"הדברים האלה בסוף ישפיעו עלייך," יוני אמר לנויה בחדר השינה שלהם. הוא התכוון, שהם יערערו אותה.

"ברור שזה ישפיע עליי." היא קמה מהמיטה בתנועה אחת ופנתה אליו. היא מחתה בכף ידה הימנית מתחת לעין ימין ואז לשמאלית, ואז הפנתה אותה אליו. "זה גם ישפיע עליך, אם תיתן לזה ואם לא. אנחנו כבר לא נהיה אותו הדבר אחרי זה. לא אתה, לא אני, לא אתה ואני, אף אחד לא יהיה. אתה לא יכול לנתק את עצמך מהעולם יוני, גם אם תנסה."

הוא נאנח, מהאף. הוא הסתכל ימינה, אל מחוץ לדלת, ואז שמאלה, והסתנוור לרגע מעוצמת נורת הפחם החשופה על הקיר בצד שלה של המיטה. הוא נאנח שוב. הוא הרגיש שהיא מכניסה את העולם פנימה. הוא הרגיש שהוא לא הסכים לכך, שהיא לא שאלה אותו. הוא היה נבון ומאופק מכדי לציין זאת בקול רם, אבל הוא חש שזה לא הוגן כלפיו.

הוא ניסה לחשוב עליה.

"אני לא חושב שאת צריכה לצפות בסרטונים ובתמונות," הוא אמר לבסוף. "אני לא חושב שאת צריכה לקרוא את התיאורים האלה. שבי רגע נו. אי אפשר למחוק את זה אחר כך. את לא תאהבי אותם פחות, את לא תהיי לא בסדר – "

אבל נראה שנויה מרגישה שהוא לא באמת חושב רק עליה כאן, כי היא קפצה אל תוך ההשתהות הראשונה שלו, ואמרה, "בסדר. אתה לא צריך. אני מרגישה שאני כן צריכה."