"הבעיה היא שגם אם השמאל הרדיקלי צודק וישראל באמת נעשית למדינה בלתי נסבלת, מסקנותיה המעשיות של המערכה הפוליטית והתעמולתית שמנהל כאן השמאל זה שנים אינן ברורות. וכי מה אמורים לעשות אותם אזרחים שמסכימים עם ביקורת השמאל? האם עליהם לעזוב בהמוניהם? לחכות בשקט להתנגשות האלימה הבאה? להגר לגרמניה? להמיר את דתם לאסלאם? להיות שוב למיעוט נרדף שחושש ללא הרף לחייו ולזכויותיו? מה אמורים לחשוב ישראלים הגונים ותומכי שלום שמגלים לפתע שכדי לשמוע על אנושיותם בעיני עצמם ובעיני האליטה הערכית והתרבותית המנהיגה אותם הם נדרשים לוותר על ארצם ועל ביטחונם האישי והלאומי? לכל מי שעיניו בראשו ברור כי הציבור הישראלי לכוד כרגע בידי שלטון שנראה לכאורה יציב אך מוביל לאסון. האם האסטרטגיה הנכונה ביותר היא להטיל מורך וייאוש בלבו? לשכנע אותו שמוטב לעבור לפולין או לברלין? ואולי נכון יותר לפעול מתוך מעשיות פוליטית במטרה נחושה להחליף את שלטון הימין בעזרת הכוחות הפוליטיים האפשריים, הנראים כרגע כמתגלמים במפלגות המרכז החדשות? ייתכן שזה הפתרון היחיד שיאפשר לבסוף את הורדת הימין מן השלטון ואת חידושה של הנורמליזציה בישראל, אלא שכדי לפעול כך השמאל צריך לא רק לוותר על טהרנותו האידיאולוגית, אלא להאמין באופן בסיסי בלגיטימיות של מדינת העם היהודי, גם אם הוא עדיין מחזיק בביקורת ובשאיפה לתיקון".

את הדברים הללו כותבת צביה גרינפילד בחלקו האחרון של ספרה החדש,  התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל שראה אור לאחרונה.

עניינו של הספר במה שמתרחש ממש בימים אלה. אמנם ההתפתחויות האחרונות בציבוריות הישראלית – ההפגנות בפתח תקווה ובשדרות רוטשילד, כמו גם "חוק ההמלצות" – אינם מופיעים בו, אבל כל שאר העובדות המוזכרות לגמרי עכשוויות (למשל – אבי גבאי כבר יושב ראש מפלגת העבודה). הספר, אם כן, אקטואלי מאוד. הוא פונה אל הקוראים ומנסה לשכנע אותם לנקוט את דרך הפעולה הנכונה ביותר, להערכתה של הכותבת, כדי, לא פחות מאשר להציל את מדינת ישראל מהכליה הצפויה לה, לדברי המחברת, אם לא יעשה הציבור את הצעדים הנדרשים, שאותם היא מתארת.

צביה גרינפילד כיהנה כחברת כנסת מטעם מר"צ (במשך שלושה חודשים בלבד), בכנסת ה-17 (שהושבעה ב-2007). היא אישה דתית. מוצאה ממשפחה חרדית. שתי העובדות הביוגרפיות הללו – מר"צ ובית חרדי, נראות סותרות, ומעידות בלי ספק על דמותה יוצאת הדופן של גרינפילד ועל אורח המחשבה העצמאי והמקורי שלה.

ספרה החדש מרתק, אם כי הוא כולל חלקים שבלי ספק יקוממו עליו לא מעט אנשים. בבסיסו משרטטת גרינפילד סכמה מאוד פשוטה וברורה, שקשה להתווכח אתה: לטעמה במצב העניינים הנוכחי יש בישראל שני כוחות קיצוניים שמשרתים לכאורה מטרה הפוכה, אבל בעצם קצת דומה (וששניהם מסכנים את עתידה של המדינה): הימין המתנחלי שואף לא רק להמשיך להחזיק בשטחי הגדה המערבית, אלא גם לספח אותם, ולהפוך אותם לחלק ממדינת ישראל (כמו שהגולן סופח). מהצד השני, מי שנמנים עם מה שגרינפילד "השמאל הרדיקלי" שואפים להביא לכך שישראל תהיה למדינת כל תושביה, כולל הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.

הימין הקיצוני אינו  מתכוון, לדברי גרינפילד, להעניק זכויות שוות לתושבים הערביים שיסופחו למדינה. השמאל הקיצוני מתכוון כמובן שיתקיים שוויון מלא בין יהודים וערבים.

גרינפילד מסבירה את הסתייגויותיה וחששותיה מפני מדינה דו לאומית – תחושות שבלי ספק משותפות לישראלים רבים. ברור לה שבמדינה כזאת יהיה עד מהרה רוב פלסטיני, ושהיא תעבור לשלטונו.

אי לכך הפתרון הנכון היחיד מבחינתה הוא זה הנושן, והאבוד, לכאורה: שתי מדינות לשני עמים. רק הוא יבטיח את קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, לצד פלסטין הריבונית.

גרינפילד מתקוממת נגד העמדה של אנשי השמאל הקיצוני הסבורים כי חשוב יותר לפתור את העוול שנגרם לפלסטינים מאשר למצוא את הדרך המעשית ולהגיע להסכם שלום בין שני העמים. היא רואה בעמדה הזאת הצטרפות לפוסט קולוניאליזם המערבי, שהוא בעיניה צבוע ומתנשא. למשל, אותם פוסט קולוניאליסטים, המשתמשים לדבריה בלשון של תקינות פוליטית, דוגלים ב"זכותם התרבותית" של העמים שהשתחררו מהקולוניאליזם לדכא נשים ולהט"בים ולטפח עוני ובערות. גרינפילד פוטרת בקלות רבה מדי את הדיכוי הקולוניאליסטי, ועושה זאת בנימה כמעט מלגלגת: "כעת, בעידן הפוסט-מודרני והפוסט-קולוניאלי, הגיע סוף סוף תורם של 'חלכאי ונדכאי הארץ' האלה להשתחרר ולצאת נגד מדכאיהם" היא כותבת, כאילו מדובר בהמצאה ולא במציאות.

מצד אחד, היא מדגישה את העוול שנגרם לפלסטינים נטולי הזכויות, והיא נחושה בדעתה שיש לתקן זאת, ומהר ככל האפשר, לא רק לטובתם, אלא גם לטובתנו. מצד שני, היא מסרבת לקבל את התפיסה שמוטב לה למדינת ישראל לוותר לגמרי על קיומה. גרינפילד מכירה בעוול של 1967, אבל לא בזה של 1948, ומסרבת לקבל את התפישה של השמאל הקיצוני לפיה "ישראל היא לא רק סיפור של כישלון […] אלא סיפור של פשע." איך, היא תוהה, בהתחשב בהיסטוריה המוכרת לנו, יש מי שסבורים כי "אפשר להשאיר את היהודים בלי דרך טובה להגן על עצמם"? לטעמה אנשי השמאל הקיצוני מתקרבים להכחשת שואה, רק כדי שיוכלו להצדיק את העמדה שלפיה אין בעצם צורך במדינת ישראל, והיא מתקשה להבין מדוע "בסכסוך ההיסטורי בין היהודים לפלסטינים צודקים דווקא הפלסטינים, ומידת הצדק דורשת כיום שישראל תוותר על דרישותיה". איך ייתכן שאחרי מלחמת העולם השנייה אומות העולם הכירו בצורך של העם היהודי בריבונות ובהנהגה עצמית, ואילו ישראלים (הנמנים עם השמאל הקיצוני) דוחים את הצורך והזכות הללו? איך זה שהם מעדיפים לראות את העם היהודי כמיעוט שנתון שוב לחסדן של מדינות וקהילות אחרות, ומדוע מי שקשובים למצוקתם של הפלסטינים אינם מגלים רגישות דומה כלפי העם שלהם עצמם? האם רק התאבדות לאומית תשיב את הצדק על כנו? היא תוהה, ומתווכחת עם חוקרים כמו ההיסטוריון שלמה זנד הטוען ש"אין כלל עם יהודי", ושכל העניין של קשר של היהודים לארץ ישראל אינו אלא "בדיה ציונית מניפולטיבית". מה יעלה בגורלם של היהודים במדינה החדשה, שישלוט בה רוב פלסטיני? היא שואלת, ומה צפוי להם – נדודים מחודשים בעולם, מחוסרי ההגנה שישראל הריבונית מעניקה לא רק להם, אלא גם ליהודים לא ישראלים?

להערכתה של גרינפילד שני הצדדים, הימין והשמאל הקיצוניים, יביאו, מהר מכפי שאפשר לצפות, לחיסולה של מדינת ישראל. אפרטהייד לא יוכל להתקיים לאורך זמן (אפילו בלי לומר דבר על אי המוסריות שלו!), שהרי ברור שאומות העולם לא יאפשרו אותו, ואין לה ספק שב"מדינת ישראסטין" לא יהיה לתושבים היהודים ביטחון. גרינפילד לומדת מההיסטוריה, מהאנטישמיות, מהשואה, ועומדת על כך שלעם היהודי, כמו לכל עם אחר, יש זכות לריבונות ולעצמאות, כדי שיוכל לשמור על ביטחונו.

גרינפילד אינה חוסכת במילים כשהיא מגנה את המשך הכיבוש ואת מה שמכונה "מפעל ההתנחלויות". השליטה על עם אחר חייבת לדעתה להיפסק, גם מהבחינה המוסרית וגם מכיוון שהיא מסכנת את המשך קיומנו.

עם זאת, היא מנתחת – שמו של הספר מעיד על כך – את הסיבות לקריסתו של השמאל, שלמעשה הקים את מדינת ישראל, אבל נדחק לשוליים מאז המהפך של 1977. היא מסבירה מדוע אותו שמאל מצטייר בעיני חלקים גדולים בציבור כ"מרוחק, קר נפש […] עוין ומתנשא" ומדוע רבים חשים שהוא "לעולם אינו שותף אמיתי לכאבים ולמועקות של עמך ישראל". בעיניה הבנת העניין קריטית לעתידה של המדינה ולאפשרות שפעם נוכל לחיות כאן בשלום ובשגשוג. יש סיכוי שזה יקרה רק אם הציבור השפוי יצליח להפיל את ממשלת הימין, שמובילה את כולנו לאבדון.

גרינפילד משתדלת להראות שיש הבדל בין שמאל מתון לשמאל קיצוני, ולהפריד בין שני המחנות הללו. ההפרדה הזאת חיונית לתזה שלה, כי להערכתה עתידה של מדינת ישראל תלוי בשמאל המתון (ובמה שהיא מכנה "המרכז"). היא מסבירה מדוע לדעתה אבדו מנדטים רבים למחנה השמאל המתון וכיצד התהליך התרחש. להערכתה לא כל הנוטשים עברו ימינה, ורובם מחפשים לעצמם מפלגה שתייצג את עמדותיהם המדיניות. היא סבורה למשל שמצביעים רבים נטשו את מפלגת העבודה בשל התעקשותה של שלי יחימוביץ' להתעלם מפשע ההתנחלויות ולהתמקד רק בסוגיות חברתיות וכלכליות. יחימוביץ' קיוותה למשוך אליה מצביעים ימניים, אבל לדעת גרינפילד מדיניותה הייתה טעות חמורה, שכן שליטתנו על עם אחר היא העניין החשוב ביותר שטעון שינוי, מכל הבחינות – מוסרית, כלכלית, חברתית, ואין "לצפות לשיפור של ממש במצבה הכלכלי של החברה הישראלית כל עוד שאלת גורלם של הפלסטינים לא הוכרעה".

לטענתה, הערכים האוניברסליים שהשמאל נאבק עליהם כבר יותר ממאתיים שנה הם כיום נחלת הכלל. היא מונה בהם זכויות לנשים, התנגדות לגזענות ולאפליה וזכויות לקהילה הלהטב"ית. על קביעתה זאת אפשר כמובן להתווכח. לשאול למשל אם מדינת ישראל דוגלת באמת בהתנגדות לגזענות. ספק רב אם הקביעה הזאת נכונה, ודי אם נציין את היחס המחפיר שזוכים לו כאן פליטים ומהגרי העבודה (ולא רק הם).

גרינפילד דוחה גם את התפישה של השמאל הרדיקלי כאילו ישראל היא חברה "שמצויה כבר עכשיו בתהליכי פירוק וקריסה מוסריים ופוליטיים מרחקי לכת עד שהם מחייבים בעצם את ביטולה המוחלט". היא מאמינה שאם רק נצליח להיפטר משלטון הימין ונגיע להסכם שלום עם מדינת פלסטין שתקום לצד מדינת ישראל, כל שאר הבעיות יוכלו להיפתר. אפשר יהיה להתמסר לבנייה של  חברה טובה וצודקת יותר.

אפשר להתווכח עם המשוואה שגרינפליד מציגה, כאילו כל מי שסבור שמדינת ישראל מצויה על סף קריסה מוסרית מסיק מכך שראוי לבטל את קיומה.

אמנם קולה האופטימי של  גרינפלד מפתה מאוד, אבל למרבה הצער יש עוד כמה בעיות בטיעונים שלה. למשל – הספק אם יש באמת סיכוי לפתרון החד משמעי שהיא מציגה. גרינפילד דוחה אמנם את דבריו של אהוד ברק, שטען בעקבות ועידת קמפ דיוויד שאין פרטנר למשא ומתן, אבל בה בעת היא גם מצטטת את מחמוד דרוויש, שאמר לדבריה כי "שתי מדינות זה הפתרון האפשרי, מדינה אחת זה הפתרון הצודק." האם מרבית הפלסטינים מעוניינים בכלל בהסדר של שתי מדינות לשני עמים?

מכל מקום, הספר שכתבה מרתק. היא מציגה את המורכבות של קיומנו כאן בבהירות רבה. גם אם לא הסכמתי עם כל דבריה,  חשבתי שהם ראויים לעיון ולמחשבה. גרינפילד מגייסת לטיעוניה בין היתר מבט היסטורי, שבאמצעותו היא מנתחת את עליית הנאצים לשלטון (ומראה איך אפשר וצריך היה למנוע אותה!). היא מתפלמסת עם חנה ארדנט ועם העמדות שייצגה (גם עם דבריה בעניין ארנדט לא הסכמתי. צר היה לי במיוחד על הרדוקציה הכמעט מיזוגנית שהיא עושה לארנדט כשהיא "מפרשת" את מניעיה לכתיבה של ספרה המפורסם ביותר אייכמן בירושלים ברצונה של ארנדט למשוך את תשומת לבו של היידגר, מאהבה לשעבר!)  מסבירה מדוע הצבעה למר"צ, שהיא עצמה כיהנה כחברת כנסת מטעמה, תהיה טעות חמורה ובזבוז של כל קול על מי שמסוגלים רק לדבר יפה, אבל אין בכוחם להשפיע על המציאות, ומשרטטת את הכיוון שבאמצעותו אפשר להערכתה להיחלץ מהסכנה הממשית האורבת לפתחנו.

לדעתה למפלגת העבודה אין סיכוי לנצח בבחירות הבאות (היא מסבירה ומפרטת מדוע). מסקנתה: יש לתמוך במה שהיא מכנה "המרכז", כלומר ביאיר לפיד, שמצביעי השמאל אוהבים כל כך לנגח.

לטעמה, גם אם יאיר לפיד רחוק מלהיות מושלם לטעמם של אותם מצביעים, עליהם להבין שהוא היחיד שיש בכוחו להביא לשינוי המיוחל, כי רק לו יש סיכוי ממשי להפיל את ממשלת הימין הקיצונית והמסוכנת כל כך. (השבוע נוכחנו שוב בעוצמת הציניות והמסוכנות של הממשלה: יממה אחרי פגישת נתניהו עם רבני הימין המתנחלי, אישרה הממשלה העברה מיידית של 40 מיליון ש"ח להתנחלויות ביהודה ושומרון. אילו הבטחות קיבלו בתמורה? לא צריך דמיון מפותח כדי להשיב על השאלה).

גרינפילד מקווה ומאמינה שלפיד, בראשה של הקואליציה שיקים, הוא היחיד שיש לו סיכוי לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים, ולהביא להסכם שלום ראוי שיעניק לכולנו עתיד.

דומני שכדאי וראוי להקשיב לדבריה.