות!"; "סרט אמיתי, כנה, מרגש, אפילו יותר מסרט, החיים!"; "מצוין, חזק, נוקב, רגיש עם קורטוב של הומור, עצוב. אטימות הרשויות וחוסר הרצון לעזור בלשון המעטה עקב נהלים 'נותנים בוקס בבטן' וחומר למחשבה על מה היה קורה אילו הייתי נקלעת לסיטואציה של שני הגיבורים ועל החיים בכלל הן באנגליה הן בישראל…" כתבו צופים באתר serert.co.il. "אני דניאל בלייק" זכה לפני שנה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. (זוהי זכייתו השנייה של הבמאי האנגלי קן לואץ', בן השמונים ואחת).

מוזר לצפות בסרט על רעב, עוני מחפיר ומצוקה קיומית במקום שבו השובע גלוי כל כך. הקהל ישב מרותק. מדי פעם אפשר היה לשמוע נשימה נשנקת. וכשהאורות עלו הפטירה מישהי מאחורי "איזה יופי."

יופי הוא כמובן עניין שנוי במחלוקת, והוא טמון בעיני המתבונן. כשם שאנשים נהנים לטייל באזורים העניים בהודו, שם אפשר לראות קטועי אברים זוחלים בבוץ וצואה של פרות (לא הייתי, רק שמעתי דיווחים) ולחוש התפעלות מהאותנטיות של המקום ומהחוויה שהם חווים, כך אפשר כנראה גם לסכם "איזה יופי" על סרט שמספר לנו על מצוקה בלתי נסבלת של עניים, לא בעולם השלישי, אלא באנגליה. שני גיבורי הסרט נאבקים נגד הבירוקרטיה שזוממת, כך הם חשים, לרמוס אותם. לא נוהגים בהם כבאזרחים שווי זכויות, אלא כאילו הם טפילים שמנסים לרמות ולגזול מהממסד הטבות.

בעולם שהסרט מתאר יש שתי קבוצות של אנשים: בצד האחד האזרחים הרגילים, שכולם טובי לב, נדיבים, אכפתיים, מפגינים ערבות הדדית, רואים את הזולת ועושים הכול כדי לעזור לו, ובצד האחר − עובדי ציבור קשוחים, מרים ומרושעים. האזרחים הרגילים מושיטים יד ומסייעים בכל הזדמנות. הפקידים מכשילים את הנזקקים לשירותיהם, לוכדים אותם בסבך בלתי אפשרי של תביעות בירוקרטיות ותקנות שאי אפשר לעמוד בהן. הם מייצגים את המדינה. את החוקים. את הממסד. את אטימותו ועיוורונו.

סביר להניח שהעניים המתוארים בסרט הם אלה שהצביעו הצבעת מחאה ל brexit (חלקם בלי להבין באמת מה פירושה ולמה היא תביא!) − בעד היציאה מהאיחוד האירופי. אמריקנים דומים להם העלו לשלטון את דונלד טראמפ, ובני דמותם הצרפתים הצביעו כנראה למרי לה פן. אלה אנשים שקצו בממסד. בכוחו. בעוצמתו, ובפערים החברתיים הבלתי נסבלים בין העניים הרבים כל כך, לעשירים המעטים כל כך, שרוב ההון מצוי בכיסיהם.

קן לואץ' מציג בסרט את הייאוש העמוק של העניים המערביים הללו. את הציניות שהם מפתחים, כמנגנון הגנה. את התחושה של אובדן הדרך, שוודאי תוביל, במוקדם או במאוחר, לאלימות.

ולא רק של העניים המערביים נגד העשירים בארצותיהם. כי ברור שהחלוקה המעוותת קיימת בעולם כולו, וקשה להאמין שהמערב העשיר יוכל להתמיד בניצול הבוטה שהוא מנצל את המשאבים העולמיים. טביעת הרגל האקולוגית, שהיא ניסיון לכמת ולמדוד את שטח האדמה וכמויות המים הנדרשים כדי לספק את הצרכים ולקלוט את חומרי הפסולת של אוכלוסיות שונות, מצביעה על הבזבזנות הבלתי נסבלת של העולם המערבי. אנחנו לוקחים לעצמנו את מרב המשאבים, וגוזלים אותם משאר אוכלוסיית העולם. וכל מי שמפוכח יכול להבין שעוול כזה לא יוכל להימשך לצמיתות. בשום מקום. ודאי שלא במציאות של "הכפר הגלובלי" שבה כל אחד יכול להציץ ולראות את הגינה של שכניו, גם של אלה שנמצאים בצדו השני של כדור הארץ.

האם "אני דניאל בלייק" סרט טוב? הוא מצליח בהחלט להביע אמירה חברתית נוקבת, אם כי בחלקו האחרון יש "נפילה": כדי לוודא שהצופים הבינו את מה שרצה לספר להם, מכניס הבמאי את הדברים לפיה של אחת הדמויות, שפונה לכאורה אל היושבים בכנסייה ובעצם – אלינו, אל הקהל היושב באולם, ו"מסכמת" את המסר בדיבור ישיר: תוספת מיותרת לחלוטין. יחד עם זאת, הסרט בהחלט נוגע ללב, לא מעט בזכות שני השחקנים הראשיים שמעצבים דמויות אנושיות ואמינות.

תחילתו של הספר גיבור מזכירה בסגנונה את ספרי הסְטָאלָג שהיו נפוצים בארץ בשנות השישים: ספרים ארוטיים-מלחמתיים, שעירבו אלימות ומין. טייס בחיל האוויר הישראלי, נועם גיבור, שנמשך מאוד לנעמה, נווטת יצרית וסקסית, עולה אתה לטיסת הרת גורל. נעמה עשויה ללא חת. יפה להפליא, נועזת, גיבורה כל כך, שפשוט פחד: היא לא רק חזקה, אמיצה ושולטת בעצמה ובתגובותיה, היא מדרבנת אותו לפעול (עד כדי כך שהיא דוחפת אותו, ממש, עם ציפורניים תקועות בעורפו, לעבר המטוס), ממריצה אותו למלא את המשימה שהוטלה עליהם עד תומה (למעשה – עד תום חייהם של מי שנמצאים שם למטה). אין לה חרטות ואין לה היסוסים. היא ששה אלי קרב, ונועם נדלק מ"ריח הזיעה המתוק" שלה, ממגע גופה כשהיא מגפפת אותו לפני הטיסה, ומהתקוות שהיא מעוררת בו. ספרי הסְטָאלָג התאפיינו ברוח דומה: בדרך כלל תוארו בהם סוהרות שהתעללו מינית באסירים. נראה אם כך שמובטחת לנו מרקחת דומה: סדיזם, פורנוגרפיה ומלחמה.

אבל הקו הארוטי נזנח עד מהרה. ונראה שלא, לא יהיה כאן מעין סְטָאלָג. כי יש לספר אג'נדה שונה. נדמה שהוא רק נראה כספר מלחמה שבו טייס קשוח מביט בצילום אוויר של המטרה ומהרהר: "בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא." מסתבר שנועם הטייס פוחד, אכול חרדות וחשוב לא פחות – מוכה בייסורי מצפון (ומזכיר את דמותו של ידין ירושלמי, הטייס הלום הקרב מסדרת הטלוויזיה "בטיפול").

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נוכחים שהספר מציע לנו מעין חלום בלהות עם הסבר: "רוב החיילים במדינת ישראל סובלים מפוסט-טראומה. גם רוב האזרחים. האויבים מקיפים אותנו. לוחצים עלינו מכל כיוון. חונקים אותנו, ואין לנו לאן לברוח. מה יותר קל מלפחד? מה יותר טבעי מלדמיין מה הם עלולים לעשות לנו? למשפחות שלנו? לילדים שלנו?"

ומסתבר שאריק צ'רניאק מיטיב לתאר ולפרט את הפחדים הכי אפלים שלנו: מה יקרה אם מיליון ערבים יחליטו לצעוד לעבר ירושלים? אם ערביי ישראל יתקוממו, לא בדיבורים, אלא במעשים? אם חיל האוויר ינוטרל, בגלל תנאי מזג אוויר שלא יאפשרו לו לפעול? אם יתחילו להתרחש פוגרומים ברחבי הארץ, תל אביב תופגז, אזרחים יבזזו, ירצחו, יגזלו זה מפיו של זה את טיפת המים או פרוסת הלחם האחרונה, יעשו הכול כדי להימלט דרך הים, בסירות, ילדים יאבדו את הוריהם, תינוקות נטושים יבכו מרעב: בהחלט מראות, בעצם – זיכרונות! – שואתיים. צ'רניאק מזכיר את השואה לא רק באזכורים סמויים, אלא באמצעות אחת הדמויות, ניצול שכדי לשרוד בילדותו בכל מחיר עשה מעשים מחרידים, לכן מעולם לא הסכים לספר לצאצאיו על מה שעבר עליו. (איזו קלישאה מקוממת על ניצולי שואה, שנותנת במה לתפיסה כאילו ברור שאנשים לא ניצלו רק מכיוון שהיה להם מזל.)

בריאיון שהעניק בצאת הספר סיפר אריק צ'רניאק כי עורכת הספר התנגדה לאחת הסצנות המזעזעות ביותר הכלולות בו, אבל הוא התעקש להשאירה: ענת, אמו של נועם גיבור, מגלה כי בשדרה שליד היכל התרבות תלויות גופות ועליהן שלטים "בוגד". מסתבר שמי שתלה את האנשים הללו (וזומם לעולל זאת גם לה, ולא משנה שהיא זועקת ומנסה לשכנע אותו שהיא אמו של טייס!) מחפש "שמאלנים" כדי להרוג אותם, כי בגללם, לטענתו, ערבים רצחו את בנו הקטן.

התיאור המחריד הזה אומר לנו, לכאורה – תראו למה עלולים להוביל הלכי רוח עכשוויים: שהרי במציאות הישראלית המילה "שמאלני" כבר נהפכה מזמן לשם גנאי שמעורר שנאה ואלימות וזה, אומר לנו לכאורה צ'רניאק, בספר וגם בראיון העיתונאי, תהליך מסוכן מאוד. אבל הנה, גם הוא עצמו לא נוהג אחרת מאחרון המלעיזים והמלעיגים את השמאל:

באולפן בטלוויזיה, כשמספרים לאומה עד כמה המצב חמור וקשה − והוא כזה, לכל הדעות ! − מתאר צ'רניאק כיצד עיתונאית מעיתון הארץ מגיבה "בזלזול" ומפטירה − "נו, באמת, שוב ההפחדות הפשיסטיות שלכם." כלומר: השמאלנית חסרת ההבנה ממשיכה לדבר בססמאות מטופשות. אז מה המסקנה? אולי היא באמת מסוכנת לעתיד המדינה? אולי צריך לתלות אותה ואת שכמותה? עמדתו כלפי "שמאלנים" אינה ברורה ואינה יציבה.

וכך גם עמדתו כלפי דמויות ציבוריות מובהקות שהוא מתאר, בלי הרבה הסוואות. אחת הדמויות הראשיות היא "שר הביטחון לשעבר", שאינו מוזכר בשמו, אבל זהותו ברורה לגמרי, מתוך פרטים רבים: כי מי הסתובב בביירות בתחפושת של אישה? מי גר בדירת יוקרה במגדלי אקירוב? מי מרגיע את עצמו בנגינה בפסנתר, ומי נחוש, קר רוח, פיקח, אמיץ (וגם – מניפולטיבי, תככן, אינטרסנט)? האם שר הביטחון לשעבר, עם היכולת הפנומנאלית שלו, עם הערמומיות, התכנון מראש, הביטחון העצמי, המתוארים בספר, יציל את המדינה? מה באמת חשוב לו, גורלה של ישראל או  חשבון הבנק שלו? האם הוא גיבור מהולל, או גדול המנוולים?

עמדתו של הכותב כלפי "שר החינוך" ו"שר החוץ" (גם הם, בלי ספק, דמויות עכשוויות לגמרי) ברורה לגמרי: הוא מתעב את הציניות והטיפשות שלהם ואת האובססיביות קצרת הראייה שלהם. ראש הממשלה מצטייר כאדם חיובי יותר מהם, אבל גם הוא מואשם בכך שהרס את היחסים עם שני נשיאים אמריקניים, ולכן – אחראי לכך שארצות הברית אינה נחלצת לעזור לישראל, כמו שעשתה בעבר. אדרבא, האמריקנים מחולצים מכאן במסוקים, ומפקירים את הציבור הישראלי. הנה עוד פרט בחזון האפוקליפטי שאמור להזהיר אותנו מפני תהליכים שמתרחשים ממש בימים אלה. אגב, השנה שבה הכול מתרחש מוזכרת בספר: 2017.

אריק צ'רניאק הוא יזם הייטק מצליח, בוגר תלפיות וטייס פאנטום בחיל האוויר הישראלי. אפשר להיווכח בידע הרב שיש לו כטייס, אם כי לפחות פרט אחד מעורר פקפוק: האם ייתכן באמת שטייס יוצא באמצע תדרוך, רגעים ספורים לפני הזנקה לגיחת קרב, "נמלט" לשירותים בגלל שלשול, מחמיץ חלק חשוב מהתדרוך, ובכל זאת ממהר אל המטוס, בלי שהוא יודע את כל הנתונים ומסתפק בכך שהנווטת מעדכנת אותו? נשמע מופרך למדי.

וזאת איננה הבעיה היחידה. סגנון הכתיבה לפעמים מאולץ כל כך, עד שנדרש ניתוח מעמיק כדי להבין דברים שאמורים להיות פשוטים. הנה למשל אחת הדוגמאות: כתוב ש"מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השנייה בהיסטוריה מאז הירושימה". הקוראת נעצרת. רגע, משהו חסר כאן, לא…? אחרי קריאה חוזרת ונשנית מתבהר – גם אם בדוחק! – שבהיות הירושימה הפעם הראשונה, הרי אם תוטל שוב פצצה, אחרי נגסקי,  היא תהיה השנייה… ניסוח נכון היה אמור להיות "מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השלישית בהיסטוריה." (אלא אם מישהו בכל זאת שכח את נגסקי?).

והנה עוד חוסר דיוק: נועם גיבור, הטייס, מזהה את מי שהוא מבחינתו שר הביטחון לשעבר, מכנה אותו "שר הביטחון" ומציית לפקודותיו, אם כי המינוי נעשה ביום שבו הטייס לא היה זמין לצפות בחדשות, ולכן אינו יכול לדעת על כך.

חוץ מזה קשה להבין את ההתנהלות המוזרה של אותו שר ביטחון. האם הגיוני שמי שמתואר כאדם מחושב שחוזה מראש כל פרט, עד כדי כך שבדרכו לישיבת ממשלה הוא לוקח אתו אטמי אוזניים, כי ברור לו שיתרחש פיגוע קרוב לבניין, יתעקש לעלות על מסוק שאין בו די דלק, יסלק את המזכיר הצבאי שלו, יסכן כל כך את חייו? אז מה הוא, קר רוח או פזיז עד טיפשות? פסיכופט מטורף,  נטול כל מעצורים, או פטריוט שמוכן להקריב את חייו למען המדינה? אידיאליסט, או ציניקן מוחלט? הכול נכון, ולכן שום דבר לא נכון!

"אין כמו רוח הקרב המפגרת של בני ה-20," כותב צ'רניאק, ומוסיף: "מזל שיש לנו אותם, כי בלעדיהם איך יעשו המבוגרים מלחמות? כמה עלוב שכל מה שנדרש בשביל לרתום אותם הוא זוג נעליים אדומות, סיכה קטנה עם כנפיים ונשק מבריק. כי בשביל חייל צעיר מחסנית מלאה בכדורים היא המשך ישיר לשקית מלאה גולות ורובה זה צעצוע. במלחמות הטובים תמיד מנצחים את הרעים, ואנחנו תמיד הטובים". כלומר – מלחמה היא דבר שלילי מיסודו. ובכל זאת, הלוחמים שהוא מתאר זוכים בספר לגלוריפיקציה מופלאה. אמנם הם אלימים, אכזריים, נבזיים, (פסיכופטים! כי איך אפשר לכנות חייל שמפיל את חברו לנשק על רימון חי שהושלך לעברם, כדי להציל את עצמו ואת שאר החיילים העומדים לצדו? ואיך ייתכן שהטייס מתפעל מהתושייה והגבורה-כביכול שבמעשה הזה?), אבל ברור לגמרי שאנחנו אמורים להתרשם עמוקות מעוז רוחם ומהתושייה שלהם, להעריץ אותם!

הספר גיבור זכה למסע יחסי ציבור מסיבי, והתבסס ברשימת רבי המכר. יש להודות שהקריאה בו סוחפת, למרות הפרכות ולמרות נפילות סגנוניות כמו למשל − "המצב בארץ היה נורא והטלוויזיה שידרה אותו ללא הפסקה". מי הכותב שפוטר את עצמו במין משפט "מסכם", חיצוני, נוח לכתיבה ודל לקריאה? האם צ'רניאק יפתיע אותנו בספר נוסף? ימים יגידו.

איך אדם יכול לאבד לא רק את דרכו, אלא גם את עצמו? אם היה בעברו פרופסור רב הישגים הוא עלול ללכת לאיבוד בתוך מוחו, אחרי שעבר שבץ. אם מדובר בחיילת שתפקידה לצותת לשיחות טלפון, היא יכולה לגלות את עצמה אובדת בתוך סבך של התרחשויות שהיא עדה ושותפה להן בעל כורחה. אישה בגיל העמידה יכולה ללכת לאיבוד בשל זיכרונות אבודים ותשוקות שלא התפוגגו, ועורך דין צעיר אובד בתוך חוסר האונים של ילדותו, שמעולם לא הצליח לגבור עליו. מסתבר אם כך שלשבע המידות הטובות (תבונה, צדק, מתינות, אומץ לב, אמונה, תקווה ומתן צדקה), ולשבע המידות הרעות (גרגרנות, זימה, חמדנות, גאווה, ייאוש, זעם וקמצנות) הנודעות – מאריסטו, אפלטון, מהנצרות ומהיהדות – נוספו גם שבע דרכים לאיבוד, שאותן מנסח הרומן הנושא את השם.

במחזות המוסר האלגוריים של ימי הביניים היה נהוג לייצג את כל אחת מהמידות כדמות ברורה שנשאה את שם המידה. בספר שלפנינו הפרקים אינם מחולקים על פי "שבע דרכים לאיבוד" מוגדרות ומנוסחות, וגם האנשים המאכלסים אותו אינם מייצגים מושג מסוים, אבל כולם חווים אובדן דרך, נפשי ולפעמים גם גשמי.

הטכניקה הסיפורית של הרומן מרתקת. כל פרק משמש כמעין חוליה במרוץ שליחים, כשדמות אחת מוסרת את המקל לבאה אחריה, וזאת ממשיכה לפרוס בפנינו את העלילה, מתוך נקודת המבט שלה. הפרקים עומדים בפני עצמם כסיפורים עצמאיים, אבל עוצמתם גוברת כשהם מצטרפים זה לזה, ומאירים את קודמיהם ואת הבאים אחריהם באורות מפתיעים ומגוונים. מרתק להכיר את הדמויות שסמדר שטינברג מביאה בפנינו, תחילה "מבפנים", כל אחת בפרק המיוחד לה, ואז − מנקודות מבט אחרות. האנשים הללו קשורים זה בזה ומתהלכים באותה מציאות, גם אם לפעמים אינם מכירים את האחרים וודאי שאינם יודעים את מה שאנו הקוראים לומדים עליהם. תחילתו של כל פרק מסקרנת מאוד. דלת חדשה נפתחת, אנחנו מוזמנים להיכנס לתוך חייו של אדם נוסף, וכבר מבינים שהוא או היא יתקשרו איכשהו לקודמיהם ולעלילה, אבל עדיין לא ברור איך: אל מי הגענו עכשיו? מה יתגלה, איזה סוד חדש, איזו תפישת עולם אחרת, איזו תודעה מעניינת, מחשבות לא צפויות, נפגוש?

מאז ומתמיד מרתקות אותי נקודות מבט שונות, סתירות סמויות שמתגלות בין מה שאדם חושב על עצמו ועל זולתו, לבין מה שאותו זולת רואה וחווה, אפילו בסיטואציות משותפות. כמה מעניין להיחשף לחולשות של מי שנראה חזק ויציב, לפקפוקים העצמיים ולפגיעוּת של מי שמציג את עצמו יהיר ובטוח, וכמה מפתיע לגלות את הפערים בין החסוי לנגלה: מה שנראה כתשוקה רגעית הוא בעצם אהבה ארוכת שנים, אשליות-לכאורה הן ידיעה מפוכחת, מה שנראה כוויתור הוא בעצם געגוע וחיפוש נואש.

כוחו של הרומן במיומנות הכתיבה המשוכללת מאוד של הסופרת. סמדר שטינברג מצליחה לאפיין כל אחת מהדמויות בקול מדויק ומשכנע. יש לה אוזן טובה מאוד למשלבים שונים של התבטאות בעברית והיא מעניקה מידה נכונה של עילגות לעילגים ורהיטות לרהוטים. הנה למשל: "את רואה איך אני, כמה אני מנסה, הוא בועט בקצה נעלו, אבל כלום לא מסתדר. פה בארץ אם ההורים שלך לא עשירים, אין לך מה לחפש. תעבוד כל החיים כמו חמור ולא תגיע לכלום. אולי לך זה לא מפריע, אבל אני רוצה לחיות כמו בן אדם, להחזיק דירה, אוטו, לחסוך כסף בשביל יונתן, לפחות כשאני אחזור אני אוכל לדאוג לו כמו שצריך, לסגור את המינוס," של מהמר מובטל ובטלן, לעומת "'את רוצה את הפרשנות הפרוידיאנית?' 'ממך? אני רוצה את הפרשנות ההיסטורית'", של שני אקדמאים.

שטינברג מעניקה לכל אחת מהדמויות חלומות שתואמים את גודלן, והן, וחייהן, ומעשיהן, אינם חדלים להפתיע. זירות הפעולה משתנות: קמפוס האוניברסיטה, דירה ישנה בירושלים, קיבוץ בגליל, יחידה צבאית בנגב. כל המקומות מתוארים בפרוטרוט ובדייקנות, עד שהקורא חש כאילו נלקח למקום ושם הוא צופה באנשים, מביט בהם ומאזין להם.

שמו של הספר מתכתב גם עם הרומן שבע מידות רעות של מאיה ערד, שעלילתו מתרחשת כולה בעולם האקדמיה בארצות הברית. ערד מתארת את התככים, המזימות וחילוקי הדעות שמתרחשים באוניברסיטה בין פרופסורים, נשותיהם ותלמידיהם. נקודת המוצא של הספר שלפנינו דומה, אבל משם ואילך מפליגה סמדר שטינברג למקומות רבים ומרתקים.

שבע דרכים לאיבוד הוא ספרה הראשון, והוא בהחלט מעורר ציפייה לספרה הבא.

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.

Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

"הכול: אהבת הורים, אחיות ואחים, הנערות שבעיר שעזבנו – נבלם בלב. העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי", אמר אבות ישורון בראיון שהעניק לבתו, הלית ישורון. (הריאיון הופיע לראשונה בכתב העת שערכה, "חדרים" ולאחרונה גם בספר איך עשית את זה).

אבות ישורון נולד בשם יחיאל פרלמוטר. כמו צעירים יהודים אחרים – הידועים שבהם היו תהילים זייגר, הלא הוא דן בן אמוץ, ויצחק אוורבוך, שנהפך ליצחק אורפז – הגיע ישורון לארץ ישראל "בזמן": לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לפני השואה. לפני שבני המשפחה שנשארו באירופה נרצחו.

אבל הצעירים הללו שילמו מחיר לא פשוט על אותה הצלה מקרית – הלא איש מהם לא העלה בדעתו מה צפוי ליהודים. אפילו אחרי שההשמדה ההמונית כבר החלה, רבים לא ידעו את האמת. בני הנוער הציונים הללו, שהחליטו להיות חלוצים, שנפרדו מהוריהם, מאחיהם ומאחיותיהם, לא שיערו בנפשם שלעולם לא ישובו ויראו את יקיריהם, ולא ציפו לרגשות האשם שילוו אותם כל חייהם, אחרי שייוודע להם מה עלה בגורל בני המשפחה שלהם. הם לא יכלו, כמובן, להציל אף אחד. אילו נשארו, קרוב לוודאי שגם הם היו נרצחים. אבל תחושת האשם איננה רגש רציונלי.

"עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר," אמר אבות ישורון לנכדתם של ההורים שלא זכו להכירה, שנספו בטרם עת, שאת הגעגועים אליהם לא הפסיק לחוש כל ימיו, ולהביע אותם בשיריו. הנה אחד מהם –  "בהיחבא":

מִכָּל הַדִּירָה, אֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן שֶלִּי, מִכָּל
הַמְּקֹמֹת, מִכָּל הַבָּתִּים, אֲנִי כָּאן, לְבַדִּי, בִּשְׁתִיקָה.
בֵּין הַכֵּלִים, הַמַּזְלֵג הַגָּדֹל שֶלִּי, הַכַּפִּית הָרְגִילָה
שֶׁלִּי, כַּאֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לִי קָפֶה. אֲנִי פֹּה לְבַדִּי.
חֲבִיבִים עָלַי כָּל כְּלֵי הָאֹכֶל שֶאֲנִי רָגִיל בָּהֶם.
הֵם אִתִּי יַחַד. לֹא מִשְׁתַּנִּים. תָּמִיד אֹתָם.
אֲנִי כְּאִלֻּ מֻחְזָק עַל יָדָם.
אִישׁ לֹא יָבֹא פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה לַמִּטְבָּח.

אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לְמָקֹם קָטָן. כִּמְעַט נִשְׁכָּח.
אִישׁ לֹא יָבֹא בַּלַּיְלָה
לַמִּטְבָּח. טז טבת תשמט, 23 דצמבר 4:20 1988 לִפְנֹת בֹּקֶר.

כְּלִי זֶה חֶרֶס הַנִּשְׁאָר, נִשְׁאָר לְבַדּוֹ
מֵהַסֶּרְוִיז, וְיֵשׁ לוֹ זִכְרֹנֹת
מֵהַצַּלָּחֹת שֶנִּשְׁבְּרֻ לְגַעְגֻּעִים.
חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט.

לכאורה מספר השיר על בדידות "רגילה" של אדם היושב לבדו בדירתו, במטבחו הקטן, בין כלי האוכל המוכרים, השגרתיים, שבהם הוא משתמש כל ערב. והם אפילו חביבים עליו, מוכרים כל כך. בכפית הזאת הוא מכין לעצמו תמיד קפה. במזלג הזה הוא אוכל. הם מעניקים לו ביטחון ויציבות, לעולם אינם מתרחקים ממנו, אינם מועלים באמונו, "לֹא מִשְׁתַּנִּים". ומדוע, בעצם שישתנו? הלא אלה רק חפצים דוממים? ובכל זאת הם יותר מאשר סתם חפצים דוממים: הם, כך הוא חש, כמו מחזיקים אותו. מעניקים לו הגנה. ובעצם מסתבר שהם בני שיחו היחידים. אף אחד מלבדם לא יבוא אליו "פִּתְאֹם" לבקרו.

הלבד מתחיל להצטייר כבדידות. המטבח הוא בעצם מין מקום כמעט "נִשְׁכָּח": מי שכח אותו? מי לא יבוא? בבית האחרון מתגלה החסר והגעגוע אל המשפחה שאיננה עוד, אל ה"הַסֶּרְוִיז" השלם ואל הצלחות שנשברו. המילה הלועזית "סֶּרְוִיז" שולחת אותנו למזרח אירופה. אל הבית שממנו יצא המשורר ואליו לא שב עוד. הוא נותר לבדו, אין אחים או הורים שיופיעו פתאום, יבואו לביקור, רק הוא נותר, והוא "חֶרֶס הַנִּשְׁאָר" צירוף שכמו לקוח מתוך הפיוט ו"נתנה תוקף" – "כחרס הנשבר", המתאר את שבריריותו של האדם שיסודו מעפר.

בשורה האחרונה של השיר מביע אבות ישורון את עוצמת הצער, הגעגוע ונקיפות המצפון: "חֶרֶס חֶרֶט חֲרָטָה חֹרֵט." החרטה שהוא חש חורטת בו ומייסרת אותו.

גם בשירו המפעים "איך נקרא" אפשר לחוש את השבר שאין לו תקנה, את האובדן:

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

באוזני בתו הודה אבות ישורון כי לא תמיד השיב להם: "עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי"; מספר לה כיצד התענה כשקיבל מהוריו מעטפה ובה שני דולרים, בידיעה עד כמה הם עניים, רצה להחזיר להם את הכסף, אבל חשש לפגוע בהם, והתמהמה בתשובתו אליהם. כאן בשיר הוא מספר תוהה איך ייתכן שהוא ממשיך לקבל מכתבים מהמתים, מאלה שקולותיהם מהדהדים בלבו ותוהה  – איך זה נקרא? מה משמעות הגעגוע הזה, הקשר המתקיים עם מי שמזמן אינם עוד?

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו חושבים בדרך כלל על הנספים, אבל אסור לשכוח את הקורבנות האחרים: את הניצולים שנשאו כל ימיהם את צער האובדן ואת תחושת האשמה.

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול."

את הפסוק הזה כולנו מכירים היטב מההגדה. וגם את השאלה החוזרת הבאה בעקבותיו: "מה הוא אומר?" הכתוב מצטט את דברי כל אחד מהבנים: החכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם?", הרשע –  "מה העבודה הזאת לכם?", התם – "מה העבודה הזאת לכם?" וזה שאינו יודע לשאול אינו אומר מאומה.

על כל אחת מהשאלות, גם על זאת של האח השותק, ההגדה משיבה. לחכם, שרוצה לדעת הכול על יציאת מצרים, היא עונה: "אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן". לתשובה זאת יש פרשנויות רבות. על פי אחת מהן הכוונה לכך שבפסח מסתפקים באכילת מצה בסוף הארוחה, במקום לאכול דברי מתיקה. את התשובה הזאת אפשר להקביל למה שעונים על הקושיה הראשונה: "הלילה הזה כולו מצה".

לרשע משיבים: "לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה'  בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל." ההגדה משקפת בפני הרשע את רשעותו, המתבטאת בכך שהוא מוציא את עצמו מהכלל, מקניט ומתריס, ומבהירה: עם עמדה ספקנית ומרוחקת כמו שלו, הרשע לא היה נגאל בזמן יציאת מצרים. התשובה מקבילה לקושיה השנייה: "הלילה הזה כולו  מרור".

לתם, אדם פשוט שאינו יודע הרבה, ההגדה משיבה:  "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים." מאחר שהוא רוצה לדעת, מספרים לו את סיפור יציאת מצרים כהווייתו. וזוהי הקושיה השלישית: "הלילה הזה אנו מטבילין שתי פעמים": צריך להסביר לו שוב ושוב, כדי שיבין.

שאינו יודע לשאול מופיע בהגדה אחרון. התשובה לאדישותו, לעצלותו, "את פתח לו. שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'". אותו, על פי ההגדה, צריך לדרבן. והתשובה המקבילה לקושיה הרביעית: "הלילה הזה כולנו מסובין": עליו להצטרף, להתעורר, להתעניין.

אחת הפזמונאיות הישראליות החשובות והפוריות ביותר, נעמי שמר, כתבה את השיר "ארבעת האחים", שמתכתב עם ארבעת הבנים בהגדה של פסח:

ביום בהיר ונהדר
יצאו מתוך ההגדה
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול
חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול

וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות
מיד מכל ארבע רוחות
פרחים הגיעו וברכות

פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה

וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה

לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי.

נעמי שמר נולדה אמנם בקבוצת כנרת, שחבריה היו חילוניים גמורים, אבל היא עצמה פיתחה זיקה מיוחדת לתנ"ך ולמקורות. בתום מלחמת ששת הימים אמרה: "אחרי המלחמה הזאת הורדתי את המירכאות מפסוקי התנ"ך".

שמר כתבה שירים רבים על דמויות מהמקרא: על שם חם ויפת, על גדעון ועל יעקב, על עקדת יצחק ועל שירת דבורה, היא שאלה "למה צחקה מיכל", ציטטה את אליהו הנביא וייחלה לחבלי משיח.

בשיר "ארבעה אחים" נראה כאילו חמדה לצון: הארבעה חמקו בשירה מתוך ההגדה, ושלושה מהם נענשו כהוגן: כל אחד מהם מצא זיווג זהה לו עצמו: החכם נשא לאישה חכמה, הרשע – מרשעת, והתם תמה כמותו. האם נישואים אלה יכולים להצליח? השאלה תקפה לא רק בעניין הרשע והמרשעת שחייהם יהיו בלי ספק קשים וספוגים ברוע הדדי. גם שני תמימים עלולים להכשיל זה את זה באי מעשיות, ושני חכמים עשויים לשקוע עמוק מדי בתוך חוכמתם המשותפת. היחיד שזוכה אצל נעמי שמר לשוב למקומו הטבעי, אל ההגדה, הוא זה שאינו יודע לשאול: הוא פוגש את היפה מכולן, הם משלבים ידיים בהרמוניה וחוזרים מהנדודים המייגעים ברחבי העולם.

ובעצם, נעמי שמר מצרפת אותנו אל מי שאינו יודע לשאול: בבית האחרון היא מסבירה שאין טעם לתהות לאן נדדו כל האחים, כי "אסור לשאול יותר מדי". משמע: עלינו ללמוד דווקא מהאח הרביעי, זה שההגדה אינה מפארת אותו, אלא מניחה אותו במקום האחרון, אחרי הרשע והתם.

מי שמכיר את העמדות שהחזיקה בהן נעמי שמר – היא דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה, שאפה ליישב את כולה והזדהתה בגלוי עם המתנחלים – עשוי לראות בשיר לא רק נימה של שובבות, אלא גם ביקורת מובלעת כלפי האחים, שיצאו לנוע בדרכים ונפוצו אל ארבע רוחות תבל, במקום להישאר במקום המיועד להם. במשפחות שבהן נוהגים לצרף את "ארבעת האחים" של נעמי שמר אל ההגדה ולשיר אותו ליד שולחן ליל הסדר ודאי מסתפקים בכך שהוא קורץ אל ההגדה ומעניק לה נופך קליל ועכשווי.

(מוקדש, בעצב עמוק, למיכל)

"רק ברירה אחת הייתה ביום רביעי: ניתוח או המתת חסד", מספרת הסופרת סימון דה בובואר בנובלה מוות רך מאוד שבה תיעדה את ימי חייה האחרונים של אמה, למעשה – את גסיסתה, שנמשכה כחודש.

המוות תמיד מפתיע, גם כשהוא צפוי לכאורה (ולא רק מכיוון שכולנו בני תמותה). כאשר אישה מתאשפזת רק משום שנפלה באמבטיה, כפי שקרה לאמה של דה בובואר, אין הנוגעים בדבר מעלים בדעתם שלא מדובר בתהליך של החלמה שבסופו תשוב אל חייה. רק בדיעבד התחוור לשתי בנותיה למה היו עדות. המוות הקרב ובא הערים על כל בני המשפחה, (אם כי כנראה שלא על הצוות הרפואי).

התאונה, אותה נפילה באמבטיה, כך התברר, הייתה רק הסימפטום למחלה, לא הגורם האמיתי לאשפוז. אמה של דה בובואר הייתה בטוחה שהגיעה לניתוח להחלפת מפרק הירך. הבדיקות גילו שהיא חולה ולכן נפלה. תחילה סברו שמחלתה קלה יחסית, בעיה במעי שאינה אמורה להיות קטלנית. כעבור זמן מה הסתבר שהמחלה שמפניה התייראה כל חייה תקפה אותה: סרטן מפושט.

לא פעם מגיע במקרים כאלה רגע של הכרעה: האם להילחם על חייו של החולה, או להניח לו למות.  לרוב ההחלטה אינה של האדם שהיא נוגעת לו הכי הרבה: החולה עצמו. אמה של סימון דה בובואר, על פי עדות בתה, לא רצתה בעצם לדעת מה מצבה. היא העדיפה להמשיך עד הרגע האחרון באשליה העצמית כאילו תחלים בקרוב, כאילו מדובר בתהליך הפיך. וברגע הקריטי של ההכרעה, חרף עצתה הלא רשמית של אחת האחיות הבית חולים, שהזהירה אותן לא להתיר לרופאים לנתח את האם, הן לא קיבלו את עצתה ואישרו לרופא לפתוח את הבטן. הניתוח האריך את ייסורי הגסיסה, אבל גם העניק לאם, שאהבה את החיים בכל מאודה וסירבה בכל תוקף להיפרד מהם, עוד כמה ימים של חסד, עוד כמה חוויות של קרבה, אהבה ומסירות. ולא רק לה. גם לבנותיה. "אם יהיו לה ימי אושר אחדים כמו היום הזה, לא נצטער שהארכנו את חייה," אומרת אחותה של סימון, וסימון מוסיפה מיד, בידיעה שבדיעבד, "אך באיזה מחיר."

ובעצם, לא הייתה להן באמת ברירה. אלמלא התירו לרופאים לנתח, היו כנראה ייסוריה קצרים יותר בזמן, אבל עזים ואיומים. מאחר שהחוק אינו מתיר לבני המשפחה או לרופאים לעשות מעשה, להתערב, להמית את החולה הסובל כדי לפטור אותו מהכאבים, אין כמעט בררה. נעתרים לבקשת הרופאים לבצע פרוצדורות שאינן יכולות לרפא, אלא רק מאריכות את הגסיסה. בשלב מסוים ברור לכולם כי "כעת יהיה סדיסטי לנסות להאט את המוות". ובכל זאת, אין אפשרות אחרת.

סימון דה בובואר מתארת בנובלה שלפנינו לא רק את מותה של האם, אלא גם את הקשר ביניהן, את החמלה המתפתחת, את הקרבה המיוחדת שנוצרת בין הבנות לאמן, באחרית ימיה. ספרה המין השני נחשב ציון דרך בחשיבה הפמיניסטית המודרנית. כאן היא מספרת על אמה וכותבת כי די היה בחייה כדי "לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע", ובכך היא מעניקה לקוראיה חרך הצצה אל מה שהיה אולי מקור לחשיבתה הפמיניסטית: מבטה הביקורתי, הסולד, מאורח החיים של אמה, שהקריבה את אושרה ואת צרכיה למען בעלה ובנותיה.

לא קל לקרוא את היצירה הזאת, המפרטת בלי רחמים את התהליך האכזרי של בוא המוות, את ההידרדרות הגופנית, הכאבים התוכפים ומתעצמים ואת אוזלת ידם של הרופאים שמרגע מסוים יכולים רק להבטיח שהחולה לא תסבול, אבל לא תמיד לקיים את הבטחתם. דה בובואר לוקחת אותנו ממש עד לרגע הסופי, מתארת הכול, ואינה חוסכת מאתנו את הפרטים הקשים.

מיד לאחר מות האם אמרה אחותה של הסופרת כי הדבר היחיד שמנחם אותה זאת הידיעה "שגם אני אלך בדרך הזו. אחרת זה היה יותר מדי לא צודק! כן, אנו נוכחות בחזרה הכללית של קבורתנו." דומה כאילו דה בובואר הזדהתה עם אחותה והתכוונה להעביר אותנו באותה דרך ייסורים, באותה "חזרה כללית", כדי שנתכונן לקראת הבלתי נמנע.

[בשולי הדברים אי אפשר שלא לציין רעה חולה נפוצה מאוד, שיש לתת עליה את הדעת: הכוונה לשימוש המופרז, שלא לצורך, בפועל "להיות", שמבקש לציין הרגל בעבר. בספר שלפנינו נספרו מאות הטיות כאלה, ועמודים שלמים שבהם מתחשק לנכש את כל "היינו מפטפטות" "הייתה מצמידה", "היינו חומקות", "היינו מקבלות", "הייתה משתלטת", "היה מכעיס", ואפילו "הייתה ישובה". מדוע אי אפשר – פטפטנו, הצמידה, חמקנו, השתלטה, הכעיס, וכן, פשוט "ישבה"! כותבים ומתרגמים, אנא אל תחששו. הקוראים יבינו שלא מדובר בפעולה חד פעמית, גם בלי כל ה"הָיֹה הָיָה" הללו.]

מוות רך מאוד, לעברית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר. אפשר למצוא את הספר גם באתר e-vrit

קשה להאמין שכתיבה על גינת בר, או גינה בכלל, יכולה ליצור יופי קסום כמו זה שיש בספרו החדש של מאיר שלו, גינת בר.

היופי מתחיל עוד לפני שפותחים את הספר. על כריכתו הקדמית מופיע ציור נפלא מאת רפאלה שיר. איורים דומים, רובם צבעוניים וחלקם בשחור לבן, אפשר למצוא לכל אורכו, והם מוסיפים לחוויה ומעצימים אותה.

וזאת רק ההתחלה, כי התוכן עצמו פשוט מרתק. מעניין ומרגש להיווכח כמה תובנות יכולות להתעורר כשאדם עם שאר רוח עוסק בגינון, ולכמה מסקנות הוא יכול להגיע מתוך עולם הצומח, החי וגם הדומם, המקיף אותו.

הפרקים קצרים, כמה עמודים כל אחד, אבל זהו מעט המכיל את המרובה. כמעט בכל דף מתעורר הרצון לסמן כמה שורות, כדי שאפשר יהיה לזכור אותן ולשוב אליהן בקלות, והנה הספר הולך ומתמלא בכל כך הרבה סימונים, עד שכמעט לא נשארים עמודים נקיים. (הסימונים – כמובן בעיפרון בלבד. הלא אסור "ללכלך" ספר יפה כל כך, ואת העיפרון אפשר לכאורה למחוק בעתיד.)

אחד ההיבטים המרנינים של גינת בר הוא הנגיעה והחיבורים שמאיר שלו עושה בין המציאות הסובבת אותו לבין המקרא בכלל, והעבר הקדום בארץ ישראל בפרט. הנה למשל בפרק "היו ואינם" הוא מתאר את יער האלונים מול ביתו, שהוא "שריד ליער הגדול שכיסה פעם את הגליל התחתון, את גבעות מנשה ואת רוב השרון". הפרק מסתיים במשאלת הלב: "מי יודע? אולי יום אחד תשוב הארץ הזאת ותתכסה ביער הדשן שלה, ודובים יהלכו בה, וארי יעלה מגאון הירדן ומי לא יירא עת ישאג". מאיר שלו צופה בנמלים, נזכר בשלמה המלך, ומצייד אותנו בתובנה מרתקת: מה הפלא, הוא טוען, שאותו שליט נהנתן וטפיל ציווה על קהלו "לך אצל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" – הלא כדי לספק את תענוגותיו ותפארתו היו דרושים לו נתינים "שמתנהגים כנמלים"… בפרק אחר תוהה איך ייתכן שבתנ"ך כמעט לא מוזכרים פרחים. החברה המתוארת בו חקלאית, אבל, הוא תוהה, "האם הכול רק עבודת אדמה ועבודת אלוהים? האם הטבע הוא רק מה שאפשר ומותר לאכול ולכרות ומה שאסור?"

מאיר שלו שנון ומשעשע בכתיבתו, והתכונות הללו מתבטאות לאורך הספר כולו. הנה למשל תיאור מאבק האימים שלו נגד החולד שחפר לעצמו מחילות בגינתו, והוא משמיד את הפקעות והבצלים. התיאור מבדח מאוד, עד לשיא שבו מגיע הדובר למסקנה "שהנזק שהוא מזיק לעצמו גדול מכל מה שמעולל לו החולד, ואחרי עוד שעה [של עמידה דרוכה כשהוא אורב לחולד כדי לחבוט בו ברגע שיראה אותו] כשהחולד – חשדן וסבלן – מגיע סוף סוף, הוא לא יוצא החוצה ומגיש את צווארו לשחיטה, אלא דוחף בחרטומו אדמה מתוך המנהרה החוצה […]"  רק אחרי מארבים נוספים, כשהוא מצויד בכל פעם בכלי נשק אימתני יותר ויותר, הוא מגיע למסקנה שמוטב לו לוותר. "מחלתי על כבודי וכבשתי את נקמתי," הוא מספר, מציל את פקעות הסייפנים והנוריות ששרדו, ושותל אותם בעציצים. "נכון, לא מיגרתי ולא ניצחתי, והצורר ממשיך בשלו מתחת לאדמה. אבל אני נהנה מפרחיי שמעליה, אז מה רע?"

הוא מתדיין על שמות של מקומות ושל חפצים: מדוע שמה המעוברת של המוחרקה לא נקלט? איך זה שהקומפרסור לעולם לא ייקרא בשמו הרשמי, מדשן? (ומדוע הוא רואה בקומפרסור ייצור חי?), הוא נזכר בספרים אהובים, בשירים שקרא (את חלקם כתב אביו), ומקשר את מילותיהם לנמלים, לפרחים, לציפורים, לעונות השנה, לכל מה שאפשר למצוא בטבע.

התובנות שלו אינן מדלגות כמובן על השקפת העולם שלו: למשל, הוא דן במראה של עצי זית עתיקים שנעקרו ממקומותיהם ונשתלו מחדש "בחצרו של בית שזה עתה נבנה", ואינו שוכח לציין כי "לא כל הזיתים הזקנים האלה הגיעו למקומותיהם החדשים ברצון טוב ובאופן חוקי". או כשהוא מספר על הדררות הפולשות שמגרשות את הנקרים, הוא מציין שהן עושות זאת "לא משום שאלוהים הבטיח להן את השטח הזה". האלוזיה שקופה וברורה.

בין לבין הוא מציע מתכונים: למשל כיצד יש לכבוש זיתים ואיך מכינים לימונצ'לו, הוא מתבדח בלי הרף, מסביר למשל מדוע כשמתפללים לגשם יש "לפרט את סוג הגשם הרצוי, משכו ומקומו, באופן שאלוהים יבין." הוא משעשע, שנון ומאלף.

הספר גינת בר רווי לא רק בהומור, ידע ומחשבות, הוא גם מוצף באהבה לחי, לצומח, לדומם, וגם לבני האדם. וכל האהבה השופעת הזאת, שיש בה קורת רוח, שמחת חיים ולצון, עוטפת את הקורא וממלאת גם את לבו בשמחה.

אטוואלפה לספרדים:

"אבל אינכם משיבים לי," פתח שוב בדברים והביט סביבו; מדוע אתם שותקים בתשובה לשאלתי? האם מאירה אותה השמש בארצכם? בוודאי טעות בידכם, אין ספק שזו שמש אחרת. האם אינה זועמת כשאתם מחריבים את שכיות החמדה שנוצרו בזיעת אפם של אנשי המלאכה? האם אינה מתקדרת כשאתם נוגעים בנשים המקודשות? אילו מין חוקים יש לכם, אילו מנהגים? היש אצלכם דמויות שאסור לגעת בהן? האם מוכר לכם איפוא האסור למגע, והרי ידכם אינה נמנעת מדבר ונוגעת בכול?"

הוא הצמיד את זרועותיו לגופו ופשט את ידיו משל היו שתי קערות שבהן ביקש לקבל את התשובה. אבל שום תשובה לא באה. שתיקה מחניקה נפלה ויצרה אווירת רפאים.

"ביקשתי לחקור ולהבין מה הופך אתכם לחזקים כל כך," המשיך רכון מצח בהרהור, "ואני מאמין שגיליתי זאת. אין ספק שהזהב הוא זה. הזהב נותן לכם את העוז לגעת בכל הדברים ולחמוד אותם. ובעתם השגתכם את הדברים את משחיתים את צורתם. הזהב משנה את הנפש שלכם, המושיע שלכם, כפי שאתם מכנים אותו, ומי שיש לו חתיכת זהב נעשה חסין וחושב שרכש את השמש, משום שאינו מכיר שמש אחרת. עכשיו אני מבין זאת בדיוק, ואני מרחם עליכם, חסרי השמש."

לעברית:  הראל קין

הבמאי והתסריטאי האיראני אסגאר פרהאדי זכה כידוע שוב באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כזכור, לפני שש שנים זכה באותו פרס על סרטו "פרדה" (והביס את הסרט הישראלי "הערת שוליים").

פרהאדי לא הגיע הפעם להוליווד כדי לקבל את הפסלון המוזהב. את הגעתו מנעו תחילה ההגבלות על כניסת מוסלמים לארצות הברית שהטיל נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אבל אחרי שההגבלה הוסרה לגביו, הודיע הבמאי האיראני שאינו מעוניין עוד לבוא. למרבה האירוניה, הסרט שיצר, "הסוכן", היה אמור לזכות אותו בקבלת פנים חמה, שהרי הוא מתכתב עם התרבות האמריקנית ושואב ממנה השראה.

את שמו קיבל הסרט מהמחזה "מותו של סוכן" של ארתור מילר. גיבורי הסרט הם שחקנים המעלים בפרסית את המחזה האמריקני, והבחירה במחזה המסוים הזה אינה מקרית, שכן הסרט שואב ממנו השראה ונוגע בו בכמה מישורים. (אחד מענייניו השוליים של הסרט הוא ההשוואה בין משחק תיאטרלי למשחק קולנועי. הסצנות שבהן מעלים את ההצגה אותנטיות מאוד במשחק המוגזם של השחקנים, במחוות הגדולות מהחיים, בצחוק החלול, הלא משכנע, בתנועות הנלעגות שהשחקנים עושים "על הבמה", ומיד אחרי כן, כשהם יורדים מהבמה, אותם שחקנים עצמם נראים אמיתיים לגמרי, כאילו הם דמויות ממשיות, ולא, עדיין, שחקנים שמגלמים אותן…)

"מותו של סוכן" מעלה את דמותו של גבר אמריקני בן שישים ושלוש, שחי בעולם שכולו רמאות ואשליה עצמית. וילי לומן (באנגלית השם Loman מזכיר בצלילו את השילוב, "Low-man"   כלומר – איש ירוד…) בטוח בכישרונותיו להאהיב את עצמו ולהיות איש מכירות. כל חייו הבוגרים עבד כסוכן נוסע והוא גאה בהצלחותיו, כביכול. וילי לומן הוא מעין שחקן, שמציג חיים מדומים בפני עצמו ובפני בני משפחתו. הדמויות הראשיות בסרט הן אלה של שני שחקנים מקצועיים, זוג נשוי, עאמד וראנה. ביתו של וילי לומן נסדק באופן מטפורי: בהדרגה מתגלה עד כמה שהוא בעצם כישלון, ואיך גידל שני בנים לא-יוצלחים, השוגים כמוהו באשליות של התפארות והגדלה עצמית, ומועדים לגורל זהה לזה שלו. בסרט ביתם הפיזי של עאמד וראנה נסדק, ממש בתחילת העלילה, ובהמשך עולה השאלה אם הסדק המאיים להחריב את הבית הוא גם סדק מטפורי שעלול לפגוע בזוגיות שלהם ובסיכוי שיקימו משפחה.

גם בסרט מופיע סוכן: אחד השחקנים המבוגרים בלהקה של עאמד וראנה משכיר להם דירה, לאחר שנאלצו להתפנות מביתם המתפרק. כמו הסוכן של ארתור מילר, גם הסוכן בסרט מעמיד פנים. נדיבותו לכאורה מתגלה כשקר, אבל בניגוד לווילי לומן, הוא אינו  מרמה את עצמו אלא את ידידיו, כי הדירה שהשכיר לכם צופנת סוד אפל ומסוכן.

במחזה "מותו של סוכן" אשתו של וילי לומן אוהבת את בעלה אהבת נפש, ומוכנה לספוג ממנו את כל הצרות שהוא גורם לה. היא אינה יודעת שהאהבה אינה ממש הדדית ואינה מעלה על הדעת שבעלה נזכר וחולם על איזה קשר מיני מפוקפק שניהל בעבר עם ספק מאהבת ספק זונה. גם בסרט מופיעה דמות של גבר מבוגר ואהוב ביותר – אשתו מסבירה שהוא כל חייה! – וגם הוא מתגלה כבוגד, שפל, אלים ושקרן.

וכאן, בעניין השקר הנחשף, עניינו המרכזי של הסרט. פרהאדי בוחן מה קורה לאדם צודק שמחליט ללכת עד הסוף עם האמת, לחשוף אותה בפומבי ולהעניש בכך את השקרן. את העניין הזה הוא חושף בסיפורו הכולל של הסרט, אבל גם בסצנה אחת קטנה, שכמו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין את הרעיון השלם.

הסצנה המדוברת מתרחשת בכיתת לימוד בבית ספר תיכון לבנים. עאמד איננו רק שחקן, הוא גם מורה לספרות אהוב ונערץ. האווירה בשיעוריו נינוחה, הוא מתבדח עם התלמידים, מצחיק אותם וצוחק אתם, מרשה להם לשאול אותו שאלות אישיות, אפילו מנהל בנוכחותם, במהלך השיעור, משא ומתן על מכירת מכוניתו. אבל פעם אחת התלמידים עולים לו על העצבים: לבקשתם הוא מקרין בפניהם סרט המבוסס על יצירה שלימד אותם. במהלך ההקרנה הוא נרדם והם עושים ממנו צחוק ומגחיכים אותו, בטוחים שאינו מודע למעשיהם. אחד מהם מצלם אותו. בשלב מסוים הוא מתעורר,  מדליק את האור ומתעמת עם הנער. תובע לקבל ממנו את הטלפון הנייד שלו. הנער טוען שאין לו טלפון כזה. המורה מתעקש, לוקח את הטלפון ומעלעל בתצלומים המאוכסנים בו. הנער חוזר ואומר, בפתטיות ילדותית, שלא צילם. אחרי כן – שמחק את הצילומים. שהם אינם. שבאמת, שלא… שבחיי… והרי כל ההכחשות הללו פשוט מגוחכות. העובדות נמצאות במרחק של כמה לחיצות. עאמד הולך עם תפישת הצדק שלו עד הסוף, ומוכיח שהנער שקרן. אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין כי הרדיפה אחרי האמת והצורך להשפיל את השקרן עלולים בסופו של דבר לעלות גם לו עצמו ביוקר. בסוף הסצנה הזאת יחוש מבוכה. אבל אין בה די כדי ללמד אותו לקח ולכן הוא ימשיך בשלו, עד שיגרום להתרחשות שתסב לו  ייסורי מצפון עמוקים.

כאמור, הסצנה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את עניינו של הסרט כולו, המנסה לברר אם יש תמיד טעם לחשוף את האמת, ובכל מחיר, ומה עלול לקרות אם מתעמתים עם מישהו שנהג שלא כשורה.  האם חשיפת הרוע תביא בהכרח לעשיית צדק? מי ייפגע בדרך? אולי גם חפים מפשע ישלמו את המחיר? אולי אפילו מי שהצדק לצדו?

אפשר להסכים עם התיזה שהסרט מציג, או להתנגד לה, אבל אין ספק שהשאלה שהוא מעורר מעניינת ומעוררת מחשבה.

"תִרגם מאנגלית: בוריס ויאן" – כך נכתב בראש המהדורה הראשונה של הספר עוד אירק על קבריכן, שהופיע לראשונה בצרפתית ב-1946. הקרדיט היה מעין מהתלה: מי שהעמיד פני מתרגם, היה למעשה הסופר, שכתב בצרפתית, בתוך כמה שבועות, רומן "אמריקני". שלוש עשרה שנה אחרי כן הביא אותו רומן בעקיפין למותו של הסופר: עשר דקות אחרי שהחל לצפות בסרט שהתבסס על ספרו, לקה בוריס ויאן בהתקף לב, ומת עוד לפני שהגיע לבית החולים. יש הטוענים כי דבריו האחרונים היו: "אלה אמורים להיות אמריקנים? תעשו לי טובה!" לפי גרסה אחרת הייתה התנסחותו בוטה יותר. כך או כך, נראה כי הסרט עורר את זעמו.

חייו של בוריס ויאן, שהלך לעולמו בהיותו רק בן 39, יכלו לספק עלילות לספרים וסרטים רבים. בילדותו ירדה משפחתו הבורגנית מנכסיה, בעקבות מפולת הבורסה האמריקנית, ונאלצה להשכיר את אחוזתה למשפחתו של יהודי מנוחין, לימים אחד הכנרים הידועים בעולם. במשך חייו הספיק בוריס ויאן לכתוב עשרה ספרי פרוזה בשמו האמיתי ועוד ארבעה בשם בדוי. כמו כן פרסם שבעה מחזות ושלושה קובצי שירה, והיה גם מוזיקאי, מבקר ספרות, שחקן, ממציא ומהנדס. הוא היה ידידו הקרוב של ז'אן פול סרטר, יש הטוענים כי אשתו של ויאן הייתה אחת המאהבות של הפילוסוף, שימש איש הקשר הצרפתי של כמה מענקי הג'אז, ביניהם דיוק אלינגטון ומיילס דיוויס, ופרסם מאמרים פורצי דרך, בארצות הברית ובצרפת, שעניינם מוזיקת ג'אז.

אבל נראה כי את עיקר תהילתו קנה בוריס ויאן שנים אחדות אחרי מותו, בזכות שיר שכתב, "העריק" (כאן בתרגומו של אברהם עוז). השיר כתוב כמכתב שבו פונה מישהו אל נשיא צרפת ומודיע לו שהוא מסרב להתגייס ומתכונן לערוק.

 אָדוֹן נָשִׂיא נִכְבָּד,
מִכְתָּב לְךָ מִמֶּנִּי:
אוּלַי בּוֹ תְּעַיֵּן, אִם
רַק תִּתְפַּנֶּה מְעַט.

קִבַּלְתִּי כָּאן פְּקֻדָּה
לִלְבּשׁ מַדִּים וְתֵכֶף
לַמִּלְחָמָה לָלֶכֶת
בְּיוֹם שִׁשִּׁי מֻקְדָּם.

אָדוֹן נָשִׂיא נִכְבָּד,
עָלֶיךָ לְהָבִין:
אֲנִי לֹא כָּאן בִּשְׁבִיל
לִירוֹת בִּבְנֵי אָדָם.

לֹא, אַל תִּכְעַס עָלַי,
אַךְ לֹא אַסְכִּים לָלֶכֶת
תִּרְשֹׁם זֹאת לְפָנֶיךָ:
אֲנִי עָרִיק וְדַּי.

נוֹלַדְתִּי לִרְאוֹת
כֵּיצַד הוֹרְגִים אֶת אַבָּא,
אֶחַי מִקְרָב לֹא שָׁבוּ,
וּבְנִי כֻּלּוֹ דְּמָעוֹת.

אִמִּי בָּכְתָה בְּלִי סוֹף,
עַד שֶׁיָּרְדָה בּוֹר קֶבֶר;
עַכְשָׁו הִיא כְּבָר מֵעֵבֶר –
צוֹחֶקֶת לַפְּצָצוֹת.

שָׁבוּי בַּמַּחֲנוֹת,
גָּזְלוּ אֶת נִשְׁמָתִי;
גָּנְבוּ לִי אֶת אִשְׁתִּי,
אֶת כָּל הַזִּכְרוֹנוֹת.

מָחָר בְּטֶרֶם אוֹר
אָגִיף דַּלְתִּי לָנֶצַח
עַל שְּנוֹת חַיִּים שֶׁמֵּתוּ –
הַבַּיְתָהּ לֹא אַחֲזוֹר.

אוֹצִיא אֶת כָּל יָמַי
עַל פְּנֵי דַּרְכֵי הַמֶּלֶךְ,
אֶהְיֶה נוֹדֵד וָהֵלֶךְ
וְלַבְּרִיּוֹת אוֹמַר:

סָרְבוּ פְּקוּדָה כֻּלְכֶם:
הַמִּלְחָמָה נִפְשַׁעַת!
אַל תִּתְגַּיְסוּ אַף פַּעַם!
סָרְבוּ לְהִלָּחֵם!

אִם כְּבָר נוֹתְנִים פּה דָּם,
תִּתֵּן אַתָּה הַכֹּל!
אַתָּה נוֹאֵם גָּדוֹל,
אָדוֹן נָשִׂיא נִכְבָּד!

אִם תְּבַקְּשׁוּנִי עוֹד,
אֱמור נָא לַבּוֹלֶשֶׁת
שֶׁאֵין לִי, אֵין לִי נֶשֶׁק;
הֵם יְכוֹלִים לִירוֹת!

השיר בוצע לראשונה חמש שנים לפני מותו של ויאן, בימים שבהם נחלו הצרפתים תבוסה משמעותית באחד הקרבות בווייטנאם, וזמן קצר לפני שפרצה המלחמה באלג'יר. הוא עורר סערה ציבורית עזה עד כדי כך, שאסרו לשדר אותו ברדיו. אבל זאת הייתה רק תחילת דרכו. ג'ון באז שרה אותו, והוא נהפך לאחד משירי המחאה המוכרים והאהודים ביותר בארצות הברית נגד מלחמת וייטנאם. בשנות ה-70 שרו אותו מפגינים בצרפת שמחו נגד ההפצה של נשק גרעיני.

הבית האחרון בשיר שונה, לבקשת הזמר שביצע אותו לראשונה: בגרסה המקורית מכריז הדובר שהוא חמוש, ומזהיר את הנשיא שבכוונתו להילחם. המסר של הסיום נערך, והוא מוכר כיום כמו בגרסה שאברהם עוז תרגם לעברית: העריק הפציפיסט מכריז שאינו מתכוון להילחם ברודפיו, ואלה יוכלו לירות בו אם ימצאו אותו – עד כדי כך הוא מתנגד לכל מאבק מזוין.

לאחר שנאסרה השמעת השיר ברדיו ואפילו הקלטתו, כתב בוריס ויאן מכתב לאדם בשם פאבר, פקיד ציבור בעיריית פריז, שיזם את החרם: "כן, מר פאבר היקר, היית מאמין? יש קציני צבא שסבורים כי מלחמות נועדו כדי להרוג בני אדם."

הצנזורה על השיר הוסרה שלוש שנים אחרי מותו של בוריס ויאן. מר פאבר נשכח מזמן. את השיר, שתורגם לעשרות רבות של שפות, ממשיכים עד היום להשמיע.

שירו של חנוך לוין נדפס ב-1994 בפתח הקובץ הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים (הספריה החדשה).

הִתְהַלַּכְתִּי כְּמוֹ עָב מְרַחֵף, מְבֻדָּד,
מֵעַל עֲמָקִים וּפְסָגוֹת שֶׁל גְּבָעוֹת,
כְּשֶׁלְּפֶתַע רָאִיתִי, כְּמוֹ אַגָּדָה,
נַרְקִיסֵי דָּפוֹדִיל זְהֻבִּים עַד מְאדֹ,
כּהֹ סְמוכִּים לָאֲגָם, לְרַגְלְיו שֶׁל אִילָן,
רוֹטְטִים בְּמָחוֹל וּבְרוּחַ קַלָּה.

מִתְמַשְּׁכִים הֵם נִרְאוּ, כְּמוֹ הִבְהוּב מְנַצְנֵץ
שֶׁל שׁוּרוֹת כּוֹכָבִים שָׁם, בִּשְׁבִיל הֶחָלָב,
הִתְמַתְּחוּ בְּטוּרִים שֶׁל אֵין סוֹֹף וּבְלִי קֵץ,
לְארֶֹך שׁולֵּי הַמִּפְרָץ הַמֻּשְׁלָם:
רְבָבוֹת אָז רָאִיתִי מִיָּד, מְרַקְּדִים,
מְנִיעִים אֶת ראֹשָׁם וְקַדִּים כְּשֵׁדִים.

אָמְנָם הַגַּלִּים לְצִדָּם פִּזְּזוּ,
אֲבָל הֵם בָּהֲקוּ בְּחֶדְוָה שֶׁגָּבְרָה,
וּכְלוּם כָּל מְשׁוֹרֵר שֶׁנִּשְׁטַף עַלִּיזוּת
לא יִשְׂמַח לְמַרְאֶה שֶׁל כָּזֹאת מִין חֶבְרָה?
נָעַצְתִּי מַבָּט לאֹ חָשַׁבְתִּי כִּמְעַט
אֵיךְ הָעשֶֹׁר הָרַב שֶׁבַּנּוֹף הוּא מַתָּת.

כִּי לאֹ פַּעַם שָׂרוּעַ, שׁוֹכֵב עַל סַפָּה
כְּשֶׁאֲנִי מְהֻרְהָר אוֹ כִּמְעַט נֶעְדָּר,
בִּי מַבְזִיק זִכָּרוֹן, הַתְּמוּנָה לאֹ מַרְפָּה,
שֶׁל בְּדִידוּת וְרִחוּק שֶׁהָיָה מְאֻשָּׁר
וְלִבִּי מִתְמַלֵּא שׁוּב בְּענֶֹג וְגִיל
מְחוֹלֵל עִם אוֹתָם נַרְקִיסֵי דָּפוֹדִיל.

לעברית: עופרה עופר אורן

השיר בתרגומי הופיע בספר מה המים יודעים על צמא

2. נרקיסים
כְּעָנָן בּוֹדֵד, שׁוֹטֵט נוֹדֵד
עֲלֵי גִּבְעָה רְחַף, אוֹ עֵמֶק וּגְבָהִים,
לְפֶתַע עֵת צָפִיתִי מִתְגּוֹדֵד –
אֶגֶד נַרְקִיסִים מֻזְהָבִים,
‎לְצַד אֲגַם וְעֵץ שָחוּחַ,
רִקֵּד פִּזֵּז בְּצַפְרִירָי‎‎ו, עִמוֹ מַשַּׁב שֶׁל רוּחַ.

בְּלֹא לָפוּג, כִּבְרַק כּוֹכָב נוֹצֵץ
וּבִקְרִיצָה שֶׁל שְׁבִיל חָלָב,
וְנִמְתָּחִים בְּקַו אֵינְסוֹף אֵין-קֵץ,
‎אֶל תּוֹךְ מִפְרָץ אֱלֵי שׁוּלָיו.
כִּרְבָבָה בְּמִנְסָרָה רָאִיתִי בְּהֶבְהֶק,
רֹאשָׁם יָנִיעוּ בְּחֶדְוָה וּמְחוֹלָם שׁוֹקֵק.

הָרוּחַ לְצִדָּם רִקְדָה, אַךְ הֵם –
שִׁפְעַת בּוּעוֹת, שִׂמְחַת-חַיִּים
וְהַמְּשׁוֹרֵר, בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, לֹא יוּכַל הֱיוֹת שָׁלֵם
בְּקֶרֶב מֵרֵעִים בְהִלּוּלִים.
‎תָּהָה, בָּהָה, שָׁקַע בְּמַחֲשָבָה,
כֵּיצַד הֵבִיאָה לוֹ אוֹתָהּ חָזוּת – ‎‎חֶדְוָה.

וְלִפְעָמִים, בְּשָׁכְבוֹ עַל יְצוּעוֹ
‎עֵת מְנוּחָה, אוֹ עֵת הָגוּת,
הֵם בּוֹרְקִים בְּתוֹךְ בָּבַת-עֵינוֹ
כְּשִׂיא אֹשְׁרָה שֶׁל הַבְּדִידוּת.
אָז יִמָּלֵא לִבּוֹ עָסִיס –
לָצֵאת לָחוּל עִם הַנַּרְקִיס.

לעברית: אליהו ציפר

3. נרקיסים
נדדתי, בודד כענן,
שמרחף גבוה מעל עמקים וגבעות.
לפתע, בבת אחת, ראיתי קהל
מצבור של נרקיסים זהובים.
לצד אגם, תחת לעצים.
מרפרפים ורוקדים ברוח הקלה.
קבועים ככוכבים הזוהרים
ומנצנצים בשביל החלב,
נמתחו בקו אינסופי
לאורך שולי המפרץ
ראיתי בחטף עשרת אלפים,
נדים בראשיהם בריקוד קליל.
הגלים במים לצידם רקדו אך הם
עלו בזוהרם על האדוות המנצנצות.
משורר יכול רק לעלוץ
על חברה כה צוהלת.
בהיתי ובהיתי ומעט מחשבה הקדשתי
לעושר שהתעשרתי בעקבות המראה.
לעיתים קרובות, כשאני כיום שרוע על הספה,
בהלוך רוח ריק או עגמומי,
הם מבזיקים בעיני הפנימית
שהיא הברכה של הבדידות.
ואז ליבי נמלא בהנאה,
ורוקד עם הנרקיסים.

מתוך הבלוג "הבית שלי"

"בבואך לנתח את ההיסטוריה אל נא תעמיק יתר על המידה, כיוון שלעתים קרובות הסיבות נמצאות על פני השטח", הזהיר ראלף ואלדו אמרסון, הוגה דעות אמריקני שמצוטט בספר מצעד האיוולת. הספר ראה אור בעברית (בתרגומו של יוסף אשכול) ב-1988 ובאנגלית – שלוש שנים לפני כן. מחברת הספר, ברברה טוכמן, היסטוריונית אמריקנית, קיבלה על עצמה משימה מרתקת ומורכבת: היא ניתחה כמה התרחשויות היסטוריות ושתיים מיתולוגיות, והראתה כיצד כולן משקפות כשלי מדיניות שהביאו לתוצאות ארוכות טווח וחמורות מאוד.

מדיניות של איוולת, על פי הגדרתה של טוכמן, עומדת בשלושה תנאים: תוצאותיה השליליות נראות במפורש ובבירור כבר בעת שננקטה; חייבת להיות דרך חלופית שאילו בחרו בה, יכלו למנוע את התוצאות המרות; ואת המדיניות נקטה קבוצה, לא שליט יחיד. לדבריה, ממשלות חייבות לפעול בהיגיון, כי לאיוולתן יש השפעה רבה יותר על מספר רב יותר של בני אדם מאשר לאיוולתו של הפרט, אבל לעתים הן נוהגות באטימות מוחין שנובעת מהעיקשות שלא ללמוד מהניסיון.

שתי ההתרחשויות המיתולוגיות שבחרה טוכמן כדי להציג באמצעותן את רעיונותיה הן הסיפור המקראי העוסק בפיצול שנוצר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והמיתוס של מלחמת טרויה.

בסיפור המקראי מראה טוכמן את איוולתו של רחבעם, המלך ששעה לעצות בני גילו וסירב להישמע לאלה של יועציו הבכירים. כשבני עמו פנו אליו וביקשו שיקל עליהם את נטל המסים, העדיף רחבעם לנהוג על פי מה שהציעו לו יועצים לא מנוסים ששמחו לומר לו את מה ששש לשמוע: לא להיכנע, לא להצטייר כחלש, להודיע להם כי "אָבִי יִיסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". רחבעם נהג במידה מפתיעה של טיפשות ו"נקט את הפעולה הפרובוקטיבית ביותר שהייתה אפשרית באותן נסיבות". במעשיו גרם להתקוממות שהחלישה את שתי הממלכות והביאה בסופו של דבר להיעלמם של עשרת השבטים, ובטווח הארוך עוד יותר – לגלות בבל, שיכלה אולי להימנע אלמלא הפירוד. "הדרך האחרת שעליה המליצו הזקנים ואשר הוא דחה אותה בקלות דעתו גבתה מחיר כבד שהותיר את אותותיו למשך 2,800 שנים".

אירוע אחר שבוחנת טוכמן הוא הבחירה של אחרון מלכי בית בורבון בצרפת, אחיו של לואי ה-16 שנערף בגיליוטינה, "לא ללמוד דבר ולא לשכוח דבר": שארל העשירי, שעלה על כס המלכות ב-1824, אחרי השינויים הקיצוניים שעברו על צרפת במשך שלושים וחמש שנים, נעתר ללחציהם של שריו והכריז על בחירות, כי היה בטוח שיצליח להטות את הכף לטובתו, בעזרת שוחד, איומים ולחצים אחרים. הוא, ביחד עם המלוכנים שלצדו, הפסיד בבחירות, אבל סירב להשלים עם התוצאות "כדרך שהיה נוהג מלך אנגלי וחסר אונים", כך סבר. לכן פיזר שארל את האספה שנבחרה והכריז על בחירות חדשות. בד בבד צמצם מאוד את מספר בעלי זכות הבחירה, והחמיר את הצנזורה. אבל עיתוני האופוזיציה קראו להתנגדות. המלך, שהיה בטוח בניצחונו, יצא לצוד. הוא לא צפה את עוצמת ההתנגדות, את קרבות הרחוב שיתחוללו, ואת הממשלה הזמנית שצירים מהאופוזיציה יכוננו. שארל נאלץ לנוס על נפשו, ודווקא לאנגליה השנואה, אל המונרכיה המוגבלת שכה בז לה.

האירועים הנוספים שברברה טוכמן מנתחת לפרטיהם, ולאורך שנים, הם – מלחמת טרויה, וליתר דיוק – כיצד קרה שתושבי העיר הנצורה התפתו להכניס אל תחומם את סוס העץ שלוחמי האויב הסתתרו בתוכו, איך זה שלא הטו אוזן לחשדות, והתעלמו מהם. היא מראה גם איך מונטזומה, מלך האצטקים, הקריב את גורל בני עמו כשנכנע לספרדים הפולשים (כשרק נודע לו שהם מתקרבים, הוא טעה טעות כפולה: שלח אליהם מתנות יקרות ערך, שרק חיזקו את תאוות הבצע שלהם, וביקש מהם להסתלק מארצו, ובכך הבהיר להם את חולשתו ועורר בהם את האמונה שיוכלו לגבור עליו בקלות), וכיצד טעו האפיפיורים ולא הבינו כי לא לעולם חוסן, וכי השחיתות המופרזת של הכנסייה תביא להפיכה שתטלטל את מוסדותיה ( אכן, הרפורמציה שינתה את אירופה לחלוטין!). טוכמן מנתחת גם את האיוולת ביחס של המוסדות האנגלים כלפי המושבות באמריקה, זאת שהביאה למרד ולהכרזת העצמאות, ולבסוף, בפרק האחרון, כיצד אמריקה בגדה בעצמה בוייטנאם.

אחד הפרקים בספר המאלף הזה נקרא "נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי". זהו למעשה החוט המקשר בין כל המקרים המתוארים. אף על פי שהספר פורסם לראשונה לפני יותר משלושה עשורים, ניתוחיו רלוונטיים לימינו, כי הם עקרוניים.

אי אפשר כמובן שלא לתהות מה הייתה אומרת ברברה טוכמן על האיוולת שלנו, כאן, בישראל, בעשור השני של המאה העשרים ואחת. מה הייתה אומרת טוכמן על הנהנתנות שנהפכה כמדומה לערך עליון? האם הייתה מדברת על  השחיתות הגלויה של העומד בראש השלטון, האיש המסית, הנכלולי, ותאב המתנות? על הנורמות המעוותות שהשחיתות הזאת מייצרת, אלה שמחלחלות אל הציבוריות הישראלית עד שהן מאפשרות (לכאורה!) לקצינים בחיל הים לקבל שוחד מחברות זרות ועל העמלות שתובע בן דודו של ראש הממשלה העוסק בתיווך מיותר לקניית כלי שיט שהצבא מתנגד להם?

האם אפשר לראות בשחיתות של הכנסייה הקתולית שהיא מתארת בפרק המוקדש לה אות למה שעלול להתרחש גם במקומותינו, במוקדם או במאוחר? האם גם הציבור בישראל יתעורר יום אחד בתחושה שקצה נפשו בפערים החברתיים הבלתי נסבלים, ויעשה מעשה?

ואולי הייתה מקשרת הכול אל האיוולת המתמשכת הגדולה מכולן, הזועקת לשמים, הרת אסון ורבת משתתפים, שממנה נובע לכאורה הכול, אל מה שמכונה בלשון מכובסת "מפעל ההתנחלויות", שתוצאותיה השליליות נראות במפורש ובבירור, ושיש לה (אולי, עדיין) תיקון?

יש להודות כי הקריאה בספר מצעד האיוולת המפורט, הדקדקני, המשכנע כל כך, מעוררת לא מעט מחשבות מפחידות.

Barbara W. Tuchman  The March Of Folly, From Troy To Vietnam

"את הדברים שלהלן כתב האביר ולימים הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה במנזר בעיר לימָה, ששם התיישב כדי להפנות עורף לעולם, שלוש עשרה שנים לאחר כיבושה של ארץ פרו". כך נפתחת הנובלה הזהב של קָחָמַרקָה. כתב אותה יהודי גרמני, יאקוב וסרמן, בשנות העשרים של המאה הקודמת.

מה לסופר שהכותרת של אחד מספריו החשובים היא דרכי כגרמני וכיהודי (1921) ולכיבוש פרו, שהתרחש מאות שנים לפני שנולד, במרחק של אלפי קילומטרים ממקום מגוריו, ושהיו מעורבים בו בני לאומים שאין להם שום קשר אישי אליו?

בנובלה היפהפייה הזאת, הזהב של קָחָמַרקָה, בחר וסרמן (ספרו הנודע ביותר הוא פרשת מאוריציוס, העוסק בגילוי האשמת שווא ברצח) לגעת בעניינים שהפרשה ההיסטורית שבה התמקד משמשת להם רק נקודת מוצא.

האירוע שהעלילה מתארת הוא המפגש בין הכובשים הספרדים לתושבי פרו, באמצע המאה ה-16. הסיפור ידוע: הגנרל פרנסיסקו פיסארו הגיע לארץ האינקה עם כוח של כמה מאות לוחמים. אָטָוואלפָּה, מלך האינקה, בא לקראתו. הספרדים טבחו במלוויו. שבעת אלפים בני פרו נשחטו. אף ספרדי לא נהרג. את המלך לקחו בשבי. כדי לקנות את חירותו, או לכל הפחות – את חייו – הציע אָטָוואלפָּה למלא בזהב את החדר שבו שהה. פיסארו ניאות להצעה, אבל אחרי שכמויות אדירות של זהב הגיעו, ולמרות הבטחתו, הוציא להורג את אָטָוואלפָּה.

מלכתחילה ברור שזהו סיפור על אכזריות, רשעות ונבזות שאין להן גבול. (אי אפשר שלא להיזכר בהקשר זה בספרה של ג'מייקה קינקייד, מקום קטן, שם היא מתארת את גסות הרוח של הכובשים האימפריאליסטים, אלה שהרחיקו לכת מארצותיהם, ובמקום לנהוג כאורחים במקומות הזרים שאליהם הגיעו, שדדו אותם.)

תוצאות המפגש ההוא ממשיכות מאז להעסיק ולעניין אמנים וחוקרי תרבות. וסרמן כתב מפי הדובר בנובלה: "גם אם שלוש מאות או שלושת אלפים שנה יכסו הכול באבק ובטחב, זיכרונה של האנושות יהיה עקשן כשלי, כאן בבדידותי המזהרת הריני משוכנע בכך".

ציירים ציירו אותו וסופרים כתבו עליו.

בשנות השישים עלה לראשונה באנגליה המחזה: "המצוד המלכותי של השמש", מאת פיטר שפר. (שלוש שנים אחרי כן הועלה ההצגה גם בתיאטרון חיפה).

במחזה, שעובד גם לסרט (לא אופתע אם אגלה שפיטר שפר קרא את הנובלה של יאקוב וסרמן וספג ממנה השראה!), מתעמתים שני המנהיגים, פיסארו ואָטָוואלפָּה, מנהלים שיחות תיאולוגיות ולמעשה –  מתיידדים. באחת מסצנות הסיום הבלתי נשכחות (זכיתי לצפות בהצגה, באולד ויק, ב-1966), מזמנים בני האינקה את השמש, שאמורה להגיע ולהושיע את מלכם, קוראים לה, מזמרים אליה, והיא עולה, כמו תמיד, אבל מועלת באמונם ובאמונתם, ולא נחלצת להציל אותו.

יאקוב וסרמן, "משתמש" בסיפור ההיסטורי, שלא בכל העובדות שבו דייק (אפילו לא בשמות, על פי עדותו של המו"ל, אוריאל קון, באחרית הדברים לנובלה), כדי לספר לנו משהו על עצמנו. המספר, הנזיר דוֹמינגוֹ דֶה סוֹריָה לוּסֶה היה אחד הלוחמים של פיסארו ושותף להתרחשויות. הזוועות שהיה עד להן, שהיה חלק מהן, היכולת שלו לבחון את האנשים הסובבים אותו, להבין את מניעיהם השפלים, שאותם חלק בשעת מעשה, וההתפכחות שעבר, בזכות ההלם הנפשי והרוחני שחווה, הם לבה של הנובלה.

באחת הפרשנויות לנובלה נכתב כי אָטָוואלפָּה הוא "פרא אציל". זוהי הפחתה וצמצום של העניין. אָטָוואלפָּה בפרט, ובני עמו בכלל, מייצגים את הטוב והנעלה שבאנושות ובאנושיות. עולמם החברתי (אין לדעת אם הוא מבוסס על אמת היסטורית, ואין בכך שום חשיבות) מושתת על ערכים נעלים, שמזכירים במידה רבה את עקרונות הקיבוץ: הרכוש משותף, הפרט מקבל הכול על פי צרכיו, ערבות הדדית ומוסר עבודה הם ערכי יסוד.

בני פרו, על פי הנובלה, מזכירים במידה רבה גם את הפרק הרביעי בספר מסעי גוליבר מאת ג'ונתן סוויפט שראה אור לראשונה ב-1726. רוב הקוראים מכירים רק את הפרק הראשון: מפגשו של גוליבר עם ארץ הגמדים, או לכל היותר גם את הפרק השני, גוליבר בארץ הענקים. שני הפרקים הללו עובדו לקריאה של ילדים, ובעיבוד לא נותר העוקץ הסטירי. אבל מסעי גוליבר נועד למבוגרים, ובפרק הרביעי נקלע הגיבור לחברה מתוקנת, שתושביה הם סוסים. חברתם כה אידיאלית עד כי המילה "שקר" אינה קיימת בשפתם, והם מתקשים בכלל להבין את משמעותה. מדוע לומר משהו שאינו נכון? הרי בכך מטעים את הזולת! בארצם קיימים גם בני אדם, המכונים "יָהוּ", ואלה מנודים ומוקצים מחמת המיאוס, בשל תכונותיהם הדוחות: תאוות בצע וגסות רוח שמעוררת שאט נפש בקרב הסוסים. (יש, אגב, מי שמוצאים משום מה קשר בין אותם "יָהו" נאלחים ובין סיומת שמו של בנימין נתניהו).

אין ספק שיאקוב וסרמן הכיר את מסעי גוליבר וספג ממנו השראה לתיאור האינקה, ההמומים מגסות הרוח של האורחים בארצם. כך למשל בלילה שלפני הוצאתו להורג של אָטָוואלפָּה הוא עורך טקס שבו הוא מזמן לסעודה את אבותיו. שליח מגיע כדי לספר על כך לספרדים: "כריסובל דה פראלטה, שהיה מפקד השומרים בעיר ושם לב גם הוא למחזה המשונה שהעמיד השליט השבוי, הלך בינתיים אל הגנרל למסר לו דין וחשבון. פיסארו הזמין כמה מידידיו לסעודה, וכריסטובל מצא אותם באמצע שתיית היין, עולצים ורועשים. הסיפור שמסר התקבל בצחוק גס."

המספר, לוחם תאב בצע שנהפך לנזיר, מתאר את השתוממותו של אָטָוואלפָּה נוכח תאוות הבצע הבלתי מרוסנת של הספרדים. הזעזוע שלו כשהוא מבין שיוכל לפדות את חייו של אחד מבני עמו השבויים תמורת התכשיטים שהוא עונד,  מתואר להפליא: "אָטָוואלפָּה הביט בו כלא מאמין, כאילו הפכה רוח רפאים לממשות. שכן עכשיו הוכח לו שאפשר לקנות את החיים מן הזרים בזהב. הדבר היה בעיניו שערורייתי כל כך, עד שזמן רב ניצב בתדהמה קודרת ולא ניעור ממנה אפילו לקול יקירו שדיבר אליו."

אצילותו של אָטָוואלפָּה מתבטאת לא רק בעליונותו הרוחנית על פני הספרדים, אלא גם בעדינות שהוא מפגין, אפילו כלפי אויבו המר ביותר: הוא מבקש להיווכח כיצד הספרדים כותבים וקוראים (אכן, ידוע שהאינקה לא ידעו קרוא וכתוב, אבל השתמשו בחוטים ובקשרים שקשרו בהם כדי למסר מידע: שפת התקשורת הזאת טרם פוענחה).

הספרדים מראים למלך כיצד כל אחד מהם מצליח לקרוא את המילה "צלב". רק פיסארו אינו משתתף. אָטָוואלפָּה מבין מיד את הסוד הכמוס: הגנרל אינו יודע קרוא וכתוב. והוא מנחם אותו: "בְּרוֹךְ ראוי להערצה" ואומר "אתה ידעת בוודאי מראש מה כתוב. כתוב 'צלב'. אתה, שהנך כאל בין אנשיך, לא היית צריך להיווכח תחילה במו עיניך."

וסרמן מסביר מדוע בעצם לא התנגד האינקה בכוח הזרוע: "חוסר המעש הזה של אָטָוואלפָּה נבע מהכרתו העמוקה שבא שלטונם של כוחות החושך ושכל התנגדות היא לשווא."

יאקוב וסרמן הלך לעולמו ב-1934. אמנם מלחמת העולם השנייה טרם פרצה, אבל הנאצים כבר התחילו להתעלל ביהודים. בנובלה שפרסם שמונה עשרה שנה לפני כן, כמו חזה את האכזריות שהשתלטה לא רק על פרו במאה ה-16, אלא גם על הארץ שבה נולד. בנובלה תיאר איך הספרדים מתיכים יצירות אמנות וחפצי נוי מופלאים העשויים זהב, כדי להפוך אותם למטילי זהב שיוכלו לחלק ביניהם בקלות. לימים הוא עצמו הוחרם ונודה, ספריו נשרפו, והוא מת מרושש ושבור לב.

הנובלה הזהב של קָחָמַרקָה היא פנינה קטנה. התרגום של הראל קין –  בלי להשוות עם המקור –  מוסיף לה לא מעט יופי. אין לנו אלא להודות (שוב) למוציא לאור של תשע נשמות על מפעל החיים שלו, שמעשיר את חיינו.

 Jakob Wassermann, Das Gold von Caxamalca

הספר דלעת, שראה אור בעברית ממש לאחרונה, נכתב במקור באנגלית. מחברו, מתי פרידמן, יליד קנדה, העדיף לכתוב אותו בשפת אמו, אף על פי שתכניו ממוקמים כולם במציאות אחת מסוימת, ומאוד לא קנדית: מוצב צה"ל בלבנון, שהעניק לספר את שמו.

דלעת זכה בשנה שעברה להישג נדיר: הוא אחד ממומלצי מוסף הספרים של הניו יורק טיימס, שכל שנה מציין את מאה הספרים הראויים ביותר לתשומת לב שראו אור באותה שנה.

אפשר בהחלט להבין את בחירת העורכים בעיתון, ולהצטרף אליה. כי דלעת הוא ספר יוצא דופן, מרתק ומעורר מחשבות (ורגשות!). הוא מעין שילוב של תחקיר אובייקטיבי – רשימת המקורות שעליו נשען המחבר מרשימה ומקיפה – לצד תיעוד של חוויות אישיות מאוד, ועמן גם תיאור של אנשים שהמחבר, מתי פרידמן, לא הכיר בעצמו, אבל הפרטים שאסף עליהם, במיוחד על חייל אחד, אבי, משתבצים במלאכת מחשבת ספרותית לכדי יצירת דמות ספרותית, שהכותב והקורא בולשים את הווייתה, הרבה מעבר ליכולת לעשות זאת עם בני אדם בשר ודם שאנו פוגשים בחיי היומיום שלנו.

דלעת חשוב ומעניין במיוחד גם בזכות התובנות שהוא מעתיר על הקורא, ועושה זאת בעדינות ובחוכמה.

מתי פרידמן שירת במוצב דלעת, בתחילת שנות ה-90. הוא מתאר את הוויית המקום בשנים שקדמו לבואו, וכמובן – בזמן שהיה שם. הוא תוהה בדיעבד מה משמעות השהייה הממושכת, ומתאר את התהליך שהביא להחלטה על הנסיגה מלבנון.

אחת הנקודות המעניינות שפרידמן מציין לא פעם היא העובדה שאין בעצם שום ספרות מחקרית העוסקת בתקופה ההיא, אשר הייתה משמעותית כל כך, עד שהיא "חרתה בנו זיכרונות אישיים עזים, אך הותירה זיכרון קולקטיבי קלוש". הוא רואה באירועים המתוארים בספרו "תמצית מזוקקת של תקופה" שאולי רק אדם כמוהו, שהיה שם בגופו, שראה את חבריו נהרגים ונפצעים, יכול לספר עליה. ואולי, הוא מנסה לשער, הסבת המבט של החברה הישראלית כולה ממה שהתחולל שם, בדלעת בפרט ובלבנון בכלל, אינה אלא סימפטום שמשקף התנהגות מהותית מאוד שלנו, מה שהוא מכנה היכולת ל"שכחה קולקטיבית" ולהחצנה של אדישות קולקטיבית, שאותה ראה גם אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא מספר איך בזמן המלחמה התרוקנה כמעט עיר מגוריו מתושביה, ואיך בין לילה התמלאו הרחובות מיד בתום המלחמה, ואיך החיים חזרו בבת אחת לשגרתם התוססת, כאילו ההפגזות והאימה לא התרחשו מעולם. את האדישות המופגנת הוא מדגים בסיפור על חייל שראיינו אותו בשובו למוצב אחרי חופשה קצרה שקיבל, כשכל חבריו ליחידה נהרגו. "איך חזרת לצבא?" הוא נשאל, והשיב ביובש, "באוטובוס". אין ססמאות, אין התלהבות, אין חיילים ששים אלי קרב. "לבנון הייתה רחוקה כמו שהירח היה רחוק. מרגע שהמלחמה ברצועת הביטחון הסתיימה, נדמה היה שהחברה הישראלית לא הקדישה לה מחשבה נוספת." שמונה עשרה שנה היא נמשכה. ילדים שנולדו זמן לא רב אחרי שפרצה עוד הספיקו להגיע לשם. ואז צה"ל נסוג מלבנון, ודומה כאילו לא היה שם מעולם.

מדוע אם כן שירתו שם, החיילים ההם? מדוע סיכנו את חייהם בדרך למוצב, ביציאה ממנו לסיורים, למעשה גם כשהיו בתוכו? הסבירו להם שתפקידם "להגן על ישובי הצפון". איש מהם לא הטיל ספק במשימה, עד שכמה נשים, "ארבע אמהות", החליטו להיאבק. הן הפגינו, עד שהצליחו בהדרגה לשנות את דעת הקהל. בתחילת דרכן, מספר מתי פרידמן, קיללו אותן וירקו עליהן. לקראת הסוף הביאו להן אינספור פיצות. את שינוי האווירה הוא מתאר מנקודת מבטה של אחת מהן. כיצד יום אחד כשהתראיינה לרדיו שמה לב שבשיירת המכוניות החולפת לידה כל הנהגים מאזינים לה ומביטים בה, לא עוד בתיעוב ובהתנגדות לדרכה.

הספר רצוף משפטים ותיאורים שאי אפשר לקרוא אותם בשוויון נפש. למשל – הסיפור על ארז גרשטיין, "המפורסם מבין מפקדי דור לבנון" שהסביר בלי הרף כי "החיזבאללה נחלש ואיבד ארבעים לוחמים באותה שנה", ומוסיף מתי פרידמן וכותב: "אנחנו היינו תמיד בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים וכעבור כמה חודשים הם הרגו את גרשטיין עם מטען צד". דוגמה אחרת היא התיאור כיצד בכל פעם שהחיילים יצאו למשימה, הם הצטלמו, והקפידו להשאיר ביניהם רווחים, "כך שאפשר יהיה לסמן עיגול סביב ראשי ההרוגים אם הצילום ימצא את דרכו לעיתון". ועוד אחת: פרידמן מתאר כיצד בימים האחרונים של שהות צה"ל בלבנון, כשכבר היה ברור שהנסיגה בלתי נמנעת, פחדו כולם להיהרג. "גם חייל בשם צחי לא רצה להיות ההרוג האחרון בלבנון, אבל הוא היה." הקביעה הזאת, השקולה, העובדתית, שאוצרת בתוכה כל כך הרבה כאב, הזכירה לי את הסיפור "השביעי" מתוך הספר בעולם נהדר ואכזר מאת אנדריי פלטונוב: קצין רוסי משתעשע בניסוי: הוא רוצה לבדוק כמה אנשים יצליח להרוג בבת אחת, בירייה אחד. הוא מעמיד אותם זה לצד זה, אבל אחד מהם, השביעי, נשאר בחיים, למרבה אכזבתו של הקצין. "…לחיות התחשק לו, ליהודי!" הוא מפטיר. והיהודי המופתע, שציפה למותו, מבין שנשאר בחיים, מבין ש"זה המרתף שבו ירו בהם, בשמונת האנשים, והנר עוד לא דעך במרחק. "לא טוב שאנחנו פה," הוא אומר לעצמו ומתנחם, "המוות יבוא. נו, אז מה! לפני המוות יש גם קצת חיים…" ואומר לקצין "אני חי!" "אתה כבר מת!" פוסק הקצין, מצמיד אקדח לרקתו והורג אותו.

מתי פרידמן מרבה "להיזכר" במלחמות אחרות. הוא מספר על שני סביו מצד אביו שלחמו באירופה, במלחמת העולם הראשונה. מצטט שורות משיר של וילפריד אואן, משורר אנגלי שנהרג באותה מלחמה, ושבפעמון ביתו צלצלו המודיעים על מותו ממש בזמן שפעמוני הכנסייה צלצלו לכבוד ההכרזה על הפסקה האש. ואת רומן גארי, סופר ששירת כטיס במלחמת העולם השנייה, שכמו הלוחמים בלבנון נלחם באמצעים של המלחמה הקודמת. בלבנון "נראה שהזמן הצבאי עמד מלכת ב-1973," בדיוק כפי שרומן גארי נאלץ לתקשר בתנועות ידיים מתא טייס פתוח, כאילו הוא משתתף במלחמת העולם הראשונה.

התובנה המכאיבה ביותר מהספר היא זאת: "בשנת 1999 עוד נראה שהמזרח התיכון עובר תהליך של שינוי לטובה, ולבנון נראתה כמו סופו של משהו רע, לא כמו התחלה של דבר-מה גרוע עוד יותר." בעיניו של מתי פרידמן המלחמה ההיא לא הייתה חלק מהמאה העשרים, אלא ביטאה במהלכיה את המלחמות הצפויות במאה העשרים ואחת: כך למשל התברר שהקרב החשוב ביותר אינו מתנהל בשדה המערכה הצבאית, אלא במרחב התודעתי. כשלוחמי חיזבאללה הצליחו להגיע עד מוצב צה"ל ולתקוע עליו דגל, הם לא זכו באמת בשום ניצחון ממשי, ובכל זאת נחשב המעשה להישג משמעותי, כי הגיע אל דעת הקהל. "במלחמה החדשה האירועים נמשכים על פני זמן ארוך כל כך עד כי אין מי שיכול לראות אותם מקצה אחד לקצה אחר. האירועים מקוטעים וקשה להרכיב מהם סיפור היסטורי לינארי ונהיר."

תהליך ההתפכחות החל לא רק אצל האמהות, אלא גם אצל החיילים שהחלו להודות בגלוי שהם "לא מבינים מה אנחנו עושים כאן. האם אנחנו מגינים על האזרחים מפני הסתננויות מהגבול? חיזבאללה כבר לא ניסה לעבור את הגבול. כשרצה לפגוע בישראל פשוט העמיד משגר בעומק לבנון והטילים עברו מעל מוצבי רצועת הביטחון ונחתו בארץ. האם אנחנו בעצם מגינים על עצמנו? ואם זה המצב, אולי מוטב שלא נהיה כאן, ואז לא נצטרך לדאוג להגנה של עצמנו?"

כל פרקיו של דלעת מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל חלקו האחרון, המתרחש שנים רבות אחרי הנסיגה, מפתיע ומפעים במיוחד. אכן, ספר ראוי!

לקראת סופו של הסרט, כשהעלילה הסתבכה בפלונטר שלא ברור אם אפשר יהיה אי פעם להתירו, פרצה אחת הצופות בצחוק רם ובלתי פוסק. נדמה היה שהיא לא יודעת את נפשה מרוב שעשוע. תרועות הצחוק לא נפסקו גם כשהקטע הקומי הסתיים לכאורה, ופס הקול סימן שעכשיו הגענו לקטע נוגה של תובנות מייסרות, של התפכחות, ושל אובדן הדרך. היא בשלה – צוחקת ולא נרגעת.

אבל היה רגע שבו אפילו הצחוק של אותה צופה שָׁכַךְ סוף סוף: זה קרה כשברגעים האחרונים של הסרט התחולל מהפך מבלבל ומתמיה, כזה שמעורר סימני שאלה ומצריך פענוח ומחשבה נוספת. עם התהיות הללו, המשמשות ודאי נושא לשיחה בין הצופים היוצאים מהאולם, נדלק האור והסרט הסתיים.

"זרים מושלמים" הוא סרט עטור פרסים ומרתק, שלא בכדי נהפך לשובר קופות, ולא רק בישראל. על פי הדיווחים צפו בו בעשרת הימים הראשונים להקרנתו יותר ממאה אלף צופים. הוא זכה בפרס דויד דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר, ובפרס התסריט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2016. הקהל בחר בו כסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנורווגיה, והוא זכה בפרסי איגוד מבקרי הקולנוע באיטליה לקומדיה הטובה ביותר, לשיר הטוב ביותר ולאנסמבל השחקנים הטוב ביותר.

"זרים מושלמים" יכול היה בעצם להיות מחזה. הוא שומר על אחדות המקום והזמן, על פי עקרונות שהתווה אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", שעדיין רלוונטי בימינו, גם אם נכתב לפני כ-2,300 שנה. עלילתו מתרחשת בדירתם של בני זוג המארחים לסעודה את חבריהם הטובים ביותר. שלושה זוגות וגבר שמגיע לבדו מתקבצים, וברור לחלוטין שכל הנוכחים קרובים זה לזה ממש כבני משפחה: רובם מכירים מילדות, כולם יודעים היטב מה מתרחש בחיי האחרים, עם אילו בעיות הם מתמודדים, מה מטריד אותם, על מה הם חולמים.

האומנם? מטרתו של הסרט להוכיח שכולנו, גם החברים הטובים ביותר, בעצם זרים זה לזה. שכל אחד מאתנו מסתיר סודות שאיש אינו יודע, אפילו לא בני הזוג שלנו. רוב ההסתרות הללו אפלות, ואילו התגלו היו הורסות את חיינו. וכך קורה לכאורה בסרט: אחת החברות מציעה משחק חברתי: במשך הארוחה יניחו כולם את הטלפונים הניידים שלהם במרכז השולחן, וכל מה שיגיע אליהם – שיחות, הודעות כתובות, אימיילים – יהיה גלוי בפני הנוכחים.

הם נעתרים להצעתה, ועד סוף הערב חיי כולם משתנים. הסודות הנחשפים מחפירים ומזעזעים, שופכים אור חדש על האנשים הללו, כפרטים וגם כקבוצה. האם הם באמת חברים אוהבים ונאמנים זה לזה, כפי שמצטייר בתחילת המפגש? האם הם יכולים לסמוך זה על זה, ועל עצמם כקבוצה של אנשים טובים ונאורים?

הנוכחים אינם חורגים מתחום הדירה של מארחיהם, והנה מסתבר שדרמות עזות יצרים, הרסניות, כמעט אפילו מבעיתות בעוצמתן, יכולות להתרחש במקום אחד, ובמשך הזמן שסעודה כזאת עשויה להימשך, ממש על פי העקרונות של אריסטו.

משפט שאמר גבריאל גרסיה מרקס: "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים" העניק לפאולו ג'נובזה במאי הסרט השראה ליצירתו. יש להודות כי הסודות הנחשפים בסרט שופכים אור לא רק על הדמויות, אלא גם על המציאות הבורגנית שהן מייצגות. אפשר להבין מה הדילמות המעסיקות שכבה מסוימת של אנשים באיטליה, וכנראה שלא רק שם: בגידות בין בני זוג, קונפליקטים עם נערה מתבגרת: איך הגיעה פיסת קונדומים לתיקה?, טיפול בהורים מתבגרים,  או, לכל היותר − זאת הסוגיה הנועזת ביותר שהסרט עוסק בה, וגם היא במתינות ניכרת − איך מתייחסים בורגנים אירופיים אמידים ומיושבים לגייז.

הסודות נגלים מתוך מרחב פרטי ביותר – הטלפונים הניידים המשמשים, כפי שאומרת אחת הדמויות, מעין "קופסה שחורה" כמו זאת שמכילה את כל המידע הטמון במטוסים − וזאת אמורה להיות הסיבה לכך שהאנשים הללו אינם טרודים בכלל במציאות הכללית שבה הם חיים, פוליטית, ארצית או עולמית. מעניין לדעת אם גם בישראל אף סוד כמוס שלנו אינו נוגע במישור הציבורי. אני נזכרת בסיפור של גפי אמיר, "מדוע הצבעתי ש"ס", שבו הסוד הכמוס והמביש, שכמעט מביא להרס הנישואים, הוא קולם של הציניות והמיאוס שחשה המספרת כלפי המציאות הישראלית וכלפי הבורגנות השבעה של חבריה. האם אפשר לשער שבטלפונים הניידים שלנו עשויות להתגלות עמדות פוליטיות שנויות במחלוקת? כעסים לא מובעים, הנוגעים במהלכים מדיניים או ייאוש הנובע מאי אמון חשאי במנהיגינו? סביר להניח שלא. הציבור הישראלי מחולק ומפולג בברור ובדרמטיות, ויש להניח שחבורת ידידים ישראלים יהיו שותפים לפחות לעמדות פוליטיות דומות, בלי שום הפתעות. כנראה שגם בישראל הסודות שבטלפון הנייד, כמו אלה שנחשפים בסרט, ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהוא מושך אליו את קהל הצופים.

"שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה", כתבה חגית, אמו השכולה של רס"ן בניה ריין ז"ל, שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה וזכה לאחר מותו ל ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד המרכז. "במעשיו אלה הוא היה מופת ללוחמי צה"ל בכלל, וללוחמי השריון בפרט," נכתב עליו.

משפחתו של בניה ריין הוציאה לאחר מותו ספר קצר, יומן מסע לפולין, שכתב כשהיה צוער בקורס קצינים. הספר נקרא קחי אותי אתך כשם השיר שריין ביקש מהמדריכה להשמיע בעת הביקור בטרבלינקה, ואף הפציר בה לחזור ולהשמיע אותו כשתגיע למקום עם קבוצות אחרות. את השיר כתבה והלחינה חוה אלברשטיין:

קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

קחי אותי איתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי איתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קח אותי איתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

בניה ריין לא היה היחיד שחש כי שירה של חוה אלברשטיין מספר על אם שנפרדת מבנה לצמיתות, לה מחכה מותה, הוא יוצא לדרך חדשה של הצלה. המילים "בכל פרידה יש מוות" ועצם הפרידה שמתרחשת כנראה על רציף של רכבת, או לא הרחק ממנה, מעוררות אצל רבים התחושה שהטריגר לכתיבת השיר היה המחשבה על אירוע שהתרחש בשואה − על הפרידה הסופית בין מי שנשארת מאחור למי שיוצא לדרכו. בטקסים רבים של יום השואה נוהגים לשיר את "קחי אותי אתך".

אבל בעיני השיר עוסק בעניין אחר לגמרי, והוא מזכיר לי במידה רבה את השיר "עוף גוזל" שאת מילותיו כתב אריק איינשטיין.

הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.

תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן

עוף גוזל…

אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן
אבל עכשיו כשבא הרגע
אז מחניק קצת בגרון
מחניק קצת בגרון.

עוף גוזל…

בשני השירים הורה נפרד מילדו. אצל אריק איינשטיין, עם כל העצב על כך שהגוזלים כבר פרחו מהקן, יש גם נחמה: הוא ובת זוגו, שהילדים התרחקו מהם, נשארו ביחד. הוא מבקש ממנה חיבוק ומבטיח לה ש"ביחד כיף להזדקן". בהתאם לכך גם הלחן של "עוף גוזל" אינו שטוף עצב. יש בו איזו מלנכוליה, אבל גם סוג מסוים של התרוממות רוח ואופטימיות. האב פונה אל בנו, מזהיר אותו מפני הסכנות, אבל גם שולח אותו לדרכו במעין ברכה ואיחולים: חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך.

בשירה של חוה אלברשטיין התוגה המובעת בלחן ובמילים אינסופית כמעט. אמנם הילד חולם על הלידה שבפרידה, אבל האימא רואה בה רק מוות. היא יודעת שבנה לא יביט לאחור. אצל אריק איינשטיין "מחניק קצת בגרון". אצל אלברשטיין האימא "עייפה ומבוהלת". היא חשה שסוף העולם על סף דלתה. הילד בשירה מבועת מפני הגורל הצפוי לו, אם יישאר בבית הוריו, או יביט לאחור ויהפוך לנציב של מלח. הוא חייב להיפרד מהעבר לצמיתות. והוא קורא לרכבת שתושיע אותו מהמחנק של ילדותו.

אצל איינשטיין החיים ימשכו. אצל אלברשטיין יש רק ייאוש, ותחנונים אל הבן שייקח אותה אתו. שלא יפקיר אותה. שהפרידה לא תהיה מוחלטת כל כך. אפשר להבין מדוע אצל אריק איינשטיין הילד מתעופף כמו ציפור: הוריו משחררים אותו לצאת לדרכו. הילד בשיר "קחי אותי אתך" חייב לנוס על נפשו, מפני האם המכבידה, המבועתת מפני הפרידה.

קשה להאמין שזוהי שיחה בין ילד שמבקש להציל את עצמו מאימי המלחמה, לבין אמו שנאחזת בו. השיר מתאר לדעתי את הפרידה הבלתי נמנעת שמתרחשת בכל משפחה: מבחינתה של האימא "רק הגעת, כבר אתה הולך". כל הורה מגלה במוקדם או במאוחר ששלב גידול הילדים, שבהִימָשְׁכוֹ נדמה אינסופי, לא היה אלא חלק קצר יחסית בחיי ההורה. ואז, כשהילד מתבגר וממשיך הלאה, אל עתידו, ההורה אמור לחיות את חייו – רצוי כמו בשיר של אריק איינשטיין, בתחושה של יחד ושל המשך. לא לראות מוות בפרידה, אלא לראות בה לידה.

"אתם החיילים מהצבא, אתם התשובה לשואה", כתב בניה ריין ז"ל ביומן המסע שלו וחתם: "כן, הייתי בטרבלינקה. וטרבלינקה תהיה אתי". על דבריו אלה הגיב הרב אמנון בזק וכתב כי "אכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו."

חוה אלברשטיין הייתה בעבר פעילה בשמאל. היא כתבה את השיר "חג גדיא" שנאסר בשעתו להשמעה בשל ההלקאה העצמית שהוא מביע: "הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו / הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף". לאחד הדיסקים שלה הוסיפה כמה שאלות רטוריות, שבהן התייחסה למילים של שיריה בעבר: "האומנם – 'מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר'? האומנם – 'הזמן ישקיט הכול'? … האומנם למדנו מה שהבטחנו לעצמנו?" תשובתה המובלעת היא כמובן − לא ולא. המלחמה אינה במקום אחר, הזמן אינו משקיט הכול, ולא למדנו לקח.

קשה אם כך להניח שהיא מזדהה עם המסקנות שהסיק הרב משירה. ועם זאת, אין בדברים האלה כדי לגרוע מעוצמת סיפור גבורתו של רס"ן בניה ריין, שאהב את השיר, ונהרג תוך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות", כפי שנכתב באתר הגבורה המנציח את פועלם של מקבלי העיטורים.

רגע לפני שהאולם הוחשך היא שאלה אותי – "את זוכרת איך היינו הולכות לקולנוע בתל נוף?" איך אוכל לשכוח. היינו שתי ילדות שגרו בשיכון המשפחות בבסיס. כל ערב הוקרן סרט חדש בבית הקולנוע, ואנחנו ישבנו תמיד בקצה האולם, על מושבי העץ המתקפלים, שמענו את בקבוקי הזכוכית שגלגלו החיילים על הרצפה, נחנקנו מעשן הסיגריות שאפף אותנו מכל עבר, פיצחנו גרעינים שקנינו מ"סבא" – רוכל שמכר אותם בתוך קונוסים מנייר עיתון – וירקנו את הקליפות על הרצפה. כך היה נהוג אז.

"כמה זמן עבר?" שאלתי והיא אמרה – "חמישים שנה…?" "יותר," השבתי, והיא משכה בכתפיה. יכול להיות. חישוב קצר הראה שכן, זה היה לפני יותר מחמישים שנה. בתחילת שנות השישים. בשנים שהמונח "ראש הממשלה ושר הביטחון, מר דוד בן גוריון" היה טבעי ומובן מאליו. כמו הצורה של מפת המדינה שידענו לשרטט ברגע: אצבע הגליל, חוף הים, מפרץ חיפה, נקודה שהיא תל אביב, המשולש של הנגב, הטיפה הרחבה של הכנרת המחוברת בקו כחול אל ים המלח שהוא שני כתמים, העליון גדול יותר מהתחתון, שניהם מוארכים, וקשורים זה אל זה בשרוך צר של מים, והמובלעת, הדומה לחצי כינור, של השטח הירדני, שירושלים נעוצה במרכז החיבור של מותניו. זאת הייתה ישראל שהכרנו היטב, שמשורטטת עד היום בעיני רוחנו, ונדמית לנו כישראל "הנכונה", גם אם המפה השתנתה לחלוטין שנה אחרי ששתינו עזבנו את שיכון המשפחות, נדדנו למקומות אחרים, כדרכם של ילדים שאיש אינו שואל לדעתם.

כשהסרט "בן גוריון, אפילוג" התחיל, הוא החזיר אותנו באחת אל המציאות ההיא, השונה כל כך ממה שאנחנו מכירות כיום, בבגרותנו המתקדמת. בן גוריון המצטייר בו אינו עוד ראש הממשלה ושר הביטחון. הסרט מביא ריאיון נשכח שנערך ב-1968, חמש שנים אחרי שבן גוריון פרש מהחיים הפוליטיים ועבר לגור בשדה בוקר, כדי לממש את חלומו – להפריח את הנגב ולהיבנות בו. בין חלקי הריאיון משובצים קטעים מעברו של האיש, לא רק הרגע המשמעותי והידוע ביותר, זה של הכרזת המדינה, אלא גם מחגיגות העשור למדינה, כשחנה רובינא קראה בקולה המהדהד את מגילת העצמאות, מראיונות ישנים יותר אתו ועם אשתו פולה, שהלכה לעולמה ארבעה חודשים לפני הראיון העיקרי, מחגיגת יום ההולדת ה-85 שלו, ומהאירוע שבו ציינו את חיבורו של שדה בוקר אל "הרדיו-טלפון" (מה שבן גוריון מכנה לקול צחוקם של הנוכחים, פולה בראשם, "ברכה מפוקפקת": מעתה יוכלו שוב להטרידו בשיחות ולהפריע לו לקרוא…).

השיחה עם בן גוריון מרתקת. מצטיירת בה דמות של אדם מבוגר (ממתי בעצם החלו לכנות אותו "הזקן"?) חכם, אירוני, מלא שאר רוח, אידיאליסט במובן ההומני של המילה. לא רק הערכים האישיים שהוא מפגין מרשימים ואפילו מדכדכים, כשמשווים אותם למציאות של ימינו: בסרט מובאים קטעי ארכיון שמראים את בן גוריון עוסק בעמל כפיים – כשעבר לגור בקיבוץ התכוון לנהוג כאדם מן היישוב, לעבוד, כמו שאר החברים, ולממש בפועל, בזיעת אפיו, את חזונו. רואים את הצריף הצנוע שבו גר עם פולה, שלא התלהבה לעבור למדבר, אבל הלכה אחריו בנאמנות ובמסירות. רואים אותה מורידה בגדים מכובסים מהחבל – לה לא היו עובדים ועובדות ששירתו אותה, הגישו לה מרק ומזגו לה שמפניה. הפערים בין העבר להווה זועקים כמובן לשמים. אבל לא רק הם: גם המחשבות שבן גוריון מביע והדילמות המעסיקות אותו. הוא חולם על חברה שוויונית, כלל עולמית. מסרב להיקרא סוציאליסט – כי אם סטלין והיטלר היו סוציאליסטים, הוא אינו מוכן להשתבץ אתם תחת אותה כותרת. הוא אפילו לא "ציוני" מהסוג שמדבר על ישראל וממשיך לגור הרחק ממנה. את האירוניה שלו הוא מביע לא פעם – כשהמראיין שואל אותו על הנביאים הקדמוניים (בן גוריון מציין את ירמיהו, את גדולתו), ותוהה אם גם הוא, כמוהם, פונה אל אלוהים, בן גוריון מגיב בחיוך משועשע, ותוקף את עצם השאלה – מה פירוש "פָּנו אל אלוהים? קיבלו את הכתובת שלו ודיברו אליו?" ומסביר – אי אפשר "לדבר" עם אלוהים. אפשר רק לשקוע במחשבות. "במדיטציה?" לא, הוא משיב, שוב מבודח קמעא, "לא במדיטציה מהסוג הבודהיסטי". ובאותו הקשר רואים שיחה בינו ובין מי שהיה ראש ממשלת בורמה. או נו מסביר שההשתקעות המודרנית ב"אני" מזיקה. בן גוריון, באותו חיוך מוכר, מסביר את עמדתו: ההשתקעות באני אינה דווקא שלילית. תלוי אם זה "אני" אגוצנטרי ואנוכי, או "אני" שמבקש להיטיב עם אחרים, עם העולם, ברוח "ואהבתך לרעך כמוך" שהוא מצטט ומסביר: רעך, בניגוד למקטרגים, אינו רק "רעך היהודי", ומצטט שוב: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים."

את הסרט "בן גוריון אפילוג" יצרו בזכות סרטי צילום שהתגלו, ופס קול שסברו כי אבד, אבל נמצא. אורכו כשעתיים, והזמן חולף ביעף. אפשר להמשיך ולשתות בצמא את דבריו של דוד בן גוריון, אבל היוצרים בחרו רק חלקים מתוך שש השעות שהיו בידיהם. בתום ההקרנה היא אמרה לי: אבל חסרות פה הרבה סוגיות משמעותיות כל כך לחיינו. למשל – אין פה שום דיבור על הבעיה (שבן גוריון יצר אותה, בטעות!), של הקשר בין דת למדינה, ושל השליטה של הדת בחיינו, גם אם אנחנו חילונים. אין שום דיבור ממשי, מפורט ומעמיק, על הפלסטינים שהמתיישבים הציוניים התעלמו לכאורה מקיומם כאן, בארץ הזאת, (ועם זאת, הדברים שאומר בן גוריון על השטחים שנכבשו ב-1967 מאלפים!), ואין שום אזכור של עולי ארצות ערב, ושל הבעיה שהלכה והתפתחה. "רק פולנים יש בסרט הזה…" היא אמרה.

דומני שסרט תיעודי כזה אינו מנסה ואינו מקווה להקיף את כל הסוגיות והבעיות שאנו מתמודדים אתן כיום, במציאות הישראלית. לי די בכך שנפתח אשנב קטן אל תודעתו של אדם חכם מאוד, שערכיו והשקפת עולמו ראויים לתשומת לב. כפי שהיא כתבה לי למחרת: "חושבת שוב על כך שדווקא בימים אלה, שבהם המנהיגים מסוכנים ונהנתנים, חשוב להציב מודל אחר, במיוחד כשהמדיה והחברה סוגדים לנעורים. טוב להתרכז בדמותו של זקן שיש לו מה לומר, שמייצג את החוכמה שבזקנה." אכן.

איך נראה רומן שכתב פסיכואנליטיקאי מנוסה? הספר הפרטים שהושמטו שראה אור לאחרונה בעם עובד מוכיח שהיכולת האנליטית של כותב כזה יכולה רק להיטיב עם היצירה.

בגיל 68 פרסם תומס ה' אוגדן, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם, רומן ראשון (אחרי ספרי עיון רבים, שחלקם ראו אור בעברית) והציג בפני קוראיו מופע מרהיב של כישרון סיפורי ויכולת תיאורית, שמצטרפים אליהם ידע והבנה עמוקים של נפש האדם. אוגדן מצליח ליצור ברומן שלפנינו סיפור עלילה מרתק, כמעט בלשי, עתיר הפתעות ומהפכים, וגם להגיע לדקויות בתיאורם של מהלכים רגשיים בלתי צפויים.

סיפור העלילה מתחיל במוות שגרתי, כך נדמה. הכול נראה מתון, כמעט פסטורלי: מישהי מתה באחת מחוות התבואה בקנזס, וסגן השריף נקרא להגיע לשם, כמעשה של יום יום, בידיעה שרוב החקירות הללו מסתיימות עד מהרה בכך שהן נהפכות לביקור תנחומים גרידא. אבל מסתבר שמקרה המוות שאליו נוסע סגן השריף אינו עניין רגיל. פה מדובר בהריגה – אולי ברצח? – והדמויות שאותן יבקר סגן השריף, שאותן נלמד אנחנו להכיר, אינן מי שאנו מצפים לפגוש. החוואים התמימים, ישרי הדרך, מתגלים כאנשים שיש מאחוריהם סיפורי חיים שונים מהרגיל. אמנם סגן השריף מכיר היטב את ארל ברונפמן, האלמן, כי שניהם בני המקום ואפילו למדו ביחד בבית הספר, אבל מסתבר שארל בעצם לא היה אמור לגור בחווה שבה נולד וגדל. עתיד שונה לגמרי היה צפוי לו. החווה בקנזס לא הייתה בררת מחדל או בחירה, אלא אילוץ, שמהלכים שונים החזירו אותו אליה. וגם אשתו, שנראית שייכת כל כך למקום, עובדת בדיינר המקומי, מגדלת שני ילדים, עוזרת בעבודות בחווה – בעצם אינה מכאן. חוויות קשות מהעבר עיצבו את חייה והביאו אותה עד לאירוע הקשה והחמור שבו מתחיל הסיפור.

לאורך הרומן אנחנו עוקבים אחרי שני קווי עלילה – מה שקרה בחייהם של השניים לפני שש עשרה שנה, במקום אחר לגמרי, ומה שהתרחש בשעות ובימים האחרונים. מצטייר סיפור על אלימות מחרידה ועל טירוף שאת מהלכיו מיטיב הסופר לתאר, על כל דקויותיו והתפתחותו. איזה געש קיים שם, מתחת לפני השטח השלווים, אילו מפלות, תשוקות, אכזבות, רגשות עזים, ויתורים! וכמה כוח יש ביכולתו של כותב שמיטיב כל כך להבין בני אדם, במיוחד מה מרגישה אישה שמאבדת את שפיות דעתה, מה היא חווה, רואה, חשה, איך העולם נגלה לעיניה, ומה צופן בתוכו תהליך ההחלמה. אין ספק שאת כל ההבנה הזאת שאב מהיכרות עמוקה עם עולמם של מטפלים (ומטופלים), עם חוויותיהם ועם אוצר ההתנסויות שלהם. אוגדן מגייס ידע ורגישות, ויוצר באמצעותם בני אדם שלמים. הוא מפרט את אורחות חייהם, מחשבותיהם, ומתאר את העולם הגשמי והנפשי הסובב אותם. הדמויות ברומן שלפנינו קמות לתחייה ומשכנעות, כמו גם הקונפליקט המרכזי שהולך ונחשף. כדרכן של טרגדיות, משתקפת בפנינו התנגשות בין ערכים וצרכים שבהם כל הצדדים בעצם צודקים, עד שבסופו של דבר כולם נענשים, כך או אחרת.

יופיו של הרומן בַּדיוק שבו נכתב (ותורגם!) ובספציפיות של המקומות והמעשים. רק לקראת סופו הוא חוטא מעט בכך שהוא "מספר על" במקום "לספר את": במקום להניח לקורא להבין את היחסים של הדמויות ואת ציפיותיהן מתוך מעשים שהן עושות או דברים שהן אומרות, מסכם בשבילנו הסופר את רגשותיהן בכמה עמודים מאכזבים קמעא: "ארל נמשך אל אן באותה עוצמה שבה נמשך תמיד – היא הייתה האישה הכי סקסית, הכי יפה והכי אינטליגנטית שפגש מעודו, ולהפתעתו ולמבוכתו נראה שהיא מעוניינת בו. הוא היה מוכן כמו תמיד לקבל אותה כפי שהיא, כולל היותה שקרנית כפייתית – או בהגדרה סלחנית יותר, מספרת סיפורים כפייתית, שומרת על האמתות המהותיות ומעבירה אותן במסווה." הקטע הזה למשל מדיף ריח של כתיבה פשטנית, נוסח הרומן הרומנטי, שבו נהוג לסכם את הרגשות לטובת הקוראת שאינה אמורה להתעמק בכתוב ולהסיק מסקנות בכוחות עצמה. נדמה כאילו ברגעים מסוימים עייף הסופר ממלאכתו והחליט להביא את הסיפור אל שיאו (המבעית), ולצורך כך סלל את הדרך בעצמו, במקום להניח לדמויות לפעול.

אבל הביקורת הזאת בטלה בשישים, כי המתואר כאן אינו מאפיין את מרביתו של הרומן. חווית הקריאה של הרומן הפרטים שהושמטו מובטחת, גם בגרסתו העברית. היא טבעית וזורמת, ועומדת בהצלחה במבחן החשוב ביותר של תרגום: האנגלית אינה זועקת לעיני הקורא, ואפשר לטעות ולחשוב שהספר נכתב במקור בעברית.

יש לקוות שזה לא ספר הפרוזה הראשון והאחרון של תומס ה' אוגדן, וכי חרף גילו המתקדם – הוא כיום בן 71, ימשיך ויכתוב ספר פרוזה נוסף שיתבסס על ניסיון חייו, על ההבנה העמוקה שלו בנפש האדם ועל דקות האבחנה שבהם התברך.

Thomas H. Ogden, The Parts Left Out

תרגם מאנגלית לעברית: יואב כ"ץ

אדם בן תשעים, רב פעלים ועתיר הישגים, מחליט לכתוב ספר על קורותיו. למעשה, כך הוא מסביר, נעתר להפצרות ילדיו, שהאיצו בו לתעד את חייו. כדי להבטיח שהספר יהיה ראוי, הם משכנעים אותו להיעזר בסופרת מקצועית. בניגוד לסופרי צללים רבים – הסוגה הזאת של ספרי זיכרון מוזמנים שכיחה מאוד, ויש אפילו הוצאות לאור שמתמחות רק בספרים כאלה – הסופרת שמתגייסת למשימה המכובדת אינה נותרת מאחורי הקלעים. שמה מתנוסס לצד שמו, שני המחברים, על כריכתו הקדמית של הספר: מנחם בן ימי ויהודית רותם.

כדי לשוות לספר נופך ספרותי מחליט מי שמחליט לא להקדיש את הכתוב רק לסיפור חייו של מנחם, אלא לפתוח אותו במעין מונולוג הנמסר מפיה של חנה, רעייתו. מאחר שזיכרונה אבד לה, לא יכלו הכותבים לשוחח עם חנה, לגבות מפיה עדות ישירה, ולתעד ולעצב את דבריה. כל החלק המוקדש לה נשען, כך ברור, על דבריו של מנחם, על הזיכרונות שלו ממה שסיפרה לו לאורך שנות חייהם המשותפים. את הפערים התבקשה, מן הסתם, הסופרת למלא בכישרונה, ואולי – אין לדעת − זה היה חלקה העיקרי ותרומתה החשובה לספר כולו.

מצד אחד חברו כאן כוחות רבי משמעות. מנחם בן ימי הוא, כאמור, איש שעומדת לזכותו  עשייה רבה ומרשימה מאוד. הוא יליד ורשה, כשמלחמת העולם פרצה היה בן שלוש עשרה. הוא ובני משפחתו חיו בגטו. הוא היחיד שניצל. יומיים לפני פרוץ המרד הבריח אותו אביו לצד הארי של ורשה. האב עצמו, כמו אמו של מנחם ואחותו הקטנה, נספה. מנחם היה פרטיזן ואין ספק שחווה חוויות בלתי נתפסות בעוצמתן. יהודית רותם, שכתבה אתו את הספר, היא סופרת רבת הישגים. שנים עשר ספריה זכו להצלחה וסיפור חייה נוגע ללב ומאלף: בהיותה אם לשבעה ילדים יצאה רותם החרדית בשאלה, התגרשה וניתקה מהחברה החרדית שבה גדלה. אין ספק שאפשר לראות בה מופת של אומץ לב ונחישות.

כל הכוחות הללו היו אמורים ליצור ספר יוצא דופן ורב משמעות. למרבה הצער המשימה לא צלחה. התוצר הסופי הוא אוטוביוגרפיה שאינה אלא דיווח מתמשך, קורקטי, מסודר ומקיף, שמנסה לדייק ולכלול הכול. יש בו המון תיאורים יבשים ונטולי רגש, מכתבים (אותנטיים) שהדמויות כתבו ושלחו −  אלה מובאים כנראה כדי להוכיח את הדברים הנאמרים – יש בו בלי סוף עובדות ומעקב כרונולוגי אחרי קורות החיים של חנה ושל מנחם.

אי אפשר להתווכח עם חשיבותו של התיעוד. כן, כדאי וראוי שנדע מה עבר על אנשים כאלה. מה הם איבדו. מה נאלצו לעשות, לראות, לדעת. אבל כדי שתיווצר אצל הקורא תחושה של מסע אמיתי, כדי שירגיש שליווה את הדמויות מבפנים, הצטרף אליהן עד כדי כך שהוא מבין משהו מתוך נפשן, עליו לעבור חוויה שמידה של שאר רוח אמנותי אמורה להפיח בהן חיים.

למרבה ההפתעה, גם החלק המובא מפיה של חנה אינו מצטייר כיצירה ספרותית, אף על פי שהוא ודאי בדוי בחלקו.

לא זו בלבד: לרגעים מתעוררת תחושה שחלקה של חנה בספר נמסר כמצוות אנשים מלומדה. כאילו כדי להצדיק את העיקר, את העניין עצמו, והוא – מה שיש למנחם בן ימי לספר, על עצמו, על חייו לפני המלחמה ואחריה, על הישגיו (המרשימים!) כדייג וכחוקר, על השליחויות שלו באריתריאה ובאיטליה, על מה שראה ועשה וחשב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, על מסעותיו השונים בעולם, ואפילו על השקפת העולם החברתית שלו וכיצד הוא רואה את מציאות החיים העכשווית בישראל. (יש רגעים שבהם מתעוררת מבוכה מסוימת, בשל כמה מהדברים הנכתבים על חנה, שאינה יכולה "להתגונן": מצד אחד מספר בן ימי עד כמה הוא אוהב אותה, ומצד שני אינו מהסס לציין שהיא "לא עשתה לי חיים קלים", ושאת    בית הוריה הנפלא, החם, השקט, שרק כבוד ואהבה שררו בו, "המציאה לה", לדעתו.)

כל אלה ודאי מעניינים מאוד את בני המשפחה שלו, ואולי בעצם גם קוראים אחרים, ובכל זאת מתעוררת בלי הרף השאלה מה ההצדקה להופעתו של הספר הזה. אם משווים אותו עם הרומן האוטוביוגרפי שוב מלך אדום שכתבה חנה קראל – המספר על הישרדותה בוורשה באותן שנים, או עם זיכרונותיו של אברהם סוצקבר מגטו וילנה, אפשר להבין איך נכתבת ספרות של ממש.

ייתכן שלא הוגן ולא ראוי להשוות את הכותבים של מים רבים עם כישרונות פיוטיים חד פעמיים וייחודיים כל כך כמו אלה של חנה קראל ואברהם סוצקבר. ייתכן שיש מקום גם לכתיבה חיצונית, כזאת שאינה יוצרת חוויה אלא רק מספרת עליה: (דוגמה קטנה: "המראות המזעזעים, סיפורי הזוועה וחוויות האובדן נגעו בי". סיכום כזה, ודומיו, גוזל מהקורא כל אפשרות להיות שם, ביחד עם המספר; כשסופר מספר על כך ש"דמעות עמדו בעיני" הוא מונע את הופעתן של הדמעות בעיני קוראיו. כבר אין להן מקום; וכשנכתב ש"לא היה מי שעמד בפני קסמו הסוחף" לא נותר לנו אלא להאמין לעדות, או לפקפק בה. אנחנו לא עדים לה ואיננו משתתפים בחוויה).

האמת תיאמר: ייתכן מאוד שהקריאה הנוחה והפשוטה מאוד שכתיבה כזאת מציעה יכולה לספק את מי שאין להם רצון וצורך להתאמץ ולהשתתף במעשה האמנותי, זה שאמור להיות משותף לכותב ולקורא.

ההיסטוריה נעה במעגלים. בימינו יבוא הקץ על העידן שהחל עם הולדת הנצרות. המעמדות השולטים באירופה לא יוכלו עוד להגן על התרבות המערבית המוכרת לנו מפני ההמונים שיפלשו אליה ויחריבו אותה – אלה החזונות האפוקליפטיים של משורר בשם ויליאם באטלר ייטס, שחלק מהם הביע בשיר שכתב ב-1919, ואת כולם ניסח בספרו חזון. מלחמת העולם הסתיימה רק שנה לפני כן וייטס, שארבע שנים אחרי כן יזכה בפרס נובל לספרות, היה דרוך באותה עת לקראת המאבק המזוין שצפה: מלחמת העצמאות של אירלנד.

ייטס, יליד דבלין, אז בן 54, נודע בעיקר כמחזאי וכמייסדו של התיאטרון הלאומי האירי. בניגוד לרוב בני עמו הוא לא היה קתולי אלא פרוטסטנטי, ועם זאת התגאה מאוד במסורות, באגדות ובמיתוסים של ארצו. "השתכנעתי שעלי לדבוק בכתיבתי בנופי מולדתי," כתב ב-1908. את נאמנותו לאירלנד חיזקה יפיפייה בשם מוד גון, מהפכנית וסופרז'יסטית – פעילה למען זכויות נשים. ייטס חיזר אחריה במשך שנים רבות וראה בה מוזה. היא אמנם התיידדה אתו, אבל בה בעת ניהלה קשר אהבים עם גבר אחר וגם ילדה לו שני ילדים. בעידודה ובהשראתה של מוד גון כתב ייטס מחזות לאומניים, הקדיש לה אחד מהם והציב את דמותה במרכזו של אחר.

השניים התעניינו מאוד גם בתורת הנסתר. ב-1910 הצטרף ייטס לאגודה סודית בשם "השחר המוזהב", ופעל בה במשך שנים רבות, למעשה – עד אחרית ימיו. האגודה עסקה בכשפים. היא הציעה סדרה של עשרה שלבים שאל שלושת הגבוהים שבהם יכול להגיע רק מכשף השולט בחוכמת הנסתר, שסיכוייו גבוהים, כך האמינו, לזכות באריכות ימים. ייטס הוקסם מהאפשרות שיהפוך לקוסם, והשתכנע שהתודעה מסוגלת לקלוט דברים המצויים מעבר לגבולות החומריים והרציונליים. ב-1914, השנה שבה אישה אחרת, ג'ורג'ינה הייד-לידס שאותה יישא לאישה, הצטרפה לאגודה, הוא הגיע עד לשלב השישי.

כדי להצליח בקריירה שלו כמשורר, הקפיד ייטס להסתיר מהציבור את השתייכותו לאגודה. אחרי שהתחתן, החל לערוך עם אשתו מפגשים של "כתיבה אוטומטית": שניהם נהגו להניח ליד הכותבת לנוע בחופשיות ובלי שליטה, כדי לחלץ מידע מתוך הלא מודע ומעולם הרוח. מתוך אלפי הדפים הכתובים שאותם ארגן, ניסח ייטס תיאוריות העוסקות בחיים ובהיסטוריה האנושית, ומכאן הגיע לרעיון המעגליות המופיעה בהיסטוריה הפרטית והכללית. הוא האמין כי המעגלים נוצרים כשישות אלוהית מפרה אישה בת תמותה: כך קרה כשזאוס אנס את לדה, וכשמרים הבתולה הרתה ללדת את ישו. כל 1000 שנה, קבע ייטס,  מתרחש בהיסטוריה זמן הרה-משמעות, שבו, בנקודת האיזון המסוימת, הציוויליזציה מצטיינת במיוחד. הוא ציין למשל את תקופת השפע והעושר של רומא ב-500 לפני הספירה, של ביזנטיון ב-500 לספירה, ושל הרנסנס האיטלקי ב1,500 לספירה.

מתוך התיאוריות הללו, ואולי, כפי שיש הסוברים, בעקבות חלום שחלם, כתב ייטס את השיר "ההתגלות השנייה", או, בגרסה מוקדמת יותר, "הלידה השנייה", שיר שמרבים לצטט ממנו והוא אחד המוכרים ביותר בשפה האנגלית,  (כאן בתרגומו של גיורא לשם):

סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר
הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;
דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;
בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;
מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר
אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;
הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד
שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.
חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.
הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים
וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם
מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,
צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,
מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,
מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו
חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.
הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית
הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,
וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,
מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

השיר מתאר לידה מפלצתית שעתידה להגיע לעולם, דמות מפחידה שקרבה ובאה מתוך "חוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן", בשעה שהכול מסביב מתפורר ועמוד התווך אינו מצליח עוד להחזיק את העולם הנשען עליו. בתוהו ובוהו המשתרר בכל מקום אין עוד כוח לטובים, ודווקא חדלי האישים מתחזקים. למפלצת הקרבה ובאה, לאותה בְהֵמָה גַּסָּה יש מבט ריק ואכזרי. מעניין לשים לב שהיא מתקדמת לעבר בית לחם, כדי להיוולד שם מחדש, להחליף את ישו שעליו מתבססת הנצרות.

ויליאם בטלר ייטס כתב את שירו בתום מלחמה עקובה מדם, בימים שבהם שפיכות הדמים של המהפכה הרוסית עדיין נמשכה, וזמן קצר לפני שהחלה בארצו המלחמה לעצמאות. יתר על כן: הוא כתב אותו שני עשורים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. האם חזה את העתיד להתרחש בה, את עשרות המיליונים שיירצחו וייהרגו? ואולי המפלצת שתיאר, זאת שמבטה מפחיד, זאת שגורמת להתפוררות עולמית, לסכנות, לגאות של דם שנשפך, למבט שנעכר, לאימה, נוגעת בכלל התרחשויות שקרובות יותר לזמננו אנו, ממש להווה שאנו חווים ומתייראים מפני מה שהוא טומן בחובו? לחדל אישים רב עוצמה ומתלהם שמניד את ירכיו הנרפות, ראש אדם עטור רעמה, ציור של בלהות?

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

הימים – שנות התשעים. עשר שנים חלפו מאז שהחלה "מלחמת לבנון הראשונה", ויחלפו עוד שנים עד שצה"ל ייסוג. בינתיים ממשיכים חיילים להיהרג שם ולהיפצע. 1,500 צעירים מצאו את מותם במשך שמונה עשרה שנה, מאז שפרץ "מבצע" שלום הגליל ועד שאהוד ברק, ראש הממשלה דאז, החליט על נסיגה חד צדדית.

איך השפיעה השהות בלבנון על הצעירים שהגיעו ללבנון, ראו את חבריהם נהרגים ויצאו חבולים בנפשם?

לפני שנתיים ראה אור ספרו של ינון ניר, החייל האחרון, שמתעד את ההבל המטורף, את הזוועה שאין לה שיעור, את הכאב המיותר כל כך, חסר הפשר, שבהקרבת החיים הצעירים במלחמה מתמשכת, מה שנקרא אז "הבוץ הלבנוני" בפרט, ושל השירות הצבאי בכלל: "ממש התחשק לי לגייס מחדש את כל הסופרים שכתבו גדולות ונצורות על החברות בצבא ולהציב אותם במשך חודשיים ביחד עם המסופחים במדור מעבר, רק כדי לראות איזה ספרים הם יכתבו. […] כחייל קרבי, אתה צריך למצוא הסבר למה עשית את זה, או במילים אחרות, להסביר איך זה שלא רק ששיתפת פעולה עם הטמטום הזה שנקרא צבא, אלא גם הגדלת ראש, השתתפת בקרבות והיית מוכן להיהרג. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להודות שהם היו צעירים וטיפשים ושהצליחו לעבוד עליהם."

גיבור הסיפור, המספר, הוא אליאב קדוש, ממושב בכורות, שהאמין לשקרים שנטעו בו. הרומן נפתח כך: "השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון". בנו של מובטל שעבד בעבר במפעל לעיבוד עופות רוצה לשנות את מעמדו. להיות "מלח הארץ", כמו בני המושבים העשירים. הוא מתפתה לעבור ללמוד בבית ספר תיכון ביישוב בשם מעלה דגן, ולסלול את דרכו להיעשות "גיבור גדול […] חלק ממשפחה גדולה יותר. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה."

הטמטום של הצבא, חוסר התוחלת שהוא מתאר, מזכירים לרגעים את הספר מלכוד 22, את האבסורד הגובל באי שפיות: "אנחנו צובעים שוב את הסלעים שצבענו אתמול. הרס"ר החליט לרענן את הצבעים בבסיס לכבוד המחזור שיבוא אחרינו, רחבת המסדרים מוקפת סלעים. אדום ולבן הם הצבעים של הצנחנים. היום אנחנו אמורים לצבוע כל סלע שני באדום. אתמול צבענו את כל הסלעים בלבן: כולל את הסלעים שהמחזור לפנינו צבע באדום".

ינון ניר שם בפי הגיבור שלו דברי התנגדות ברורים וגלויים למלחמה הממושכת שאליה נקלע בשירותו הצבאי, ומסביר מדוע השהות בלבנון נראית לו מרושעת, מטופשת, אכזרית ומיותרת לחלוטין: "יכול להיות שאני קשה הבנה כי גדלתי במקום כמו בכורות, אבל עוד לפני שעלינו לשם לא היה לי ברור לגמרי על מה נלחמים. לא צריך יותר מדי שכל כדי להבין שזאת רק שאלה של זמן עד שנצא משם אבל בכל זאת כמעט בכל שבוע נהרגים בלבנון חיילים. […] נראה היה לי שנכון להפסיק את הטירוף הזה, אבל המפקדים וכל החברים שלי היו מוכנים להקריב את החיים שלהם. חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר. זה ידוע".

הנימה האירונית, צינית, מרירה, שנונה, מזכירה לפרקים את כתיבתו של חנוך לוין: "בצבא כמעט לכל אחד יש שלב שהוא רוצה להידמות למישהו אחר. זאת הדרך הכי קלה להרגיש יותר חשוב […] המ"מ רוצה להיות כמו המ"פ, המ"פ כמו המג"ד, וכן הלאה וכן הלאה, עד הרמטכ"ל שבטח רוצה להיות אזרח או בלרינה. אני לא אתפלא אם הוא מגלח את השערות מהרגליים"; או: "בישראל העניים הם לא בשר תותחים פשוט כי לא צריכים אותם. יש מספיק שיהרגו במקומם רק בגלל ששכנעו אותם שזה מה שצריך כדי להיות מלח הארץ."

החייל האחרון שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל יפני שאחרי 29 שנים התגלה במסתור בפיליפינים. הוא סירב להפר פקודה שקיבל ב-1944, וכדי לשכנע אותו נאלצו להביא אליו את מפקדו ממלחמת העולם השנייה, כדי שיבהיר לו שהמלחמה הסתיימה ושמותר לו להניח את נשקו. הדובר מקביל בינו ובין אותו חייל יפני: "אני משער שאני לא שונה בצורה מובהקת מסגן משנה היראו אונודה". ההשוואה כמובן ברורה, גם בלי ההתייחסות המפורשת. זאת לא הפעם היחידה שהסופר מקפיד להסביר לנו את מה שאנו אמורים להבין בין השיטין. כך למשל הוא מתאר מפגש עם בנות קורס מאבחנות פסיכוטכניות. הוא מתנדב להתראיין אצלן כחלק מהתרגול בקורס שהן עוברות, ומאלץ את עצמו לחזור על הדברים שאמר כשהתראיין בלשכת הגיוס: "אני רוצה להיות טייס או לוחם ביחידה מובחרת, אחת הסיירות, או בכל יחידה קרבית שבה אני גם אתרום למדינה וגם אממש את עצמי". במהלך הריאיון המדומה הוא נזכר בתעשיית העופות, בעובדות שמפרידות בין הזכרים לנקבות, שכן "הנקבות נשלחות לבתי גידול והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותן למגרסה". כאן לא מתאפק הסופר, וממשיך וכותב: "אני רוצה […] להסביר למאבחנות לעתיד שזה התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להציע לצה"ל להחליף את המדים של המאבחנות עם שרוך ההדרכה, בבגדי עבודה בצבע כחול וכפפות לטקס לבנות. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים". הביאור הנוסף הזה אינו נדרש, אפשר לסמוך על הקורא שיבין את ההקבלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי המהמורות הללו נדירות ואין בהן פגם של ממש.

לקראת סופו של הרומן (שנעשה סוריאליסטי, מתפרע בתיאורים ספק ריאליסטים ספק הזייתיים) חוזר הדובר שוב ושוב ומשרטט את החלופה שהייתה יכולה להיות: אילו אילץ אותו מפקדו לצאת לקרב, למרות שחום גופו עלה, היו ודאי מדיחים את המפקד "וזה היה גומר את הקריירה הצבאית שלו", אבל, הוא מוסיף, "מצד שני, אם היו מדיחים אותו מהצנחנים סביר להניח שהוא לא היה נהרג בלבנון". וכך זה חוזר שוב ושוב. חבר אחר תכנן להכות בכל הכוח את המפקדים שאיימו לגנוב ממנו את הנשק כשישן, אך לא הספיקו לעשות זאת. "זה בטח היה מציל את החיים שלהם. וגם את החיים שלו. כי למרות שהוא חשב שמותר לו לעשות הכול מתוך שינה, סביר להניח שהצבא היה חושב אחרת ושולח אותו לכלא במקום ללבנון."

באחד הראיונות שהעניק הסופר עם צאת הספר הוא הסביר במה שונה בעיניו החוויה הצבאית הישראלית מזאת של שירות בצבאות אחרים: בישראל אין כמעט הפרדה בין הצבא לאזרחות. כמו כן, בישראל "לצבא ולמדינה יש שלל שיטות אלטרנטיביות לשמור על המוטיבציה. ניסיתי לתאר חלק מהשיטות הללו בהחייל האחרון.

ינון ניר ניסה, ואף הצליח.

"אף אחד לא ישכנע אותי שאנחנו לא אנשים טובים", אומר דוד, קצין שפרש לאזרחות לפני זמן לא רב, לרינה אשתו, כשהיא מתוודה באוזניו על מעשה שהיה אמור לעורר בו שאט נפש. הוא סולח לה מיד. שום דבר רע לא יקרה. אמנם קשה להבין מה היא מוצאת בו ומדוע בכלל הם ביחד, חרף היותם שונים כל כך: היא מורה לספרות שמתרגשת מעגנון, מרצה על יונה וולך, מתענגת על הרצאה של אסתרית בלצן, הוא בכלל לא מתעניין בכל אלה, הם "לא בשבילו", הוא אומר. אבל עובדה: הם רוצים להישאר נשואים. או פשוט נשארים מתוך אינרציה. כי הוא מדחיק ומכחיש מיד את מה שסיפרה לו, הכול נעלם כלא היה, שום דבר לא יוכל לשבש את חייהם המשותפים (הבודדים, המיואשים, חסרי המשמעות).

גם לא בנם המתבגר, גס הרוח. גם לא בתם המתריסה, שמורדת בהם בדרכה המסוכנת (אבל ממש ברגע האחרון מתעשתת וחוזרת אל חיק הביטחון המשפחתי). למעשה רק דבר אחד מאחד את כל ארבעת האנשים הללו, ובלי הסתייגות: שירתו של שלמה ארצי, שבזכותו הם חוזרים לתפקד כמשפחה, לא משנה למותו של מי הם אחראים, במי פגעו ואת חייו של מי העכירו. הם יוצאים בלי פגע. אפילו בלי דו"ח משטרתי על אי עצירה בתמרור עצור.

אם כך, בזאת עוסק הסרט: בישראליות הפוגענית, הרוחצת בניקיון כפיה. בביטחון ש"אנחנו אנשים טובים." ביכולת לצאת "בשלום" מכל זדון ואלימות, מובלעת או גלויה.

הרעיון מרתק, ויש להודות שהסרט זכה עד כה לביקורות מהללות במיוחד. למרבה הצער אני לא השתכנעתי ולא אוכל להצטרף אל מקהלת המשבחים. ולא רק משום שהעירוב בין ריאליזם לסוריאליזם אינו פועל היטב, לטעמי. האם למשל הסצנה שבה נראים תלמידי בית ספר תיכון יושבים בתרגיל התגוננות אזרחית עטויים במסכות אב"כ אמורה להיות מציאותית? כי היא לגמרי מופרכת. או שהיא אמורה בכלל להיות סמלית, מעוצבת ומסוגננת באופן מוגזם, כמעט גרוטסקית? כי הקטע שבו המורות נעצרות במעין פְריז, ואז מתחילות לזוז בתנועות מחול, מוזרה ומגוחכת.

אז ייתכן שזאת בדיוק המטרה: להגחיך. ושוב, ועוד. אכן, דוד ורינה מגוחכים מאוד: כשהוא מארגן בסלון ביתו "אירוע" מְכִירָה שאיש כמעט אינו מגיע אליו. כשהיא מוקסמת מכמה מבטים של נער מתבגר. כשהוא רץ, עם אקדח בידיו, אל מרפסת ביתו, ועוקב אחרי הגנב שפרץ לו למכונית ונמלט. כשהיא נכנסת לבית השימוש כדי להחליף במכנסיים את החצאית הקצרה שלבשה כדי למצוא חן בעיני הבנים בכיתה שהיא מלמדת.

גם על הצעירים הבמאי לא פסח. החבר של יפעת, בתם של דוד ורינה, מסרב להצעה של דוד להסיע את השניים להפגנה. "זה כמו לבוא עם היטלר לטקס יום השואה," הוא אומר בשנינות. אבל כמה שעות אחרי כן הוא מתגלה בקלון חולשתו: יפעת והוא נעצרים כי הם מסרבים לחתום על מסמך שבו הם מתחייבים להתרחק מכפר ערבי מסוים. הם יושבים, בשיא הגבורה, ידיהם נתונות באזיקים, עד שאביו של הצעיר מגיע, ובלי אומר ודברים פוקד עליו לקום, סוטר לו, ומצווה עליו לחתום על המסמך כדי שיוכל להשתחרר. אהה, כלומר, גם הצעירים האידיאליסטים הללו אינם אלא ילדים מגודלים, שפוחדים מאבא יותר מאשר מהמשטרה.

התוצאה של כל ההגחכה הזאת היא שאין אף דמות שאפשר להזדהות אתה, לחוס עליה, לרצות בטובתה. ובלי דמות, בלי שתתעורר אמפתיה ואכפתיות, יצירה נהפכת למנשר או למאמר דעה, ומאבדת את הנופך האמנותי שלה.

מלכתחילה הסרט לא מבקש להשפיע על הצופה באופן רגשי. הוא שכלתני, והשחקנים אינם מגלמים דמויות, אלא רעיונות. בהתאם לכך הבעות הפנים של כל אחד מהם כמעט לא משתנה, גם כשהם אמורים לסבול, להתאכזב, לחשוש, להתייסר, הם נראים שווי נפש וכמעט אטומים.

לא "השתכנעתי", כי ממש לא היה אכפת לי מה יקרה לאנשים הללו. אם ימותו או יחיו, אם ימצאו אהבה או יתגרשו, אם יצליחו או ייתפשו. הם נותרו בעיני פלקטים שטוחים, שלא עוררו בי שום קשר רגשי.

המוטו שהוצב בתחילת הסרט לקוח מתוך שיר של דוד אבידן ייפוי כוח: "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל / אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל / הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, / שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת".

אפשר להבין מכך שערן קולירין מבקש לספר לנו על הייאוש שבקיום הישראלי, ועל ההבנה שאין מה לעשות, חייבים להמשיך לשאת בעול, פשוט כי אין בררה: "אין לנו בעצם לאן ללכת". עלי להודות בצער ובמבוכה שבתום הקרנת הסרט שמחתי ללכת הביתה.

מה יותר חשוב ומשמעותי – לקרוא ולרכוש השכלה, או להתבטל וללמוד ישירות "מהחיים"? מה עלול לקרות לנפש שלנו, אם נזניח את התזונה שאנו מעניקים לה? איך נראתה לונדון בלילה, בעיניו של סופר ששוטט בה, במקום ללכת לישון? מה מעלותיו של טיול בחיק הטבע? ולבסוף – מי היו 33,000 הילדים שביקשו לגאול את ירושלים, ומה עלה בגורלם?

שלושה סופרים אנגליים, סופר אחד סקוטי ומוציא לאור ישראלי חברו יחדיו וזיכו אותנו בספר לחשוב, להתבטל, לטייל, שכולו עונג, בדיחות הדעת וחשיבה רעננה.

ארבעה חיבורים כולל הספר, ובאחריתם, כמו שהתרגלנו, דבריו של אוריאל קון, המוציא לאור והעורך, שליקט את הקובץ והוסיף בסופו מאמר קצר ובו היבט לא צפוי השופך אור חדש על הקובץ.

החיבור הראשון שנון כל כך, עד שמתחשק כמעט לצטט את כולו, כי לא יהיה די בשום "סיכום" או תקציר של הדברים הנאמרים בו. כתב אותו לואיס קרול, המחבר המפורסם עד מאוד של "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". למרבה הצער הבאתי אתי אל הספר ידיעות חוץ ספרותיות מטרידות על חשד לפדופיליה גלויה או מודחקת שמיוחסת ללואיס קרול (לפני שנתיים שודר בבי-בי-סי סרט דוקומנטרי שבו דווח על תצלומי עירום של ילדות שנמצאו בעיזבונו של הסופר. הוא עצמו הושיב את הילדות וצילם אותן. אחת מהן הייתה אחותה של אליס לידל שהעניקה לו השראה לכתיבת ספרו המפורסם. גם את אליס עצמה צילם קרול, בתנוחות מטרידות).

למרות זאת (ולאחר מאמצי הַשְׁכָּחָה), הסב לי החיבור עונג צרוף. קרול מציג בו רעיון מרתק: כשם שאנו מצווים לשמור על גופנו, לתחזק אותו כיאות ולשמור על בריאותו, כך עלינו לנהוג גם בנפש. (באנגלית המילה היא mind, שכמובן אינה זהה בדיוק לנפש. המתרגם הוסיף הערה מוצדקת, לפיה קשה מאוד למצוא ל-mind תרגום מדויק. פירושה בעברית הוא שילוב בין שלוש מילים שונות: שכל, רוח, תודעה. אבל, כדברי המתרגם, "קרול מתכוון בעיקר לתפקודים מנטאליים ולא לעולם הרגש והפסיכולוגיה").

למזלנו הרב, גורס קרול, גופנו בעצם מטפל בעצמו, בלי מעורבות מודעת שלנו: "זו הייתה רעה חולה לו היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. 'אוי לי!' היה אדם קורא, 'שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!'" הנפש, לעומת זאת, תלויה בנו, במה שאנו מזינים אותה. וכך למשל אנו עלולים לגדוש אותה ב"ממתקים", כלומר לתת לה "חפיסה של חידות", ולגרום ל"קלקול נפש", ואז יש לפצות אותה "בדיאטה של חומר קריאה פשוט"; עלינו ללמוד מה המזון הרוחני הנחוץ לה, שמא נזיק לה עד שתחלה; יש להיזהר מנפש שמנה מדי (קרול מתאר אנשים שנפשם שמנה: כאלה "שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה אטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהם תלויה בכך" וכן הלאה…), ועלינו לבחון את בריאות התיאבון שלה. אין ספק, חיבור מצחיק ומעורר מחשבה!

החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.

המאמר השלישי, "שיטוטי לילה" שכתב צ'רלס דיקנס, שונה משני קודמיו, ויחד עם זאת יכול בהחלט לשכון אתם בכפיפה אחת. דיקנס מתאר בו את התקופה שבה לקה באינסומניה ועקב כך שוטט בלילות בחוצות לונדון, במקום להיאבק על השינה שמיאנה לבוא. (דיקנס אינו מסביר מדוע נדדה שנתו, אבל הסיבה הייתה כנראה רומן אהבים שניהל באותה עת עם שחקנית שאתה עבר לגור לבסוף, אחרי שעזב את אשתו). לונדון שלו, של הלילה, של הפאבים המתרוקנים מאחרוני המבקרים, של הקטטות הקצרות, הרחובות שנשארים בהם רק מחוסרי הבית, מרתקת, מפחידה, יפהפייה ואכזרית. זוהי אותה לונדון שאותה תיאר בהרחבה ברומנים שכתב, אבל כאן היא עצמה הגיבורה הראשית והיחידה. אין בה דמויות אלא רק עוברי אורח אלמוניים, ילדים משחרים לטרף בשוק קובנט גארדן, "ישנים בארגזים, נלחמים על פסולת הקצבים, מתנפלים על כל דבר שנדמה להם שיוכלו להניח עליו את ידיהם הלקחניות, צוללים מתחת לעגלות ולמריצות, נמלטים מפני השוטרים, ומשמיעים ללא הרף נקישות עמומות על מרצפות הרחבה בטפיפות רגליהם היחפות". רק דמות אחת ספציפית מתאר דיקנס בחיבורו, גבר נטול שם ואנונימי שאותו ראה כמה פעמים באיזו מסעדה ששם כבר מכירים אותו. "האיש המשונה הזה נודע בפשטידה שלו, שכן מיד עם כניסתו הגיש לו העובד המנומנם כוס תה חם, פרוסת לחם, סכין גדולה, מזלג וצלחת. משנותר לבדו בפינתו, הניח את הפשטידה על השולחן החשוף ובמקום לפרוס אותה דקר אותה, נעץ בה את הסכין כאילו היתה אויב אכזר; אחר כך שלף ממנה את הסכין, ניגב אותה בשרוולו, קרע את הפשטידה לגזרים באצבעותיו ובלע אותה במלואה…" וכן הלאה. הסיפור הקצר נמשך לאורך עוד כמה שורות מרתקות ומפתיעות, עד לסוף המצמרר, שבו מגיע המספר למסקנה כי "משום מה החלה פשטידת הבשר להיראות בעיני חולנית מאז, ולא הבטתי בה עוד", וחשדותיו עמו…

עוצמתו של החיבור בכוח התיאור של דיקנס, ביכולתו לחשוף סיפורים צופני סוד גם בהתרחשויות שאנשים אחרים לא היו מבחינים בהם אולי. חסר בית שמתואר כיצור מבעית דמוי שד, חומותיו של בית חולים לחולי נפש שסוגרים על אנשים כמו זה שאמר לו פעם "'אדוני, לעתים קרובות אני מסוגל לעוף!'" (ותחושתו הפנימית של המספר שגם הוא עצמו אינו רחוק מאותו איש ומיכולתו "לעוף"), בתי הקברות שבהם "המון עצום של מתים שייך לעיר אחת גדולה ועתיקה, ואם הם יקומו כולם מקבריהם בשעה שהחיים ישנים, יישאר בכל הרחובות והדרכים מקום בראש של סיכה בשביל החיים"… כל פינת רחוב וכל מדרכה שהוא פוסע עליה מעלים בתודעתו אינספור דימויים ומחשבות של מי שחש מחוסר בית (אבל רק בלילות).

החיבור "על יציאה למסע" שכתב ויליאם הזליט, מקשר בין שלושת קודמיו. כמו דיקנס הוא תיאורי מאוד – הזליט מספר על חוויותיו כטייל בחיק הטבע – ועם זאת הוא מעלה על הדעת גם את שני החיבורים הראשונים, שכן גם הוא דוגל בהתמכרות והתמסרות למה שעשוי להיראות כבטלה: התענגות על יפי הטבע, שאינה זקוקה לדברי שנינה כי הם "מקלקלים את הצפייה בנוף". והוא מוסיף בשנינותו וכותב: "בעיני יש נושא אחד בלבד שעליו נעים לשוחח בשעת מסע, והוא מה נאכל לארוחת הערב כשנגיע לפונדק שלנו עם לילה"…

את הקובץ חותם, כתמיד, מאמר של אוריאל קון. הפעם בחר העורך לספר על אירוע מהמאה ה-13, כשקבוצה של המוני ילדים, 33,000, החלו לצעוד לעבר העיר ניס, במטרה להגיע לירושלים, במסע צלב של ילדים. רק 2,000 מהם עלו בסופו של דבר על שבע ספינות. רובם לא שרדו. אלה שכן הגיעו בסופו של דבר למזרח התיכון התאסלמו או חזרו לצרפת. כולם נעלמו מההיסטוריה. קון מקשר את הסיפור הזה אל ארבעת החיבורים בקובץ, שמטרתם, לדבריו, "לשמר את הערכים השרירותיים אך הארכיטיפים של 'מסע הצלב של הילדים': הליכה או טיול או 'בטלה' ללא מטרה". עלי להודות כי הקישור בין החיבורים המובאים בספר המקסים שקון קיבץ למעננו ובין "מסע הצלב של הילדים" – סיפור מרחק כשלעצמו − נראה לי קצת מופרז ורלוונטי אולי רק באיזה מישור אסוציאטיבי פרוע. אולם מה בכך? אם היכולת לקשור קישורים כאלה יצרה את הספר לחשוב, להתבטל, לטייל, מה לנו כי נלין?

ילד בן ארבע או חמש מתרוצץ בין המבוגרים. אחד מהם – "יפה תואר וקונדס", כפי שיתארו לימים −  תופס את הילד ומעיף אותו באוויר. השניים ישובו וייפגשו כעבור ארבע עשרה שנה, הפעם כעמיתים: שני משוררים. הילד שגדל הוא יחיאל מוהר. הבוגר הוא שאול טשרניחובסקי, מבאי בית הוריו של הילד, שגם אביו, מאיר מוהר, היה סופר ומשורר. בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה גרה המשפחה בעיירה פיכטנגרוּנד, על יד ברלין, מקום מושבם של סופרים עבריים רבים.

"עלי לציין כי לאחר שנים, בעלותי לארץ, למדתי עברית במהירות בלתי רגילה; וכיוון שאיני נוח ללמוד שפות נדמה היה לי, כי את הלשון העברית ידעתי בגלגול קודם. וגם כשהגעתי לשירת טשרניחובסקי, סבור הייתי כי שיריו מוכרים לי. כי אני למדתי מתוך זיכרונות. […] קסמו לי הארציות, החושניות, והיכולת לומר דברים בגילוי לב," סיפר יחיאל מוהר, כעשור אחרי מותו של טשרניחובסקי. רבים היו מאמצים את הדברים הללו כדי לתאר את שירתו של מוהר עצמו.

על שיריו הליריים נהג לחתום בשם יחיאל מר. את השם יחיאל מוהר ייחד לפזמונים הרבים שחיבר. לישראל הגיע עם עליית הנוער שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ברגע האחרון הגיעו גם הוריו ואחד מאחיו. עקבותיו של אח אחר נעלמו.

יחיאל מוהר חי תחילה בקיבוץ, וב-1946, והוא כבר נשוי, עבר לתל אביב והחל לכתוב: הוא פרסם חמישה קובצי שירה, וחיבר פזמונים רבים ומוכרים מאוד.

שנתיים אחרי שעבר לתל אביב נולד בנו, עלי מוהר, לימים פזמונאי ובעל טור שהרבה לכתוב על תל אביב. באחד הטורים (שקובצו לאחרונה בספר עוד מהנעשה בעירנו) סיפר עלי מוהר על השוני בין הכתיבה שלו עצמו, לבין זאת של אביו, שכתב, לדבריו, "שירי מולדת 'שאנו אוהבים' אותה בפשטות, בטבעיות, בלי חיץ."

סבו של עלי מוהר נולד בגליציה ומשם היגר לגרמניה. אביו של עלי מוהר גדל בגרמניה ובהיותו בן שבע עשרה עלה לארץ ישראל והתאהב בה. עלי מוהר נולד בישראל. יחיאל מוהר כתב פזמונים מלאי הומור ואהבת הארץ, כמו למשל "הורה היאחזות": "הורה כרוב והורה תרד, / עגבנייה עלי כידון!  / הורה נח"ל מסחררת / הורה חסה, הורה צנון! " שירים אופטימיים: "הורה נתגבר": "לא נורא! נתגבר!  / עוד הכול, עוד הכול יסתדר! "  ושיר כמו "הורה ממטרה", שכולו חדווה ואמונה בעתיד:

רן קילוח בצינור.
צינורות ‟עורקי הנגב".
זה דרכו של המזמור
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!

סובי, סובי, ממטרה, הי!
סובי, סובי, ממטרה.
לפזר פניני אורה,
סובי והתיזי מים!
עץ יריע בשדרה,
אדמה תיתן פריה
באין גשם משמים.

המרחב כולו נצוד,
צינורות פרשו הרשת,
והנה סימן ואות.
בטיפין נראית הקשת.
ברית הפרח והניר,
ברית השקט והזמר.
ממטרה, שירך הוא שיר.
רנניהו, עד אין גמר.

סובי, סובי, ממטרה , הי….

את הפזמון כתב יחיאל מוהר ללהקת הנח"ל ב-1953, לכבוד ההקמה של קו המים ירקון-נגב. כמה שמחת חיים יש בו, בטיפות הדומות לפנינים של אור שהוא מתאר, בעורקי החיים שהצינורות נושאים אתם דרומה, בהבטחה ליבולי חיטה, כשהמשאבה "אומרת לחם", בניגון שמשמיעה הממטרה הסובבת, מלווה בקולות תרועה של העצים שהיא משקה. "באין גשם משמים" מביאים בני האדם את המים לנגב בהתלהבות של עשייה ושל ביטחון בעתיד ובפריחה.

עלי מוהר, לעומת אביו, מבכה את שמחת החיים התמימה הזאת של הדור הקודם לו. הוא עצמו, כך סיפר, כבר לא היה מסוגל לכתוב שירים כאלה של אהבת מולדת גואה ועולה על גדותיה. אחד משיריו המוכרים ביותר הוא "שיעור מולדת":

אז בבית הספר
על הקיר תמונה
והאיכר חורש בה
את האדמה
וברקע, הברושים
שמי שרב חיוורים
האיכר יצמיח לנו לחם
שנהיה גדולים.

והמורה אומרת:
"עוד מעט כבר סתיו"
בשיעור מולדת
היא מראה חצב.
היורה יבוא עכשיו
שפע טיפותיו
כוילון שקוף על פני העמק
הפורש שדותיו.

כך זה היה, פשטות רכה
זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

וכך בדמיוננו התרבו פלאות
הפטישים ניגנו
מחרשות רנות
יש יוגבים ויש כורמים
ארץ של רועים –
כך זה הצטייר בילדותנו
שהיתה יפה.

לכאורה מדובר בשיר מולדת כמו אלה שכתב אביו. אבל עלי מוהר עצמו העיד: מדובר בזיכרון מתווּך. לא בתיאור של המולדת עצמה, אלא זיכרון של הצטיירותה בבית הספר, כשלמדו עליה. הילדים בני גילו של עלי מוהר, עירוניים ילידי תל אביב, לא ראו איכר, אלא תמונה של איכר, לא ראו חצב בטבע, אלא על שולחנה של המורה שהביאה אותו לפניהם. כך זה "הצטייר" בילדותם, כלומר − בדמיונם. כי מה שהיה יפה בעיניהם לא הייתה עוד הארץ עצמה, אלא הילדות שמתמימותה, כך נראה, התפקחו. געגועיו של עלי מוהר אינם אל האדמה, אלא אל הסיפורים עליה ועל זיכרונותיו מהם, אל ההסברים ואל הניגונים: "פטישים ניגנו מחרשות רנות" מאזכר כמובן את "שיר העבודה" של אלתרמן:  "שִׁיר, שִׁיר, עֲלֵה נָא, / בַּפַּטִּישִׁים נַגֵּן, נַגֵּנָה, / בַּמַּחְרֵשׁוֹת רַנֵּנָה, / הַשִּׁיר לֹא תַּם,  / הוּא רַק מַתְחִיל".

עלי מוהר הלך לעולמו לפני עשר שנים. נכדיו,  תומא, נעמי ואנה, חיים בצרפת.

"מלך אפוף הילה כה אלוהית שלבגידה מותר רק להציץ על מטרתה, לא לממש את רצונה," אומר קלאודיוס, אחיו של המלך שרצח אותו ותפס את מקומו, הן על הכס, והן במיטתה של האלמנה. (המלט, מערכה 4, תמונה חמישית, לעברית: דורי פרנס), כלומר: האלוהות עצמה מגינה על המלך ואת התוקף של כוחו למלוך הוא מקבל ישירות ממנה.

על פי תפיסת העולם של שייקספיר, שאפשר לראות אותה בחלק מהטרגדיות ובמחזות ההיסטוריים, המלוכה  מייצגת לא רק את שלטון החוק, אלא גם את עצם היציבות הנדרשת לחיים תקינים.

אין לשכוח שהמלכה אליזבת I העניקה לשייקספיר תמיכה רבה. היא אהבה מאוד את התיאטרון, ואת שייקספיר העריכה וטיפחה במיוחד. אפשר להסיק שעמדתו של המחזאי שתמך כל כך במוסד המלוכה נבעה מיחסה של המלכה כלפיו, אבל סביר להניח שבכל מקרה היה שייקספיר רואה סכנה רבה בהפיכות חצר. המלוכה אִפשרה המשכיות, איתנות וביטחון. כל פגיעה במלך או במלכה גרמו באופן בלתי נמנע לתוהו ובוהו. אפשר למשל לראות במחזה יוליוס קיסר איך הטבע עצמו חרד ומתקומם, עוד לפני שהתנקשות בחיי הקיסר מתרחשת: "סופות ראיתי, בבקע רוח / אלוני עד בזעפה", מתאר קסקה את מה שמתרחש בעיר: אש מתלקחת ואוחזת בידו של אחד העבדים, ינשוף צווח בכיכר השוק, "פליאות כאלו אם חברו יחד, אל נאמר 'סיבה טבעית להן, הכול כדרך טבע,' שכן בטוחני: מבשרות רעה הנן לעיר אשר אותה פוקדות הן". (יוליוס קיסר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מאנגלית: נתן אלתרמן).

שייקספיר הוא בלי ספק אילן גבוה להיתלות בו כשדנים בסדרת הטלוויזיה "The Crown" כלומר − "הכתר", שהפיקה חברת נטפליקס האמריקנית, בשיתוף עם חברת הפקה בריטית. עם זאת, הסדרה − שחלקה הראשון, הכולל עשרה פרקים, הופיע לראשונה במלואו בנובמבר 2016 ומתוכננות לה חמש עונות נוספות − מעלה על הדעת שאלות רבות. למשל: איך זה שמוסד המלוכה, שהיה חשוב כל כך בימיו של שייקספיר, ממשיך בכלל להתקיים בימינו, ומדוע הוא מעורר עניין כה רב.

אנשים שנולדו לתוך דמוקרטיה מתקשים להבין כיצד פועלת מונרכיה קונסטיטוציונית, דוגמת זאת הנהוגה בבריטניה, ומה ההצדקה לקיומה. איך ייתכן, תוהים דמוקרטים מבטן ומלידה, שבן או בת תמותה בשר ודם זוכים למעמד חשוב כל כך, לכבוד, לתשומת לב, לתנאי חיים מהמשופרים שאפשר להציע לבן אנוש, לטיפול מסור של גדודי משרתים ויועצים, להערצה, לתשומת לב, אפילו, יש להודות, לאהבה, רק משום שאיתרע מזלם והם נולדו לשושלת המתאימה? מדוע זוכים בני משפחת המלוכה לכל כך הרבה זכויות יתר? ומה בעצם הם נותנים בתמורה? אלה שאלות שמתמיהות רבים.

"The Crown" מנסה, במידה מסוימת, להשיב עליהן. הנחת היסוד המוצגת בה היא שהמלוכה היא נטל ועול, יותר מאשר היא זכות-יתר נוחה. המלכה (או בתקופות אחרות − המלך) מייצגת את כל מה שמכובד. את המסורת. וכמו בימיו של שייקספיר – את היציבות. אמנם אין לה סמכויות חוקתיות והיא אינה רשאית לפעול, אבל יש לה בכל זאת השפעה על המהלכים המדיניים שבארצה. ראש הממשלה חייב לדווח לה על מה שמתרחש. והיא, בזכות הידע הרב שהקנו לה מילדות בנושאים חוקתיים, ומשום שהיא מייצגת את האינטרסים של ארצה ושל בני עמה, ולא רק את אלה הפוליטיים של מי שהגיעו לתפקידם בעקבות בחירות דמוקרטיות, יכולה לא רק לייעץ, אלא גם לשנות ולהטות את הכף לכיוונים שנראים לה רצויים. כך למשל, על פי הסדרה, לחצה אליזבת על וינסטון צ'רצ'יל ושכנעה אותו להתפטר מתפקידו כשנוכחה שבריאותו הלקויה אינה מאפשרת לו לתפקד כיאות.

מעבר לכך, הסדרה עונה על הסקרנות הרבה שמעוררים בני המלוכה. חייהם − מורמים מעם ומפונקים – מושכים תשומת לב רבה ובלתי פוסקת, ולא רק בשל מעמדם המיוחד. רבים מנסים להבין מה מרגישים בני אדם שיש להם זכויות רבות כל כך, איך הם מצליחים להסביר אותן לעצמם, ואיך בעצם הם חיים? כאן אנו זוכים לכאורה לקבל מבט "פנימה", אל מה שמתרחש בחדרים המפוארים אחרי שהדלת נסגרת, כשבני משפחת המלוכה נשארים בדל"ת אמותיהם, בינם לבין עצמם.

אין לדעת אם מה שמוצג בפנינו אמין. האם כך באמת מנהלים המלכה ובעלה שיחות אינטימיות? בשעה שסביבם "מרחפים" המשרתים והמשרתות שמלבישים אותם – המלכה מרימה רגל, ומישהי מניחה את רגלה בתוך הנעל, מישהי אחרת סוגרת את השרשרת שתלתה על צווארה ועוד אחת ממונה על פידור כתפיה, ותוך כדי כל הפעילות הזאת המתנהלת על גופה, היא מדברת עם בעלה ונוזפת בו – כשהוא בינתיים עומד ומחכה שמישהו יכפתר לו את הכפתורים, ובה בעת רוטן ומשיב לאשתו – האם כך באמת הם חיים? כך הם מתהלכים בביתם – בארמון באקינגהם – לבושים תמיד למשעי, היא בנעלי עקב, הוא בבגדי שרד? האם כך היא מקבלת את ראש הממשלה, מגישה לו את גב ידה לנשיקה? והוא מחויב לעמוד בנוכחותה, בזמן שהוא יושבת ומקשיבה לדבריו? האם באמת לא הייתה כלל מעורבת בגידול ילדיה? האם כשאחותה באה לבקר אותה באמת קדה לפניה, כנסיכה בפני המלכה, ולא כמו צעירה שפוקדת את אחותה? האם כשאליזבת ביקרה באפריקה זמן מה לפני שירשה את כס המלכות מאביה, קיבלו אותה התושבים המקומיים בהערצה הגובלת בסגידה, או שזאת רק פרשנות של יוצרי הסדרה שבהזדמנות זאת מפארים את המלכה, כמו שעשה שייקספיר בזמנו? אין לדעת.

השבוע חגגה אליזבת 65 שנים על הכס. כבר לפני שנה וחצי הצליחה להביס את ויקטוריה, שמלכותה נמשכה 63 שנים, שבעה חודשים ויומיים. האנגלים פתחו את החגיגות שהם מכנים "יובל הספיר" בירי תותחים ובהתפעלות מתמונת דיוקן חדשה של המלכה, עטויה בתכשיטי הספיר שקיבלה מאביה כמתנה לחתונתה, וכנראה שגם בצפייה בסדרה "הכתר". אמנם השחקנית המגלמת את דמותה של המלכה בפרקי חייה הראשונים לא משכנעת במיוחד, בין היתר כי אין שום דמיון חיצוני בינה לבין המלכה, אבל אין טעם להכחיש: הסדרה עשויה היטב, והיא עניינה מאוד גם את מי שממשיכה, למרות כל ההסברים, לא להבין לאשורה את הקונצפציה המלוכנית.

קישור לסדרה באתר של נטפליקס

לפני כמה רגעים הפכתי את העמוד האחרון בספר הים של וינה, וכל כך הצטערתי שזהו זה, תם ונשלם, אין עוד סיפורים שאפשר להתענג עליהם, לצחוק, להסתקרן, להתפעל.

הספר הוא קובץ מיוחד במינו, אפשר בהחלט לומר –  יוצא דופן – בנוף הספרותי הישראלי בימים אלה. כמה מרענן ומעניין להרחיק מכאן, להילקח למקומות ולזמנים אחרים לגמרי מאשר המציאות הישראלית העכשווית, להכיר דמויות שחלקן מומצאות והאחרות מתבססות בקווי המתאר שלהן – שהסופרת מיטיבה כל כך לעבותם ולמלא אותם בתוכן – על אנשים ממשיים שהתקיימו פעם הרחק מאתנו.

כל הסיפורים בקובץ קשורים בווינה, ורובם גם מתרחשים באותה עיר. הסופרת, גפנית לסרי קוקיא, מטיבה להפליא לתאר את מציאות החיים של אותה עיר, כיום, וגם במאה הקודמת, או בזו שלפניה. וינה של המאה ה-19 מצטיירת לעינינו משכנעת על כל פרטיה, על המנהגים, אורחות החיים ותפיסות העולם של תושביה. אנחנו משייטים לנו, בעזרתה של הסופרת, אל עידנים אחרים, אל חלקים שונים בעיר, אל אנשים שכמו קמים לעינינו לתחייה, ואפשר בהחלט להשתכנע שהסופרת הכירה אותם עד כדי חדירה מפורטת ומדויקת לנבכי נפשם.

באחריתם של כמה מהסיפורים מוסיפה הסופרת ביאור על הדמויות שהיא מספרת עליהן. למשל: "יוזף ואגנר היה רב־המלצרים האגדי של מלון 'זאכר' בווינה, המלון אותו קיבלה לידיה אנה זאכר (1859-1930)…", או: "פרידנסרייך הונדרטוואסר, (1928-2000), היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא עסק בפעילות חברתית וסביבתית, והיה סוג של זאב בודד ולוחם עצמאי למען אמונותיו…"  אבל ברור לגמרי שהדמויות רק משמשות לה קולב כדי לברוא אותן מחדש, לפענח את מניעיהן ולהביא אותן בפנינו שלמות, משכנעות ועתירות קונפליקטים רגשיים ובין-אישיים מרתקים. במקום אחד הייתי מוותרת על הביאור: בסיומו של הסיפור "הפטרון" נכתב כי "בעת שהותו בווינה היו כמה מחבריו של היטלר הצעיר, חלק מסוחרי האמנות אשר רכשו ממנו את ציוריו, וגם חלק מלקוחותיהם, יהודים". משהו מהחוויה שהסיפור מייצר נגרע, כי גם בלי ההסבר הקורא כבר מבין לאט לאט שהאוסטרי הצעיר, הצייר הכושל שיש לו שאיפות אמנותיות, אינו אלא היטלר בראשית דרכו, המתואר מנקודת מבט חיצונית. אכן, גפנית לסרי קוקיא מצליחה לשכנע אותנו שאלה היו מאפייניו של האיש: יומרני. עני. אכזר (סדיסט! לסרי קוקיא מצאה דרך מעניינת וומשכנעת להביע את הפן הזה באישיותו). מטיל בזולתו תחושות של הערצה והתפעלות ולצדן אימה לא מובנת.

כמה  משמח ומעניין לקרוא על מגוון רחב של אנשים כה רחוקים מהמציאות הישראלית המקומית. לנוע בין מנפריד האלמן ואנגלברטה, בתו של הפרופסור הנערץ עליו, לפגוש את פרידריך הצייר ולהכירו בראשית דרכו האמנותית, להתייסר עם אווה, צעירה שכל בני משפחתה נרצחו ובאמצעות מפתח ישן היא מצליחה לחזור לביתה שזרים ניפצו את כל רהיטיו, וממנה להגיע אל אילנה, סימה ופאני, שעל חייהן מעיב סוד בלתי אפשרי, ובסופו של דבר לפגוש את בני זוג הישראלים, אביבה וקובוי, תיירים בווינה, ללוות אותם אל בית המלון שהסיפור עליו פתח את הקובץ, ולהיות עדים לכל הדקויות של האינטראקציות הסבוכות, המשעשעות, התת־קרקעיות והגלויות, המפכות ביניהם. מתחשק לשאול את גפנית לסרי קוקיא – מאיפה את מיטיבה כל כך להכיר את האנשים האלה? איך זה שאת יודעת כך, על בוריים, את סודותיהם הכמוסים ואת מחשבותיהם הנסתרות? איך הצלחת ליצור גלריה ססגוניות כזאת של אנשים ושל עלילות?

על גבו של הספר העיד עליו עמוס עוז, אחד האנשים שהסופרת מודה להם באחרית הדבר, שזהו "ספר שובה לב". אכן!

פעם, אחרי מפגש של קריאת שירים, נשאלתי מהי לדעתי הדרך הטובה ביותר לחנך ילד כדי שיגדל להיות משורר. התשובה הראשונה שלי הייתה טבעית לגמרי: אבל מי בשם אלוהים רוצה לחנך  לכך את הילד שלו? כמה הורים – ועל אחת וכמה כמה משוררים – רוצים שילדיהם יהיו אמנים, משוררים? הרי אנחנו רוצים שהם ילמדו "מקצוע אמיתי", שיהיו בבגרותם אנשים "מעשיים". כתיבת שירה, כידוע, מביאה עמה כל כך הרבה כאב לב, רגישות יתר ומצוקה מסוגים שונים, כן, מידה רבה כל כך של "טירוף מערכות וצער מוקדם" – כפי שניסח זאת תומס מאן.

ואולם, אפשר להציג את השאלה בצורה שונה: איזה סוג של ילדות ושל בית הורים הוא המתאים ביותר למשורר? איזו סביבה ואיזו אווירה מתאימות למשורר? ובקיצור: מהי הביוגרפיה האידיאלית לצמיחת משורר? מובן מאליו שאני יכול לספר רק על עצמי, ועל מהלך חיי שלי.

הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.

אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, "הסודות של איידה", שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.

יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.

סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.

רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.

איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה "לתקן" את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.

כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?

הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?

הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.

יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.

התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות "אשם" במקרה של איידה ובניה).

האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?

אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.

ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.

בסיומו של הספר בין מלחמה לאהבה המשורר יהודה עמיחי  (הוצאת רימונים) מופיעה אחרית דבר שכתב מאיר שלו: תיאור של מפגשיו האחרונים עם יהודה עמיחי, כשזה כבר היה חולה מאוד. עמיחי ביקש מידידו שייקח אותו לביקור פרידה בשלושה מקומות שאל נופיהם היה קשור במיוחד: טיול ראשון למצפה מכוור במדבר יהודה, לשם הגיע פעם במסע של הפלמ"ח; טיול שני לאזור גת וגלאון בשפלה, שם נלחם ואיבד חברים במלחמת השחרור; טיול שלישי לשדות עמק יזרעאל, שם עבד בנעוריו במשק של קרובי משפחה במושב שדה יעקב.

תיאור הטיולים הללו מכמיר את הלב: שליו מספר על עמיחי היושב שעה ארוכה על כיסא באמצע המדבר וצופה בשקיעה על הרי מואב; כיצד נקלעו להמלטה קשה ועזרו לרועה בדואי לסייע לפרה; כיצד נרדם עמיחי על שמיכה שמאיר שליו פרש למענו בחיק הטבע. מרגשים במיוחד דברי הפרידה של המשורר מחברו: "מאיר," הוא אמר, "עד היום הייתה בינינו ידידות. בוא נחליט שמהיום זאת אהבה."

הספר שלפנינו מזכיר במידה מסוימת טיול בנוף יקר ללב: מסע של אהבה בתוך חייו של יהודה עמיחי, והוא מרתק, מפעים ומאלף. זוויות המבט משתנות בכל פעם, יש מאמרים אקדמאיים, זיכרונות שעמיחי עצמו כתב, מכתבים הקשורים בו, גם אם בעקיפין, תיעוד של דברים שאמר ושאמרו עליו. בין הפרקים משובצים שיריו הנוגעים בעניינים הנידונים, וגם תצלומים מילדותו, בחרותו ובגרותו, שלו ושל האנשים הקרובים אליו, אלה שאהב ואלה שאהבו אותו.

לא מפתיע להיווכח שהפרקים המרגשים ביותר הם אלה שהוא עצמו כתב, וכמוהם גם פרק התיעוד האותנטי המוקדש לאהובת ילדותו, "רות הקטנה", ובו מובאים מעט מהמכתבים הרבים שכתבה ורובם לא שרדו. רות הקטנה, שעמיחי כתב שירים רבים בהשראתה, נספתה בשואה. הוריה הצליחו לצאת מווירצבורג שבגרמניה – שם נולד גם עמיחי – והיגרו לאמריקה. את בתם נאלצו להשאיר בהולנד. היא לא קיבלה אשרת כניסה, כי הייתה נכה: רגלה נקטעה בעקבות תאונה דרכים, כשהייתה רק בת אחת עשרה. במכתביה אפשר לחוש במצוקה של אותם ימים, בניסיונותיה הנואשים לשמור על שגרת חיים של נערה צעירה שיש לה תוכניות וחלומות, שאינה מוותרת על התקווה לצאת מאירופה ולהגיע לפלסטינה. אביו של יהודה עמיחי, שחזה בזמן את הנולד והזדרז להגר מגרמניה כמה שנים לפני שפרצה המלחמה (לא מעט בזכות ירושה שקיבל מקרובי משפחה באמריקה), השתדל, אך לא הצליח, להוציא משם גם את רות. גורלה נחרץ.

בסמוך לפרק עליה שובץ שיר מפעים ביופיו ובכאב שהוא מביע, שכתב עליה עמיחי. השיר נפתח במילים: "לִפְעָמִים אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָךְ רוּת הַקְּטַנָּה / שֶׁנִּפְרַדְנוּ בְּיַלְדּוּת רְחוֹקָה שֶׁשָּׂרְפוּ אוֹתָךְ בַּמַּחֲנוֹת." ובהמשך: "… הַאִם הָפַכְתְּ אוֹתִי בַּנְק הָאַהֲבָה שֶׁלָּךְ כְּמוֹ הַבַּנְקִים בִּשְׁוַיְץ / שֶׁהַמַּטְמוֹן נִשְׁמָר בָּהֶם גַּם אַחֲרֵי מוֹת בְּעָלָיו?"…

הפרקים עוקבים, פחות או יותר כרונולגית, אחרי קורות חייו של עמיחי. ילדותו בווירצבורג, בימים שעדיין נקרא לודוויג פפויפר, העלייה לישראל, השנים הראשונות בפתח תקווה, ההתבגרות בירושלים, השירות בצבא, הפיכתו למשורר, הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם. בכל מקום שקולו של עמיחי נשמע, מצטיירת דמותו של אדם נעים הליכות, מרתק, מושך את הלב – לא רק בשיריו, אלא גם בפשטות הצנועה שבה התייחס לעצמו: "אני חי חיים רגילים לגמרי," אמר לקריינית שראיינה אותו לתוכנית רדיו בגרמניה, ב-2006 והוסיף: "באופן כללי אני גם לא נראה כמו משורר. אני חושב שלמשוררים צריך להיות שיער ארוך או צמות או עגילים באוזניים או דברים כאלה, הם אמורים לשתות הרבה או לצרוך הרבה סמים ולהתנהג שלא על פי המוסכמות וכיוצא באלה. אני רחוק מאוד מכל זה. אנחנו באופן יחסי משפחה רגילה לגמרי." מעולם, כך סיפר, לא ציפה שילדיו ישמרו על שקט, רק משום שהוא עסוק בכתיבה – אדרבא, אמר, את שיעורי הבית נהגו להכין לצדו בחדר העבודה שלו, כי "כל אמנות צריכה להיות עמידה עד כדי כך שיהיה אפשר ליצור אותה בכל מקום."

הפרק האחרון בספר, לפני אחרית הדבר שכתב מאיר שליו, הוא דברים של ידידו, כריסטוף מקל, משורר גרמני נחשב מאוד. מקל מתאר את גדולתו של עמיחי, את עובדת היותו "קלאסיקון של המודרנה העברית" ומספר עליו שהוא "משורר חשוב ופופולרי בישראל". במקור כוונו דבריו של מקל לקהל קוראי גרמנית, והוא כתב אותם לכבוד הפעם הראשונה שספר של עמיחי הופיע בגרמניה. (על יחסו של עמיחי לארץ הולדתו אפשר לקרוא בפרק השני, "היהדות שלי", שבו הוא מתאר את אהבתו העמוקה לנופים שבהם גדל וכיצד סיפורי התנ"ך נשארו קשורים בתודעתו בהם, ולא באלה של ארץ ישראל).  לנו, קוראי העברית, לא נותר אלא להסכים עם דבריו של מקל: אכן יהודה עמיחי הוא מהאהובים שבמשוררינו. עתה נוכל להתענג גם מהספר המקרב אותנו אל עמיחי, אל חייו, הגותו ומחשבותיו, וגם אל מה שנכתב עליו.

קישור לטור העוסק ביהודה עמיחי ובשיר "לא כברוש"

"אני מודה שאנסתי" הייתה כותרתו של טור  שכתבה קרלה מורנו, אמנית צ'יליאנית, בפרפראזה על כותרתה של האוטוביוגרפיה אני מודה שחייתי מאת המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה. את טורה עיטרה מורנו בתמונת דיוקן של המשורר, שאת ראשו כיבדה בציור גרפי של צואה.

פבלו נרודה נחשב אחד המשוררים החשובים בצ'ילה, ובעצם בעולם כולו. ב-1971 זכה בפרס נובל לספרות. בנוסף על עבודתו האמנותית, היה נרודה פעיל פוליטי, קומוניסט. הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד, שירת כסנטור, הציעו לו אפילו להיות נשיא צ'ילה, אבל הוא הסיר את מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה .בשנה שעברה, ארבעים ושתיים שנים אחרי מותו, שקלו השלטונות בצ'ילה לקרוא על שמו את שדה התעופה הבינלאומי בסנטיאגו.

מדוע אם כן יצא קצפה של קרלה מורנו על המשורר המהולל?

ב-1929 שירת פבלו נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה). באוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע שלא זכה לתהודה מיוחדת בימים שהספר ראה אור. "יום אחד," כך כתב, "התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית, הקסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב, מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צדי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם. היא התקרבה לאטה לבית השימוש" (נרודה הסביר לפני תחילת הקטע הזה שתהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש) "בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הנקלית, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג'ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה."

בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, "החלטתי ללכת עד הסוף, תפשתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח אתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא אפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפי. האירוע היה חד פעמי."

אחד משיריו המפורסמים של פבלו נרודה נקרא "מת באטיות", כאן בתרגומו של אריה קומיי:

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.

השיר מטיף לתעוזה. להליכה על חבל דק, ואפילו לנפילה. אל תקשיבו לעצות טובות, מציע המשורר. חיו את היום עד הסוף. הרשו לעצמכם להיסחף בתשוקות, להתחדש, להתעלות, להעז. שנו כיוון כשאתם מרגישים חנוקים בעבודה או באהבה. אל תהססו לפנות לדרך אחרת, גם אם היא מפחידה. אל תהססו להתרענן. הרשו לעצמכם.

כל אלה נשמעים רעיונות נפלאים, המלצות טובות לחיים שיש בהם סיכוי, גם אם הוא מלווה בסיכון. מסוג השירים שמתחשק להקריא באוזניהם של אנשים צעירים, בתקווה שידעו בזכותו לא לבזבז את החיים החד-פעמיים שנכונו להם. כי מי רוצה להיתקע במקום שרע לו. מי אינו רוצה למצות את כל האפשרויות, לחיות היטב, במלוא הכוח, ולא להיכנע לקיפאון. אל תישארו שבויים בהרגלים ישנים. מוטב תמיד להשתנות ולהתחדש, ובכך לא להימנע מהאושר.

קשה להתייחס בחיבה או אפילו בשוויון נפש אל השיר הזה אחרי שקוראים את תיאור האונס שעליו העיד פבלו נרודה במו פיו (או עטו). נרודה, כמצוות אנשים מלומדה, מעניק לאישה שאנס פתחון פה קל: הוא מודה שצדקה בבוז שחשה כלפיו ומדגיש שלא אנס אותה שוב (הידד!), אבל שני דברים פועלים בכל זאת נגדו: קודם כל, העובדה שבכלל תיאר את האונס הזה בספרו. לכאורה אפשר להתפעל מכנותו. מכך שלא הסתיר גם מעשה נפשע כזה והביא אותו בפני קוראיו, בלי להצדיק את עצמו, ואפילו עם הבטחה שלא חזר עליו. אבל אין כאן למעשה שום הלקאה על חטא. אפשר לחוש בהתבוססותו של הכותב בזיכרון. בהתענגות שלו מהמעשה, גם מקץ שנים רבות. הוא ממשיך להתפעל מיופייה של האישה, מגופה, מאצילות הליכותיה. התיאור המפורט, הגרפי, הוא בעצם פורנוגרפיה שכתובה היטב ובכישרון שאין להכחישו. התמונה מצטיירת בבירור רב, והיא מקוממת ומעוררת זעם. אישה שנאלצת לקחת על עצמה משימה בזויה ומגעילה, לרוקן את הצואה של הגבר הלבן המתארח בארצה, נאלצת להשלים גם עם פגיעתו בה. היא מבחינתו פסל חי, גוף מקסים שהוא מרשה לעצמו לגעת בו, לחדור אליו, לעשות בו כרצונו. והוא אינו משלה את עצמו אף לרגע שיש הדדיות כלשהי במעשה. הוא מעיד בעצמו על כך שעיניה נשארו פקוחות. שהיא לא נעה. שהיא בזה לו וודאי מתעבת אותו. וממשיך באונס הכפול: לכפות את עצמו עליה, ולתאר זאת בפני קוראיו. להנציח את המעשה.

לא קשה להבין את זעמה של קרלה מורנו, וטוב לדעת שזיכרון המעשה שצף ועלה מנע, כנראה, את שינוי שמו של שדה התעופה, שלא נקרא על שמו של פבלו נרודה.

האם אפשר להמשיך להתפעל משיריו ולהתענג עליהם? זאת שאלה שהתשובה עליה חורגת מתחומו של הטור הזה.

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, "דווח" לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

האם אפשר להאמין שרוצח – כנראה סדרתי – שאפילו הודה בביתור הגופה של איש שהרג, יצא זכאי בדין? האם מתקבל על הדעת לראות אדם כזה יוצא מאולם בית המשפט חופשי ולהיווכח שחזר לחיות את חייו כאילו כלום, בלי שייענש כלל? מסתבר שהתשובה לשתי השאלות הללו חיובית. לא רק שהתרחשות כזאת אפשרית, כך בדיוק קרה.

אשתו הראשונה של רוברט דורסט, בנו של אל הון אמריקני, נעלמה ב-1982 בנסיבות מסתוריות. גופתה לא נמצאה מעולם. ידידה קרובה של דורסט נרצחה בביתה, שמונה עשרה שנים אחרי כן. שנה אחרי מותה זוכה דורסט מאשמת רצח שכנו, שאת גופתו ביתר והשליך בשקי זבל לים.

לפני שנה הופיעה סדרה תיעודית The Jinx, שעוקבת אחרי מעלליו של רוברט דורסט. יוצר הסדרה,  אנדרו ירצקי, יצר גם את הסרט התיעודי "לתפוס את הפרידמנים", שהיה מועמד לפרס האוסקר ב-2004.

שישה פרקים יש בסדרה The Jinx  (פירושה המילה: ביש מזל), וכל אחד מהם מפתיע יותר מקודמו, עד לשיא המדהים, המגיע ברגעים האחרונים של הפרק האחרון. ברור לחלוטין שיוצרי הסדרה שאפו לא רק לתעד את המציאות, אלא רצו גם להשפיע עליה, ולמרבה ההפתעה − הצליחו. לא רק שהעלו בחכתם ראיה משמעותית, אלא שבמהלך הצילומים קרה משהו מוזר, לא צפוי, ולא יאמן, שהפליל את החשוד, כנראה סופית.

אז איך ייתכן שאדם שהודה בכך שביתר גופה, יוצא חופשי? אפשר כמובן להאשים את שיטת המושבעים הנהוגה בארצות הברית (ולא רק שם). זכור לרעה הרוצח או ג'יי סימפסון שגם אותו זיכו המושבעים, ואפילו לא האריכו בדיונים כדי להגיע לפסק דינם, אף על פי שלכל מי שעקב אחרי המשפט היה ברור שסימפסון רצח את אשתו ואת חברהּ. לימים התברר שהתחושה הציבורית צדקה, והמושבעים טעו. גם במקרה של דורסט ממשיכים המושבעים, המתראיינים בסדרה, לטעון שהם בטוחים בחפותו. למעשה, שמה של הסדרה נגזר מהדברים שאומר אחד מאותם מושבעים: לדעתו לרוברט דורסט פשוט לא היה מזל. משום מה הוא נקלע תמיד למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

אבל אי אפשר להאשים רק את שיטת המושבעים, כי הבעיה עמוקה הרבה יותר. כפי שהסביר אחד מעורכי הדין שהגנו על דורסט, העשירים יכולים לסמוך על כספם. מי שידו משגת לשכור עורך דין טוב, יכול להיות שקט: סיכוייו לצאת בשלום מאולם בית המשפט גבוהים הרבה יותר מאלה של אדם שמשאביו מוגבלים. באותה הזדמנות מפרסם, כמובן, עורך הדין את עצמו ומבטיח את הכנסותיו העתידיות, אבל אין להכחיש: הוא באמת הצליח להביא לזיכוי. דורסט הודה אמנם שביתר את הגופה, אבל הטענה שנטענה בשמו הייתה שחשש שהרשויות לא יאמינו לו שלא רצח את שכנו. לדבריו האיש נורה בשוגג, במהלך תגרה שבה דורסט למעשה הגן על עצמו: השכן, כך נטען, נכנס אליו הביתה ואיים עליו. מכאן מאילך הייתה הדרך סלולה לזיכוי: הרצח לא הוכח, בין היתר כי את ראשו של הנרצח, בניגוד לגופתו, לא מצאו מעולם. את הראש הצליח הרוצח להעלים לחלוטין, ובלי ראיה לכך שנורה בכוונה תחילה,  ומכיוון שהתביעה חייבת להוכיח "מעבר לכל ספק" שהיה רצח, חשו המושבעים שאי אפשר להרשיע את דורסט.

עורכי הדין הצליחו לעורר ספק, אבל לא רק הם עמלו על כך. דורסט עצמו, כדרכם של פסיכופתים, יודע לעורר אמפתיה. למרבה הפלא, הסדרה רצופה בראיונות שהוא ניאות להעניק ליוצריה. הוא יושב מול המצלמה, מול המראיין, ומשיב על שאלות. מספר כיצד אמו התאבדה לעיניו כשהיה רק בן שבע. ומה חש. כמה אהב אותה. כמה היה מאושר עד שמתה. ועד כמה היה אומלל אחרי כן, ובודד. איך אפשר לא לחמול על ילד יתום שחווה טראומה כזאת… הוא מספר כמה אהב את אשתו. כן, את זאת ש"נעלמה" (את זאת שרצח!), ואפילו לוקח על עצמו את האחריות לכך שלא היה נחמד אל בני משפחתה, שלא היה מסוגל לנהל עם אמה שיחות סתמיות. הוא מסביר: לא הייתי מסוגל. ולכאורה מכה על חטא. קשה להאמין – אחד השוטרים שהחלו בחקירת הגופה המבותרת אומר זאת – שכך נראה רוצח סדרתי. הוא מעודן. תרבותי. אירוני. אבל מדי פעם חולף על פני מין טיק עצבני. וכשמאזינים היטב לדברים, השטניות שלו מציצה בין המילים. כך למשל הוא מסביר שלא רצה ילדים. ואז הוא פוסק: "היא הייתה אחראית על העניינים האלה", ועל פניו מבזיקה הבעה של גועל מיזוגני. בחלק אחר של הראיון שואלים אותו מדוע אחיו שכר שומרי ראש (לא פעם איים על חייו של האח, שהשנאה ביניהם "תנ"כית", כדברי קריין הרקע בסרט). הפעם עולה על פניו של דורסט הבעה של בוז לגלגני, והוא אומר: "כי דגלס פוסי": שם גנאי שהוא כינוי אבר המין הנשי ופירושו גם – פחדן עלוב. הנה צצה להרף עין ומתגלה רשעותו של האיש, אכזריותו המסווה. כשמנסים להבין מה שורש השנאה שהוא חש כלפי האח (הצעיר ממנו, שיוצרי הסדרה מצליחים לשכנע אותו להתראיין, והוא נראה נבוך עד מושפל), מסביר דורסט בלעג שמופנה כלפי העולם כולו, אחיו, המראיינים והצופים: "כשהיינו ילדים הוא גנב לי צעצועים".

מסקרן כמובן לדעת מה קרה בתום הסרט ובעקבותיו. בירור קצר מגלה שרוברט דורסט נעצר במרס 2015 בחשד לרצח ידידתו הקרובה, סוזן ברמן. תחילה אושפז בבית חולים לחולי נפש, אבל כיום הוא במעצר, ומחכה למשפט שאמור להתחיל בשנה הבאה.

הסדרה The Jinx מרתקת. היא שודרה בישראל בטלוויזיה בלווין. מי שאין לו גישה יכול לצפות בה כאן, ללא כתוביות בעברית.

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

"את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים," כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner's Crime − פשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: "הדור הזה הגיע עתה." זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner's Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום "פרשת קסטנר" ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז'ו (ישראל) קסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן", כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם "דם תמורת כסף" ואחרי כן "דם תמורת סחורה" שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל"עסקה" וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה "להרוויח" זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: "אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם".

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש "לקנות זמן" פועל היטב, כי הגרמנים "הקפיאו" כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי "יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה."

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז' (קולוז'וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז' הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז', ושבעה מגטו סמוך, בנאג'ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר "התנגד עקרונית" לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה"לא חוקיים" שלהם, כי אלה "פוגעים במשא ומתן עם האס-אס"(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז', כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של "דם תמורת סחורה". פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין "רכבת קסטנר", אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות "איש של כבוד", כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז' היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב"גרנד הוטל", בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת "סידר" לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: "אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…"

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: "הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם"). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.

Kasztner's Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

"אז על מה הסרט?" התלבט אתי בן זוגי כשיצאנו מאולם הקולנוע – שאלה שמוטב לא לשאול כשדנים באמנות, כי אם התשובה קיימת, סימן שהיצירה פשוטה מדי. המכלול כולו, על כל מרכיביו ורבדיו, הוא העניין. הוא ה"על מה".

אבל כשמדובר בסרט "לה לה לנד", נדמה שקיימת תשובה לפחות חלקית: הסרט הוא, במידה רבה, על עצמו, ועל התשוקה של יוצרו ליצור אותו.

דמיאן שאזל, התסריטאי והבמאי, שביים בעבר את הסרט המצליח "ויפלאש", על חוויותיו בתזמורת בית הספר התיכון שלו, התקשה במשך שנים להפיק את התסריט של "לה לה לנד". עלילתו עוקבת אחרי מאבקם של שני אמנים יוצרים בתחילת דרכם המקצועית: פסנתרן ג'אז עני ומלצרית ששואפת להיות שחקנית, אבל נכשלת בכל האודישנים שהיא ניגשת אליהם. אף אולפן בהוליווד לא הסכים לממן את ההפקה של "לה לה לנד" בטענה שאין למיוזיקל עכשווי ונטול שירים מוכרים שום סיכוי להצליח. בהוליווד סברו שמדובר בז'אנר שנכחד.

אבל, כמובן וכצפוי, כמו שני גיבוריו, שמצליחים לפרוץ קדימה, כלאחר ייאוש ובעקבות תלאות רבות, כך גם הסרט המספר עליהם זכה בסופו של דבר להצלחה אדירה, וזאת כנראה רק תחילת דרכו.  "לה לה לנד" הוקרן בפסטיבל ונציה באוגוסט 2016 ושוחרר להקרנה בארצות הברית בדצמבר 2016. בטקס גלובוס הזהב שנערך בינואר השנה זכה הסרט בשבעה פרסים: סרט הקולנוע הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (ראיין גוסלינג), השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון), פס-הקול הטוב ביותר, והשיר הטוב ביותר. הוא זכה בעוד פרסים בינלאומיים רבים וחשובים.

אכן, הצפייה בו מענגת מאוד. מה יכול להיות רע בצפייה בשחקנית יפהפייה ומוכשרת מאוד (משעשע לראות את אמה סטון בסצנה שבה היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות של שחקנית שכמעט-פורצת-בבכי בסצנה של אודישן, ובהמשך הסרט את סטון כמעט-פורצת שוב באותו בכי בדיוק, הפעם כביכול "באמת"…), שמיטיבה לא רק לשחק אלא גם לשיר ולרקוד, ובשחקן יפה תואר לא פחות ממנה, שגם הוא רוקד נפלא, ובעלילה רומנטית, על רקע נופים קסומים, בליווי שירים שובי לב וריקודים קבוצתיים עליזים?

גם מי שהז'אנר של סרטים מוזיקליים נראה לו מוזר – מה הם מתחילים פתאום לשיר ולרקוד ולקפץ על מכוניות, באמצע פקק תנועה? – מצא לעצמו "פתרון": כל זה אינו מתרחש אלא בתודעתה של הגיבורה, שהיא לא רק שחקנית אלא גם מחזאית או תסריטאית, שמביימת בעיני רוחה את כל ההתרחשות השמחה (והלא ריאליסטית…) המוצגת בפנינו. יפה. אז זוהי רק הפנטזיה שלה. למה לא?…

לאחרונה, בעקבות טקס גלובוס הזהב שבו מריל סטריפ קיבלה פרס על מפעל חיים וניצלה את הבמה כדי לומר דברים נוקבים על הידרדרות השיח בארצה, על הנשיא הנבחר שהעז ללעוג לעיתונאי נכה, על הצורך להגן על העיתונות החופשית המאוימת ועל התפקיד של הוליווד, שסטריפ קראה לה להתגייס כדי להגן על חופש הדיבור, היו מי שמתחו ביקורת עליה ועל תעשיית הסרטים. המצדדים בדמוקרטים טענו שהוליווד רבת העוצמה ובמיוחד הכוכבים המצליחים כל כך, עסוקים בעיקר בעצמם, ולא עשו די כדי למנוע את בחירתו של דונלד טראמפ. המצדדים בנשיא הנבחר התרעמו על מריל סטריפ, טענו שאין לה שום זכויות יתר בהיותה "בסך הכול" שחקנית, שלקולה ולדבריה אין משמעות רבה יותר מאשר לאלה של כל אדם אחר, ושאסור לה להשתמש בכוחה ובהשפעתה.

היו גם מי שציינו את "לה לה לנד" כסמל לניתוקה של הוליווד ממציאות החיים העכשווית. הנה, הם טענו, עוד הוכחה שהוליווד מתעסקת בעיקר בעצמה: שחקנית שמגלמת שחקנית. עלילה שמתרחשת בתוך אחד האולפנים המצליחים. סרט קולנוע על סרט קולנוע. האם בימים אלה, כשכל כך הרבה ערכים מהותיים לחברה, לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו, מאוימים, כשאין לדעת לאן יוביל את כולנו, לא רק את אזרחי ארצות הברית, הנשיא הנבחר עם האלימות המילולית והוולגריות המבחילה שלו, עם התוקפנות שאינה יודעת רסן, עם תגובותיו שנראות כמו גחמות שלופות מהמותן, בלי שום משנה סדורה או בקרה עצמית, האם במציאות המפחידה שאליה נקלענו עם בחירתו, ראוי להפיק סרט אסקפיסטי, שמספר על אהבה ועל שאיפות אמנותיות? האם מותר לנו להתעניין בימים אלה בסוגיות שהסרט מציג – למשל, אם לג'אז יש עדיין זכות קיום, ואם מותר לאמנים להתפשר על דרכם, כדי להתפרנס?

כן. הוליווד, כמו כל מי שיש בו היכולת להשפיע – כלומר, כל אחד מאתנו! – תצטרך להתגייס כדי להגן על העולם החופשי, על הדמוקרטיה, על זכויות הפרט, על השיח המכבד, על הסגנון המעודן והנאצל (שאובמה ומישל אובמה ייצגו ודולנד טראמפ מנפץ), על כל אלה ועל ערכים ועמדות רבים אחרים. אבל בין המאבקים, ואם לא שוכחים את מטרותיהם, אפשר ומותר לנו בהחלט גם ליהנות מסרט כמו "לה לה לנד".

רומן-מכתבים, סוגה מוכרת בספרות, היה פופולרי במיוחד במאה ה-18, אם כי ספרים בנוסח כזה הופיעו כבר כשלוש מאות שנה לפני כן. בעברית זכורים מכתבים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג וקופסה שחורה של עמוס עוז. לאחרונה נוסף למדף הספר בואנוס איירס, איסטנבול, חלק מסדרה חדשה, "רוח צד" של הוצאת דביר.

את בואנוס איירס, איסטנבול כתבה עינה ארדל, שפרסמה בעבר שלושה קובצי שירה. מדברי התודה המופיעים בסופו אפשר להבין שהמכתבים המופיעים בו "תורגלו" עם אנשים אמיתיים: הסופרים רות אלמוג ושמעון אדף, ועם אדם בשם אופיר מינץ-מנור, שהותיר לה, כדבריה, את אחת הדמויות, אחרי שתוכניתם לכתוב את הספר ביחד לא עלתה יפה.

מטבעו, רומן אפיסטולרי מטיל על הכותב מגבלות: המכתבים אמורים לשקף את כותביהם השונים (אם יש כאלה. בספר אבא ארך רגליים, גם הוא רומן-מכתבים,  יש רק כותבת אחת), ורצוי שהקורא יבחין בסגנון הייחודי של כל אחת מהדמויות ובקולה השונה מזה של זולתה. כמו כן, על הסופר לנטוש את עמדת ה"כל יודע" המתאפשרת בכתיבה בגוף שלישי. כאן כל דמות אמורה לספר את סיפורה, ולעשות זאת כך שנשתכנע כי מדובר במכתבים, כלומר – באמצעי תקשורת ספציפי מאוד בין שני אנשים.

תפקידו של המחבר לשזור את המכתבים כך שהעלילה תיווצר ותתגבש כמו מאליה, כביכול בלי התערבות שלו "מלמעלה", ועם זאת, שהכתיבה עצמה תתקבל על הדעת, כלומר – שהקורא ישתכנע שהוא באמת קורא מכתב; שהתכנים והסגנון יהיו סבירים; שנוכל להאמין להם.

ברומן בואנוס איירס, איסטנבול קיבלה על עצמה הכותבת משימה רחבת היקף: היא מביאה בפנינו את סיפורם של בני משפחה מענפים שונים – הורים, סבים, אחים, בני זוג, גם בני זוג לשעבר, גיסים, גיסות, נכדים, וכן גם ידידים קרובים ורחוקים של בני המשפחה. העלילה נפרסת על פני שלוש ארצות: ישראל במרכז, וממנה יוצאים לארגנטינה ולטורקיה, לעבר ולהווה, ויש גם נגיעות קלות בקנדה. הדמויות רבות מאוד. לא כולם משתתפים בכתיבת המכתבים, אבל שמות רבים עולים ומוזכרים. כדי להקל על הקורא סיפקה המחברת "מפתח" שמות והסבר קצר על כל אחת מהדמויות, בדומה למה שעשתה אלנה פרנטה ברביעייה הנפוליטנית שלה, אלא שאצל פרנטה מדובר ביצירה מונומנטלית, ארבעה כרכים, ואילו הספר שלפנינו נפרס על פני 245 עמודים. עצם הצורך – המוצדק, יש לציין – לצייד את הקורא במפתח שמות מצביע על אחת הבעיות ברומן: הוא גדוש מאוד באנשים ובאירועים, שבכל אחד מהם יש רק נגיעה קלה, כמו התחלה אפשרית לרומן ארוך, כמו רמזים של עשרות עלילות שיכלו להתפתח. מצד אחד מתחולל איזה קסם: לרגעים מתעוררת התחושה שהכתיבה יכלה להימשך עוד ועוד, כמעט לאין קץ, כמעט כמו החיים עצמם, בשטף בלתי פוסק של פרטים, הסתעפויות והתרחשויות. כל אחת מהדמויות מעניינות: חוקרת ספרות, קרמיקאית, מוזיקאי, משורר, עיתונאית, איש טלוויזיה, שחקנית, לוחמת גרילה לשעבר, ועוד ועוד, ומובאים בפנינו אינספור סיפורים: אישה שאמה נעלמה בארגנטינה, אחרת שכועסת על אמה שלא התמודדה עם בגידת בעלה, מישהי שנאלצה בנערותה לנוס לישראל שמא תיאלץ להינשא לגבר לא רצוי, אחותה שחיה בעוני, חברתה לשעבר, ובנה, ואשתו לשעבר, והבעל החדש של האישה לשעבר, והאישה החדשה של הבן של האישה שנאלצה לנוס בנעוריה… כל אחד מהאנשים הללו מעורר סקרנות ורצון להכירו, אבל הסיפורים, כאמור, נמסרים רק בנגיעות קצרות מאוד. אפילו הסיפור על אישה שאמה נעלמה בארגנטינה, אשר בניגוד לאחרים "ממלא" את רובו של החלק הראשון ברומן, מסתיים בפתאומיות, בפתרון שמגיע כידיעה שחותמת את הגולל על התהיות והמסתורין. כמעט כמעין דאוס אקס מָכִּינָה שיכול היה לכאורה להגיע גם קודם לכן, ושהגעתו אינה מעניקה תחושה של שיא רגשי. בכלל, החיבור בין כל העלילות, בין סיפורי ארגנטינה ובין סיפורי טורקיה, אינו ברור. הקשר היחיד הוא טכני: אחת מבנותיה של האישה שנעלמה בארגנטינה היא אשתו לשעבר של הבן של האישה שנסה מטורקיה. ומתעורר הרצון לשאול: אז מה? האם די בקשר המשפחתי כדי ליצור זיקה רעיונית בין שני הסיפורים? או שמא עלינו להבין שישראל, אליה נסה האחת וממנה נסה האחרת, היא ציר מספק לעלילה של שני סיפורים שבעצם אינם קשורים זה בזה? מתעוררת, אם כך בעייתיות מסוימת בשטף הבלתי פוסק של העלילות, ההתפתחויות, עם ההיכרות עם עוד ועוד דמויות, שהסיפור של כל אחת מהן מעניין כשלעצמו.

בעיה נוספת, ואפילו חמורה יותר, היא התחושה שהסוגה שבה בחרה הכותבת אינה אלא מין "תירוץ". שהמכתבים הללו אינם באמת מכתבים, אלא בעצם סיפור שהיה אמור להיכתב בגוף שלישי. קודם כל, כי כולם כתובים כמעט באותו סגנון, ואין להם קול ייחודי. למעשה, כדי לדעת מי הכותב, נאלצתי בכל פעם להפוך את הדף, כדי לראות מי החתום בסופו של המכתב. שנית, קשה להאמין לתכנים בחלק גדול מהם. בין היתר כי הם מוסרים לפעמים מידע שנחוץ לקורא של הספר, אבל לא לנמען. כך למשל כותבת מישהי לגיסתה: "ואת, שנשואה לליאון אחיו, שגם הוא עלה לגדולה והוא היום עיתונאי חשוב שפוליטיקאים מפחדים מן העין שלו" – איזו סיבה יש לה לכתוב זאת? הנמענת אינה יודע למי היא נשואה ומה משלח ידו? מישהי מספרת לנמענת פרטים על המפגש שהתקיים ביניהן אתמול בערב: "דיברנו עלי ועל ניקנור, על השינוי שניסיתי לחולל בקשר ביני לבינו, על העצות שלך שעזרו לי…" איזו סיבה יש לה להזכיר את שיחתן? במכתב אמיתי היא הייתה ממשיכה את השיחה, ולא משחזרת אותה. במקומות אחרים כותב המכתב "סומך" על ידע של הנמען שאינו מתקבל על הדעת. למשל, אישה כותבת לאחותה − שלא ביקרה מעולם בישראל – איך נעתרה להפצרותיו של בעלה "ויצאתי אתו להדר": מקום שמוכר היטב לתושבי חיפה, אבל ודאי שלא למי שלא יצאה מעולם מטורקיה. מישהי כותבת לידידה רחוקה, אחותו של בעלה-לשעבר של אחותה, איך ארזה את חפציה "במזוודת הטורקיז", כאילו שהן גרות באותו בית ויודעות בדיוק על איזו מזוודה מדובר. גם סגנון הכתיבה לא תמיד משכנע. מישהי "אמיתית" תכתוב על "הבשמים הישנים [אשר] זוהרים בבקבוקי בדולח"? אנשים מעידים על עצמם כאילו ניצבו מהצד וראו דברים שהגיוני לתאר אותם ממבט חיצוני, בגוף שלישי, לא פנימי, מגוף ראשון: "כשעמליה טילפנה אלי לעבודה, החוורתי", מעידה מישהי על עצמה. מאיפה היא יודעת איך נראתה? היא יכולה כמובן לספר מה הרגישה, לא איך נראתה. במקומות אחרים הכותבת מתארת התרחשות שאינה הגיונית: למשל, "עכשיו אלך במהירות לסניף הדואר בדרך בית לחם, כי הבולים שלי אזלו, ובעוד חצי שעה יסגרו את הסניף. פקידת הדואר מביטה בי במבט עקום, אבל נותנת את הבולים שאני מבקשת, ובינתיים די בזה." מתי היא כותבת את המכתב? בתוך סניף הדואר? בזמן שהיא מחכה בתור כדי לשלוח אותו? ויש גם ניסוחים מוזרים: "עשיתי הפסקה קטנה בכתיבה, כדי לבכות בלי חשש שתשמעי דרך המכתב." אם הכותבת אינה רוצה שהנמענת תדע שבכתה, מדוע היא מספרת לה על כך? ואיך בכלל אפשר לשמוע בכי "דרך מכתב"?

לרומן הוסיפה המחברת דף מתוך פרטיטורה, מוזיקה שכתב ניקנור, אחת הדמויות בסיפור. טריק חביב שמטרתו לא ברורה. הוא תלוש מכל הקשר, ולא מובן מה עושה שם, הדף המוזיקלי הזה, שכתובות בו חמש עשרה תיבות. האם אנחנו אמורים לנסות לנגן אותן? הכלים הרשומים הם כינור, מלווה בפסנתר. מסקרן, אבל תמוה. כמו כן מוסיפה הכותבת מכתבים לדמויות אמיתיות, תמר הס, דורי מנור, פלורינדה גולדברג ורותי פיין, שהיא מודה להם על הרשות להשתמש בשמותיהם האמיתיים כדי לכתוב על אירועים בדיוניים שקשורים בתחום עיסוקם הממשי. גם העניין הזה מצטייר כמעין תכסיס שנחיצותו לא ממש ברורה.

תהיתי מדוע אין ציוני תאריכים במכתבים ובאימיילים. היעדר התאריך מעורר תחושה של חוסר קשר למציאות. כתיבה על "כל אחד" שמתרחשת "בכל עת" יוצרת תחושה מנותקת וכללית מדי, ולפיכך גם פחות משכנעת. לשבחו של הרומן, המקומות המתוארים בו, ירושלים, איסטנבול (מדי פעם מופיע משום מה התעתיק "איסטמבול", לפעמים במרחק של כמה שורות בלבד מ"איסטנבול") אכן ספציפיים מאוד, אבל התקופה, למעט כמה אזכורים של פיגועים, אינה ברורה ואינה מדויקת.

יש גם בספר לא מעט פרטים שנראים לי שגויים, אם כי ייתכן שאני טועה. למשל – מישהי מכינה ריבה, ומספרת שכבר חתכה את התפוזים והוציאה מהם את הגרעינים. ככל הידוע לי, ריבת תפוזים מכינים מהקליפות. במקום אחר כתוב שמישהו התגנב ללובי של מלון כדי לנגן בפסנתר, אבל לפני שהחל בכך, שכב זמן רב על הרצפה כדי לכוונו. לא זכורים לי מכווני פסנתרים ששוכבים על הרצפה. אלה שראיתי פתחו את המכסה והרבו להרעיש, ועשו הכול בעמידה, או לכל היותר ברכינה מעל הקלידים ומעל המיתרים הפנימיים. כשאותו נגן, מתיישב סוף סוף ליד הפסנתר,הוא מנגן "קונצ'רטו של מוצרט". אבל מי ניגן את תפקיד התזמורת? הוא שר את החלקים שלה? זה לא כתוב… (הרבה יותר הגיוני היה אילו הניחה לו המחברת לנגן סונטה, נוקטרן, אולי ואלסים של שופן?…). באותו הקשר יש עוד פרט לא סביר: כותבת המכתב מספרת איך אחד העובדים של בית המלון הבחין בה כשישבה בלובי והאזינה ל"קונצ'רטו" שניגן בן זוגה, וסילק אותה כי שם לב שהיא "חריגה בנוף". ככל הידוע לי זאת סילוק כזה אינו מתקבל על הדעת.

מניתי כאן את הפגמים שראיתי ספר. ועם זאת, יש לציין למרות הכול קראתי אותו עד הסוף, ובעניין. קסמו גבר על כל הסתייגויותיי.

גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן עשרים, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה למשל שורות מהשיר "פתיחה אפשרית לאפילוג": תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: "חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן / לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם"… או בשיר אחר, "שיר ארץ": "כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ / לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ…"  או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, "הרדופים", שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.

נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ודאי לא העלה בדעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", היה חבר מליאת רשות השידור ויושב ראש אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו"ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר,  פרס אלתרמן ועוד.

כשטייל על חוף הים לא ידע גם מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי, אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה, נתן יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים, כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע השיר לראשונה הוא היה לאחד המוכרים והאהובים ביותר בישראל. הנהו, "חופים":

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים, דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, ואינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם לבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף  מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.

כשכתב נתן יונתן בן העשרים את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית לא יכול היה להעלות בדעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו. בנו הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך "לָגַעַת / בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק / בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק / בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת / וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם / יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת…" על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: "עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם / וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת", על עצמו, כיצד הוא "מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה", ועל ארצו, ישראל: "אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת".

אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.

לא משנה אם את עורכת דין מצליחה ושנונה, סטודנטית חרוצה למדעי המחשב, מוזיקאית שמחפשת את דרכה, רופאה שמתמחה בבית החולים איכילוב: אם את צעירה ערבייה, תתקשי מאוד למצוא את דרכך. את מבקשת לגור בעיר הגדולה במדינה שבה נולדת? להתלבש כאוות נפשך? לאהוב את מי שאת רוצה? לאכול מה שטעים לך וללבוש את הבגדים שמוצאים חן בעינייך? תשכחי מזה. בני משפחתך, ולא רק הם, יִמשכו אותך לאחור כמו משקולות כבדות, ידרשו ממך לנהוג על פי המסורת, כלומר – לוותר על עצמך ועל הרצונות שלך, ורק להתחתן, לטפל בבעלך, ללדת ילדים ולטפל גם בהם. (למרוט למענו את השיער מגופך. להיות תמיד חלקה וזמינה. להכין לו אוכל. אלה תפקידייך!). אז מה אם את מוכשרת ויפה. אז מה אם יש לך חלומות ותוכניות. אז מה אם את בכלל לא נמשכת לגברים. יש רק דרך אחת שבה ירשו לך ללכת: זאת שמתאימה להם, לבני המשפחה שלך ולגברים הסובבים אותך. הגברים יכולים להעמיד פנים שהם מודרניים וליברלים, לחזר אחרייך באופן חופשי, להיראות כאילו הם מקבלים אותך כשוות זכויות, כאדם שלם שזכותו לבחור, אבל ברגע שישקלו לשאת אותך לאישה, תגלי שהם רוצים אותך דומה לאימא שלהם או לאחותם הצנועה, העטויה ביריעות של בד שמסתירות את גופה, שיערה, וחלקים מפניה. "את יכולה לאכול מה שאת רוצה, אבל צריכה להתלבש כפי שמקובל," יגידו לך. "כאן לא אירופה". ימתחו עלייך ביקורת אם תעשני בנוכחות אחת מבנות המשפחה שלהם. ולא משנה אם ערב לפני כן רקדתם ביחד במסיבה, עישנתם, ולא רק סיגריות, הרצתם שורות והרחתם קוקאין, או ריטלין מרוסק. כל זה טוב כשאת סתם מישהי, לא אם את אמורה להינשא להם. וגם אם את דתייה, נראית כמו  האחות שלהם, מתלבשת על פי המסורת – לא יעזור לך. תצטרכי להיכנע, לציית, לא ירשו לך לבחור את דרכך בחיים, לרצונות שלך אין משמעות. לגבר ברור שהוא רשאי לקבוע מה נכון לך לעשות. וכך גם הורייך. הם יסרבו לראות בך אדם עם זכויות. גם כשתהיי כבר אישה בוגרת, תפרנסי את עצמך, תדעי מה את רוצה בחיים, אביך ירשה לעצמו להכות אותך, לאיים עלייך, להודיע לך שהוא יקבע למענך את דרכך בחיים, לכפות עלייך את רצונו. והאימא שלך תגבה אותו. למעשה – תשלח אותו אלייך כדי שייעצב אותך על פי הדגם הנכון בעיני שניהם. ואם זה כרוך באלימות – מה לעשות? להבא אל תבחרי להיוולד כאישה ערבייה.

הסרט "לא פה, לא שם" מביא בפנינו את כל המצוקה הזאת. את הקריעה שנשים ערביות בחברה הישראלית סובלות ממנה: למשכילות שבהן, לחזקות, למוכשרות, לבעלות הדעה העצמאית, אין כמעט סיכוי לשרוד. בני המשפחה שלהן מתקשים להבין ולקבל אותן. גברים ישראלים יכולים להימשך אליהן, אבל אף אחד לא יעז להביא אותן הביתה, לאימא. (לוסי איוב סיפרה על כך בשנינות מכאיבה, ובחינניותה הכובשת באחד משירי הפואטרי סלאם שלה: "אהה, את נוצרייה/ עכשיו הכול ברור/ נוצרים זה בסדר/ זה הרבה פחות חמור/ הרבה פחות חמור, את אומרת? האומנם זה כך?/ אם כן, נראה אותך, נותנת לי להתחתן עם הבן שלך"! דברים דומים אומרת אחת הנשים בסרט לגבר ישראלי שמנסה לחזר אחריה).

הקונפליקט שהן מתמודדות אתו אינו מתחיל ונגמר בתוך המשפחה או עם הגברים שבחייהן. הסרט מראה לנו בעדינות גם את תחושת הזרות שמסבה להן הסביבה הישראלית: כך למשל, בזמן ששתיים מהן משוחחות בערבית בחנות בגדים, מראות זו לזו שמלות ומתפעלות מהן, המוכרת נועצת בהן מבטים קשים, הן לא יכולות שלא לחוש את העוינות הלא מוסווה שהיא משדרת. "ולא נושכות…" אומרת לה אחת מהן ומחייכת, כמו בתשובה לשנאה האנונימית שהן נאלצות לספוג. דוגמה נוספת, שעל דומות לה אפשר לא פעם לקרוא בעיתונים: מנהל משמרת במסעדה אוסר על עובדי המטבח לשוחח ביניהם בערבית.

כן. מתאנים להן. מנסים להצר את צעדיהן, מתנכרים להן, אבל לא יעזור לאף אחד, הן מקומיות ושייכות לכאן. אמנם כשאחת מהן מנסה להשיג עבודה כברמנית, ונשאלת – "מאיפה את?" היא משיבה בבוטות ובלי להתבלבל, "אני פלסטינית!", אבל אי אפשר לטעות. לא רק גישתן לחיים אינה "פלסטינית" מסורתית. הן חיות בנופים וברחובות של כולנו. זאת ארצן. כשהן מדברות בעברית הן נשמעות כמו צעירות ישראליות אחרות. הן ובני השיח שלהן משבצים לא מעט מלים בעברית – "שיפוצים", "מדעי המחשב", ואחרות – שמשתלבות בדיבור בטבעיות גמורה (כמו שדוברי עברית משבצים מילים בערבית?)

הסרט מסב לא מעט עצב, אבל במידה מסוימת הוא מהול גם בתחושה של תקווה, מעצם העובדה שערבייה ישראלית, מייסלון חמוד יצרה אותו (והקדישה אותו לבני משפחתה, שמאפשרים לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה בהם). הבמאית, שגם כתבה את התסריט, מביעה בו מצוקה שעצם קיומה מוכיח כי שינוי חשוב הולך ומתרחש. תל אביב יכולה וצריכה להיות עירן של נור, לילא וסלמה, כמו של כל הצעירות הישראליות האחרות שגרות בה ומסתובבות בה, בחיפוש אחרי את עתידן.

אמנם בציבור הערבי נשמעו קריאות להחרים את הסרט, ושמו מעיד על תחושותיה של היוצרת: "לא פה, לא שם", כלומר – היא והנשים שהיא מספרת עליהן שוב אינן שייכות לחברה המסורתית שממנה באו, אך טרם מצאו את מקומן במציאות החלופית שהן מבקשות לעצמן.

למרות זאת, יש בעיני בסרט הזה גם ניצנים של תקווה. מהדהד בו מאבק לשחרור שכבר החל, ומעלה על הדעת את נקישות המקור של גוזל ששובר את הביצה מבפנים, בוקע מתוכה ויוצא אל החיים שנועדו לו. כמו אותו גוזל גם הצעירות הערביות שהסרט מספר עליהן זקוקות וראויות לתמיכה ועזרה, צריכות שיאפשרו להן להמשיך עוד ולהתפתח, כדי שיצליחו להגיע לעצמאות ויוכלו לפרוש כנפיים ולעוף לדרכן. הלוואי שיצירה כמו הסרט הזה תשפיע, תשכנע, תדבר אל לבם של מי שיכולים וצריכים לעזור בתהליך.

בסופו של הספר ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון מסבירה המחברת, קריסטין בארנט, מה הניע אותה לכתוב אותו: לדעתה הסיפור של ג'ייק, בנה, יכול ללמד משהו על כל הילדים.

אפשר לכאורה לתהות – איזה קשר יכול להיות בין ילדים רגילים לבין ג'ייק בארנט שאובחן כאוטיסט כשהיה בערך בן שנתיים, ולימים התגלה כגאון חריג ביותר, ילד פלא שבגיל תשע כבר היה סטודנט לאסטרופיזיקה ובגיל שתים עשרה עסק בניסיונות להפריך את תורת היחסות של איינשטיין?

כדי להבין את התשובה לשאלה יש לקרוא את הספר, המתעד מסע מופלא של משפחה שלמה, ואת כל מה שעשתה אמו של ג'ייק למענו, ולא פחות חשוב – איך עשתה זאת.

תחילתו של המסע באבחון שעבר בנה של המחברת. לקראת גיל שנתיים החלו לחוש שהוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. כישורים שהיו לו עד אז החלו להיעלם, והוא הפסיק כמעט לתקשר עם הסביבה. כשהודיעו להורים שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך הם חשו שעולמם חרב. ג'ייק היה בנם הבכור, וההבנה שהעתיד הצפוי לו שונה כל כך מכל מה שקיוו ותכננו שברה את לבם.

הם לא העלו בדעתם אילו הפתעות מופלאות מצפות להם, ולא ידעו שאת ההפתעות האלה יוכלו לגלות רק בזכות נחישותה יוצאת הדופן וחושיה המחודדים של קריסטין. כשג'ייק החל ללכת לגן טרום חובה והתעקש לקחת אתו לשם את המשחק האהוב עליו ביותר – כרטיסיות עם אותיות האל"ף בי"ת – זימנה אותם יום אחד הגננת וניסתה להסביר להם שהם משלים את עצמם, ועליהם להפסיק ללחוץ על הילד – היא הייתה בטוחה שהם מתאמצים ללמד אותו לקרוא, בניגוד לכל היגיון. בנכם לעולם לא יוכל לקרוא, הודיעה להם נחרצות.

זה היה הרגע שבו החל המסע של קריסטין בארנט: בניגוד לעמדת בעלה, שהאמין למה שאמרו לו, ובניגוד מוחלט לדעתם של כל המומחים מהמערכת, היא החליטה, ולא בפעם האחרונה, לפעול על פי תחושותיה הפנימיות, להוציא את הילד ממערכת החינוך, וללמד אותו בבית, בכוחות עצמה (בסיוע של מורה שהסכימה לשתף אתה פעולה ולהדריך אותה).

קריסטין בארנט הפעילה באותם ימים פעוטון, ובמשך הזמן גם טיפלה בהתנדבות בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים. משנתה החינוכית הייתה שיש לאפשר לכל ילד לגלות את תחומי העניין שלו, ולטפח אותם. את התפישה הזאת למדה מאמה ומאחות הצעירה שהתקשתה מאוד בילדותה בלימודים העיוניים, אבל גילתה כישרון יוצא דופן בציור. אמן לא זלזלה ביכולות של בתה, לא תבעה ממנה להשיג הישגים בתחום שבו הייתה מועדת להיכשל, ואִפשרה לה לפתח את כישוריה הטבעיים, את מה שמשך את לבה, את התחום שבו הצטיינה. לימים נהפכה אחותה של קריסטין, כך מעידה המחברת, לציירת מצליחה ולמורה לציור.

את השקפת העולם הזאת יישמה קריסטין באופן שבו טיפחה לא רק את ילדיה, אלא גם את הילדים האחרים שהתחנכו אצלה: כך למשל ילדה חובבת חיות זכתה להאכיל למה אמיתית בחצר האחורית של הפעוטון. נערה אחרת היא עודדה לעסוק במה שמשך באמת את לבה: אפייה. כעבור כמה חודשים זכתה הנערה, אוטיסטית ברמת תפקוד כה נמוכה עד שהוריה כבר נואשו ממנה, להתחיל לעבוד במאפייה, להתפרנס ולמצוא את אושרה. לילד אחר היא השיגה קוביות משחק ענקיות, בצורות שונות ורבות, ועודדה אותו לשחק אתן ולבנות שלל מבנים מורכבים. כעבור שנים גילתה שהוא נהפך לאדריכל.

מרגש ומרהיב הוא שפע הרעיונות המתוארים בספר, שנועדו כולם לשפר את איכות החיים של הילדים, לשמח ולעודד אותם, ולאפשר להם להתמסר לתשוקותיהם הנסתרות, לעסוק בספורט לא תחרותי, ובכלל – ליהנות מהחיים. כל היצירתיות הזאת, היכולת להמציא עוד ועוד שיטות ודרכים ולשכלל אותם באמצעים כספיים מוגבלים, מרתקת, נפלאה ומעוררות השראה.

אין ספק שבזכותה של האימא המיוחדת הזאת הצליח גם בנה להיפתח, להתפתח, לממש את הכישרונות המיוחדים שלו, ולהגיע להישגים שקשה מאוד לעמוד על גדולתם, שכן ג'ייק בארנט עוסק בתחומים מדעיים ברמה גבוהה ביותר. אפשר רק לסמוך על העדות של אמו ועל העובדות המוכחות בעליל: בגילו הצעיר מאוד הוא כבר לומד, חוקר, יוצר, מלמד, ועולה על עמיתיו הבוגרים בהישגיו יוצאי הדופן.

לא פחות חשוב: בראיונות אתו אפשר לראות שג'ייק זורח, מאושר, מתקשר, משתף פעולה, מוכן לספר על עצמו, להסביר מה הוא חושב ומרגיש ומה תוכניותיו. הוא עדיין אוטיסט, אבל כמה התקדם והשתכלל מאז גזר הדין הנורא של המורה שקבעה בביטחון כה רב שלעולם לא ילמד אפילו לקרוא…!

מבעית לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לו אלמלא התעקשה אמו להגן עליו מפני החנק, השיממון, למעשה – מפני רצח אישיותו והפוטנציאל שלו, לא פחות – שהיו מנת חלקו בגן הילדים ובבית הספר, שמהם הצילה אותו. לא רק שלא הניחה לו לסגת, אלא שהעניקה לו את כל האפשרויות להתקדם, להתפתח, ולממש את היכולות שבהם ניחן, גם אם לא העלתה בדעתה לאילו הישגים מפתיעים יוביל אותה, ובעיקר – את עצמו.

לקריאת הספר הזה ניגשתי בחשש מפני תיאורי ההתמודדות הקשה שציפיתי למצוא בו, אבל התבדיתי. הוא שבה את לבי וריגש אותי עד דמעות בעוצמה האנושית שהוא מביע, בחוכמה החינוכית שהוא מציג, ובדמותו המופלאה של הילד הגאון, שוודאי עוד נשמע על הישגיו.

למרבה השמחה גם התרגום של ברוריה בן-ברוך משובח, העברית ברורה וטבעית, קל ונוח לקרוא את הספר והוא מתגמל מאוד.

Kristin Barnett: The Spark: A Mother's Story of Nurturing Genius

הרצאה מרתקת ומפעימה של ג'ייק בארנט בTED, שבסופה הוא מטיל על קהל שומעיו להפסיק ללמוד במשך 24 שעות, ורק לחשוב על תחום העיסוק שמרתק אותם. "יש כמה תרפיסטים שבטח משתגעים עכשיו," הוא אומר וצוחק, "הרי הם קבעו שלעולם לא אוכל לדבר..." מסקנתו: כדי להגיע להישגים לא די לעסוק בלימוד, צריך גם  לחשוב. כמו שניוטון ואיינשטיין נאלצו לדבריו לעשות, בימים שבהם האוניברסיטה נסגרה בפניהם.

תוכנית הטלוויזיה "שישים דקות" שלאחריה התפרסם מאוד ילד הפלא

בריאיון מרתק, משנת 2014, כשג'ייק היה בן חמש עשרה, הסבירה אמו מסבירה כיצד פעלה בניגוד לשיטות שקבעו המומחים: כשג'ייק היה פעוט, במקום להתמקד במטלות שבהן התקשה, כפי שעשו התרפיסטיות שהמדינה הפעילה, היא אִפשרה לו לעסוק במה שעניין אותו ובדברים שבהם הצטיין. כך למשל כשישב ובהה בכוס עם מים, במקום לקחת אותה ממנו, כפי שהורו לה לעשות, היא הגישה לו עשרות כוסות כאלה. בדיעבד התברר שג'ייק עסק בהתבוננות מדעית, חקר את האור, לימד את עצמו. מאחר שהצליחה כל כך לא רק עם בנה, אלא גם עם כל מאות הילדים האחרים שטיפלה בהם, החלו בתי ספר ותרפיסטים לפנות אליה כדי להבין מה היא עושה.

אני אוהבת את כולכם, אבל תצטרכו לסלוח לי, איבדתי את הקול מרוב בכי וקינה, ואיבדתי את דעתי לפני זמן מה השנה, לכן איאלץ להקריא את דברי.

תודה לכתבי החוץ של הוליווד. אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר יו לורי. הוא, וכולנו כאן בחדר, נמנים עם פלח האוכלוסייה הכי מוכפש כיום בחברה האמריקנית. תחשבו על זה: הוליווד, זרים, עיתונות. אבל מי אנחנו? ומהי בכלל הוליווד? אנשים מכל מיני מקומות שונים. אני נולדתי, גדלתי והתחנכתי במערכת החינוך הציבורית בני ג'רזי. ויולה נולדה בבקתה בדרום קרוליינה. שרה פולס נולדה בפלורידה וגדלה במשפחה חד הורית בברוקלין. לשרה ג'סיקה פאקר היו באוהיו שישה או שבעה אחים. איימי אדמס נולדה באיטליה, ונטלי פורטמן – בירושלים. איפה תעודות הלידה שלהם? רות נגה היפהפייה נולדה באדיס אבבה, אתיופיה, וגדלה ב… אירלנד, כמדומני. היא מועמדת לפרס על תפקיד שגילמה כנערה מעיירה בווירג'יניה. מוצאו של ריאן גוסלינג, כמו של כל האנשים הכי נחמדים, הוא מקנדה, ודב פורטל נולד בקניה, גדל בלונדון, והוא כאן בזכות תפקיד שגילם כהודי בטסמניה.

כך שהוליווד שורצת באנשים זרים, ובכאלה "שאינם שייכים". אם נגרש את כולם, לא יהיה לכם במה לצפות, חוץ מכדורגל ואמנויות לחימה, שאין בהן שום דבר אמנותי.

הִרשו לי שלוש שניות כדי לומר את כל זה, כך ש…

התפקיד היחיד של שחקנים הוא לחדור לחייהם של אנשים ששונים מאתנו, ולאפשר לכם לדעת מה הם מרגישים. השנה היו הרבה מאוד תפקידים רבי עוצמה שהצליחו בכך. הביעו חמלה עוצרת נשימה.

אבל הופעה אחת השנה הממה אותי, נעצה קרס בלבי, לא מכיוון שהייתה טובה. לא היה בה שום דבר טוב, אבל היא הייתה יעילה, והצליחה במטרתה. היא הצחיקה את הקהל שאליו יועדה, והאנשים חשפו את שיניהם. זה היה רגע שבו מישהו שביקש להתיישב על הכיסא המכובד ביותר בארצנו חיקה עיתונאי נכה, אדם שהוא גובר עליו במעמד, בזכויות יתר, בכוח, וגם ביכולת להשיב מלחמה שערה. זה פשוט… שבר לי את הלב כשראיתי את זה… ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר מכך, כי זה לא היה בסרט, זה קרה בחיים האמיתיים, והרצון הזה להשפיל, כשעושה את זה על במה פומבית אדם רב עוצמה, מחלחל לתוך החיים של כולם, כי הוא מעניק היתר לאנשים אחרים לנהוג באותה צורה. חוסר כבוד מחולל חוסר כבוד. אלימות מחוללת אלימות. כשאדם חזק מנצל את כוחו כדי לפגוע ולהתעלל באחרים, כולנו מפסידים.

אוקיי, צאו עם זה לדרך.

טוב, זה מביא אותי אל העיתונות. אנחנו צריכים שהעיתונות הערכית והמוסרית תביא לכך שמי שיש לו כוח ייאלץ לתת את הדין. העיתונות חייבת לחשוף כל שערורייה מקוממת. לכן האבות המייסדים קידשו בחוקה את העיתונות וקבעו שתהיה חופשית. אז אני פונה אל עיתונות החוץ של הוליווד, המפורסמת בכך שהחלימה, ומבקשת את כולנו כאן, בקהילה שלנו, להצטרף אלי ולתמוך בוועדה להגנה על עיתונאים, כי חשוב לנו שהם לא יירתעו,  והם יזדקקו לנו, כדי שנגן על האמת.

ועוד דבר: פעם הסתובבתי בסט של סרט וקיטרתי על משהו  – שניאלץ להמשיך גם בזמן ארוחת הערב, או על שעות העבודה הרבות, משהו כזה, ואז טומי לי ג'ונס אמר לי – איזו פריבילגיה יש לנו, שאנחנו שחקנים, נכון?

כן. זאת בהחלט פריבילגיה, ועלינו להזכיר אותה זה לזה, וגם את האחריות נובעת מהאמפתיה שאנחנו מפעילים. כולנו צריכים להתגאות מאוד בעבודה שהוליווד מכבדת כאן הערב.

חברתי היקרה, המנוחה, הנסיכה ליה, אמרה לי פעם: "קחי את לבך השבור, ועשי ממנו אמנות".

לעברית: עופרה עופר אורן

האם אפשר להתווכח עם הצלחה? הספר הבחורה על הרכבת מככב כבר תשעים וחמישה שבועות ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס", שם הוא מוגדר "מותחן פסיכולוגי שמתרחש בפרברי לונדון, גדוש סיבוכים ובגידות". הבחורה על הרכבת נמכר ברחבי העולם במיליוני עותקים, ולאחרונה עובד גם לסרט קולנוע.

נראה כי עלילתו של הבחורה על הרכבת קיבלה השראה מסרטו של היצ'קוק, "החלון האחורי". שם מתפענחת תעלומת רצח שנחשפת לעיניו של צלם עיתונות שרגלו נשברה. עד שיחלים ויורידו לו את הגבס הוא נוהג לשבת במשך שעות ארוכות ליד החלון, להשקיף על הבית השכן ולהבחין במעשים מפוקפקים המתרחשים באחת הדירות.

בספר שלפנינו הרמזים נגלים לעיניה של רייצ'ל, צעירה אנגלייה מובטלת, אלכוהוליסטית וגרושה, שנוהגת לנסוע ברכבת למרכז לונדון פעמיים ביום, הלוך ושוב, כדי שפיטוריה לא ייוודעו לחברה המאפשרת לה לגור בביתה. הרכבת חולפת בכל פעם ליד פרבר בשולי העיר, סמוך לרחוב שבו רייצ'ל גרה בעבר. כדי שלא להביט בחלונות ביתה לשעבר, שם חי עכשיו הגרוש שלה עם אשתו השנייה, מתמקדת רייצ'ל בבית סמוך, משקיפה על בני הזוג שגרים בו, וממציאה לעצמה סיפורים על חייהם הנפלאים, כך היא בטוחה.

ואז מסתבר לה מי הם באמת: בחדשות מודיעים כי האישה, מייגן, שעליה נהגה רייצ'ל לצפות מהחלון ברכבת, נעלמה. מכאן ואילך מתפתח סיפור המתח: מה קרה למייגן? האם ברחה מבעלה? או שנרצחה? ואם כן, מי רצח אותה?

רייצ'ל הלוזרית העלובה, המשמינה, המצחינה מאלכוהול, נעשית מעורבת יותר ויותר בסיפור. יש לה דעות על גיבוריו, היא מתקרבת אליהם, ובשלב מסוים נהפכת לחלק מהמתרחש, לא עוד צופה מהצד.

פולה הוקינס, שהבחורה על הרכבת הוא ספרה הראשון, מצליחה בהחלט ליצור מתח. סיפור העלילה חולף בין הדמויות השונות: רייצ'ל, אנה – אשתו השנייה של בעלה −  ומייגן, הנעדרת. כל אחת מהן מספרת בגוף ראשון על מה שקורה לה, ומאחר שבראשו של כל פרק יש תאריך, קווי העלילה נפגשים בשלב מסוים. סיפורה של רייצ'ל, הבחורה ברכבת, מתחיל שנה אחרי ראשית סיפורה של מייגן, שגם אותה אנחנו לומדים להכיר מקרוב.

הוקינס מצליחה לא רק לעורר מתח  − וזהו בלי ספק המרכיב החשוב ביותר במותחן – אלא גם לעורר בקורא פקפוקים: האם לבטוח בגיבורה שתיינית, שהתנהגותה סותרת לכאורה את אמינותה? מה פשר האלימות המילולית והפיזית שהיא מפגינה? מדוע שנסמוך על עדותה ועל הבטחותיה? יש בספר היפוך של הטכניקה שבה מספר חושף בלי דעת בפני הקורא את האמת המרה על עצמו. בספר שלפנינו רייצ'ל אינה מסנגרת על מעשיה ועל התנהגותה. אדרבא, היא הקטגורית החמורה ביותר של עצמה, והשאלה שצריכה להישאל היא האם היא מאמינה לעצמה, והאם אנו הקוראים צריכים להאמין לה.

בסופו של דבר, כמו בכל מותחן טוב, מתבררים כל המהפכים ומתחוורות כל הטעויות. וכמו תמיד, הפתרון נגלה כמובן מאליו, וברור שלא הייתה שום אפשרות אחרת, כי היו די ראיות להוביל אליו.

המונולוגים השונים של הדמויות, המלווים כאמור בתיעוד התאריכים שבהם הם נמסרים, יוצרים תחושה שההתרחשויות עכשוויות, לא כמבט בדיעבד, אלא כמשהו שקורה בזמן הקריאה, ולכן יש בהם כוח. כך מתאפשר גם "מונולוג" שנושאת אישה שתירצח בסיומו של אחד הפרקים. מאחר שהסיפור מתרחש "עכשיו", הנרצחת יכולה "לספר" לנו  על רגעי חייה האחרונים.

הבחורה על הרכבת הוא ספר שיכול בהחלט להתאים לימים שבהם יש צורך במזון קל לעיכול. הוא אינו תובעני, סיומו מנחם ומרגיע כיאות, וגם אם לא נשארים ממנו משקעים, אפשר להיעזר בו כדי לברוח מהמציאות. השאלה היחידה היא, אחרי שכל מיליוני העותקים נמכרו והסרט יצא אל האקרנים, אם עדיין יש בכלל מישהו שטרם קרא את הספר או צפה בו בקולנוע, וכבר חרץ עליו דעה.

"כשהייתי בת שבע וחצי, נאנסתי. הכרתי היטב את האנס. אושפזתי. האנס שוחרר מבית הסוהר. באותו לילה מצאו אותו מת. במשטרה טענו שהוא נבעט למוות. הייתי בת שבע וחצי. חשבתי שאני זאת שגרמה למותו של האיש, כי ציינתי את שמו. זה מה שילדה בת שבע וחצי הייתה מסוגלת להבין. ואז הפסקתי לדבר. במשך חמש שנים לא דיברתי. אבל רְאו הנה שוב, איך מעַז יוצא מתוק. במשך אותן חמש שנים קראתי את כל הספרים שהיו בספריית בית הספר. בספרייה של הלבנים. שיננתי את מחזות שלמים של שייקספיר, וחמישים מהסונטות שלו, שיננתי שירים של אדגר אלן פו, את כל שיריו, ומעולם לא שכחתי אותם. שלטתי בלונגפלו, בגי דה מופסאן, בבלזאק, ברודיארד קיפלינג. כשהחלטתי לדבר, היו לי הרבה דברים לומר, ודרכים רבות להתבטא. […] ניצלתי מהאפשרות להיעשות אדם ציני. לא נהפכתי ממי שאינה יודעת מאומה, למי שאינה מאמינה במאומה. ניצלתי בזכות האילמות, והצלחתי לשאוב די הצורך ידע מתוך המחשבה האנושית, מהאכזבות ומהניצחונות, כדי לנצח בעצמי," כך סיפרה הסופרת והמשוררת מאיה אנג'לו בוועידה שנערכה ב-1988, עשרים ושש שנה לפני מותה. שמה של הוועידה היה: "לעמוד בפני הרוע". כשדיברה, ליוותה אנג'לו את המילים שאמרה בשתיקות מהורהרות, בחיוכים קלים שהייתה בהם מידה מסוימת של אירוניה והרבה חוכמה. אם היה זה וידוי שהשמיעה בפניה קהל שומעיה המרותקים והמהנהנים, נראה שלא התקשתה לנסח אותו, אבל הזיכרון שהעלתה באוב על מה שהתרחש בחייה לפני למעלה מיובל שנים המשיך בלי ספק להכאיב לה.

אכן, כמו שציינה, היו לה, למאיה אנג'לו, הרבה דברים לומר. בחייה כתבה ופרסמה תריסר קובצי שירה, שבע אוטוביוגרפיות, ספרי פרוזה, מחזות, תסריטים וספרי ילדים. היא הייתה מעורבת פוליטית בתנועה לזכויות האדם והאזרח, ופעלה לצדו של מרטין לותר קינג. גם עם מלקולם אקס, מנהיג השחורים המיליטנטי, הייתה מיודדת. כמו כן הייתה מאיה אנג'לו רקדנית − למדה מחול אפריקני ומודרני והופיעה במחזמר בברודווי, זמרת – היא הקליטה שירי קליפסו, ומלחינה שחיברה פסי קול לסרטי קולנוע.

קשה ליישב את כל הישגיה עם החיים שהועידה לה ילדותה: לא רק האונס שעברה, אלא גם הטלטלות הרבות שעברה בין הוריה הגרושים, הבן היחיד שילדה מחוץ לנישואים, כשהייתה רק בת שבע עשרה, קשיי הפרנסה שהתמודדה אתם, הכורח לעבוד כטבחית, והעיסוק שלה בזנות, עליו העידה באחת האוטוביוגרפיות שכתבה.

מתוך כל אלה היא הפציעה והגיעה עד לעמדה של מי שהוזמנה לקרוא שיר שכתבה בטקס ההשבעה של ביל קלינטון לנשיאות. אחד משיריה הוא "אתעלה", (כאן בתרגומי):

אתעלה

אִם תִּכְתְּבוּ עָלַי בְּסֵפֶר
שֶׁקֶר מְעֻוָּת, חֹלֶה,
אִם תִרְמְסוּנִי בְּעָפָר,
אֲנִי כָּמוֹהוּ אֶתְעַלֶּה.
כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירָחִים
בְּוַדָּאוּת שֶׁל הַגֵּאוּת
כְּמוֹ כֹּל תִּקְוָה שֶׁמְּפַכָּה
אֲנִי עוֹד אֶתְעַלֶּה.
זֹאת חֻצְפָּתִי שֶׁמַּרְגִּיזָה?
מַדּוּעַ כֹּל הַדִּכָּאוֹן?
הַאִם כִּי מִנְהָגִי כְּמוֹ מִי
שֶׁנֵּפְט נִשְׁאַב לָהּ בַּסָּלוֹן?
אוֹתִי לִרְאוֹת שְׁפוּפָה רְצִיתֶם
רֹאשׁ מֻרְכָּן, מַבָּט נִשְׁבָּר,
גֵּוִי כָּפוּף מֵרֹב דְּמָעוֹת,
מֻתֶּשֶׁת כְּבָר מִבֶּכִי מָר.
גַּאֲוָתִי כֹּה מַרְגִּיזָה?
לֹא, אַל תִּקְחוּ אֶת זֶה קָשֶׁה,
אֲנִי צוֹחֶקֶת צְחוֹק רָחָב,
בְּגִנָּתִי מִכְרוֹת זָהָב.
גַּם אִם תִּיּרוּ בְּמַבַּטְכֶם
אוֹ בְּמִילָה שֶׁתְּכַלֶּה,
בְּשִׂנְאַתְכֶם אִם תִּקְטְלוּ,
כְּמוֹ הָאֲוִיר עוֹד אֶתְעַלֶּה.
מִינִיּוּתִי כֹּה מַטְרִידָה?
כַּמָּה מַפְתִּיעַ, הֲלֹא כֵן,
לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת כְּמוֹ
עִם יַהֲלוֹם בֵּין יְרֵכַי.
מִתּוֹךְ בִּקְתּוֹת שְׁפֵלוֹת שֶׁל פַּעַם
אֶתְעַלֶּה,
גַּם מֵעָבָר נָעוּץ בִּכְאֵב
עוֹד אֶתְעַלֶּה,
אֲנִי הִיא יָם שָׁחֹר שֶׁמְּפַזֵּז לוֹ, עֲגַלְגַל,
אֲנִי תּוֹפַחַת וְגוֹאָה, עוֹלָה כְּמוֹ גַּל,
אַשְׁאִיר לֵילוֹת שֶׁל פַּחַד מֵאָחוֹר
וְאֶתְעַלֶּה
אֶל שַׁחַר כֹּה צָלוּל וְכֹה  טָהוֹר
עוֹד אֶתְעַלֶּה
אָבִיא עִמִּי מַתְנַת אָבוֹת,
חֲלוֹם שֶׁל עֶבֶד וְתִקְווֹת,
וְאֶתְעַלֶּה
וְאֶתְעַלֶּה
וְאֶתְעַלֶּה

זהו שיר שיש בו מחאה, לגלוג והתרסה. האישה השחורה, שאחד מאבותיה היה עבד, מציגה בפני שומעיה את כוחה, ומתעמתת עם החשש שלהם מפניה. הם מבקשים להכאיב לה ולפגוע בה, אבל היא חזקה, כמעט מתרברבת ביכולתה לגבור על הפוגעים בה. היא מתפארת במיניותה, באופן שבו היא רוקדת כאילו מונח בין ירכיה יהלום יקר. הם מצפים להכניע אותה, אבל היא נוהגת כמי שיודעת היטב שכל העוצמה נתונה בידיה: מתהלכת, כאילו שבסלון ביתה פרצו בארות של נפט, צוחקת, כאילו שבגינתה יש מכרות של זהב. היא עשירה משומעיה וגאה, והיא מקניטה אותם, כי נראה ששום דבר שיעשו לא ישפיל ולא יפחיד אותה. היא כוח טבע – ים, גאות, גלים, היא דומה לגרמי השמים. גם אם יפילו אותה, תתרומם ותתעופף, כמו העפר שממנו נוצר האדם, כמו האוויר עצמו.

שוב ושוב היא קובעת ומבטיחה שלא משנה מה יקרה: היא עצמה תקום ותתעלה, מעל הפוגעים בה, מעל המצוקות. לא רק לעצמה היא מבטיחה להתעלות, אלא גם לאותו עבד אומלל, אחד מאבות אבותיה, שעוצמתה הנוכחית היא תקוותו הכמוסה שלא אבדה, גם אם הוא איננו עוד. העבד חלם על שחרור ועל כוח, היא, הצאצאית שלו, תגשים את החלום.

כשקוראים את ההבטחה החוזרת של מאיה אנג'לו להתעלות, ואת חייה המוכיחים כי היכולת לעשות זאת קיימת, אי אפשר שלא להיזכר בדברים שאמרה מישל אובמה באחד הנאומים המרשימים ביותר שנשאה: "כשהם יורדים נמוך, אנחנו מתעלים". ייתכן, ואף סביר להניח, שאובמה שאבה השראה משירה של מאיה אנג'לו.

למרבה הצער, האצילות של דבריה, עוצמתם, הנחישות שבה ביטאה את הרצון להתעלם מכל מה שוולגרי ואלים, מכל אלה ש"יורדים נמוך", כוונתה להתעלות מעל השקר והגסות, מתוך אמונה שרוח האדם ושאיפתו אל הנשגב חייבת לנצח, נחלה לעת עתה מפלה. כבר עתה אפשר לראות כיצד משפיעות עמדותיו הגזעניות והסקסיסטיות של הנשיא האמריקני הנבחר על המציאות. יש ראיות מדאיגות להתגברותם של פשעי שנאה ובריונות ולשיח חברתי אלים ומסוכן. אין לציבור בעולם כולו, לא רק בארצות הברית, אלא לפעול כדי לוודא שהמפלה תהיה זמנית בלבד, כדי שניווכח, בטווח הארוך, בצדקת דבריהן של מישל אובמה ושל מורת הדרך שלה, מאיה אנג'לו, וביחד אתן − להתעלות.

Maya Angelou

"יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד; אפילו יינצל מישהו,  העולם לא יאמין לו. אפשר שיחשדו, יתווכחו, ההיסטוריונים יחקרו, אבל לא יהיו ודאויות, כי נשמיד את ההוכחות יחד אתכם. והיה אם תישאר הוכחה כלשהי ומישהו מכם ישרוד, יאמרו הבריות שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שאפשר יהיה להאמין להם: יאמרו, שאלה גוזמאות של תעמולת בעלות הברית, ויאמינו למי שמכחישים הכל: לנו ולא לכם. אנחנו נכתיב את סיפור המחנות".

חיילי אס-אס באוזני אסירים.

מתוך השוקעים והניצולים, פרימו לוי, עם עובד. לעברית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

I sommersi e i salvati  ,Primo Levi

הסרט הרומני "בגרות" נעטר בשבחים רבים. כך למשל זכה הסרט בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן ב-2016.

לטעמי פגמיו  גוברים על מעלותיו.

הסרט מציג לכאורה עמדה מוסרית וערכית שאין כל קושי להבינה. גיבורו, רופא בשם רומיאו, שב ומסביר כי לפעמים התוצאה חשובה יותר מהדרך. אנו נתבעים להכריע אם העמדה הזאת ראויה. רומיאו חדור מטרה. הוא שואף לשלוח את בתו היחידה ללמוד בקיימברידג', והוא קרוב מאוד למימוש השאיפה: הבת בעצם כבר התקבלה שם ללימודי פסיכולוגיה. עליה רק לעמוד בהצטיינות בבחינות הבגרות, בתום לימודיה בבית הספר התיכון בעירה, קלוז'. משם הדרך אל העתיד שהאב מועיד לה סלולה, לכאורה. אבל משהו משתבש: מישהו תוקף את הבת בדרכה אל בית הספר שבו היא אמורה להיבחן. בשל הטראומה שעברה ספק אם תצליח בבחינה. מכשול גדול ניצב אם כן בין האב לבין שאיפותיו. כי זאת יש להבין: הבת עצמה כמעט אינה שותפה לחלומותיו של אביה. במרוצת הזמן הצופה מבין שהיא משמשת לו בעצם כמעין מכשיר שבאמצעותו ינסה לפרוח, להסתלק מרומניה, כפי שכבר עשה בעבר, אבל שב, לצערו. הוא מתעב את ארצו, רואה את כל מה שפסול בה, וחולם על העולם האידיאלי הקיים, כך הוא משוכנע, במקומות אחרים.

מה יעשה עתה האב, כדי שתוכניותיו יצאו לפועל? חרף נטייתו לנהוג ביושר ובהגינות, הוא מתפתה לפעול באורח לא חוקי, כדי להבטיח את הצלחתה של בתו. הקונפליקט המוצג הוא מוסרי. האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מוצדק להרחיב את טווח ההתנהגויות, לנהוג בצורה מושחתת, כדי להצליח במימוש מטרה ראויה כשלעצמה? זאת בהחלט סוגיה שראוי לדון בה.

הבעיה לדעתי היא שהסרט אינו עושה זאת באופן משכנע. האב מוצג כגבר שתלטן שרואה את המציאות אך ורק מנקודת המבט של עצמו. הוא קובע מה יקרה, והוא מכתיב לכולן את ערכיו ורצונותיו. היינו אמורים אולי לחוש קורת רוח כשבסופו של דבר העריץ נוכח שאינו יכול להשליט כל הזמן את רצונותיו, בלי להתחשב באחרים. היינו אמורים אולי לחוש שמחה לאיד, להיות מרוצים מכך שהנשים שבחייו מתקוממות, בסופו של דבר, ומעמידות אותו "במקומו". הבעיה לטעמי היא שלא חשתי שום הזדהות עם אף אחת מהדמויות. גם לא עם מישהי מהנשים. שום דבר שהיה קורה לכל אחד מהאנשים הללו, כולל הרופא, לא היה משנה לי כהוא זה. הריחוק המנוכר של הסרט מגיבוריו חותר תחת אמירתו. אם אף אחד מהאנשים לא נעשה חשוב רגשית לצופה, היצירה מחמיצה את העיקר.

הפריעה לי גם התחושה שאיני מאמינה למה שמתרחש לנגד עיני. רומיאו רופא? קשה להאמין. אמנם הוא מגיע מדי פעם לבית החולים, לעתים נדירות, יש לומר, אבל גם אז לא נראה שהוא יודע משהו. הוא נראה כמו שחקן ש"מציג" רופא. לא רואים אותו בפעולה. אין לו מושג מה מתרחש סביבו. כך למשל, כשאחד הפציינטים הכי חשובים שלו מת, הוא לא יודע על כך. לעינינו מופיע שחקן מגושם שמדקלם משפטים ומחזיק קלסר, רק משום שכך הורה לו הבמאי.

גם הדמויות הנשיות השאירו אותי, כאמור, אדישה לגמרי. ממש לא אכפת היה לי מה יקרה לבת חמוצת הפנים, לרעיה היגעה, האפופה עשן סיגריות, למאהבת שקשה להאמין לתשוקתה הסוערת. לא האמנתי לרופא ולמאהבת כשזאת ביקשה ממנו לשמור על בנה, כי היא "צריכה ללכת לרופא", והוא אינו שואל אותה אף שאלה, אינו מביע שום עניין. לגמרי לא היה חשוב לי להבין מי ניפץ את חלונות ביתו של רומיאו. הסרט נפתח בחידה אבל אינו מספק לה פתרון, אלא רק, אולי, רמז כה קלוש, עד שלא בטוח שהוא קיים בכלל. הכול קיצוני, טכני ולא משכנע.

עם כל זאת, יש לזכור שהסרט זכה לביקורות נלהבות, וכאמור גם לפרסים יוקרתיים. מוטב אולי אם כן שהקוראים ילכו וישפטו בעצמם. אשמח לקרוא תגובות ולהבין אם ובמה טעיתי בהתרשמותי ממנו.

ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.

סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.

ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.

מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.

יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.

ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.

סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.

על גב הספר להיות מורה כתוב: "זהו ספר חובה לכל מי שעוסק בחינוך ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם"; אכן, זהו ספר מרתק, ואיני מהססת להמליץ עליו בפני כל מי שעוסקים בהוראה, מורים ומנהלים.

פרקיו של הספר קצרים. את כל אחד מהם מקדים ציטוט או סיפור קצר, וכל אחד מסתיים בכמה שאלות שממקדות את תשומת הלב לסוגיה המתוארת בו, ובכך הוא פועל על פי לא מעט מההמלצות המובאות בו: הוא מסודר ומעורר אמון, כל אחד מהפרקים מפתה ומזמין להיכנס אליו, הוא אינו מסתפק בניסוח של כללים יבשים, אלא מדגים אותם בסיפורים מעניינים, הוא בהיר מאוד, קל להבנה, והוא מספק הרבה עצות שימושיות, שמורה יכול ליטול אותן וליישמן בכיתה כבר מחר.

מעלתו העיקרית, שגם עליה ממליץ המחבר כשהוא מסביר למורים מה נדרש מהם כדי להצטיין בעבודתם, שהוא מעורר השראה, כלומר – נאה דורש ונאה מקיים.

כל אחד מהפרקים מכונה "שיעור", והם נפתחים בשאלה או בהצעה למחשבה. כך למשל "השיעור הראשון" שואל "מהו הייעוד שלכם?" ונפתח בסיפורו המעניין של מתאגרף בשם צ'אק ופנר, ושל שחקן אלמוני בשם סליי. המחבר מצליח להפתיע את הקורא: סליי איננו אלא סלבסטר סטאלון, והסיפור על המתאגרף ועל ההשראה שהעניק לשחקן האלמוני, עד שזה כתב את התסריט לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע, "רוקי", נועד להדגים בפני הקורא רעיון: "לסטאלון היה ייעוד ברור – להיות שחקן." ומוסיף ליאור הלוי וטוען: "חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי 'אינדיאן אופיניין' ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ'רצ'יל היה מתמסר לאמנות הציור שכל כך אהב, והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר?" מטרתן של הדוגמאות בפרק זה לדרבן את הקורא להחליט מה ייעודו. על השאלות המסכמות את הפרק כדאי בלי ספק לכל מורה להשיב לעצמו: האם אתם אוהבים ללמד? אילו אנשי חינוך ומנהיגים חינוכיים מעוררים בכם השראה? אילו תכונות עיקריות תרצו לאמץ מהם בעבודתכם בהוראה? וכן הלאה.

כל אחד מהפרקים מציג סוגיה מרתקת: מדוע חשוב שיהיה למורה חזון, ומדוע עליו להיות כזה שאפשר להגשימו? מה חשיבותם של שינויים ומהו התהליך שבהם הם מתרחשים? מי יכולים להיות סוכני השינוי ומי יחבלו בו ומדוע? איך מתאמנים כדי להשתפר? ("השאלה הנכונה שיש לשאול בתחקיר אינה 'מה היה?' אלא: מה היה? למה היה? מה בפעם הבאה אתה רוצה לעשות אחרת?"), מדוע ואיך משתפרים ונעשים מומחים? מה חשיבותה של ביקורת עצמית ושל ידיעת העובדות? (צ'רצ'יל, כך מספר הלוי, התעקש לדעת תמיד את כל העובדות לאשורן, בניגוד להיטלר, שזעם כשהגיעו אליו עם ידיעות מרות. "העובדות טובות מהחלומות", נהג צ'רצ'יל לומר). מדוע חדוות העשייה היא ערובה לשיעור טוב? ("חוויה מיטבית מתארת מצב שבו אנשים שקועים כל כך בפעילותם, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם", וגם "אנשים שמחים ממש כאשר הם יוצרים"), איך שומרים על ההתלהבות? מה חשיבותה של אסרטיביות בניהול כיתה? מה הופך מורה רגיל למורה שמחולל שינוי? מה חשיבותו של מיקוד, ואיך מגיעים אליו? מדוע מוניטין חיובי חשוב למורה, ואיך משיגים אותו? ("השתדלו להימנע מוויכוחים מילוליים עם תלמידים. ויכוח נותן תחושת שליטה וכוח לילד ומסיט את תשומת הלב מההתנהגות שאנו חפצים לשנות או מהשיעור עצמו"), איך מגיעים להחלטות ומה משמעותן? כיצד נוצר אמון ומדוע הוא חיוני? ("ילד שיש לו אמון במבוגר שמולו יפגין יותר סבלנות וריסון עצמי"), מדוע חשוב שמורה לא יאמר וישדר מסרים סותרים? ("ישנם מורים שאינם ערים דיים לכך שתלמידים הם מומחים גדולים בזיהוי סבטקסט"), מה תפקידם של שבחים, ואיך להשתמש בהם בתבונה? מדוע הגבהת רף הציפיות מועילה לתלמידים? ("התלמידים מצפים מאתנו שנצפה מהם"), מדוע ואיך אסור לאבד את קשר העין והלב עם התלמיד, ואיך מקשיבים לו? מדוע "גאוות יחידה" תורמת להישגים לימודיים? ("אם זוכים – בית הספר הופך לבית. אין סיבה לברוח ממנו"), מדוע יש להימנע מתיוג של תלמידים? מדוע השאיפה למימוש עצמי חיונית? איך בודקים אם התלמידים מבינים? איך צוברים מידע על תלמידים, ומדוע וכיצד מידע כזה יכול להיטיב אתם? מה תפקידם של כישלונות? מדוע אסור לשעמם ואיך להימנע מכך? איך מאפיינים את הצרכים של התלמידים? במה שיעור טוב דומה להצגה? איך מעצבים התנהגות של כיתה? מתי בני אדם מצליחים להתאפק? ("חז"ל כבר אמרו, 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. וכיוון שלעולם לא נגיע למקומו, יוצא שחז"ל אולי אכן התכוונו לומר זאת – שאדם צריך להימנע ככל האפשר מלשפוט אחרים"), מדוע "ייאוש אינו אופציה"? במה דומה מורה טוב למאמן טוב? איך מתכננים שיעור מוצלח ואיך שומרים עליו שיזרום? מה חשיבותם של משמעת ושל הפרטים הקטנים? כיצד ומדוע יש להתגבר על כעס? ולבסוף – מה יש בו, במורה המעורר השראה?

כאמור, על כל השאלות החשובות הללו מציע הספר תשובות, עצות ונקודות לחשיבה. הוא דן והופך בהן, ועושה זאת במיומנות ובחן.

כמי שהייתה מורה במשך יותר משלושה עשורים, אין לי ספק שספר כזה היה מועיל לי, אז, בימים שקדמו לפרישה מהמערכת. עתה לא נותר לי אלא להציע אותו בחום למי שעדיין מכינים מערכי שיעור ומתכוננים למפגשיהם עם התלמידים, באהבה, ביראת כבוד, ובכוונה רבה.

"אני מרגישה − גם אם אני שרויה בצער גדול – שהחיים נפלאים", אמרה פעם המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי למראיינת, שעמה הסכימה לשוחח בתנאי שההחלטה על פרסום הריאיון תהיה בידה. את שני אלה, צער המלווה בתחושה שהחיים נפלאים, אפשר לפגוש לא אחת בשיריה.

זלדה הייתה אישה דתייה מאוד. שם משפחתה מבית אביה מסגיר את הייחוס שלה: היא הייתה בת הדודה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, ונמנתה עם חסידי חב"ד. ידוע כי הרבתה להתכתב עם הרבי, אבל לאחר מותה נעלמו מכתביו. יש הסבורים כי יד מכוונת העלימה אותם, אולי כמעין עונש סמוי על כך ששיריה נועזים וחתרניים מדי, לכאורה.

אכן, אדיקותה הדתית לא מנעה ממנה את היכולת והרצון להסתכל על העולם בפתיחות, לראות בו גם את מי שאינם חולקים את אמונתה ואפילו להתיידד עם חילונים גמורים. כך למשל נוצר קשר קרוב בינה לבין משוררת אחרת, יונה וולך, שהייתה כה שונה ממנה: לא סתם חילונית, אלא גם מרדנית, פרועה וקיצונית בהליכותיה. זלדה ניתקה את הקשר ביניהן אחרי שוולך פרסמה שיר מתגרה, שחיברה בו בין מיניות נשית לתפילין. "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה", כתבה זלדה. השיר "תפילין" מתח את גבולות סובלנותה של זלדה עד לקצה, אם כי נטיית לבה, הייתה, כאמור, לפשר בין העולמות.

כילידת אוקראינה − לארץ ישראל הגיעה כשהייתה בת 12 – אהבה זלדה לקרוא ספרות רוסית. על נעוריה סיפרה: "פעם אחת בא בחור שגירשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. סיפרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך להסתיר את זה, כי כל פעילות ציונית הייתה אסורה. כשטיילנו שרנו בקול את המנגינה ובלב את המילים בעברית."  כך − נערה חרדית שמרבה לקרוא ספרות "זרה", וחולמת על פעילות ציונית!

באחד משיריה ביטאה זלדה את השניות הזאת, את השיח הפנימי בין שני כוחות שמן הסתם הכירה היטב:

שְׁנֵי יְסוֹדוֹת / זלדה
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין.

שני ה"יסודות" שהיא כותבת עליהם הם הלהבה המתלהבת והעץ השותק, הנעוץ במקומו, שנראה לה "שַׁאֲנָן" ואפילו "עוֹטֶה גָּאוֹן". השלווה של העץ מטריפה את האש. נכונותו להישאר במקום אחד, להיות תלוי בזולת ובטובו: "בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", מערערת את שלוות נפשה. היא, המאיימת עליו – הרי אם תרצה תוכל לשרוף לא רק "אֶת הַמִּמְסָד" אלא גם אותו! − מנסה להניע אותו, מפצירה בו להתמרד, להתקומם נגד גורלו, לנהוג כמוה, לנוע, להשתחרר. היא משתלהבת, ומשתוללת. והוא? הוא אינו מאבד את שלוותו. בשתיקה גמורה, בינו לבינו, הוא יודע את האמת: גם בו יש רוחניות. כלומר – שאיפה אל המרומם. גם את נפשו מערבל הטירוף המתפרע. אבל הברוש נטוע. הוא אינו יכול − פשוט אינו מסוגל! – לוותר על שורשיו, לנוע הלאה, לדלוק אחרי מציאות אחרת.

נראה כי לא בכדי הלהבה בשיר שלפנינו נשית והברוש גברי. היא אש לוהטת, מתרגשת, מאכלת, הוא זקוף ורם, פאלי, חזק בקור רוחו המאופק. המתרגשת לעומת הנינוח. הלוהטת לעומת השלֵו, זאת ששואפת לחרות, לעומת זה שמשלים עם גורלו.

נראה כי שני היסודות שזלדה מתארת בשיר שלפנינו אינם רק דיאלוג בין שני כוחות חיצוניים. מן הסתם ביטאה בהם את היסודות שהכירה מתוך נפשה: את היציב והמבוסס, לעומת מה שמבקש להתפרע ולאבד את הגבולות. אבל היא, המשוררת החרדית, ידעה לפשר בין שני הכוחות הללו. ידעה להיות תמיד ברוש יציב, רגוע, משלים, להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק, שהרי יש אמנם צער, אבל החיים נפלאים, וגם מי שנטוע במקום אחד יכול לדעת חירות אמיתית – אם יש בו רוחניות ואם כוח הדמיון נושא אותו למרחקים.

זלדה הייתה חשוכת ילדים. מהדירה הירושלמית הצנועה, שבה חיה עם בעלה, חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון, ומתוך חיי היומיום, בלי לצאת למסעות ולהרפתקאות, כתבה שירים שנגעו בנשגב וגם לאחר מותה ממשיכים לקרב לשם את קוראיה.

א. בבית

1. להסתכל החוצה בעד החלון

זו אולי המלצה מובנת מאליה, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה. לביצוע בנעלי בית חמות, כשהידיים בכיסים, והאף כמעט דבוק לשמשה, רצוי של חלון גדול במיוחד הפונה לחזית. לראות את הגשם ניתך על הכביש ומנתר ממנו בקופצנות נמרצת. סילוני המים הלבנים שמזנקים מתחת לגלגי המכוניות. האנשים המצטופפים מתחת לגגון של מוכר העיתונים ממול ומחכים לשוך הסערה. וזה שבכל זאת רץ, עם מעיל העור השחור המשוך לו מעל הראש.

ניואנס: מיקוד המבט לטווח הקרוב יגלה את טיפות הגשם המחליקות על החלון. בזיכרון עשוי אז לעלות שיר של א.א. מילן על תחרות בין שתי טיפות כאלה. בהקשר זה עולה מיד בזיכרון גם ילד שמסתכל בחלון, חולה ("מקורר"), לא הלך לבית הספר. מולו שיממון אפור וריקני של יום חורף, עגום אז, עכשיו מעורר געגועים. אפשר להיזכר גם במשפט של אריך קסטנר: "הצינה הייתה צורבת, ירד שלג סוחף, ומשהשקיף הדוקטור אייזנמאייר בעד החלון, מיד קפאו שני תנוכי אוזניו מקור.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגמה: אנה הרמן

פחמימות ריקות יכולות להעניק את האשליה שהן מזינות, ולהיות מפתות מאוד. למשל, כשהן מגיעות כחטיף עתיר נתרן. כבר בטעימה הראשונה אי אפשר שלא להרגיש שמדובר בעצם בפסולת שאינה נחוצה לגוף, שמוטב להפסיק מיד. אבל הרבה פעמים קשה לוותר. הטעם העז, הפריכות, הצריבה הנעימה בלשון, כמעט מאלצים את היד להישלח שוב ושוב אל השקית. אלא מה? אחרי שהיא מתרוקנת נשארת תחושה של גועל ועמה השאלה − בשביל מה הייתי צריכה לאכול את כל זה?

הרגשה דומה מתעוררת בתום הקריאה של ספר שכתבה ג'ודי פיקו, סופרת אמריקנית יהודיה, שעשרות מיליוני עותקים מספריה נמכרים בעולם. שלושה עשר מבין עשרים ושלושה הספרים שכתבה תורגמו לעברית. Leaving Time  − זמן עזיבה – שראה אור בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה ב-2014 (מאז כבר הופיע עוד ספר שלה), לא הופיע (עדיין?) בעברית.

מבחינות רבות אפשר בהחלט להבין את הצלחתה המסחרית האדירה של ג'ודי פיקו. יש משהו מרתק בכתיבתה, כפי שהיא נחשפת בספר שלפנינו. בכך היא שונה מסופרות אמריקניות אחרות של רבי מכר (למשל ברברה ט' רדפורד, ש"זכיתי" לתרגם ספר שלה והשתאיתי מהרדידות, הקלישאות, ומהיעדר כל ראיה לתחקיר שיעניק תשתית מציאותית כלשהו לכתיבתה. אצל רדפורד, למשל, כשמישהו יוצא למערכת העיתון שהוא עורך היא מסתפקת בתיאור: "הוא עבד קשה מאוד כל היום", ואינה טורחת לספק שום פרט על עבודתו של עורך עיתון או על סדר היום של הדמות שהיא מתארת). אצל ג'ודי פיקו התחקיר נרחב ומקיף, כמעט אפילו מסחרר באוצרות הידע שהיא מעתירה על הקוראים.

במקרה של זמן עזיבה לקחה על עצמה פיקו משימה: לייצג את עניינם של הפילים החיים בטבע, אך הולכים ונכחדים, בשל ציד לא חוקי. עד כדי כך, שלא הסתפקה ברומן, בבדיון, שבו העניקה לפילים מקום של כבוד, אלא הוסיפה בסופו של הספר מאמר בגנות הפגיעה הבלתי פוסקת בהם.

עלילתו של הרומן מתרחשת בחלקה באפריקה, בטבע, ואחרי כן בשתי שמורות, אחת מהן אמיתית וקיימת, שהוקמו בארצות הברית, לשם אוספים פילים שזקוקים לטיפול, ומעניקים להם תנאים קרובים ככל האפשר לבית הגידול הטבעי שלהם. גיבורי הסיפור הם זוג מדענים שעניינם פילים. היא חוקרת את מנהגי האבל, בעיקר של פילות שאיבדו את צאצאיהן, והוא הקים את המחסה לְפילים שסרחו – למשל כאלה שהשתייכו לקרקסים, עד שתקפו מישהו. הם מגיעים אליו, במקום שיוצאו להורג.

כל זה טוב ויפה, ואפילו מעניין. המידע הרב על פילים, אורחות חייהם, המאפיינים שלהם ומנהגיהם,  בהחלט משכנע. גם הדמויות מצטיירות אמינות, ובמשך זמן מה אפשר ללכת שבי אחרי הסיפור ולהיסחף לתוכו, עד שמבינים שמדובר בעצם בקלוריות ריקות.

כי בשלב מסוים מתחילים להופיע פתפותי ביצים. משהו משתבש. כל התיאורים הריאליסטים והמדויקים משתעבדים למיסטיקה זולה ולא משכנעת. לאחת הדמויות יש כוחות על טבעיים. היא מדיום שרואה רוחות, אבל בעצם לא רואה אותן. ואז בעצם – כן. השילוב הזה בין טקסט ריאליסטי לחלוטין לבין מעשי ניסים פשוט אינו מצליח. זה לא הארי פוטר ששם הפנטזיה מצויה בתשתית הסיפור והיא קשורה בהסכם ההתחלתי שנוצר בין הקורא לסופרת. בספר שלפנינו השעיית הספק המתבקשת מאתנו מולבשת מבחוץ ואינה משכנעת.

כך מגיעים לפתרון שמזכיר אופרות סבון אמריקניות שבהן הכול מתהפך. זוכרים למשל את הרגע באחת מאותן סדרות – כנראה "דאלאס" – כשהתברר שעונה שלמה ששודרה לא הייתה אלא חלום של אחת הדמויות, ולכן אפשר להתחיל שוב מכל נקודה שרוצים, ואנשים שמתו בעצם לא, ושהכול עורבא פרח…?

גם בספר שלנו קורה משהו דומה. "מהפך". בסדרות ההן המהפכים התרחשו מן הסתם בעקבות בעיות בחוזה: שחקן כלשהו פוטר או התפטר ולא הייתה בררה אלא "להרוג" או איכשהו לסלק את דמותו, עד שהסכסוך נפתר ואז יכול לחזור. אחד המקרים הקיצוניים התרחש בסדרה אנגלית, "האחים", שהוקרנה בארץ בשנות השבעים והייתה פופולרית מאוד. למרבה הפליאה, באחד מפרקי הסדרה הוחלף במפתיע, ובלי שום הסבר, השחקן שגילם דמות ראשית… המפיקים אפילו לא ניסו להתאים שחקן דומה או לספק סיבה כלשהי לשינוי (תאונת דרכים וניתוח פלסטי? השתלטות של חייזרים? חלום בהקיץ? משהו…?) הם פשוט העמידו את הצופים בפני עובדה. מעתה ואילך זהו אדוארד בשבילכם.

אין להכחיש כי יש משהו מושך בזמן עזיבה. בתחילתו מוצבת מעין חידה בלשית – יש גופה, אישה שנפצעה קשה וברחה מבית החולים, יש זהויות לא ברורות, ילדה שמחפשת את אמה, סבתא שזהותה והתנהגותה עלומות ומוזרות, האם היא באמת הסבתא, מתעוררת פתאום התהייה, ויש ילדה שהתייתמה, ואולי לא? שמחפשת נואשות אחרי אמה. כל זה מסקרן מאוד. רק שכמו בחטיף המלוח, הסוף כל כך מאכזב, הפתרון כל כך מופרך, השיא כל כך מגוחך (בסוגריים –ספוילר: הילדה בת השלוש עשרה שלמדנו להכיר אותה כדמות ריאליסטית לחלוטין היא בעצם רוח רפאים. וכך גם הבלש שהיא שוכרת כדי למצוא את אמה. ואמה, שלכאורה נרצחה, בעצם חיה ונעלמה כי הרגה את מי שרצחה את בתה, אבל גופת הילדה הפעוטה היא זאת שנעלמה; ואת כל העלילה ראתה המתקשרת עם הרוחות שלא ידעה שהיא נפגשת, משוחחת, טסה, נוסעת, צוחקת, מחבקת, לא אנשים אמיתיים וחיים, אלא רוחות רפאים. נו, באמת…!), עד שהקוראת הנאמנה, שצלחה את כל  474  העמודים, שואלת את עצמה, אם הטרחה הייתה שווה. והתשובה: לא. אם כי ייתכן שמעתה ואילך אסתכל אחרת על פילים.

Leaving Time  by Jodi Picoult