כשסיפרתי על הספר הנושא את השם היה או לא היה לשתי חברות קרובות – נשים מבריקות, חזקות ומצליחות מאוד בתחומי עשייה שמצריכים השכלה רחבה ויצירתיות רבה – הגיבו שתיהן באופן דומה מאוד: משהו בסגנון – מי בכלל רוצה להתקרב לדבר הזה?
שתיהן הבינו מיד מה עניינו. גם לי היה ברור במה אני עתידה לשקוע, ובכל זאת, בניגוד לחברותי (שתיהן ניצולות גילוי עריות), הרגשתי שאני רוצה מאוד לקרוא את היה או לא היה. לדעת מה תהיה תשובתו לשאלה הנפיצה והבלתי נסבלת מבחינת נפגעות גילוי עריות: האם הפגיעה התרחשה באמת, בעולם המציאות או שמא "הומצאה", מסיבות שונות?
מי שיקרא מאמר שכתבתי: מה קרה לילדה ששמרה על סוד, ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו יבין את עוצמת העניין שלי בנושא. המאמר הופיע בקובץ עולם בלי סודות, שראה אור בקיץ 2015 בהוצאת הקרייה האקדמית אונו, בעריכתו של פרופסור יובל אלבשן. בקיצור אומר רק שאת אחת המשתתפות בספר היה או לא היה פגשתי בעבר, ורציתי לדעת איזו עמדה תציג מי שידעה אז, אך שתקה והתעלמה, כאילו מעולם לא שמעה.
הספר שלפנינו מרתק. קראתי אותו בנשימה עצורה, בתחושה של מתח גובר והולך, עד לשיא, שהגיע לקראת הסוף. כדי להבין איך ספר עיון יכול להיקרא כמו ספר מתח, יש לדעת מה מבנהו. היה או לא היה מבוסס על סדרה של שבעה ימי עיון במסגרת פורום רב-שנתי שכונה ויניקופדיה (שילוב בין שמו של הפסיכואנליטיקן והתיאורטיקן האנגלי דונלד ויניקוט, לבין המילה אינציקלופדיה), שהתקיים בשנים 2013-2012. בכל יום עיון כזה הרצו בכירי המטפלים בארץ. כל ההרצאות עסקו בהצגת מקרה מאת אנליטיקאי אמריקני בשם ג'פרי פראגר. הלה תיאר אישה, "גברת A", שבה טיפל בסוף שנות ה-90, ואת הטיפול בה הציג בפרק הראשון של ספר שכתב. ב-2011 נתן פראגר את הספר לעפרה אשל, אחרי ששמע הרצאה שהעבירה בכנס בלוס אנג'לס. אשל ביקשה מפראגר רשות להשתמש בחומר הקליני שהציג, והוא היה הבסיס לסדרת המפגשים.
בסוף הסדרה הגיע גם ג'פרי פראגר עצמו לארץ, והשתתף בפאנל שבו הגיב על הדברים שאמרו המרצים.
אחת מהן, שילי ורדימון, "סיכמה" את דברי המרצים שהופיעו בכל אחד מהמפגשים, הגיבה אליהם, וגם הוסיפה משוב על התגובות שנראו ונשמעו בקהל. בעיני הסיכומים הללו לא היו נחוצים בדרך כלל, אלא כאשר תרמו לחוויה, לדוגמה: בחלקים שבהם תיארה ורדימון את שפת גוף ואת נימות קול של הדוברים ושל המגיבים מקרב הקהל, ואת האווירה הכללית. התיאורים הללו עוררו בי כקוראת תחושה כאילו הייתי ממש שם, מעורבת בהתרחשויות, רואה ושומעת. ועם זאת, יתרונה של הקריאה בספר, במקום ההאזנה להרצאה, ברור: יכולתי לעצור את השטף, לסמן שורות, לשרבט רעיונות ותגובות, שאלות וקריאות של כעס, עלבון, הסכמה. אכן הספר מלא וגדוש בסימונים, הערות, סימני שאלה וקריאה, פרצופונים עצובים ומחייכים. כעבור שלושה ימי קריאה הספר החדש לגמרי, שהוזמן בטלפון ישירות מהוצאת כרמל (בחנויות לא מצאתי אותו), נראה כבר כאילו עבר תלאות. ואכן כך היה: מסע מרתק, מייסר, משמח ומרגיז, מעודד, ומעורר רצון לצעוק (כפי שעשיתי באמצעות העיפרון), להודות, להזדהות, ובעיקר – להסתקרן: מה יביא אתו המרצה החדש? איזו נקודת מבט אחרת, מקורית, מעניינת?
שכן זה ייחודו הרב של הספר: כל אחד מהדוברים הפליא להסתכל בעיניים אחרות על אותן סוגיות עצמן, באורח מפתיע ומעורר מחשבות.
בפתח הדברים הציגה עפרה אשל את הנושא. בין היתר תיארה את אחד המפנים הדרמטיים ביותר שעברו על עולם הפסיכואנליזה: המעבר החד של פרויד מ"מודל הטראומה", לפיו, כך סבר, מטופלים רבים עברו פגיעה מינית טראומטית, ל"מודל דחפי", לפיו מדובר בפנטזיה של מיניות ילדית. זאת השאלה המהותית, הניצבת בבסיסו של הספר: היה או לא היה? מציאות או פנטזיה? טראומה או משאלות לא מודעות?
השאלה מובילה כמובן לשפע של אפשרויות מורכבות, הנוגעות באופן שבו יש לנהל את הטיפול במי שמביאה לחדר הטיפולים את גילוי העריות שעברה.
בשלב מסוים בהצגת המקרה סיפר פראגר שהמטופלת, המכונה "גברת A", החלה לחשוד שאביה פגע בה כשהייתה בת שנתיים.
לא אביא כאן את כל פרטי הצגת המקרה, אבל כן אבקש להתעכב על ניסוח אחד, זניח לכאורה, שמופיע בדבריו של פראגר – משהו שאיש מהמרצים לא ציין: "היא החלה לכתוב מכתבים לילדה הקטנה בחלום, במאמץ לחשוף את האמת אודות מה שקרה בינה לבין אביה" (ההדגשה שלי.)
זוהי בעיני התבטאות אומללה, שיכולה, כשלעצמה, לשקף תפיסה מעוותת ומקוממת: מה שקרה בינה לבין אביה, כותב פראגר. לא מה שאביה עולל לה. כלומר, כך אפשר להבין, היה שם מעין קשר מיני הדדי, משהו שהתרחש "בין" אדם בוגר לפעוטה בת שנתיים שהוא אביה! אצלי ניסוח מעין זה מפעיל מיד את כל פעמוני האזעקה, עוד לפני התגובות, ההסברים והפרשנויות, ומותיר אותי חשדנית מאוד, כלפי המטפל.
פראגר מסביר כי חווה את תיאוריה של המטופלת שלו "כלא אותנטיים", בין היתר – כי לא היו קוהרנטיים, כמו זיכרונות אחרים שהביאה לטיפול. ויש לו הסבר: הוא רואה ב"טענות" שלה התקפה על הטיפול. הוא טוען נגדה שהיא "חוותה את הטראומה הנזכרת כאילו הייתה עכשיו הקורבן שלה, כי "ההווה התמזג עם העבר," ומתנגד בעיקשות להסכים עם האפשרות שאביה של גברת A באמת פגע בה. לדעתו עמידתו האיתנה, המתנגדת להסכים עם האפשרות שהמטופלת עברה גילוי עריות, היטיבה אתה, כי אחרי תקופה של התנצחות ביניהם היא נסוגה מכך, וכשנפרדו סיפרה לו על חלום שבו גיהצה את שמלת החתונה שלה. פראגר משוכנע שהחלום מעיד על הצלחת הטיפול: הכול בא על מקומו בשלום, ויש אפילו סוף מהאגדות: חתונה. המסך יורד. (על סוף אגדתי בדוי כזה, שבו מטפל מתיימר, למעשה – משקר! – העדתי כאן).
לשמחתי הרבה, אף אחד מהמרצים לא קיבל את הגרסה של פראגר, וכאמור – כל אחד מהם הביא לדיון נקודת מבט שונה ומרתקת.
אנסה לתת על קצה המזלג משהו מדבריהם. כמובן שאלה רק נגיעות קלות, ומוטב לקרוא את ההרצאות המלאות, כדי לעקוב אחרי המהלכים שבאמצעותם פיתחו את התיזות השונות שהציגו.
יעל דשא, שמאמרה מופיע ראשון בספר, פותחת, למרבה השמחה וההקלה, בדבריה של נגה, מטופלת שלה: "בתור 'בוגרת' פגיעה מינית הידיעה של 'היה' כלל אינה מנחמת" (וזאת בתשובה לתפיסתו של פראגר כאילו גברת A "נזקקה" לתחושה שאביה פגע בה כדי לחוש מיוחדת ומנוחמת). "אדרבה", מוסיפה נגה ואומרת דברים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם: "יותר קל היה לי לחשוב שהמצאתי ושאני מטורפת, מאשר שהדבר אכן התרחש."
יעל דשא מחזקת את דבריה של נגה: "חובתו של כל מטפל, ולו רק מחמת הספק, לאפשר זכות קיום לאפשרות שאכן היה. הדיפה והתעלמות הן התעללות נוספת," ומסבירה כיצד נוצר פיצול בנפשה של נפגעת: הכורח להיכנע למבוגר הפוגע יוצר כניעה והזדהות, הפנמה של תחושת האשם, וניתוק, שרק הוא מאפשר לנפגעת להמשיך לתפקד. היא מראה כיצד הטיפול אמור להבנות מחדש את החוויה הטראומטית, ולשקם את תהליך העדות "שהתמוטטה במהלך ההתעללות". לשם כך המטפל חייב להאמין, ולשמש למטופלת עֵד: לראות את מה שהאם הנעדרת סירבה לראות. לשמוע את מה שהמטופלת לא עיבדה באמצעות מילים, שטרם היו לה בגיל שבו נפגעה, ולעבור אתה את תהליך האבל.
צביה זליגמן שבאה אחר יעל דשא הסבירה גם היא את החשיבות של היות המטפל עד שמאזין "באופן פתוח", בניגוד לפראגר שהציג האזנה ופרשנות חשדנית, בין היתר מכיוון שהגיע עם פרדיגמות מוכנות מראש, ולא היה מוכן לקבל שום פגיעה בהן. למשל – את האפשרות שגברת A באמת נפגעה, ושלא הקשר הטיפולי, שאותו היא מנסה כביכול להרוס, עומד במרכז העניין.
אורית נווה מנסה להבין את מצוקתו של פרופסור פראגר, שהרגיש לדעתה מותקף במהלך הטיפול, וחש "שעליו להישאר בשליטה ושאסור לו להיכנע". היא כמובן משתדלת לראות אותו, אבל אני, הקוראת, רוצה לזעוק – אז הוא עכשיו במרכז? שוב? הוא "מותקף"? והמטופלת שלו "מזמינה בכוח את המטפל להיות עמה"? אבל לא, אין עילה לכעס: נווה ממשיכה ומתארת את המטופלת כמי שמשוועת להכרה, למבטו החומל, האוהד, המאמין, של המטפל, ולא להתנצחויות ולמעין קרב של "הורדת ידיים", שבו הוא ניצח: "המטפל והמטופלת נלחמים על האמת שלהם", כותבת נווה, ומתעורר שוב הרצון לצעוק – איזו זכות יש למטפל להילחם במטופלת שלו? לשם כך הגיעה אליו? כדי שיכניע אותה? נווה, אינה מסכימה עם פראגר, היא רק מתארת את עמדתו, ומראה את השחזור המתעלל שפראגר יצר: בילדותה נאלצה גברת A לוותר על עצמה ולהיכנע לאמה, ובטיפול היא נאלצת לחזור על אותו דפוס, הפעם עם המטפל.
חיותה גורביץ הציגה נקודת מבט חדשה: לדעתה השאלה המרכזית הייתה צריכה להיות לא "היה או לא היה?", אלא "מה היה?" שכן ברור לה לגמרי שהגברת A עברה טראומה בילדות. בעיניה, בניגוד לפרופסור פראגר, ההיזכרות אינה "מעוז האירוע הטראומטי המוקדם", וזאת משום ש"האירוע נטול ייצוג", עקב גילה הצעיר מאוד של הנפגעת. גורביץ' היטיבה לתאר את ההתנגשות בין הצורך ב"חיבור רך" שמביע ילד, לבין הפירוש המיני של שפת התשוקה שהוא פוגש אצל המבוגר הפוגע, והראתה כיצד המטפל אינו יכול לעשות את עבודתו כהלכה, כל עוד אינו "מכיר באימפקט הטראומטי שלו עצמו" – עוד נקודה מעניינת וחשובה מאוד.
אפי זיו ניסתה להבין מדוע בכלל עוסקים באינטנסיבות כזאת בהצגת המקרה של פראגר, שהרי כל הדוברים עד כה הסכימו בכישלונו. האם יש בכך מעין נחמה של מטפלים נוכח רשלנות של מישהו שאינו הם עצמם? ואולי זהו צורך שלהם לחוות דיסוציאציה לנוכח "זוועות כאלה", שהרי לדיסוציאציה יש תפקיד: "היא נוצרה כי לא ניתן היה לשאת את המציאות". זיו מדגישה: כל כך הרבה מטופלות נותרו בבדידותן, חשו שהמטפלים בגדו בהן, "סירבו או נכשלו מלראות"! (אני מבקשת להזכיר כאן שוב את "מה קרה לילדה ששמרה על סוד", שמתאר בגידה כזאת, ומפרט אותה!).
בהקשר זה מתארת אפי זיו את המטופלת המפורסמת של פרויד, דורה, שבניגוד לגברת A סירבה להיכנע, ועזבה את הטיפול "בטריקת דלת". כותבת אפי זיו – "הדרמה של לחיות עם הזיכרון של גילוי עריות בתוך סביבה שלא יכולה לשאת את הידיעה, מאלצת בחירה בין שתי הוויות בינאריות: להפוך להיות בת מורדת, מופרעת, מפריעה (כמו דורה), או להירדם אל תוך הדיסוציאציה (אולי כמו גברת A)". איזה ניסוח מרתק ותמציתי, שמכיל אמת עמוקה ומשמעותית כל כך!
בעז שלגי שולח מבט אל הטראומה הוודאית שגברת A עברה, זאת שאף אחד מהדוברים לא הפנה אליה עד אז את הזרקור: יחסיה עם אחיה הבוגרים וחבריהם, שחשפו אותה בילדותה המוקדמת לפעילות מינית פרועה, מלווה בשימוש בסמים ובאלכוהול. כשקוראים את דבריו קשה להבין איך אף אחד אחר לא הדגיש את ההיבט הזה, אבל כאמור, זאת בדיוק גדולתו של הספר: כל דובר מפתיע עם קול חדש ושונה מקודמיו.
הדובר הבא, דני לוי, הראה כיצד קיבעון של המטפל, שאינו מבחין בין תיאוריה לאמונה, יכול לפגוע בטיפול, כי תיאוריה אפשר להמיר, אבל "האמונה לא תאפשר את ההחלפה באמונה אחרת, מאחר שפירוש הדבר השמדה."
מכאן עבר לוי אל הסוגיה של "היה או לא היה", ותיאר את המחלוקת ששררה בין פרויד לבין אחד מתלמידיו, פרנצי, שאותו פרויד הוקיע, כי המשיך להחזיק בתיאורית הטראומה גם אחרי שפרויד זנח אותה ו"הוציא" את הפגיעה מהמציאות אל הפנטזיה.
"מה יש בו בשדה הזה, שכל כך מטלטל? שמביא אותנו להילחם זה בזה עד חורמה? שגרם לפרויד לפגוע כל כך קשה בפרנצי, שהביא להשתקה כל כך עוצמתית של רעיונות ואנשים?" שואל לוי. כלומר – לא רק נפגעות נסערות מהשאלה "היה או לא היה". גם את המטפלים השאלה מטרידה בעוצמות מלחמתיות, אם לשאול מילה מתיאורו של לוי.
בהמשך דבריו מתאר לוי את שלושת הצדדים המתקיימים בעת פגיעה של גילוי עריות: הקורבן, שנאלץ להתמודד עם תוצאות הטראומה ועם ההשתקה, התוקפן, שמסרב לקחת אחריות ומשתדל לערער את אמינותו של הקורבן, והמתבונן מהצד (בדרך כלל –האימא), שמתעלם ונמנע מהתערבות.
בנקודה אחת אני חולקת על דני לוי. אחרי כל ההסברים המופלאים שלו, הוא פוסק שלדעתו גברת A לא עברה התעללות מינית, כי, לדבריו, מטופלים מעדיפים לייפות את העבר, לשפר את הדימוי של ההורים – הפוגע והמתעלמת. אני מבקשת להזכיר את הדברים שאתם פתח את חלקו בדיון: אל לו למטפל להתקבע בתיאוריות שנהפכות לאמונות. והרי הכלל שציין בדבר רצונן של נפגעות "ליפות" את ההורים אינו חייב להיות נכון. גם לא קביעתו שלפיה המטופלת תתנגד ותתקשה מאוד לחשוף את האמת. לא כל נפגעת תנהג כך, ולא בכל מקרה. הכול תלוי בהרבה גורמים. למשל – באיזה גיל התרחשה הפגיעה. באיזה שלב בחייה נמצאת הנפגעת. יש כל מיני אפשרויות: נפגעות שמכחישות; נפגעות שרק רוצות כבר לספר למישהו, כי כאב הפגיעה כבר עולה על גדותיו; נפגעות שתמיד ידעו וזכרו לפחות חלק מפרטי הפגיעה שעברו, אבל לפני הטיפול עדיין לא הבינו את מה שידעו; ויש כאלה ששכחו (כלומר –הדחיקו), ונזכרו. "אין זה אופייני שמטופלים יתחילו את התהליך בהצהרה ברורה וחד משמעית כפי שעשתה המטופלת", כותב דני לוי, ושוב כדאי להזכיר לו: הנה אתה מציג כלל. והרי אפשר כך, ואפשר גם אחרת. האופן שבו הדיבור על הפגיעה התעורר אינו מוכיח מאומה!
עם זאת, מצאתי ערך רב בתיאור השלבים של התקיפה שמביא לוי, כדלקמן: התוקף יוצר אצל הקורבן בלבול וחוסר אונים, פועל כדי להרוס את תחושת האוטונומיה שלה, מבודד אותה, ולבסוף – מאלץ אותה לשתף פעולה. מדהים להיווכח שוב ושוב עד כמה המנגנונים האלה אוניברסליים וחוזרים על עצמם. כאילו שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר לתוקפים, שם שיננו את דרכי הפעולה ואפילו את שפת הפוגעים, שגם היא משותפת להם.
"צריך להיות מוכן לחוות חוסר ידיעה, בלבול, איום וסכנה", טוען לוי בהמשך, ומתכוון למטפלים שצריכים "לוותר על מה שיודעים וללמוד מן המטופל על חוויותיו, גם אם הן סותרות את מה שאנו יודעים ומאמינים בו", ובכך הוא צודק לגמרי.
שרי עוז הציגה סוגיה מעולמם של מטפלים: חששם מפני תביעה על רשלנות בטיפול. כדי לתקף את דבריה סיפרה עוז על "חוזה טיפולי" שמטפלים מסוימים נהגו לערוך עם מטופליהם (ואפילו, במקרים מסוימים, להחתים אותם עליו!). על פי החוזה, שמעורר בה מורת רוח רבה, המטופלים מתחייבים להתייעץ עם המטפלים "לגבי כל פעולה שהם עושים בחייהם", וגם להימנע "מכל פעולה דרמטית לפני קבלת אישור מהמטפל". הדברים הללו צלצלו בתודעתי כמו גונג ענקי, שכן היו מוכרים לי מאוד. לא כתבתי עליהם במאמר על הילדה ששמרה על הסוד, אבל הכרתי היטב את החוזה החד-צדדי הזה, שנקבע בשעתו כתנאי לטיפול!
לא עלה אז בדעתי שהמניע הוא חשש מפני תביעה. חשבתי שיש בו איזשהו היבט טיפולי, ולא העליתי בדעתי לפקפק אחריו ולתהות מדוע נדרש.
הייתה, אגב, התניה נוספת: אין לספר לאיש, לעולם, על מה שמתרחש בחדר הטיפולים!
במבט לאחור הסעיף הזה נראה לי בעייתי במיוחד. נדמה לי שאין צורך להכביר במילים ולהסביר איזה טריגר יכולה לעורר הדרישה ההיא לסודיות-בשניים.
בהמשך הדגישה שרי עוז נקודה חשובה נוספת בעניין פגיעתם של האחים בגברת A, בהיותה ילדה: פגיעה מינית בכלל, וגילוי עריות בפרט, אינם מתרחשים רק במגע גופני. (ג'ודית הרמן מיטיבה להראות זאת בספרה Father Daughter Incest, המוכר פחות מספרה הידוע מאוד, טראומה והחלמה). גם כשילדה נחשפת לתכנים מיניים, בלי שיתקיים מגע גופני כלשהו, מדובר בפגיעה!
לא נגעתי כאן בהרצאותיהם של כל המשתתפים, כי בשלב זה אני רוצה לחזור אל השאלה העוברת כחוט השני לאורך כל ההרצאות: "היה או לא היה?" המטפלים שדיברו חזרו באופן גורף אל תיאורית הטראומה המקורית של פרויד. למרבה ההקלה, נראה שה"בון טון" הטיפולי הרווח כיום הוא להאמין למטופלת (ולדחות, למשל את אסכולת "הזיכרון המושתל". עד כדי כך שאחת הדוברות, אפי זיו, אפילו סיפרה שמלכתחילה הודיעה שלא תשתתף בכנס אם יעסוק בשאלת הזיכרונות המושתלים.)
פרופסור פראגר, שהגיע בסופו של התהליך ונשא את דבריו – הציפייה להם היא שעוררה בי את המתח והסקרנות – היה מאכזב מאוד. אני – ולא רק אני, חלק מהדוברים הגיבו באותו אופן – תפשתי את דבריו כאטומים וכמתנשאים. לרגעים דיבר כסוציולוג, אפילו כאנתרופולוג שמגיע לישראל הלא-מתקדמת מאמריקה המתקדמת, שם יש מקום רב לשיח על זיכרונות כוזבים. פראגר הופתע מכך שבישראל טרם ניתקו מהשיח על טראומה, ותלה זאת, בלי היסוס, בטראומה הלאומית של השואה. כאמור, לא רק אני התאכזבתי מדבריו. הוא לא נסוג כמעט משום חלק בטיפול. שוב חזר על התפיסה כאילו זיכרונה של גברת A בדבר גילוי העריות שעברה לא נועד אלא כדי להרוס את הטיפול שהעניק לה. הוא הופתע מאוד מכך שכל הדוברים צידדו בתפישתו הראשונית של פרויד, ונטו להאמין שפגיעות של גילוי עריות אכן מתקיימות במציאות. מה שאותי, לעומת זאת, שימח מאוד. ראיתי בהסכמה הכללית הזאת יכולת אמיתית לאמפתיה ולראיית האחר, שאותה הפגינו כמעט כל הדוברים. בעיני פרופסור פראגר היה בכך אות לחשיבה לא מפותחת די הצורך.
בעניינה של גברת A אני רוצה להוסיף: אמנם, כמו ששרי עוז אמרה, המטפל אינו נדרש לחפש ראיות, אבל בעיניי הראיה לפגיעה קיימת. לא רק זאת של האחים, אלא גם זאת של האב: הוא טען שאינו זוכר שפגע בבתו כשהייתה בת שנתיים, אבל גם לא הכחיש שייתכן שזה אכן קרה. את הפגיעה, וגם את השכחה, ייחס לאלכוהוליזם שלו!
חלק מהדוברים סברו כי ההודאה ששמעה גברת A, לא הטיפול שהעניק לה פראגר, אפשרה את השיפור במצבה הנפשי. אורית נווה ראתה בדבריו של האב לקיחת אחריות מסוימת, בניגוד לעמדתו של מטפל שרק "מטיל את האחריות המלאה על המטופלת."
לדעתי הדברים שאמר האב הם הודאה ווידוי. כן, גברת A. היה. ועוד איך היה!
אני חייבת להוסיף את הקושי שחשתי עם כמה מהדברים שאמרה עפרה אשל. שילי ורדימון דיווחה עליהם בפרק "סקירת מפגש 3, השתגעות בחדר הטיפולים": "עפרה אשל פתחה את הדיון במחשבות משלה והדגישה כי אותה מעסיק תפקיד המטפל מול שאלת ההכרעה בין היה או לא היה. לדעתה קשה לשים את שאלת ההכרעה לגמרי בצד [ההדגשה שלי] כשמדובר בנושא של טראומה מינית, הנוגעת למציאות ממשית. עדות, אמרה, היא עדות למשהו שהיה, והשאלה אם היה או לא היה היא, עבור המטופלת, גם שאלה של שפיות מול הזיה […] דומה היה שלרגעים ספורים כולנו נעים באזורי דמדומים אלה שבהם, כדברי אשל, גם מטפל וגם מטופל 'דופקים את הראש בקיר'. אזורים שבהם כבר לא ברור מה קרה ומה קורה, מה צריך לעשות ומה מקבל מקום – המציאות הפנימית או זו החיצונית, ומה ההבדל ביניהן."
בפרק "סקירת מפגש 4: שירת הסירנות של התוקפן" נמסר כי עפרה אשל "ביקשה מאפי זיו שתוסיף עוד על המקום של הלא-ידוע ושל החשד בטיפול." זיו, כך דווח, השיבה לה יפה: "קודם כל יש להתייצב מול החשד המתעורר בנו בלי להתמסר לו", והוסיפה: "אני מחשידה את החשד ואת עצמי בתוכו".
בעניין הזה, ה"חשד" שהמטפל חש, אמרה שרי עוז שמטפלים אינם אמורים "לחפש עדויות חיצוניות לנרטיבים של המטופל", אלא לעבוד עם התכנים שהוא מביא, כי בכל מקרה הם משקפים את האמת הפנימית שלו.
על כל אלה – החשד, תחושת ההשתגעות של המטפל, ההצעה לעסוק רק במה שמכונה "האמת הפנימית" – אני מבקשת להגיב מתוך ההתנסות שלי.
שורדת של גילוי עריות חייבת לקבל מהמטפל שלה בחזרה את המציאות. דברים בנוסח "אפשר להאמין לך לא שזה קרה באמת, אלא רק שאת מאמינה שזה מה שקרה" כבר שמעה, מן הסתם. לעתים רחוקות – מהתוקף, שמנסה להמשיך לבלבל אותה. לרוב – מהדמות הנוספת: מהעומדת מהצד, המתעלמת, המזייפת: האימא. זאת ש"מוכנה" כאילו, אבל לא בדיוק, "להאמין" אבל רק בתנאים שלה. משפט נוסח "אני מאמינה שאת מאמינה שזה קרה" (או בגרסה המטורפת, שמצוטטת מהעולם האמיתי, שם הושמעה: "אני מאמינה לעצמי ולמה שאני יודעת") יכול להטריף את דעתה של הנפגעת. הוא מחזיר אותה אל עולם שכולו הסוואות, שקרים, אי ודאויות, בלבול – העולם שיצר התוקף (בשיתוף פעולה עם המתעלמת!), כדי לגרום למותקפת להיות חסרת אונים ופגיעה, טרף קל ולא מסוכן. אין בעניין הזה שום מקום ל"אולי". רק ל"כן. כן. זה קרה לך," שוב ושוב. כמה פעמים שנדרש. עד שהעולם ההפוך יתיישר, עד שהפוגעים ייקראו בשמם הנכון והמדויק: פוגעים, רעים ופושעים. רק כך תוכל הנפגעת לחיות.
"ההזדהות עם התוקפן היא תופעה המקיפה לא רק את העמדה הנפשית של מטופלינו, כי אם גם את העמדה הנפשית של מטפלים לא מעטים. אולי גם מטפלים מוצאים את עצמם שונאים את הקורבן לרגעים, מהופנטים על ידי שירת הסירנות של התוקפנים הפנימיים והחיצוניים", כותבת שילי ורדימון בכנות מרגשת.
בהקשר זה התרגשתי במיוחד לקרוא את דבריו פרנצי: "האנליטיקאי צריך להפוך ל'אחר המבועת', ולאפשר בכך להשפעת הטראומה לפרוץ את הגבולות בין אנליטיקאי למטופל, בין עבר והווה".
בדיוק כך!
על עצם העובדה שהספר ראה אור, שהוא נגיש לציבור, אני שמחה מאוד. שירי ורדימון ציטטה בפרק הנושא את הכותרת "זו ששותקת בתוכנו – בעקבות מפגש ה'ויניקופדיה' החמישי" דברים שאמרה לה יעל בנאי, אחת הפסיכולוגיות שהשתתפו בכנס: "'הסטטיסטיקה אומרת כי מבין קהל המאזינות והמאזינים […] יש גם מי שעברו פגיעות מיניות וגילוי עריות. מה פשר השתיקה שלנו אודות זאת? מה החוויה של מי שיושבת ומאזינה לדיון המלומד אודות טיפול רווי כשלים בטראומה מינית? […] מה זה אומר עלינו, שאנחנו שוכחים זאת? מפצלים את המציאות למטפלים ולמטופלים, לתיאור מקרה ודיון, ושוכחים שבמציאות הדיכוטומיות אינן נשמרות, כי אם מתערבבות, ושאיננו מתעמקים פה בסוגיות תיאורטיות, כי אם על עצמנו אנו מדברים".
הדברים הללו מדברים מאוד אל לבי. כולנו שם: מטפלות שהן גם מטופלות, ומטופלות לשעבר, שיכולות להיתרם מהשיח ולתרום לו.
החיבור השני משעשע לא פחות: את "התנצלות בשם הבטלנים" באנגלית "An Apology For Idlers" כתב רוברט לואיס סטיבנסון לפני שהתפרסם בזכות ספר ההרפתקאות שלו, אי המטמון והנובלה האלגורית המקרה המוזר של ד"ר ג'ייקל ומר הייד. סטיבנסון, הסופר המצליח כל כך, מסביר בחיבורו כי "ספרים הם טובים דיים, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים", וטוען כי חבל לו לאדם להפנות את גבו "לכל ההמולה והפאר שבעולם האמיתי". לאורך כל החיבור הוא משבח את מי שבורחים מלימודים. אלה מעדיפים להתבטל, במקום ללמוד מקצוע שוכבים ליד גדת נחל, שם הם לומדים "כיצד נוהגים אנשים כמוני, […] היכן אורבים בדרך סבכים וביצות כעורות, וכן איזהו המקל הטוב ביותר לנדודים, כי מי ששוכב ליד הנחל יכול ללמוד את השיעור החשוב מכולם, זה שנקרא 'שלווה' או 'שביעות רצון'". בחריצות יתר, "עמלנות קיצונית", הוא רואה "ליקוי בכוח החיות", לעומת "כישרון לבטלה שמעיד על תיאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית". מי שמסור מדי לעסקים יזניח בלית ברירה דברים רבים אחרים, חשובים הרבה יותר. אנשים תאבי חיים ועליזים קורנים רצון טוב ומאירים את סביבתם, גם אם אינם מסוגלים להוכיח את משפט פיתגורס, הוא גורס, וכך, חרף החשד שהוא עצמו שקד היטב על כל מה שכתב, הוא אכן משמח את הקורא, ממש כמו האנשים שאותם הוא מתאר בחיבה.
