דוד אבידן, "יפוי כח": הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת

העובדת הסוציאלית טיפסה ועלתה במדרגות לקומה הרביעית, בבניין נטול מעלית ברחוב שמשון בתל אביב. זמן קצר אחרי שנכנסה לדירה הזעיקה אמבולנס, אבל הרופא שהגיע לא יכול היה לטפל במי שגר שם, או להציל אותו, ונאלץ לקבוע את מותו. את האיש, המשורר דוד אבידן, מצאו שוכב במיטתו, ללא רוח חיים.

הרוחות בישראל סערו כשנחשפו הראיות לייסורים שעברו על אבידן בימיו האחרונים – כל התרופות הפזורות, אי הסדר ששרר בדירה, הבדידות הניכרת לעין. אבל מצוקתו של דוד אבידן כבר הייתה ידועה. כשנה לפני מותו שידרה הטלוויזיה הישראלית כתבה, שחשפה את תנאי חייו הקשים. ידידו, הסופר והעורך, פרופסור גבריאל מוקד, הגיע אליו עם צוות צילום כדי לראיין אותו, אבל אבידן לא הצליח לקום כדי לפתוח את דלת הכניסה. שוטרים פרצו אותה, ובצילומים אפשר היה לראות את אבידן שרוע על הרצפה, מוקף בעשרות תרופות שונות, "זרוקות בכל פינה," כפי שאמרה הכתבת, שדיווחה על מצבו הנפשי "הירוד ביותר" של המשורר. הצלמים, ועמם גבריאל מוקד, לא בחלו גם בפתיחת המקרר, כדי להראות עד כמה הוא ריק מאוכל. במהלך הצילומים התעשת אבידן והצליח להתיישב ולהקשיב לגבריאל מוקד שפנה אל המצלמה ודיבר, סיפר לצופים על מצבו הנפשי הרע של אבידן, על כך שאין לו "שום משענת כספית".

"איפה כל מוסדות התרבות בארץ? איפה משרד החינוך והתרבות? איפה מחלקת התרבות של העירייה?" זעם מוקד. אבידן, נראה באותם רגעים כפוף, פרוע, לוגם מים מכוס שבקושי החזיק בידיים רועדות. מטרתו של הסרטון הייתה להשיג פרנסה בעבור אבידן, מי שנחשב לאחד מגדולי המשוררים בני "דור המדינה", שפרסם עד אז עשרים ושלושה ספרי שירה וזכה בפרסים יוקרתיים על כתיבתו. "הוא אחד המתרגמים הגדולים מאנגלית לעברית שיש," אמר מוקד, ופנה בקריאה –  תנו לו עבודה – הגהה, עריכה, משהו.

"למה לא אמרת שאתה צריך עזרה?" פנתה הכתבת אל אבידן הנבוך.

"לא נעים," הוא השיב.

בתום אותו ריאיון נלקח אבידן לבית החולים לקבלת עזרה ראשונה, אבל סופו העיד על כך שלא היה בה די.

כל השנים היה אבידן ידוע ביהירותו ובאקסצנטריות שלו. הוא נהג להעיד על עצמו שהוא חוצן, נוסע מזמן אחר, חייזר שהגיע מכוכב לכת ששמו אבידנקו, שיש לו יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן, שהוא אדם עליון, איש המאה ה-30, שהוא חש "נוסטלגיה לעתיד, לא לעבר". הוא יצר כמה סרטים קצרים, סרטי מדע בדיוניים, שעסקו בעתיד הרחוק.

והנה, כבר באחד משיריו המוקדמים אפשר להיווכח בפער שבין התדמית הפומבית לאמת הפנימית של המשורר:

ייפוי כוח
   [לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.


בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.


הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.


מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.


רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

את השיר הקדיש אבידן "לכל מאן דבעי", כלומר –  לכולנו. הוא טוען בו כי ההצדקה היחידה לכך שאנו ממשיכים לשאת בעול הגדול של הבדידות והייאוש היא העובדה שאין לנו בעצם שום מפלט. "אין לנו לאן ללכת." תמיד, ובכל עונה, בחורף, כשיורד גשם, בקיץ כששורר חמסין, כשאוהבים וכששונאים – שום גאולה לא תיתכן, כי אין בעולם מלאכים כמו אלה שהופיעו בחלום יעקב, עלו וירדו בסולם, נאבקו בו, אבל גם הובסו והבטיחו הבטחות. לא רק מלאכים אין בעולם. גם ידידי האמת מעטים, ואילו האויבים רבים. רק התשוקה לחיות, להישאר צעירים מתקיימת במלוא עוזה, אבל אין שום תקווה שתתגשם. הגוף מזדקן ואין תכלית לחלומות על חיי נצח, וגם להתפעמות וגם למועקה צפוי רק סוף אחד: אדם צפוי להיפרד מהעולם ולהסתלק ממנו בבדידות הבלתי נמנעת של המוות. זוהי מנת חלקם של כל בני אנוש, לא רק של משוררים עניים וחולים.

השורות החוזרות בשיר הזה "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל, / הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, / שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת" התקבעו בתודעה, ומרבים לצטט אותן גם בהקשר של חיינו בישראל, בימים קשים של אובדן ופחד: העובדה הפשוטה והחותכת, שאין לנו לאן ללכת. לא רק כל אחד מתוך חייו, אלא כולנו כחברה. האם נצליח להשיא לעצמנו סוף טוב מזה שהיה למשורר שהיטיב כל כך לנסח את הייאוש הקיומי?

סיפורו של שיר x net

דוד אבידן מקריא את השיר

3 תגובות על ״דוד אבידן, "יפוי כח": הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת, שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת״

  1. אני זוכרת איך בנעוריי, השיר הזה היה פשוט המוטו של חיי. חשבתי שאכן, "אין לאן ללכת".
    הוא תיאר מצוין בשירו הזה, את חוסר המשמעות של חיי יהודי שלא קשור לבוראו.

    אבל, ברוך השם, הקב"ה ריחם עלי, ואני יודעת שיש, יש לאן ללכת. היהודי שבדוד אבידן ז"ל חש את הכלא של הנשמה בגוף, אבל לא זיהה וחיפש הלאה. רחמנות על דוד "אבידן". זה יכול היות אביו של דן, וגם, אובדן…
    עכשו הוא בעולם האמת, וחי אותה.

    Liked by 2 אנשים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s