"הצלחנו להציל חלקי ארכיון של יצחק אוורבוך-אורפז שנזרקו לרחוב לאחר מותו ונאספו (מפתח ביתו) ע"י עובדי גנזים," הודיע יושב הראש החדש של אגודת הסופרים במכתב שנשלח אל כל חברי האגודה. לפני כחודשיים נזעקו אנשים טובים שנתקלו במקרה בארכיונו של אורפז הזרוק ליד פתח ביתו. הם פנו אל נציגי גנזים ואלה באו והצילו את מה שאפשר היה להציל מהעיזבון הנטוש.

לפני שלושים שנה השתתפתי בסדנת כתיבה בבית אריאלה. אחד המנחים היה יצחק אורפז. חיוור שפתיים, זקוף קומה, חבוש בכובע מצחייה ועטוף בצעיף לצוואר נהג אורפז להגיע אל ראש השולחן, משם ניהל בדיבור תקיף אך מהוסה, כמעט בלחישה, את ההתכנסויות של משתתפי הסדנה. הוא שמר על סדר עבודה קפדני. בסופו של כל מפגש נהג להכריז על יצירתו של מי ידונו בפעם הבאה, ואת המשתתפים שלח לדרכם מצוידים בשאלה הנוגעת בסיפור שעליו עליהם לתת את הדעת. המפגש הבא נפתח בכך שהמשתתפים ניסו להשיב על השאלה שעליה התבקשו לחשוב. אחרי שכולם אמרו את דעתם ניתנה זכות הדיבור גם לכותב. ורק אז, בסופו של דבר, הביע אורפז את דעתו, למעשה קבע את פסיקתו לגבי הסיפור הנדון.

ערב אחד הודיע אורפז שבפעם הבאה ידברו על סיפור שלי. לימים סיפר לי בחיוך ערמומי שהערים על המשתתפים: בכוונה שאל אותם שאלה פרובוקטיבית שבעטיה תקפו את הסיפור – ייתכן מאוד, כך רמז, שניסו לכוון לדעתו וסברו שאינו מחבב את הסיפור שלי. אבל הוא הפתיע אותם. בבוא תורו לדבר הפליג, לשמחתי הרבה בשבחיו. (לימים הוא הופיע בספר הראשון שלי, הפרדת צבעים, שראה אור בעם עובד).

יום אחד, אחרי שהמפגשים בסדנה כבר הסתיימו, העזתי לטלפן לאורפז ולשאול אותו אם יסכים לקרוא סיפור נוסף שכתבתי. הוא הזמין אותי לדירה שבה גר, בבית ששכן ליד עיריית תל אביב מעל הכיכר שעדיין נקראה על שם מלכי ישראל. הוא היה אז בן שישים וחמש. (כמוני כיום…). הייתי צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים. כשהגעתי גישש לעברי בידיו. אמרתי לו רק – "יצחק, אני נשואה…" ידיו הוסגו לאחור ומאז לא קרבו אלי עוד. כמה מבוגר נראה לי אז. וכמה חכם.

עבדתי באותם ימים כמורה בבית ספר ערב בתל אביב. פעם בכמה שבועות הגעתי אליו לביקור, בתום השיעור, בשעה שערב כבר נהפך ללילה. בתום כל פגישה נהג ללוות אותי בצעידתו הזקופה אל המכונית שחנתה בחניון שמתחת לעירייה. רק פעם אחת שאל אותי בחיוך שהייתה בו גאווה גברית כבושה – "אז מה בעלך אומר על הביקורים הליליים שלך אצל הסופר החשוב?…" אבל היה ברור שיש מטרה אחת בלבד לפגישותינו: הקשבתי לו. לפעמים התייעץ אתי בזוטות: למשל – הציב לפני תצלומים שלו שנועדו להתפרסם במקום כלשהו, וביקש שאעזור לו לבחור את הטוב שבהם. אבל לרוב פשוט דיבר. הרבה לספר על ילדיו. על הבן ש – כך אמר לי – סלח לו. על התאומות. ובעיקר על בת הזקונים שאותה העריץ בכל מאודו. על מעשיה ועל ביקוריו אצלה בירושלים. גם על נשותיו סיפר לי. כיצד ההיא כמעט כפתה עליו לשאת אותה וכיצד האחרת תבעה ממנו שיעזור לה בקריירה האמנותית שלה, אף על פי שלא הייתה מוכשרת די הצורך. וגם כיצד עזבו אותו. ומה חש כשהגיע יום אחד הביתה וגילה שנשאר שוב לבדו.

גם על הגותו הרבה לדבר. הצליין החילוני הופיע לא פעם בשיחות. סיפוריו חזרו על עצמם לא פעם, כמעט באותן מילים. רבות סיפר על אמו – האישה שעמדה רוב חייה בחלון וחיכתה. האישה שהעניקה לו השראה בכתיבה. ועל עיר הולדתו דיבר. זאת האמיתית וזאת ההזויה שאותה צייר בסיפורי רחוב הטומוז'נה. הוא כעס על כל מי שלא קרא את כתביו. על המשתתפים בסדנאות הכתיבה שרוצים רק שידברו עליהם, אך אינם טורחים לקרוא את ספריהם של המנחים. על המבקרים שעיניהם טחו מראות. על הציבור שמחפש בידור ומסרב להתאמץ כשהוא קורא. לא פעם דיבר על סופרים ישראלים ידועי שם, הביע את דעתו עליהם, לפעמים בהערכה, לרוב בלגלוג לא מוסווה, לא פעם ברשעות חביבה. וגם נהנה מאוד לשמוע את דברי הביקורות שמתחתי על הכתיבה של כמה מעמיתיו.

כשספרי התחילו לראות אור הבאתי לו בכל פעם עותק מוקדש, והוא היטיב אתי, קרא אותם והגיב כמו מורה לתלמידה שהוא חפץ ביקרה. ועם זאת הייתה בו טינה שלא ידע להסתיר: מה קרה, כך התעוררה בדבריו שאלה מובלעת, שפתאום נשים כותבות ומפרסמות ספרים והגברים כמו מושתקים? בכתיבתו היה דימוי חוזר של אישה דמויות פרה: רכה, דדנית, מניקה, גועה ונטולת מילים. כשפרסם את הכלה הנצחית, זעם כי הספר לא זכה להבנה ולתהילה שהיה ראוי להן לדעתו. הוא סיפר לי על עלם צעיר שפגש אותו ואהב עד מאוד, כי הזכיר לו דמות מתוך ספרו העלם. עם נצנוץ שובבי בעיניים דיבר על מסע דניאל. סיפר איך הגה את הרומן – שעד היום נחשב כספר פולחן לאנשים שהיו צעירים כשראה אור לראשונה.

ערב אחד הגעתי אל יצחק אורפז עם עוגה שקניתי בקונדיטוריה המפורסמת ששכנה אז בגן העיר. יום הולדתו חל באותו יום ולי יצא ספר חדש שהבאתי, כרגיל, עם הקדשה. העוגה רבת השכבות והמעוטרת הונחה בקופסה ריבועית מהודרת. אורפז פתח בפני את הדלת בשמחה, קיבל מידי את הקופסה עם העוגה, הרים את המכסה, השתאה מיופייה המרשים ואז תהה בקול רם מה יעשה אתה, עד שעלה בדעתו רעיון שמצא חן בעיניו מאוד: "מחר," כך הודיע לי, "אני מוזמן לחגוג אצל אחת התאומות. אביא אתי את העוגה לשם!" הוא הכניס את העוגה למקרר, וכמו תמיד הגיש לי על השולחן המוכתם צלחת ובה כמה עוגיות רוגלך שלא הצטיינו בטריות יתרה…

כזה היה. מצד אחד, נדיב ומצד שני מחושב מאוד, שומר על שלו בזהירות.

אני מנסה לדמיין מה קרה לאלפי הספרים שניצבו על המדפים בביתו, מהרצפה על התקרה, מסודרים לפי אל"ף בי"ת. סולם קטן ניצב ליד המדפים, ואורפז ידע היכן למצוא כל ספר שרצה לדבר עליו, או להראות אותו. תוהה איך ארבעת ילדיו נכנסו אל הדירה שהשקיפה אל העץ שעליו נהג להביט, ואיך החליטו שאין להם משהו חשוב לעשות עם הארכיון שלו. האם העלה מישהו מהם ספקות? האם הייתה ביניהם אחידות דעים, חרף פערי הגילאים הגדולים והעובדה שנולדו לשלוש אימהות שונות, וכולם ביחד החליטו לקצר את התהליכים ולהשליך את כל התכולה אל הרחוב, שם ימצאו אותה זרים וייזעקו להציל את מה שעדיין היה שם?

האם אפשר להסיק שהיה בלבם הרבה כעס? או סתם אדישות?

יצחק אוורבוך אורפז זכה ב-2005 בפרס ישראל. טלפנתי אליו לברך אותו, אם כי הקשר בינינו באותה עת כבר הלך ודעך. פעם אחת עוד קבעתי אתו פגישה בבית קפה בגן העיר. הוא נראה שמח מאוד לפגוש אותי, עד שסיפרתי לו שבעוד זמן מה יצטרף אלינו בעלי. אורפז, שכבר היה אז בן שמונים וארבע, נדרך כולו. מאותו רגע לא יכולנו עוד להמשיך בשיחה החביבה שהתנהלה עד אז. מי האיש? תבע לדעת, ומיד הסיק שמדובר ב"מישהו שרירי וחסון" – כך אמר, ספק בלעג ספק בקנאה לא מוסתרת, וביקש להיפרד ממני מיד, עוד לפני שייאלץ להתמודד עם אותו איום גברי.

כעבור כמה שנים, כשהגעתי לסינמטק להקרנה של סרט על חייו, בירך אותי אורפז לשלום, אבל העמיד פנים שאינו יודע מי אני.

ראיתי אותו בפעם האחרונה על המדרגות של בית הסופר. הוא ירד ואני עליתי. שנינו הגענו כדי לבחור ביושב ראש לאגודה. כשמצאנו את עצמנו זה מול זה, פנים אל פנים, הפטיר אורפז, בלי שלום ובלי להתראות, "אני מאחל לך שתבחרי נכון." והלך.

(אוקטובר 2016)