שיעור ראשון בהלכות יו"ש קיבלתי כשהופיע מולי רכב פלסטיני. כבישי הגדה הצרים מחייבים את שני כלי הרכב לסטות קצת ימינה, כדי לאפשר זה לזה לעבור. אך כשהתכוונתי לעשות כך, עצר בעדי אפי. "אתה הבוס, אתה נשאר על הכביש והוא יורד לגמרי". השיעור נמשך. עוד כמה מאות מטרים, והוא קרא "עצור!". מקרר ישן היה מוטל בסמוך לכביש, ואפי חשד שזהו מטען צד. "נקרא לחבלנים?", הצעתי, אבל הוא חייך לשמע תמימותי. "תיכף תראה איך מטפלים בזה". מכונית פז'ו ישנה הגיעה ממול והוא סימן לה לעצור. היו אלה פועלים שחזרו מעמל יומם בישראל. אפי ציווה על אחד מהם לפתוח את המקרר, וזה סירב. התפתח ויכוח, שבו צפיתי ממרחק, ממשיך לדבוק בהבטחתי שלא להתערב. אז יצא מהפז'ו פועל אחר, מבוגר יותר, ופתח את דלת המקרר. התכווצתי במושבי בג'יפ, לא רק מפחד אלא בעיקר מבושה.
עד מהרה התברר לי כי הצנחנים הם עוד הטובים שבינינו. לפני רמאללה, התגלתה במרחק משאית שחנתה בצד הדרך. כשהתקרבנו, ראינו כי היא עמוסה בכלובי עופות, וכי נהגה יושב לידה על הקרקע, כשראשו מורכן. שלחנו חייל דובר ערבית לבדוק מה קרה, והוא חזר מגחך: "גולני בשטח". הסתבר כי חיילי גולני עצרו את המשאית, ועם קתות הרובים פצפצו ראשי תרנגולות שהציצו מהכלובים "כי הן סירבו לשיר את 'גולני שלי'", כך נאמר לנו. בלילה טילפנתי לפיקוד מרכז וניסיתי להגיע למישהו שיוכל לשים קץ לתופעות שכאלה. מישהו אכן הבטיח לטפל בתלונה שלי, וניתק. בשטח לא נראה שהתרשמו במיוחד מאיגרתו של הרמטכ"ל, שאסר על "התעללות, השפלה וביזוי".
מפלגת הפלוגה התמקמה בבית־ספר באחד הכפרים. על הלוח התנוססה רשימה של מבוקשים שהוטל עלינו לתפוס, ועל הכיסאות הכיסאות הקטנים של הילדים ישבו חיילים, עישנו ושתו קפה. על הרצפה התגוללו מחברות של התלמידים שכבר חודשים רבים לא פקדו את בית הספר. העצורים הובלו אל כיתה מרוחקת, ורק מאוחר יותר למדתי כי לפני שנמסרו לידי השב"כ, חיילי המפקדה נהגו במקרים שכאלה להפליא בהם את מכותיהם.
בלילה הבא יצאנו למבצע של לכידת מבוקשים. התקרבנו אל הכפר בדממה, הקפנו את הבתים, ואז פרצנו פנימה. נשים צעקו, ילדים מבוהלים צרחו, ואבות מושפלים ניסו לשווא לשמור על חזות של מכובדות וסמכות בזמן שזרענו מהומה בביתם. באחד הבתים לכד את עיני אבי המשפחה. לפתע הוא אמר לי בעברית: ”למה ככה? למה אתם לא דופקים בדלת כמו בני אדם?"
אחרי שבוע כבר התרגשתי פחות, אבל תהיתי: מה קורה לחיילים המשרתים שלוש שנים בשטחים? שנים מאוחר יותר, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, עתיד להתוודות כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופים בזה". לזכותו, הוא הוסיף אחר־כך: "אני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?"
