מה יכול אדם לדעת על זולתו? בת על אמה? בת של ניצולת שואה על אמה?

מה מכילה שתיקה שנמשכת כל החיים, לא שתיקה אטומה או פחדנית, להפך – שתיקה של אומץ, שיש לה תפקיד: להגן על הבת, לסוכך עליה, ועם זאת – לעולם לא להחליש אותה; תמיד רק לטעת בה ביטחון בעצמה, ביכולותיה, באהבה העמוקה שמלווה אותה בכל עת ולכל מקום.

פרטים מההיסטוריה של האימא אפילו ידועים לבתה, בקווים כלליים: למשל, שהיה לה "בשואה" בן נוסף, בן אחר, ובעל אחר, שהילד נולד ממנו. ששניהם אינם. מה קרה להם? די ברור, הרי – השואה. אז – מתו. זהו. זה הכול, פחות או יותר.

לא רק מה יכולה בת לדעת: מה היא רוצה. או ליתר דיוק: למה היא מסוגלת. עם מה יש בכוחה להתמודד.

היא יודעת שבמגירה של אמה טמון אלבום עם צילומים נושנים, אבל גם אם עולה מדי פעם בדעתה להציץ בו בהיחבא, המעט שהיא רואה מבעית אותה, והיא מחזירה אותו מיד למקומו, לפני שתיכווה.

והנה, בסופו של דבר, בכל זאת מגיע אלינו הספר הזה, של מיכל גוברין, השתיקה של אימא, שכתבה אותו שנים רבות אחרי שגדלה, הייתה בעצמה לאימא, והתייתמה משני הוריה, שניהם בתוך זמן לא רב.

קשה (ואין צורך) להגדיר את הסוגה שבה נכתב השתיקה של אימא: ממואר? פיקשן? גם וגם.

כי אמנם היא מספרת בו על חייה, על המקום של אמה בתוכם, על ילדותה והתבגרותה, אבל ברור לגמרי שלא היא מוקד העניין. כך למשל לנישואיה (וגירושיה) הראשונים היא מקדישה משפט אחד. לנישואיה השניים – פסקה וקצת. את בנותיה אנחנו מכירים קצת יותר, אבל גם אותן רק במעט שבמעט. ובעצם – גם את אביה. וברור לגמרי שיכולותיה כסופרת נכנסות לפעולה במקומות שבהם אי אפשר לתעד. שם היא יודעת לתאר רגשות, מצבים, ריחות, נימות דיבור, דיאלוגים, מחשבות, שאין לה שום אפשרות לשחזר מהמציאות. אבל מה זה משנה? הרי "מיטב השיר – כזבו": אמת אמנותית אינה חייבת להיות אמת עובדתית, והבדיה, כידוע, יכולה לומר אמת עמוקה דווקא באמצעות מה שלא אירע במציאות. מה גם שמה שגוברין מתארת בכישרון מפעים ודאי דומה מאוד למה שקרה בפועל, היא מפתחת תמונות שלמות מרסיסי משפטים ששמעה, ויש לה יכולת מופלאה להפיח חיים במצבים שלא נכחה בהם.

גיבורת הסיפור היא, כאמור, אמה: רינה גוברין, בעבר – רגה טאוב (לבית פוזר), מנישואיה הראשונים.

מיכל, ילידת 1950, "הכירה" את רגה כמובן רק בגרסתה הישראלית כרינה: אישה שעובדת כמורה, אִם כי בצעירותה, עוד אז, בפולין, הכשירה את עצמה להיות עורכת דין; אישה תמירה ויפה, שלבושה תמיד בבגדים נאים ונוהגת לצעוד זקופת קומה, גם כשהיא סוחבת בידיה סלים משוק הכרמל.

יש לזכור שמיכל נולדה רק חמש שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל מבחינתה (ואני מכירה את זה מקרוב, נולדתי שנה אחריה, גם אני – לניצול שואה) מאורעות אותה תקופה נראו תמיד כהיסטוריה מרוחקת, גם אם היא מפחידה מדי. במשך עשרות שנים העזה להקדיש להם רק רגע קל של הרהור; בנתה את חייה במנותק מהוריה (אם כי נשארה אתם תמיד בקשר אוהב). עד כדי כך במנותק, שבשלב מסוים במהלך לימודיה עברה לפריז, לכתוב שם את הדוקטורט שלה.

במשך שנים התנערה גוברין מהעבר של אמה. סירבה לדעת עליו משהו. הדפה אותו, גם כאשר שברי הזיכרונות של האם חלחלו אליה בלי דעת: למשל, צבעי השקיעה שיש להם, כך חשה, משמעות מיוחדת מבחינתה של האימא; או – זיכרון הסנאים שהשתובבו על ראשי עצי ערמון ש"חוללו מהומה וגלי צחוק" ש"הדיהם העליזים הגיעו גם אל הדירה בתל אביב, כשאימא סיפרה עליהם."

את סיפורי האימה חסכה ממנה אמה, אבל כשהפרטים החלו להיוודע לבת, זמן רב אחרי מות האם, כבר לא יכלה להרפות מהחיפוש אחריהם.

מה שהיא עושה בספר שלפנינו משול בעיניי לנס. הספר ארוך: 545 עמ', משלב מסוים הוא נעשה מכאיב וכמעט קשה מנשוא, ובה בעת – אי אפשר לעצור את הקריאה. לא יכולתי להניח את הספר מהידיים, אם כי בשלבים מסוימים בלמתי את שטף הקריאה, כדי שלא ייגמר. למרות הכול. למרות הכאב. כי כל הזמן מתעוררות השאלות – מה קרה לבנה הראשון של אמה? איך אמה ניצלה?

וגם – כי הספר גדוש באהבה ובחוכמה; ביכולת לגעת, וביכולת להבין. הוא עורר בי את התחושה שהוא נוגע בגרעין הטרגדיה, כפי שהגדיר אותה אריסטו בפואטיקה שלו: הפחד והחמלה, שמביאים בטרגדיה היוונית לקתרזיס: זיכוך וטיהור של הרגשות.

הרגע שבו הבינה גוברין שמארק, "הבן של אמה", הוא בעצם – אחיה, עצוב ונוקב כל כך. (אני זוכרת את רגע ההבנה שלי, לפני שנים לא רבות: אהה… בעצם – הם היו אמורים להיות גם שלי: סבתא וסבא ודודה וסבתא רבתא! אבל – אילמלא מה שקרה, הרי בכלל לא הייתי קיימת!)

הכול לופת ובמיוחד – תיאור היחד של בני המשפחה האוהבת, שהתקבצו באוגוסט של שנת 1939 לחופשת הקיץ המשותפת של כולם, ומיד אחריה, החל ב־1 בספטמבר – תיאור ההתדרדרות הלא צפויה שלהם, הצלילה במדרון המזוויע. לא מזמן היו אנשים אמידים ובטוחים בעצמם – לכל היותר הסדירו לעצמם, בתמימות משוועת, ביטוח חיים… והנה הם כבר בתחתית התהום, בגיהינום שמוח אנושי לא מסוגל לקלוט, כי כל פעם נדמה שיותר גרוע לא ייתכן. ומתברר שכן, גם לגיהינום אין תחתית שאפשר להמשיך ליפול אליה.

גוברין מעניקה בספרה קול לא רק לאמה, לאישיותה – לגבורתה הבלתי אפשרית! – ליכולתה לשמור על צלם אנוש גם בתופת, אלא גם לחברותיה של האם: עשר נשים שהיו ביחד, שמרו זו על זו, ונהגו על פי הדרך שוויקטור פראנקל ניסח בספרו האדם מחפש משמעות: "אפשר ליטול מן האדם הכול, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות האדם – לבחור את עמדתו בכל מערכת נתונה של נסיבות, לבחור את דרכו שלו".

"שחקי שחקי כי באדם אאמין, גם ברוחו רוח עז", נהגה רגה־רינה טאוב גוברין (לבית פוזר) לשיר לעצמה. וזאת אולי התמצית.

עם עובד, 2026
עורכים: מאיה פלדמן ויובל שמעוני
545 עמ'