"תרבות צריך לחוות ולהרגיש במפגש עם בני אותה התרבות ומתוך האנרגיה במקום שבו חיים את התרבות הלכה ולמעשה", כותבת מיטל מרגוליס לין בערך בשליש השלישי של ספרה החיים כחלום.

אהה, נעצרתי כאן לרגע של מחשבה. 

שהרי המוטו שאני דוגלת בו (הוא אפילו מופיע בהגדרות שלי בפרופיל הווצאפ), הוא משפט שלקחתי בהשאלה מתוך דברים שכתב הסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה, בספרו ספר האי־נחת: "אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע". פסואה מסביר באותו קטע, בין היתר, ש"כל שקיעת שמש היא שקיעת שמש; אין כל מסתורין בכך שנלך לראות אותה באיסטנבול", ושלו אישית אין שום צורך לנדוד בעולם. הוא מסתפק בדימיונו…

כשהתחלתי לקרוא את החיים כחלום אמרתי לעצמי – הנה, עוד הוכחה שפסואה (ואני…) צודק. בשביל מה לי לטוס עד טאיוון (ליתר ביטחון בדקתי כמה זמן זה עשוי להימשך, ונחרדתי: זמן המסע כולו – כולל קונקשן – כ־16–22 שעות, תלוי באורך ההמתנה בין הטיסות!). הנה, יש ספר שלוקח אותי לשם, בנוחות, מהכורסה בסלון, ואני יכולה לסגור אותו בכל רגע ולהמשיך בשגרת חיי הנינוחה והאהובה. 

אבל לא, מסבירה לי כאן המחברת, מיטל, זה לא בדיוק אותו דבר! אפשר לקרוא ולקרוא ולהתרשם, אבל את החוויה האמיתית, את הטעמים, הריחות, הצלילים, הלכי הרוח, מגע האוויר על העור, אפשר באמת לחוות רק באופן לא אמצעי. שם. במקום.

נו, טוב, נאנחתי, והמשכתי לקרוא. בשלב זה של חיי אסתפק בדיווח; בחוויה המתוּוכת, המופלאה, שמיטל  חולקת אתי בנדיבות בספרה…

מיטל מרגוליס לין הגיעה לראשונה לטאיוון כסטודנטית לאנתרופולוגיה. היא נסעה לשם כדי להעמיק את ידיעותיה בתרבות המקומית. היה לה כרטיס טיסה חזרה, ומקץ שנה הייתה אמורה לשוב לישראל. שום דבר לא הכין אותה למהפך העצום שיחול בחייה בתוך זמן קצר: באחת מנסיעותיה בתחבורה הציבורית פנה אליה גבר מקומי גבוה ונאה (עניין הגובה, כך תסביר לנו בהמשך, חשוב לה, כי מרבית הגברים שם נמוכים ממנה, היא גבוהה גם ביחס לממוצע הישראלי…). הוא פתח אתה בשיחה מעניינת על קווי הדימיון הרבים שיש בעיניו בין ישראל לארצו – טאיוון. מיטל הסתקרנה – מאיפה כל הידע הזה על ארצה? וגם – האם הוא צודק באבחנותיו? למשל – ששתי הארצות אינן עשירות במשאבי טבע, אבל כן מצטיינות בהון האנושי ש"מציל" אותן? 

היא הסכימה לקחת ממנו את כרטיס הביקור שלו (מסתבר שכרטיס ביקור כזה הוא אחד הסממנים המבדילים בין התרבויות, שכן, כך תספר לנו בהמשך, יש בטאיוון משמעות רבה להחלפה של כרטיסי ביקור, וטקס מדוקדק ומוקפד מלווה את מסירתם ואת קבלתם). 

קבלת כרטיס הביקור הייתה נקודת מפנה משמעותית ביותר. כפי שכבר אפשר לנחש, הקשר בין השניים התהדק די מהר. הוא החל בטיולים משותפים ובסיורים בשווקים בטייפה, עיר הבירה של טאיוון, ועד מהרה התפתח לזוגיות מאוהבת. לפני תום השנה כבר עברו לגור ביחד, ואת כרטיס הטיסה שלה בחזרה ארצה כבר לא מימשה. הם התחתנו, ותוך זמן קצר הולידו בת ובן (שהפרש הגילאים ביניהם – שנה בלבד!).

מאז שנת 2011, כשזכתה במילגת הלימודים בטאיוון, ועד היום, מיטל חיה שם, עם בעלה וילדיה. 

היא מצאה גם דרך לשלב בין חייה הפרטיים לעולמה המקצועי: הקימה בלוג ששמו Taiwanit – מהטית המילה ברור שהוא מופנה אל דוברי עברית – החלה להנחות קבוצות של מטיילים ישראלים, והיא מדריכה אנשי עסקים ומלמדת אותם איך לנהוג על פי הקודים המקומיים, השונים כל כך מאלה המוכרים לנו בישראל בפרט, ובמערב בכלל.

מסתבר שדקויות שישראלים בכלל לא מסוגלים להבחין בהן עלולות להכשיל עסקה, בלי שהפרטנר יבין מה קרה. (למשל: בטאיוון נהוג לנהל מעין "משחק מוקדם" ממושך של היכרות הדדית עם מי שמבקשים לעשות אתם עסקים. ישראלים עלולים להחמיץ את הנקודה ולהיות חסרי סבלנות. אכן, כל גילוי של קוצר רוח זר לחלוטין לטאיוונים, סבלנות היא ערך חשוב ומשמעותי מבחינתם. למיטל ברור לגמרי שדבר אחד לא תצליח לעולם לעשות: את סבלנותם המופלגת אין סיכוי שתלמד לאמץ…).

הספר מרתק. קראתי אותו כמעט בלגימה אחת ארוכה, כי הוא משלב להפליא בין האישי לכללי, בין הסיפור של אישה אחת, לתיאור התרבות שאליה נקלעה ושאותה אימצה. לא רק כי יש לה זוגיות עם טאיווני, אלא גם כי ילדיה האהובים מאוד הם טאיוונים, והיא למדה לאט לאט להבין את הקודים, האמונות והתפיסות.

מרגוליס לין אינה עושה אידאליזציה של מצבה כזרה בארץ אחרת. היא בהחלט מספרת גם על הדיסונסים הקוגניטיביים שהיא חווה שם לפעמים. למשל – את מנהגי האבלות שלהם, ולא רק בהלוויה עצמה, היא מתקשה להבין או לשייך לעצמה. עד כדי כך שהשביעה את בעלה שבבוא יומה יערוך לה לוויה יהודית (הוא הזכיר לה שהוא מבוגר ממנה בשתים עשרה שנים, ומן הסתם לא יהיה בסביבה בבוא העת…).

את הפער הקשה ביותר חוותה בעקבות השבעה באוקטובר, 2023. אז הרגישה שרק ישראלים יכולים להבין מה בדיוק היא חשה, ושהיא מרוחקת מבעלה, ילדיה, ומבני משפחתו, וגם מהחברים שרכשה לעצמה שם במשך השנים. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם, והאחרים לא הבינו לעומק מה פשר העצבות העמוקה שירדה עליה.

הספר לא רק מעניין מאוד, אלא גם עתיר במידע רב תועלת למי שמתעתד לבקר בטאיוון. מרגולס לין מפרטת ומתארת – בפרקים שהפונט שלהם שונה מהאחרים – כל מיני דברים מעניינים מאוד: סוגים האוכל שאפשר למצוא בארצה החדשה; השבטים השונים המאכלסים את האי; ההיסטוריה של המקום. באחד הפרקים היא מעלה כמה דוגמאות והסברים מאלפים על שיטת הכתיבה שלהם, שבעינינו מוזרה ושונה כל כך, כי לנו אין תו מיוחד לכל מילה. שיטת הכתיבה שלנו בלי ספק יעילה הרבה יותר, אבל מהניתוחים שלה, המלווים תמיד במילים הכתובות שהיא מתארת, אפשר ללמוד הרבה על הקשרים הנסתרים בין משמעויותיהם. למשל – הסימנייה למילה "אהבה" נראית כך, וכאן מגיע ההסבר:

הסימנייה "מורכבת מכמה חלקים. החלק העליון, מזכיר תנועות ידיים ונתפס על ידי רבים ייצוג של המגע או החיבור בין אנשים. הוא מרמז על כך שאהבה כוללת גם קרבה פיזית ואת היכולת לחוש את האחר. במובן הזה, הסימנייה מאחדת בין ביטוי פיזי ורוחני של אהבה, והמשמעות הזו משתלבת יפה עם הרעיון שהאהבה אינה רק רגש פנימי אלא גם מבוססת על פעולות פיזיות ותשומת לב לאחר, כמו המגע הפיזי, טיפול ודאגה. החלק הבא במורד הסימנייה נראה כמו כיסוי או גג, ומרמז על משהו שעוטף, כמו גג של בית. הוא מסמל הגנה, תמיכה ואכפתיות, שגם הן חלק מאהבה.
מתחת לכיסוי נמצא חלק נוסף. זהו החלק המרכזי של הסימנייה והוא מסמל לב, שמשמעותו ברורה בהקשר של אהבה. בלב הסימנייה טמונה מהות האהבה, הרגשות הכנים והעמוקים. בתחתית הסימנייה מופיעה צורה שמשמעותה 'ללכת',
כלומר תנועה או פעולה. על פי הפילוסופיה הסינית, האהבה אינה רק רגש פסיבי אלא גם מעשה מתמשך שדורש השקעה, פעולה והשתדלות מתמדת".

מרתק!

כל עמוד וכל דף בספר מספקים עוד ועוד מידע שלקוראת הישראלית נראה אקזוטי, שונה מאוד, ומעורר לא פעם כבוד אל תרבות האחרת כל כך, ולא פחות – אל הכותבת, שהצליחה לספוג את כל הידע הזה, והיא מוכנה לחלוק אותו אתנו בשפע.

הוצאת כריכה, 2025
עריכה: אורי פרץ־שרון
287 עמ'

בשולי הדברים, יש לשבח את ההוצאה לאור החדשה יחסית, כריכה, הקפדתם היתרה בכל מה שנוגע לאסתטיקה ולדיוק בהגשה ראויה לציון. 

את שולמית שריד פגשתי לראשונה בתלמה ילין, שם, כשהייתה בכיתה ט', זכיתי להיות המורה שלה לאנגלית (והמשכתי עם כיתתה עד סוף י"ב). זה היה ב–2005, לפני 20 שנה.

ב–2009, כשבית הספר חגג את יובל החמישים להקמתו, נערך בהיכל התרבות בתל אביב קונצרט חגיגי, שניגנו בו תלמידי המגמה הקלאסית. מאסטרו זובין מהטה ישב בחלקה האחורי של הבמה, האזין לתלמידים ברוב קשב, ואף עלה לנצח על ההדרן.

כך כתבתי, בין היתר, בעקבות הערב המרגש ההוא: "שולמית שריד, תלמידת כיתה י"ב, שעתידה לסיים השנה את לימודיה התיכוניים והיא רק בת שש עשרה, הפליאה לנגן את היצירה פצו קפריצ'יוזו לצ'לו ולתזמורת מאת צ'ייקובסקי".

שולמית שריד היא היום כבר ד"ר למוזיקולוגיה, ועכשיו היא משתתפת כמנחה וכנגנית בערב שיוקדש לקשר בין מוזיקה לספרות ויחקור את הדיאלוג שבין המוזיקה והספרות. יהיו בו קטעים משירים, סיפורים ורומנים שנושאם הוא המוזיקה (למשל, ״מגילת קרייזלר״ של א.ת.א הופמן, ״קונטרפונקט״ של אנה אנקוויסט, ״סונטת קרויצר״ של טולסטוי ושירים של לנגסטון יוז) ויצירות מוזיקליות שנכתבו בהשראת הסיפורת והפואטיקה (כגון, סונטה פטררקה של ליסט, ״מסע החורף״ של שוברט). 

נשמע מסקרן במיוחד! 

אנחנו נהיה שם, וגם אתם מוזמנים.

הקונצרט יערך ביום שני, 24/11 בשעה 19:30

לתוכנייה ולהזמנת כרטיסים

 

כיאה למשיח, הוא דאג לפזר מדי מפעם רמזים לסביבתו. לי, לאמי, כנראה לעוד אחרים, אני לא באמת יודע. הוא אמר פעם לאחותי שאילן היוחסין שלו מגיע עד לדוד המלך. בדיעבד, כמה שנים אחרי מותו, מתישהו ב־2009, הייתי צריך להגיע לרבנות בבאר שבע כדי להוציא תעודת נישואים של הוריי עבור אחותי, שעמדה להתחתן. הפקיד ביקש ממני את הפרטים, הקליד אותם במחשב שנראה לפחות מתקופת בית המקדש השני. חיכה עד שהפרטים ייטענו, העכבר שנמצא בכונן יקבל את המזון שלו כדי שיוכל לרוץ על הגלגלת שמפעילה את לוח האם, בתואם IBM מדגם XT עם מסך ירוק זרחני שחור שבשלב מוקדם של הקריירה גורם ללקויות ראייה. אחרי רעשי טעינה של בערך דקה וחצי יצא תדפיס ממדפסת תואמת עם החורים האלו בשוליים, נייר שהחברה שמייצרת אותו מחזיקה את הראש מעל המים ושורדת רק בזכות סניפי רבנות, משרדי פקיד שומה וחדר שלם שנקרא "חדר ציונים" באוניברסיטה כלשהי שהנהלים שלה לא מאפשרים מעבר לדיגיטל. אחרי שהפקיד הרבני הרים את משקפיו והסתכל בתדפיס (רק מול המחשב הוא שם את המשקפיים העבות, הן כנראה סיננו קצת את הקרינה הרדיואקטיבית), הוא פנה אלי ואמר: "כהנים, כן?"

"הסתכלתי עליו קצת בפליאה ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "השם משפחה זה וולך".

״כן, אני יודע, אתם כהנים".

וואלה. אמרתי בסדר וקיבלתי את העובדה החדשה הזו בחיי. לא שהם השתנו באופן משמעותי, עדיין גרתי בדירת חדר וחצי מתפוררת בקומה רביעית בלי מעלית בבניין
שיש בו פנסיונרים שהדרך היחידה לדעת שהם אמורים לעזוב היא לפי הריח אחרי כמה ימים, ויותר לשלשת יונים מאשר חלונות. אבל היי, בבית הכנסת התייחסו
אלי ככוכב עולה, כהן חדש שהתגלה, איזו חגיגה. הרב כהן החב"דניק לימד אותי לעשות את ברכת הכוהנים עם הטלית והכל, במין ריקוד מוזר שנראה כמו הפעלה
לילדים של עודד מנשה בחופש הגדול.

ספר הביכורים של גלית ליפין, משהו משלי, מושך מאוד לקריאה, החל בעמוד הראשון. 

הדמות נטולת השם שאנחנו מכירים, והמפגש שלה, שאתו נפתח הסיפור, עם גור כלבים אומלל, מייבב, ש"פרוותו המדובללת הייתה מלוכלכת מבוץ רטוב ועיניו עצומות" יוצרת קשר רגשי מיידי. מי זאת, שהיבבות נוגעות כך לליבה? מדוע היא מזדהה עם הגור, שנראה בן שבועיים או שלושה, צעיר מכדי להינטש? היכן אימו? מדוע היא לא חוזרת כדי לטפל בו? אלה שאלות שאנחנו שואלים אותן ביחד עם הדמות המצטיירת לעינינו, וגם – מדוע "היא שומעת יבבות דומות בתוכה"? ואיך זה שהן "מאיימות להתפרץ החוצה, אם כי היא לא זוכרת מתי בכתה בפעם האחרונה"? 

אנחנו רוצים להבין מי היא. מה קורה לה. מדוע היא עצובה כל כך.

עד מהרה מתברר: מדובר באישה שמוכרת את גופה לגברים. בהתחלה אנחנו רק לומדים שכך היא קונה אוכל: משלמת לבעל החנות לא בכסף, אלא "במחסן הקטן מאחור, דחוקה בין קופסאות קרטון וארגזי בקבוקים". 

בעוד עמודים לא רבים ברור לגמרי: לא רק לבעל החנות, גם ל"קליינטים" קבועים ומזדמנים היא מוכרת את גופה, להם – תמורת כסף. מנהלת משא ומתן קשוח, מסבירה מה יקבלו, ותובעת את התשלום במזומן, מראש. 

הפרק הראשון כתוב כולו בגוף שלישי. אנחנו לומדים עליה – "מבחוץ". 

בפרק השני משהו משתנה פתאום לגמרי: כאן יש מישהי שמדברת בגוף ראשון. "היד שלי הזיעה בתוך היד שלה", כך הפרק מתחיל: ילדה ואימא. אימא שגוררת ילדה "ברחובות שלא הכרתי". אימא עצבנית, קצרת רוח, שמתעלמת ממצוקתה של הילדה, מאלצת אותה לרוץ, מסרבת לעצור "אפילו כדי להוציא את הפירורים שנכנסו לי לנעליים".

בעוד כמה עמודים הילדה תינטש בלשכתה של דליה, עובדת סוציאלית. אימה תבהיר שהיא לא מסוגלת לטפל בבת. ותיעלם מחייה לצמיתות.

מעכשיו אנחנו מלווים אותה. כמו לדמות מהפרק הראשון, גם לילדה אין שם. האם האם הנוטשת היא הדמות מהפרק הראשון? אין לדעת. ומה יעשו עם הננטשת? אנחנו אתה בבית הראשון שאליו שלחו אותה. ובשני, ובשלישי. בכל אחד מהם קורה משהו בלתי נסבל, ואז היא עוברת הלאה, לעוד מקום שבו לאף אחד לא אכפת ממנה. וכך אנחנו עוברים לסירוגין בין הילדה לאישה בזנות, חווים את חייהן, את מפחי הנפש ואת הניצוצות הקצרים מאוד של תקווה: הגור שהאישה מאמצת אל ליבה, הבית המרווח במושב שהילדה נקלעת אליו. ושוב ושוב חווים אתן את המצוקות, העוול והכישלונות. 

המפגש שמתרחש בשלב די מתקדם בספר בין שתי הדמויות הללו מפתיע ומדהים. כרוכה בו תחבולה ספרותית מתוחכמת, נאה ומוצלחת מאוד. אי אפשר שלא להיסחף עם הסיפור, לכאוב אתו, להרגיש את הסבל שלא ייאמן המתואר בו. ולהתקומם עד עומק הנשמה מכל גילויי האי הצדק המשווע.

הייתי שמחה לעצור כאן; לכתוב על הספר רק שבחים, אבל לצערי הרב נתקלתי בו גם ב"נפילות" ספרותיות, שאפשר וצריך היה לנכש ממנו, וזה לא אמור להיות מסובך! 

כי  הכותבת נוטה למשל לספק הסברים מיותרים, ותוספות שאין בהן צורך. למשל – "למרות מה שכולם חושבים" (אנחנו בתודעתה של האישה), "היא זו שמכתיבה את הכללים וקובעת את הגבולות" וכאן הסופרת מוסיפה וכותבת, "כך נדמה לה בכל אופן". בשביל מה? תני לסיפור להראות לנו את ההסתייגות! את הטעות שלה! (זה אכן קורה בהמשך, וזה מצוין, אבל התוספת הייתה מיותרת). במקום לאפשר רק לסיפור לפעול, הכותבת מוסיפה לו ביאורים, ובכך מחלישה את האפקט שיצרה רגע לפני כן (ורגע אחרי כן) בכישרון רב. בסדנאות כתיבה מדברים תמיד – ובצדק! – על ההבדל בין showing ל־telling. בראשון הסיפור עצמו מבטא את המחשבות ואת הרגשות שהסופר מבקש לעורר בנו. השני מספר עליהן באופן ישיר, וזה כמובן פחות מתוחכם, יותר קל לביצוע, ופחות מעניין. לא קשה לספר "על". קשה יותר ליצור את הסיטואציות שמבטאות "את". וליפין עושה את זה, יוצרת סיטואציות, ואז – מחלישה אותן.

למשל – באחד הבתים שאליו מגיעה הילדה, היא מספרת שהאימא לא באמת דואגת לילדיה. אמנם היא בודקת בקפידה רבה שיש להם מה לאכול, שהבגדים שלהם נקיים, שהם הולכים לישון. אבל, מוסיפה הסופרת, מפיה של הילדה, היא "לא הייתה אתנו באמת כמעט אף פעם. כמו רובוט, עשתה את מה שצריך, אבל הלב שלה לא הגיע איתה". והרי אילו תיארה סיטואציה שבה היינו רואים את זה קורה, לא הייתה צריכה להסביר, או להיעזר בדימוי שחוק של רובוט, או, בהמשך, לספר שעיניה של אימה של הילדה "היו כמו חלונות אטומים עם וילונות סגורים" – שוב דימוי שאין בו שום חידוש או עניין. גם לא שהאימא התנהגה "כאילו כל המשקל של העולם הונח על העפעפיים שלה". (ואלה בכלל אמורים להיות דימויים שמגיעים מנקודת מבטה של ילדה. לא משכנע במיוחד…).

בכלל, ליפין נוטה פה ושם לקלישאות: "הרגשתי כמו סחורה על מדף"; "הקיר שלי היה ריק [מקישוטים]. כמו הנשמה שלי"; "כל נגיעה עשתה לי עוד חור בלב"… אפשר היה, די בקלות, להימנע מהן.  

חרף הסתייגויותי, אני סבורה שהספר בעל ערך. לפחות פעם אחת הרגשתי שהוא מהדהד יצירה חשובה אחרת: הקטע שבו הילדה נאלצת לטפל בתינוק של משפחת האומנה שהגיעה אליה הזכיר לי את הסיפור "לישון" של צ'כוב (אם כי ההבדלים ניכרים מאוד, כמובן. אצל צ'כוב הכול כל כך מתוחכם ומעודן, אנחנו חיים שם את הסיטואציה לגמרי מבפנים, מתוך נפשה של הילדה. עם זאת לזכור שצ'כוב התמקד בסיפור רק בילדה, בערב אחד מסוים, בעייפותה המצמיתה, ובתינוק שמסרב לישון, ואילו בספרה של ליפין זאת רק סצנה אחת בתוך סיפור ארוך שיש בו התפתחויות רבות).

אני מבקשת לציין שיש במשהו משלי גם לא מעט תיאורים יפים להפליא. למשל: "היא הרימה את מבטה ופגשה במבטו, מרגישה פעימות של רגש בליבה. הוא לא רק חיית מחמד, חשבה, הוא חבר. היא כרכה את זרועותיה סביבו והוא הגיב בנביחה רכה. מסתם גור כלבים חום, פשוט, עם פרווה מדובללת ופרועה, ששכב בבוץ ללא דורש, הוא הפך בעיניה להכי מיוחד שיש. צבע חום מעולם לא היה צבעוני כל כך, זוהר כל כך. נביחה מעולם לא נשמעה נפלא כל כך, כמו מנגינה, כמו שיר אהבה. מבט מעולם לא נראה לה נוצץ כל כך, כמו קבוצת כוכבים. פרווה מעולם לא הרגישה רכה כל כך, כמו ענן, כמו צמר גפן מתוק. והנה גור הכלבים הזה, יש שיגידו חסר ייחוד, הוא תמצית היופי עבורה, יצירת מופת מסיפורים של פעם. כישוף. אם מישהו היה אומר לה פעם שתמצא אושר כזה בכלב רחוב, הייתה מגחכת. עכשיו ידעה: זאת אהבה".

ויש בו גם תיאורים קשים, אותנטיים ומסמרי שיער ממש של גברים זנאים, שנהנים לפגוע, להכאיב, להשפיל. כאלה שמגיעים "למחשכי הרחוב כדי להשאיר שם את הזוהמה" שיש להם במוח, שיש להם "מטרה אחת בלבד. להרגיש חזק. להרגיש 'גבר'". גברים שנהנים מהסבל של האישה שקנו את גופה. וזה פשוט, מחריד, וכתוב מדויק ולכן מזעזע כל כך.  

בסיכומו של דבר, השבחים גוברים על ההסתיגויות, והספר ראוי, משמעותי ואפילו הייתי אומרת – חשוב, כי הוא מעניק לנו מבט חומל אל חייה של אישה ספציפית ומשכנעת, שמתקיימת בשוליים של השוליים של החברה. 

הוצאת תשע נשמות, 2025
עורך: אוריאל קון
208 עמ'

"כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת־אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל־הַגַּגּוֹ", נכתב בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס פרק י"ב (3). הווה אומר: לפעמים מה שנלחש בחדרי חדרים יכול להדהד בעוצמה רבה הרבה יותר מאשר קול צעקה רמה שנישאת בפומבי. 

ספרו של נדב וולך נפתח בלחישה. אנחנו פוגשים בו ילד שמונה דברים (בהמשך נמצא אותו שוב סופר ומונה, נאחז בדקות בשעות, במרחקים בין מקומות, ואז, במיוחד ממש בסוף, נגלה עד כמה הנטייה הזאת למספרים עמוקה ומשמעותית בחייו, איך מנגנון הבריחה הזה התפתח להפליא ולאילו פסגות השיא אותו):

"בחלון מחוץ לדירה שגרנו בה בילדותי שהייתה ברחוב רמב"ם בבאר שבע אי שם בתחילת ואמצע שנות השמונים, הייתה מרפסת די קטנה עם עשרה סורגים אנכיים שמגיעים לאדם בוגר ממוצע בערך לפופיק.

"אני חושב שהצלחתי לספור תשעה ענפים גדולים שיצאו מהעץ שהיה בדיוק מול המרפסת וכשהסתכלתי לצד השני – כלומר אל הבניין עצמו הצלחתי לספור שמונה מרפסות של דירות אחרות, לכל אחת מהן בחלון היו שבעה תריסים בדיוק בחלון. אני מניח שזה היה הסטנדרט בזמנו.

"הצלחתי לספור שש ציפורים שהיו על העץ כשסובבתי לצד השני. אלו היו הציפורים החומות הקטנות האלו, שיש מהן הרבה, ואף פעם לא ידעתי איך קוראים להן".

הספירה נמשכת: חמישה מתקנים בגן השעשועים. אימא תחזור מהעבודה בשעה ארבע – " וכן הלאה. [הדגשת המספרים מופיעה במקור].

עד נקודה מסוימת בפרק הראשון הזה לא ברור מה העניין. אבל יש שלב שבו מגיעה המהלומה: מסתבר שהילד אולץ לשכב שם במרפסת "הפוך". הענישו אותו. מדוע? כי "ברח" לו, ולא בפעם הראשונה. עכשיו הוא שוב רטוב. "זה נזל דרך כל הבגדים וטפטף והגיע לסנטר שלי שהיה קרוב לפס הבטון שמתחת לסורגים". הלב נעצר לרגע. מי מתעלל בו ככה? הייתכן? החשד מתגנב אל הלב: אביו? יכול להיות? אוי, לא! רק לא זה!

אבל הנה, אימו של הילד מגיעה. אז זהו? היא תושיע אותו? שוב לא יאלץ לשכב כך, להעביר את הזמן, לברוח מהמציאות, בספירה של דברים?

ככה זה מתחיל. ומשם הכתיבה הולכת וצוברת תאוצה, הדברים המסופרים רועמים בנפש, מהדהדים, עד שהנשימה נעתקת – מרוב יופי אסתטי, מרוב כאב, מרוב עוצמה. מרוב זוועה!

יש בספר הזה כמה גדוּלות. הבולטת שבהן היא חוש ההומור המופלא, יוצא הדופן, של הדמות המספרת. ברור שזהו הסופר עצמו, ושמדובר בעצם בממואר. שמם של הסופר ושל הדמות המספרת הוא נדב, או, בשם החיבה שבו נוהגים לפנות אליו לכל אורך הדרך, נדי. ברור לגמרי שכל הסיפורים נובעים מהחיים. שהם קרו באמת. והם קשים מנשוא. בלתי אפשריים, ועם זאת, תמיד, כל הזמן כל כך מצחיקים, שלפעמים לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק ממש, אבל נלווה אליו תמיד הכאב הבלתי אפשרי שעולה מכל עמוד בספר המופלא הזה.

ממש כמו דמותו הקלאסית של הליצן העצוב, או של השוטה במחזות של שייקספיר, שתפקידו לומר את האמת המייסרת, הבלתי נסבלת, כך גם נדי שוטח בפנינו מסכת אינסופית של ייסורים ועוולות, ואיכשהו מצליח להפיק מכולם מבט אירוני, שלא לומר – ציני, על החיים, על המציאות, על עצמו, על הוריו.

אי אפשר לא להתאהב בו ממש – בעוצמות שלו. באנושיותו. ביכולתו לשמר אותה, לראות בכל התרחשות גם זוויות משעשעות, אי שאפשר שלא להשתומם ולהעריך מאוד את העובדה שלמרות הכול הוא עוד ממשיך לאהוב, גם מתוך כאב עמוק, את מי שלא פגעו בו במזיד, אלא מתוך המצוקות האיומות שלהם עצמם. ועדיין – ילד קטן מול כוחות עצומים כאלה, שהוא מרצה, עד לרגע מסוים, אוסף כוחות בלתי אפשריים ומחלץ את עצמו, בחריצות, בנחישות, מתוך אחד הבורות שאליהם הוטל מרגע היוולדו.

כי כן, הכי חשוב – הוא לא מאבד את הכוחות שלו.

סופו של הספר מפעמים ממש, ומעורר השתאות עמוקה.

איך מתוך כל הזוועה הזאת צמח אדם נדיב ומסור כל כך, שמסוגל להעניק מעצמו, ושלמרות כל הראיות שהוא מציג בפנינו, ובפני עצמו, הצליח לבנות לעצמו חיים טובים, חיים שיש בהם אהבה, חסד, והישגים אוביקטיביים מוערכים?

פשוט פלא!

הספר מאופק מאוד, ועם זאת – פרוע, בצורה מצחיקה. כך למשל הוא כולל פתאום תרשימים סכימטיים של מסלול ההליכה המקשר בין מקום הימצאו של "נדב, בן העשרים וארבע" (לא פעם הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, חווה את עצמו מבחוץ, כמו צופה בחייו) לבין בית הוריו, שאליו הוא נדרש – ולא ממש רוצה – להגיע. "תיאור ויזואלי של מסלול א' (פרופורציות לא חקוקות בסלע)" וציור של "משעול סלעית", "מתחם חולדה, חיצים, עם שמות הרחובות המקשרים בין "נדב שמח" ו"נדב עצוב"… "יתרונות מסלול א', הכי מהיר". "חסרונות מסלול א': הכי מהיר", וכן הלאה.

אין עמוד בספר שלא סימנתי בו שורות ראויות לציון. רובן, בעיקר, שנינויות, שנובעות מתוך היכולת לזהות אבסורדים, ולנסח אותם במדויק, ובלי להתבלבל. דוגמה קטנה: הוא מתאר את חדר האמבטיה של אמו, זמן קצר אחרי שהלכה לעולמה. בעיקר – את כל מה שאין בו, כל מה שמעיד על החיים שהיו לה. למשל את –

"הסבון המוצק בן כמה שנים לפחות, נראה היה שהוא שם עוד מימי התקנת הכיור, חי חיי נצח של נקה 7.

"משנה צורה לאט לאט, עד שיום יבוא והאנושות תיכחד והוא זה שיירש את העולם במלואו, קטן ומצומק ככל שיהיה.

"'אם רק אצליח לצאת מהמקלחת', הוא בטח חשב לעצמו, 'אכבוש את העולם ואעשה אותו נקי יותר'.

"אם רק הוא יצליח לצאת מהמקלחת.

"לפחות הוא, אם לא אימא שלי, יוכל בסופו של דבר להיות מאושר."

אין מה להוסיף, נכון?

כל הספר זרוע בכאלה. מצחיק. שנון. כואב. חכם.

יופייה של הכתיבה של וולך בכך שהוא כותב הכול באנדרסטייטמנט. כל הזמן שוקד על הנמכה של הווליום. ודווקא משום כך צעקתו מהדהדת.

למשל, כשהוא שוכב, ילד מוכה, זב דם (עובר זמן עד שאנחנו קולטים שהדם ניגר מגופו!), שאביו (בהמשך, כשהילד יגדל ויבין בעצמו, יתחוור לנו – אביו חולה נפש) פגע בו קשות. הוא מכניס אותנו לתוך תמונה שבה הוא שוכב על החול, מתבונן בשיירת נמלים ותוהה איך יתמודדו עם הדם הניגר – ידלגו עליו? יעקפו אותו? הנמלים הקטנות יזדקקו לסיוע של נמלים גדולות וחזקות יותר?

אין שום תיאור של מה שקדם לתמונה הזאת. אין צורך. הזווית הזאת, של ילד שפניו כבושות בחול, שקוע בהרהורים, עד שהוא שומע את אמו שחזרה מהעבודה, שנזעקת מהמראה, יותר חזקה מכל פירוט יתר, מכל זעקה.

כך הספר כולו. בקטן, בלחישה שמטלטלת את הנשמה.

איזה הישג ספרותי ואנושי מרשים!

הוצאת פטל, 2025
עורך: רון דהן
179 עמ'

 

 

אחד השירים הראשונים שמלמדים עולים חדשים באולפן הוא "כאן ביתי פה אני נולדתי". כף רגלי מעולם לא דרכה באולפן. הייתי קטנה מדי, וההנחה הייתה שאתפוס את השפה לבד, כך, בדומה לבגדים, גם את שירי האולפן קיבלתי מיד שנייה. אחותי, שהייתה אז בת 15, הייתה מביאה את דפי השירים הביתה, ויחד
היינו מדקלמות. מצחיק ש"כאן ביתי פה אני נולדתי" הוא השיר הראשון שמלמדים את העולים, בעצם להתחיל פה את החיים בשקר. מה שעוד מעניין הוא שחשבתי, ואני מניחה שכך חשבה גם אחותי, ש"ביתיפה" היא מילה אחת.

ראיתי אותה לראשונה בסדרת הטלוויזיה "דור וחצי".

סיפורה האישי נגע לליבי, אבל לא זכרתי את שמה. בטור שכתבתי על הסדרה, באפריל 2022, הזכרתי אותה רק כך: "לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד."

לפני עשרה חודשים פגשתי אותה בפאנל משוררות שנערך בספרייה הציבורית בעיר מגוריי, קריית אונו. אחד השירים שקראה היה "השאלון המלא למהגרת":

בַּת שֶׁל מִי אַתְּ?
מִי אַבָּא שֶׁלָּךְ?
מֵאֵיפֹה עָלִיתְ?
אֵיךְ קַר לָךְ?
לֹא אָמוּר לִהְיוֹת לָךְ קַר!
אֵיפֹה יוֹתֵר טוֹב?
אֵיךְ אֵין לָךְ מִבְטָא?
לובָּה?! בְּלִוּוּי פַּרְצוּף סָפֵק מֻפְתָּע, סָפֵק נִגְעַל.
וְאָז הִרְגִּיעָה: "יוּ, דִּמְיַנְתִּי אֵיזוֹ לובָּה אַחֶרֶת, זְקֵנָה כָּזֹאת."אַתְּ מַכִּירָה אֶת לובָּה הַקֻּפָּאִית?
לֹא מַתְאִים לָךְ לובָּה!

השיר העניק לספר הפרוזה שהוציאה לאחרונה לאור את שמו: "את לא נראית". לא נראית "רוסייה". לא נראית עולה חדשה. לא נראית "לובה". לא נראית שונה. האם זאת מחמאה? האם כך הכותבת מקבלת את הדברים? ואם היא "לא נראית" – איך הרגישה שם, בארץ שבה נולדה? האם שם נראתה דומה לאחרות, שייכת? 

התשובות לשאלות הללו, העולות בספרה של לובה לאור, סוחטות את הלב ומועכות אותו. לא פחות.

לאור מתארת בו את ייסורי ההגירה של ילדה מאוקראינה שבגיל תשע החליטו הוריה לתת לה סיכוי לעתיד מוצלח יותר, לעזוב את ביתם, חבריהם, להיפרד מקרובי משפחה רבים, מהביטחון היחסי שחיו בו (למרות גילויי האנטישמיות הנוראיים שחוו בלי הרף), ולעבור לישראל. מה שנקרא כאן בהתנשאות: "לעלות". ולא ש"שם" היה כל כך טוב. הספר נפתח בתיאור ניתוח להסרת שקדים שעברה שם כילדה. תיאור הברוטליות הסובייטית, הפרקטיקות האכזריות להדהים שהיו נהוגות שם (וכן, גם  האנטישמיות המרושעת), מעורר פלצות. ובכל זאת, שם היו נטועים, וחיו חיים נוחים. 

היוזמה להגר לישראל הייתה של אמה. אביה לא התלהב מהרעיון, בלשון המעטה. אם כי לובה הייתה "הילדה היהודייה היחידה בכיתה". מהיום הראשון בבית הספר ידעה: "המראה שלי שונה. הייתי מתולתלת וכהה", והילדים "דאגו להזכיר לי זאת ולשאול אותי שאלות על יהדותי", וגם ש"להיות ז'יד" זה "מוצא לא טוב". 

כמו כן, בעיית השתייה בברית המועצות המתפוררת הלכה והחמירה, והדאיגה את אמה של לובה. למרות יכולתם לחיות פחות או יותר בכבוד (בניכוי האנטישמיות והבעיות שחוו כולם, לא רק יהודים). אביה היה פקיד בחברה שעסקה בתשתיות ערים ואמה הייתה מורה למתמטיקה ולפיזיקה ואחר כך גננת. ואז, בגל העלייה העצום של תחילת שנות התשעים, החליטו לעשות את הצעד הרה הגורל.

(באותה תקופה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת המפרץ, היה נהוג "לאמץ" עולים חדשים ולעזור להם באופן אישי. אני זוכרת היטב את זוג העולים שבן זוגי דאז ואני "הגרלנו", את הניסיונות שלנו לסייע, במתן עצה, או בתרומות, ובעיקר את תדהמתם כשפתחנו ממש למחרת הגעתם את המקפיא בביתנו והם לא האמינו למראה עיניהם: שקיות של ירקות קפואים, כמה גושי בשר ארוזים, וקופסאות של תבשילים שהוקפאו… בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ, כשכולנו לא הבנו מה קורה, וברדיו "הסבירו" שהבומים ששמענו באזור המרכז הם בסך הכול רעמים, טלפנו אלינו השניים מבועתים. משידורי הרדיו ברוסית הבינו שישראל הותקפה בטילים גרעיניים). 

לאור מספרת שמיד עם הגעתם לישראל החלו הוריה לעבוד. ממש למחרת היום שבו נחתו בנתב"ג. הוא – בניקוי מכוניות, היא – בניקוי בתים. בהמשך גם לובה עצמה הצטרפה אליהם, ועבדה אתם עבודה פיזית מפרכת. איך מרגישה ילדה קטנה שהוריה המשכילים, החרוצים, מוצאים את עצמם בתחתית הסולם החברתי – כך היא עצמה תפשה את זה – כשכל מה שהיא רוצה זה להיות כמו כולם, להשתייך, לזכות במה שילדות אחרות קיבלו כמובן מאליו. למשל – אימא שנמצאת בבית ומקדמת את פני ילדיה השבים מבית הספר עם ארוחה טובה, ובערבים מתייפייפת כדי לנהל את חיי החברה המרתקים שלה ושל בעלה (כמו אמה של חברתה הטובה מבית הספר). 

מי שמהגרים נאלצים לוותר על כל כך הרבה. לאט לאט, בהתמדה ובעבודת פרך, הצליחו הוריה "להסתדר". אפילו קנו דירה. החיים התחילו להיראות קצת יותר חיוביים, קצת יותר מבטיחים, עד ליום שבו אביה פוטר (מעבודתו כמנקה מכוניות!), רק כי ביקש העלאה. זמן לא רב אחרי כן לא הצליח עוד להתגבר על ההשפלה והעלבון, והתאבד.

"דְּבָרִים שֶׁהֶחְמַצְתָּ", כתבה לו לובה בשיר שקראה באותו ערב כשנפגשנו בספרייה בקריית אונו:

לִהְיוֹת לִי הוֹרֶה מְלַוֶּה כְּשֶׁהוֹצֵאתִי רִשָּׁיוֹן
וּלְהִתְעַצְבֵּן עָלַי מִי לִמֵּד אוֹתִי נְהִיגָה
לְלַוּוֹת אוֹתִי לְגִיּוּס
וּלְהַעֲבִיר אִתְּךָ חֲוָיוֹת מֵהַצָּבָא
לָשֶׁבֶת בַּקָּהָל זוֹהֵר מִגַּאֲוָה בְּסִיּוּם טֶקֶס מִצְטַיְּנִים בְּתֹאַר
הֲרֵי זֶה הָיָה בִּשְׁבִילְךָ
לְהַחֲזִיק לִי בַּעֲדִינוּת בְּמַרְפֵּק בְּאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הָעֲנָקִיּוֹת
וּלְלַוּוֹת אוֹתִי לְחֻפָּה בְּעוֹדְךָ לוֹחֵשׁ מִלּוֹת חִבָּה מִיַּלְדוּתִי
לְחַכּוֹת מִחוּץ לַדֶּלֶת בַּחֲדַר הַיּוֹלְדוֹת
בְּעוֹדְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת הַבְּכִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל נְכָדֶיךָ
לִהְיוֹת לָהֶם סַנְדָּק וּלְבָרֵךְ כָּל אֶחָד
בְּעוֹדְךָ מְמַלְמֵל תְּפִלּוֹת בִּכְאִלּוּ
לָשֶׁבֶת אִתָּךְ לַבִּירָה וּלְעַשֵּׁן סִיגַרְיָה בַּקֹּר
וְלִשְׁמֹעַ מִמְּךָ סִפּוּרֵי יַלְדוּת וְלִנְחֹר בְּטָעוּת מֵרֹב צְחוֹק 
לְדַבֵּר בְּפֵיס-טַיְם כְּשֶׁאֲנִי בְּחוּ"ל
וְכָל הַבָּנִים תְּלוּיִים עַל צַוָּארְךָ וְלִרְאוֹת אוֹתְךָ מִתְמַסֵּר אֲלֵיהֶם
וְלִרְאוֹת שֶׁכָּל זֶה הָיָה שָׁוֶה
לְהַמְשִׁיךְ לְהַרְגִּישׁ יַלְדָּה קְטַנָּה בְּעוֹדִי אִשָּׁה
וּבִמְקוֹם זֹאת הָיִיתִי אִשָּׁה גְּדוֹלָה בְּעוֹדִי יַלְדָּה.

נראה כי הכאב בשל ה"מוות מאובדנות" – בניסוח הזה לאור מנסה לרכך את המילה הבלתי  אפשרית "התאבד" – לא יתפוגג לעולם. בספר כבר עבר רבע יובל מאז שזה קרה והכאב ההוא עדיין נוקב ומייסר, כי שום דבר לא נשכח, ושום דבר לא אובד.

הוא התרחש כשלובה הייתה בת שבע עשרה, זמן קצר לפני שהתגייסה. למעשה – ביום שבו הלכה לצו הראשון בלשכת הגיוס, כולה מתרוננת ואופטימית. בדיוק בשלב שבו הרגישה שזהו, היא כמעט הצליחה להשתלב לגמרי במציאות הישראלית. להשתייך אליה. גם אם תמיד יישארו חלקים לא פתורים. היא משווה זאת למי שהגיע באמצע סרט – אמנם הוא "יודע" מה קרה לפני שבא, אבל לא השתתף בהתרחשוית שקדמו להגעתו, ולכן תמיד יישאר קצת מנוכר לחוויה שלא הכיר בעצמו.

באוקראינה רצתה להיות "כמו כולם". גם בישראל. בעצם – לא! – כי היא הייתה חייבת להיות "יותר ישראלית מישראלית": למשל, להתקבל לקורס קצינות (אבל לא: הקב"א שלה לא היה מספיק גבוה, בגלל ההתאבדות של אביה! אפשר להשתגע כשקוראים את זה!), להצטיין בלימודים, להקים חברה, להתחתן עם יליד הארץ, להקים אתו משפחה, ללדת ילד רביעי, כדי לעלות על כולם! גם אם המחיר הנפשי כבד מנשוא! 

והכאב שם, כל הזמן. כשבניה אוהבים כל כך את הסבא האחר, אביו של בן זוגה, היא מתייסרת: למה לא את האבא שלה, למה לא את הסבא שיכול להיות להם, אלמלא – ! (ובכל זאת, יש בה נדיבות ואהבה גם כלפי החותן שלה, שאימץ אותה לו לבת, והיא מכירה לו תודה).

ועוד לפני כן, בחתונתה – איך זה שאתה  לא איתי, מלווה אותי?

ולפני כן, כשקיבלה את התואר – איך זה שאתה לא לצידי? הרי כול זה רק למענך!

ולפני כן, כשהתגייסה, החיילת הראשונה ששירתה בצבא הגנה לישראל, מקרב בני משפחתה!

כאב, ייסורים ומאבקים לאורך כל הדרך. ואתם גם הניצחונות הגדולים. הראויים. ביניהם – הספר שלפנינו, שהוא הצלחה מופלאה וראויה לכל שבח. הקטעים הקצרים, שבהם היא מתארת כל מאבק וכל אבן נגף, כל זווית שיש במצוקות העצומות הכרוכות בהגירה, גם הכלכליות, הנלוות לה, לא רק מרגשים, אלא – יש בהם גם ערך חברתי: יש לקרוא את הספר כדי להבין לעומק את החוויה הקשה כל כך של המהגרים הרבים שמקיפים אותנו (והרי כל אחד מאתנו הוא צאצא של מהגרים, בשלב זה או אחר בהיסטוריה שלנו המשותפת). כשסיפרה על העלבון וההשפלה שחשה כשילדה במגרש המשחקים זיהתה שהיא לובשת בגד ישן שלה, שהתקבל כתרומה, נזכרתי בג'ודי אבוט היתומה מהספר אבא ארך רגליים, שמתארת חוויה דומה. אבל ג'ודי הייתה יתומה משני הוריה, שמעולם לא הכירה. וללובה היה אב אוהב ומסור מאוד. התרגשתי במיוחד מתיאור האופן שבו נחלץ להגנתה כאשר שכן מבוגר פגע בה! גם אמה, כפי שהיא מתארת אותה, בעצם ויתרה על חייה, למען העתיד של בנותיה ושל הדור הבא.

לובה לאור יכולה – אני מקווה בכל ליבי! – להתנחם במשפחה שהקימה, ארבעה בנים ובעל אוהב, ובהצלחתה המקצועית.

אני מרגישה כמעט צורך להודות לכל מהגר לישראל שעשה את זה. שמצא כאן את מקומו, למרות האובדנים שאין להם תקנה. 

אני מבקשת להזכיר עוד שני היבטים ייחודיים שיש בספר: הוא יצא במהדורה דו־לשונית. אחרי שכתבה אותו בעברית, תרגמה את כולו לרוסית, כך שהוא נגיש גם למי שלא למד את שפת המקום. איזו מחווה מרגשת!

וההבט השני – ציור העטיפה, תמונה של זויה צ'קרסקי שמתארת את הירידה מכבש המטוס של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר. "קורבנות חדשים", כינתה אותם סבתה של צ'רקסקי בכל פעם שראתה מטוס שמגיע לקראת נחיתה. גם היא, כמו אביה של לובה לא רצתה להגר. 

השם שצ'רקסקי העניקה לציור מביע היטב את הכאב, כמו הציור המלא בעוצמה, וכמו גם ספרה של לובה לאור. 

הוצאת כריכה, 2025
עורכת: הגר ינאי
152 עמ' בעברית, 182 עמ' ברוסית

א
וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאֹד,
כִּי הָיִינוּ עֵדִים לְמוֹתוֹ הַמְכֹעָר שֶׁל עוֹלָם שֶאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ
כִּי כָּבֵד מִדִּמְעוֹת אֲבֵלִים, מִלֵּילוֹת נְדוּדִים,
כָּבֵד דִּמְכֶם הַנִּשְׁפָּךְ.

לֹא שִׁכְחָה נְבַקֵּשׁ, וְהַנֵּס, אִם יָבוֹא, לֹא יַצִּיל,
כִּי היָה הַמָּגוֹר וְאֶת מִי עוֹד יִגְאַל הַמַּלְאָךְ,
תְּפִילָּתֵנוּ נָדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל,
אַל תִּסְלַח לָנוּ אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!

ב
הֲנוּכַל עוֹד בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהַבִּיט בְּעֵינֵי יְלָדֵינוּ
בְּחִיּוּךְ שֶׁנִּרְגַע וְקוֹרֵן בְּשַׁלְוַת-הֲתְּבוּנָה?
לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְִהנֵּה הוּא דָבַק בְּיָדֵינוּ,
אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.

וְהָיוּ, הֵן גַּם לָנוּ הָיוּ, בְּחֶדְוָה לֹא נִשְׁכַּחַת
שְׁלוּלִיּוֹת עִם גִּשְׁמֵי הָאָבִיב וּבִרְכַּת שַׁלָּכוֹת
וַעֲצֵי הַתַּפּוּחַ עָמְדוּ בַּעֲדִי הַתִּפְרַחַת
וּבְפֶתַח הַבַּיִת חִיכּוּ לָנוּ אָח וְאָחוֹת.

וְהָיִינוּ קְטַנִּים וְחֶלְקַת לְחָיֵינו בּוֹעֶרֶת,
לְמִשְׁמַע אַגָּדָה עַל כּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב,
וְצִפִּינוּ מְאֹד לְבַגְרוּת אֱנוֹשִׁית וְאַחֶרֶת,
לִשְקִיעָה שֶׁל פִּיּוּס וּלְחֶסֶד אוֹרָהּ הַכּוֹזֵב.

אֶבְיוֹנִים, עֲרֻמִּים, אֲשֵׁמִים, אֵין מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ
מַצְדִּיקִים אֶת הַדִּין, נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה
וּבְאֶפֶס אוֹנִים נְיַחֵל לְבוֹאוֹ שֶׁל אוֹרֵחַ,
לְבוֹאָהּ שֶׁל שָׁעָה אַחֲרוֹנָה.

ג
כַּאֲשֶׁר עוֹד לֹא שַׁרְתִּי, אָשִׁיר לְךָ שִׁיר,
עוֹלָמִי, עוֹלָמִי הַגּוֹוֵעַ,ַ
לִשְׂדוֹתֶיךָ בִּצְעִיף-אַלְמְנוֹת – הַסַּגְרִיר,
אַדְמָתְךָ בְּפִצְעֵי רְגָבֶיהָ –

כִּי הָיִינוּ לְךָ עַד אֵין גְּבוּל, עַד אֵין שֵׁם
וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל,
כִּי סָגַדְנוּ לְךָ, כָּל בּוֹגֵד וְאָשֵׁם,
אַתָּה מָעַלְתָּ הַמַּעַל,
כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהֶפְרֵד,
נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׁפָתַיִם,
וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא, וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת
וַיֶּאֱהַב, וַיֶּאֱהַב שִׁבְעָתַיִם…

דבר, 23 אפריל 1943⁩ 

"לאושוויץ לא הייתי רוצה לנסוע," אמר לי פעם ניצול שואה, מישהו שהכרתי היטב, "משם אין לי זיכרונות נעימים במיוחד, אבל בבוכנוולד דווקא הייתי רוצה לבקר. אולי כי משם השתחררתי…?"

האם התכוון ברצינות, או שדיבר בציניות? אין לי מושג. לא חקרתי. אבל כשראיתי ידיעה על הספר שערכה לילך ניישטט, הסתקרנתי: קיבוץ בוכנוולד? יומן שנכתב? והחלטתי לקרוא אותו.

הספר מעניין, כי הוא פורש "פרשה" שלא היה ידוע לי עליה מאומה, אם כי מסתבר שהייתה מוכרת – עד כדי כך שבשלב מסוים הגיעו דפי היומן המדובר אל בית מכירות פומביות, ומישהו אפילו קנה אותם תמורת כמה מאות דולרים, אבל הדפים חזרו למשמרת בארכיון הקיבוץ, שאותו הקימו כותבי היומן: נצר סירני.

מאז ומתמיד עניין אותי לקרוא לא רק על מה שעבר על ניצולי שואה, אלא גם, ואולי אף יותר, על קו התפר שהפריד בין היות מישהו אדם אסיר שאחת דינו – להירצח, במוקדם או במאוחר – לבין חייו כאדם חופשי, שוב.

מה קרה להם עד שאנשים בני דורי פגשו אותם? אני ילידת 1951. כשהתחלתי להבין משהו על "השואה" – זה קרה ודאי בד בבד עם משפט אייכמן, כשהגיעו העדויות שהתפרסמו בעיתונים ונשמעו ברדיו, הייתי כבת עשר, כלומר – שש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הניצולים, שרובם היו אז בסביבות שנות העשרים והשלושים לחייהם – צעירים או מבוגרים מהם כמעט שלא שרדו – כבר התבססו ברובם, פחות או יותר, ובעיניי, וכנראה שבעיניי בני דורי בכלל, לא נראו עוד פליטים רדופים ואומללים. על כל פנים – לא אלה שהכרתי.

כן, ידעתי על מי שהיו קרובים אלי שמדובר ביתומים, אבל להבין שאיבדו כמעט את כל בני משפחתם? לקלוט את עוצמת החורבן וההרס? זה היה בלתי אפשרי.

רק לימים התחלתי לתהות – איך נראתה הדרך אל השיקום? מה היה התהליך שהפך אותם שוב לבני אדם "רגילים" מהיישוב, פעילים, עובדים, מקימים משפחות, מתפרנסים? איך מי שחייהם נגזלו בברוטליות, בבת אחת, שנתלשו מבתיהם ומסביבתם הטבעית, ונותרו לבדם בעולם, הצליחו להתייצב מחדש? איך נראתה הדרך שעשו בין שני המצבים מי שלא מצאו עוד כמעט אף שריד וזכר למשפחותיהם, ואיבדו את ההגנה הטבעית שזכו לה בילדותם, עד שעולמם קרס?

הספר לבנות יחד מחדש מצביע על כיוון או תשובה אחת אפשרית לשאלות הללו. הוא מספר על קבוצה של ניצולי מחנה הריכוז בוכנוולד, שהתאספה והקימה קיבוץ: תחילה על אדמת גרמניה, ביישוב אגנדורף, במרחק 35 ק"מ ממחנה הריכוז, ואחרי כן, כשמנו 67 חברים, בחווה ביישוב גרינגסהוף, כ־200 ק"מ מערבית לאגנדורף.

מטרתם הסופית הייתה להשיג סרטיפיקטים ולעלות לארץ ישראל. אכן, כעבור כמה חודשים העפילו, נשלחו למחנה המעצר בעתלית, משם – לקיבוץ אפיקים, וכעבור שנתיים הקימו קיבוץ חדש. אז נפרדו מהשם "קיבוץ בוכנוולד", ואחרי דין ודברים החליטו להיקרא "נצר". היה זה מעין משחק מילים סמלי. משמעות שמו של מחנה הריכוז שממנו ניצלו הוא – "יער עצי האשור", ונצר הוא ענף רך שצומח מעץ שמתחדש. כך ראו את עצמם: תחילת הצמיחה מתוך עברם, וכזכר לבני המשפחה שלהם שנרצחו. בהמשך, כשהצטרפו אליהם חברים שעזבו את גבעת ברנר, הוסיפו את השם "סרני", על שם אנצ'ו סרני, לוחם ארץ ישראלי ששלח המוסד לעלייה ב' בשיתוף הבריטים לאירופה, שם הוצנח, נתפס והוצא להורג.

הקבוצה שימשה למקימיה תחליף למשפחות שאיבדו. היא העניקה להם מסגרת אידיאולוגית ומעשית, וגם סיפקה להם את הקשרים החברתיים והאישיים הנחוצים כל כך לכל אחד.

אחת התופעות שליוו את הקבוצה היא מה שמתועד בספר שלפנינו: הם נהגו לכתוב יומן משותף, שבו תיעדו את חייהם ואת מצוקות היום, כתבו על השאלות הרות הגורל שהתמודדו אתן, וגם, פה ושם, התבדחו על חשבון עצמם בהומורסקות משעשעות, שגם הן שיקפו היטב את מה שעובר עליהם.

בספר מביאה ניישטט צילומים מהיומן – רובו נכתב ביידיש – תרגום לעברית של המובאות, ובסופה של כל אחת מהן – סיכום שלה, שמבאר, מוסיף מידע, ומאיר נקודות חשובות שיש לשים לב אליהן.

מעניין מאוד לראות מה העסיק אותם, מה חשבו, למה קיוו, מה הסעיר ומה הרגיז אותם.

למשל – במפגש עם ניצולים יהודים מברגן בלזן הטיפו להם אלה מוסר, כשסיפרו בשמחה על שמונים הסרטיפיקטים שהצליחו "להוציא" מידי הבריטים. ניצולי ברגן בלזן אפילו קצת לעגו להם, על כך שהם עומדים על המיקח ומסתפקים במעט מדי. שהרי הדעת נותנת שהבריטים בפרט, ואומות העולם בכלל, יפתחו את השערים ויאפשרו לכל הניצולים להגיע לארץ ישראל, בלי מכסות ובלי לעשות טובות. אכן, בראייה לאחור, מה יותר הגיוני, וממש מובן מאליו?

תחזירו את הסרטיפיקטים, הפצירו בהם – למעשה ציפו! – שיזרקו את אישורי הכניסה לארץ ישראל בפניהם של הבריטים, כדי ללחוץ עליהם, ולא לאפשר להם לנקות את מצפונם, עם כמה עשרות היתרים בלבד.

חברי קיבוץ בוכנוולד התלבטו, כפי שאפשר לקרוא ביומן, אבל בסופו של דבר החליטו לא לוותר על הסרטיפיקטים, והתחילו בתהליך העלייה לארץ ישראל.

דוגמה נוספת להתלבטות שמשתקפת מהיומן היא – האם להמשיך לעבד את אדמת גרמניה? מטרתם של חברי הקיבוץ הייתה להכשיר את עצמם לקראת עבודה חקלאית פרודוקטיבית בארץ ישראל, אבל עד העלייה למדו את העבודה בגרמניה. חלק מהם התנגדו לכך.

שאלה אחרת שהתעוררה, כנראה שבעקבות מקרים קונקרטיים שהתרחשו שם, במפגש עם האוכלוסייה הגרמנית שהקיפה את החוות שבהן התגוררו, הייתה – האם מוסרי לקיים קשרים מיניים עם נשים גרמניות?

אם מדובר בקשר גופני גרידא – והרי ברור שבחורים צעירים משתוקקים למגע עם אישה – זאת זילות והתנהגות בהמית ונלוזה. ואם מדובר על קשר רגשי עמוק, זה לא פחות גרוע! שהרי, הסבירו המקטרגים, הנשים הללו הריעו בשעתו להיטלר, תמכו בו, לא היססו לקבל לידיהן שלל שנגזל מהנרצחים, וניצול יהודי עוד עלול לגלות שהוא מתנה אהבים עם אישה שלובשת בגד של אחותו הנרצחת, או עונדת טבעת של אימו שאיננה עוד…

שאלה נוספת שעולה שוב ושוב, ובמדינת ישראל עד היום לא נמצאה לה עדיין תשובה, היא – איך מפשרים בין הצרכים של חילוניים ודתיים, מי צריך לוותר למי ועד כמה – האם הגיוני למשל שדתיים יכפו על חילוניים את אורח החיים שלהם ויאלצו אותם לשמור שבת – כדרכם? מה עושים כדי לשמור על הערך החשוב ביותר של חברי הקיבוץ – שיוויון – ובה בעת לספק לשומרי המצוות אוכל כשר, גם אם הוא יקר יותר מהאוכל הרגיל?

ועוד סוגיה שעולה מהיומן: איך מתמודדים עם עמדתו של בן גוריון, שהעדיף לראות בניצולים "נכס אסטרטגי ואטרקציה שיווקית" ולכן רצה שיישארו בגולה "כדי ליצור מוקד לחץ מדיני" על הבריטים (בדומה לעמדתם של ניצולי ברגן בלזן)?

אכן, שאלות כבדות משקל.

נוגע ללב הקטע שבו מתאר אחד הניצולים את ביקורו במחנה הריכוז: "שלשום הגעתי עם מאיר לבוכנוולד. למרות שהמחנה נראה היום שונה לגמרי, הכרתי אותו בכל זאת. אותם סירי מרק עומדים לפני הבלוק, המסדרון בבלוק 16 שלנו מוצף כולו במים, אותו בוץ (אם כי מעט יותר מאשר קודם) ונודף ריח חזק ולא נעים של מרק חמוץ, אוויר תאים, שירותים, גועל…

"אבל רואים הרבה פחות אסירים, מסתובבת שם כמות גדולה של אנשים
בני גילים שונים, גברים, נשים וילדים עם משולשים לבנים אדומים על הדשים – פולנים, אזרחים, שרוכזו היום בבוכנוולד במטרה לנסוע חזרה לפולין. לעיתים רחוקות אפשר למצוא פנים יפים, לעיתים נדירות חליפה טובה או שמלה, לעיתים רחוקות מבט ישר ושמח. אלוהים, מדוע לא כל האנשים יכולים להיות אזרחים, לוחץ האני העצמי שלי, המשליך מעצמו בטלטול חזק את חותם המחנה?" הנה: אנחנו עדים לתחנה בדרך חזרה אל חיים של אדם חופשי, שהמציאות של מחנה הריכוז כבר מתרחקת ממנו, הוא כבר מתחיל להיות מי שנזכר בתקופה שהיה אסיר, רק חודשיים לפני כן!

מעניינים מאוד הקטעים שנכתבו עם העלייה ארצה. למשל – האכזבה המרה שלהם מדלותה ומכיעורה, ולעומת זאת – התפעלותם המיידית מיופיו של קיבוץ אפיקים, הטובל בצמחייה ירוקה, עטור שבילים חלקים, ומלא בילדים שמשחקים.

לחום של עמק הירדן התקשו מאוד להתרגל, וגם להבנה שאנשי הקיבוץ לא באמת מאמינים לסיפוריהם על מה שעבר עליהם בשנות המלחמה, ואפילו מאשימים אותם ש"הלכו כצאן לטבח".

אכן, מהיומן אפשר להיווכח שבהגיעם לישראל החליטו שכאן ילחמו, וגם אם ייהרגו, לפחות יעשות זאת עם נשק ביד. לא כמו שם.

מדהים התיאור של הפער בין עמדתם של הוותיקים לבין זאת של הניצולים: אלה שנולדו כאן, או הגיעו כבר מזמן, עגומי סבר, ואילו הם, שאיבדו את הכול, הפתיעו את הוותיקים בשמחת החיים הלא מובנת שלהם…

נדרש לחדשים זמן כדי להבין שהוותיקים פשוט מודאגים מאוד מהמצב הביטחוני ומהעתיד הנושא בחובו איום למלחמה קשה מנשוא.

איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו כמה זמן תימשך המלחמה, והכוונה לא רק למלחמת העצמאות, אלא גם לכל אלה "הנפרדות" לכאורה שבאו אחריה. שהרי, בסופו של דבר, מדובר במלחמה אחת ממושכת, שיש בה מדי פעם הפוגות של כמה שנים.

כותבת ניישטט: "חברי הקיבוץ באו לא רק לבנות את ארץ ישראל אלא גם ליצור שינוי. דרך הכתיבה ביומן הם ביקשו לחלוק את התובנה שנחלו במחנות הריכוז, כי אין הבדל בין יהודי ליהודי. בצד השאיפה להתאחד ולבנות את עתידם כיהודים, הקמת הקיבוץ הונעה גם מתוך תחושת האשמה של הניצולים כלפי הקורבנות. כך כתב ביומן ארתור פוזננסקי: 'אנחנו השורדים בחיים חייבים להגיע לכך שקורבנות המלחמה הנוראה לא יוכלו בעוד שנים להגיד לנו: אנחנו מאשימים אתכם שלא עשיתם דבר כדי להבטיח את שלום העולם'".

הוא כתב את הדברים ביולי 1945. לפני שמונים שנה.

הוצאות הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2025
עריכה, מבואות והערות: לילך נייכשטט
378 עמ'

במשפחות רבות מתקיים הסכם לא כתוב, לעיתים סמוי כל כך עד שקשה להצביע עליו – אבל הוא מורגש היטב. ההסכם הזה מעניק לגיטימציה לבני המשפחה לשגע זה את זה, למרר את חיי קרוביהם, ואף לעשות להם את המוות – ובכל זאת להישאר בתוך המעגל התומך חונק הזה, שהוא אולי המעגל המוצק והעקבי ביותר
בחייו של אדם. ואף על פי שכל משפחה היא מנגנון מורכב ומאתגר לניהול, מעטים האנשים שבאמת מנתקים לחלוטין את הקשר עם משפחתם. בחברה המערבית בת זמננו זהו צעד נדיר למדי, והמחיר שמשלמים עליו הוא כבד. את לא תביני את זה לעולם: ההיגיון שלך אולי יזהה את הדפוס, אבל לא יוכל לחוש את הכאב, את הגעגוע, את הקומדיה והטרגדיה שנמזגות להן יחד בכל תא משפחתי.

את סגנונו המובהק של שטפן צוויג קשה לא לזהות. הוא מתאפיין בסערות רגש רבות עוצמה, גובל לא פעם בסנטימנטלי – האהבות מאכלות, מוחלטות ונצחיות, התשוקות מותירות חותם עז, בין אם מומשו ובין אם לאו, והן דומות בדרך כלל לצלקת, שממשיכה לפעמים לייסר כל החיים, כמזכרת כאובה למה שהתרחש.

צוויג היה סופר פורה ומצליח מאוד. במהלך חייו פרסם יותר מארבעים יצירות "מרכזיות", תורגם לעשרות שפות, ועד היום, שמונים ושלוש שנים אחרי התאבדותו בעיירת נופש בברזיל בשל שברון לב על חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה, כפי שהסביר במכתב ההתאבדות שהשאיר, ממשיכים לתרגם אותו, גם לעברית: מנדל של הספרים, מרד המציאות, 24 שעות בחייה של אישה, קוצר רוחו של הלב, המנורה הטמונה, חלומות שכוחים, אהבות עכורות, סוד בוער, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, הן רק כמה מיצירותיו שתורגמו בישראל, ונראה לי שעוד היד נטויה.

עכשיו נוספה אליהם הנובלה סערת רגשות. עניינה – התאהבות אפלטונית של סטודנט צעיר במרצה המזדקן שלו לפילולוגיה, והאופן שבו מתחוור לו שאותו מרצה התאהב בו, אלא שאצלו אלה לא רק רגשות "נעלים", אלא גם – משיכה גופנית חשאית, שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להסתירה.

צוויג, כדרכו, יודע לשרטט דמות של אדם שאין לו מושג מה הוא מספר לנו על עצמו ועל זולתו. הוא צעיר, תמים ונלהב, הוא לא מבין כלום על מה שלנו מתחוור די מהר: תחרות השחייה המתגרה שהוא מנהל עם אשתו דקת הגוף והנערית של הפרופסור הנערץ, לפני שנודע לו שמדובר באשתו והוא מפלרטט אתה בגסות, ואז, כשנודע לו, הוא לא יודע את נפשו מרוב מבוכה; ההתעוררות הנסערת של הפרופסור, שמתרחשת רק כשהוא נמצא בקרבת הסטודנטים שלו; השמועות על כך שהוא מסתלק מדי פעם מביתו, נעלם לכמה ימים, ואז נצפה בערים אחרות, בנסיבות מפוקפקות ונלוזות; קוצר הרוח שאשתו מגלה כלפיו; חמלתה על הצעיר ורמיזותיה שהוא לא מבין שום דבר…

הכול נחשף לעינינו בהדרגה, אבל הצעיר המספר, שרדיפת הנשים שלו מתוארת באריכות, לא מבין, עד שמסבירים לו בפירוש, בגלוי, במילים ברורות.

וכאן, לדעתי, טמונה חולשתו של הסיפור.

כל עוד צוויג סומך על הקורא ומוביל אותו בחשאי־לכאורה אל האמת הידועה לנו, אך אינה מובנת לצעיר, מדובר במלאכת מחשבת. אבל הצורך שלו לדובב את הזקן המאוהב, "לאלץ" אותו להסביר את מה שכל כך נהיר וברור לקוראת, הוא בעיני נקודת תורפה של הסיפור.

ומתעוררת כמובן הסתייגות נוספת, בלתי נמנעת: האם הסיפור הזה היה יכול להיכתב בימינו?

התיאור של אהבת גברים כסוטה, מתועבת, מביישת, כמעשה מגונה ונפשע שמתרחש במחשכים, בין מי שיכול לשלם, לבין גברים משולי החברה, פשוטי העם, זולים ומגוחכים, פשוט מזעזע.

כן, כשצוויג כתב את הנובלה, אהבה בין שני גברים הייתה פלילית. מי יכול לשכוח את סיפור חייו הנורא של אלן טיורינג, המתמטיקאי האנגלי הדגול, שפענח במלחמת העולם השנייה את "אניגמה", קוד ההצפנה הגרמנית, אבל תרומתו האדירה לא עמדה לו כשהורשע בדין בתחילת שנות החמישים אחרי שהואשם ב"gross indecency", כלומר – בפגיעה גסה במהוגנות – בגלל קשריו האינטימיים עם גברים. טיורינג נדון לעונש מאסר, אך "אפשרו" לו – כמה אצילי מצידם! – לעבור לחלופין סירוס כימי, שהוביל להתאבדותו.

הפרופסור בסיפור של צוויג מתאר בתחושה של בושה והשפלה נוראות איך שוטרים תפשו אותו ואיימו עליו שהפעם ישחררו אותו, אבל אם "זה" יקרה שוב, עליו לצפות לכך ש – ! האיום נותר סמוי, אך ברור.

מחריד!

אני תוהה אם יש לסיפור כזה מקום בימינו – אלא אם רואים בו מעין מסמך היסטורי שמתעד תקופה חשוכה. הספקות שלי נובעים מתפישתי שספרות ראויה משקפת בעיות אמיתיות, אוניברסליות, ואני רוצה להאמין שתחושת האשם הנוראית,הבושה, ההשפלה, של גבר שמאוהב בגבר אחר כבר לא מציאותית בימינו. לכל הפחות אפשר לומר בוודאות שיחסים כאלה כבר לא נמצאים מחוץ לחוק. גברים (וגם נשים כמובן, אבל יחסים לסביים לא היו פליליים: המחוקקים לא האמינו שנשים מסוגלות "באמת" לקיים יחסי מין בלי גבר…) יכולים לחיות את חייהם בזוגיות מיטיבה וגלויה.

אמנם בתוך העולם שבוראת הספרות החוקים המוכרים לנו בחיי היומיום שלנו עשויים להשתנות – אם הסיפור כתוב היטב, כמובן. כך למשל אפשר לקרוא את המינגווי ולהבין ולהזדהות עם מציאות שמחוץ לספר מעוררת בנו סלידה. המינגווי ידוע כמי שדגל למשל במושג "aficionado" שמשמעותו בספרדית "חובב מושבע, מישהו שמסור בכל ליבו לתחום מסוים, מתוך אהבה עמוקה, ולא לצורך תועלת". המונח מופיע אצלו בעיקר בהקשרים של מלחמת שוורים, למשל בספר וזרח השמש. (The Sun Also Rises). כשקוראים את הספר אנחנו מוכנים ללכת אתו; להאמין לו שיש יופי במלחמת שוורים. ואז – להמשיך להיגעל ממנה, אחרי שמגיעים לסופו.

אבל בספר של צוויג, לא הרגשתי שאני נסחפת לתוך העולם הזה, שבו גבר צריך להתבייש בזהותו, להסתיר אותה ולהתמודד עם מה שהוא תופש כמזוהם בתוך גופו ונפשו. אם כי התעורר בי צער על כל הגברים ההם, שסבלו כל כך, בלי שום סיבה. 

תשע נשמות, 2025
תרגם: הראל קין
112 עמ'

קשה להגדיר את ספרו החדש של משה סקאל – קובץ מסות? איגרות? בעצם אין צורך בהגדרות. אפשר פשוט לקרוא אותו, ולהישבות בקסמו העדין, החכם כל כך.

הרעיון לספר מיוחד במינו, אולי כמו העניין שעליו סקאל כותב, הוא בעצם – שני עניינים: ניסיון להבין צדדים שונים של ה"יישות" החדשה שהצטרפה זה לא מכבר אל חיי כולנו, הבינה המלאכותית, (לאורך הספר הוא פונה אליה במילה, או בשם "בינה"), ולצידו – הליווי המחשבתי של מהלך היריונה של אישה שגרה הרחק ממנו. בסופו של ההיריון, אם הכול יתנהל כשורה, יהפוך לאבא, שכן האישה הרחוקה כל כך גיאוגרפית – היא חיה בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו חיים בברלין – נושאת ברחמה את העובר שלהם.

את שני העניינים הללו סקאל משלב ברצף של "מכתבים" שהוא מפנה אותם, לא פחות ולא יותר, אל הבינה. הוא "משוחח" אתה, בעצם – עם עצמו – ומברר סוגיות שונות הנוגעות בה, בשינוי העצום שהיא מביאה אל כולנו, ביכולותיה, ובעיקר  בהבדלים שיש בינה לבין התבונה האנושית. בה בעת הוא מלווה, כאמור, את ההיריון בהתרגשות, בסקרנות ובציפייה, במחשבות מסעירות, ולפעמים מפחידות, על כך שבקרוב יגיע לעולם אדם חדש, שהוא יהיה אחראי לשלומו ולחייו. אך טבעי שהוא מרגיש צורך לבחון את המציאות המשתנה כל כך, שאליה יגיע התינוק.

לדעתו – ולא רק הוא סבור כך – "אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה". הציטוט הוא לא מהספר, אלא מדברים שכתב כבר לפני שנתיים שחר צפריר במאמר שהעליתי כאן באתר. אותו מאמר, "קוגניציה באמצעות שפה: מהפכת הבינה", תוהה, בין היתר, "האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?"

סקאל דן בפרוטרוט באותן שאלות, מנקודת מבט של סופר רגיש, שכותב באופן אישי, נוגע ללב, ומרתק.

כל אחד מהפרקים בספר נפתח בתיאור התפתחותו של העובר. את מה שניסיתי (בין היתר…) לעשות בספר מה קרה להגר באילת?, שם תיארתי באמצעים שיריים את פלא הבריאה ו"הסתכלתי" על מה שקורה במסתרים בגופה של אישה הרה, סקאל עושה בפרוזה פיוטית: "שבוע תשיעי, 2 באוקטובר 2024, בינה, דמייני זית ירוק, מבריק, כמעט חי. בתוכו, כבר עכשיו, הלב פועם בקצב קדחתני – "; "שבוע עשירי, 9 באוקטובר 2024, בינה, דמייני פטל, פרי קטן, אדום, שמשקלו כחמישה גרם, אולי פחות, בתוכו יש לב וסביבו כבר מתארגן הכול: כבד, כליות, מוח, מערכת עצבים ששולחת אותות ראשונים"; ובהמשך: "שבוע עשרים ושבעה, 3 בפברואר, 2025, בינה, אנחנו נכנסים לשליש השלישי. שבוע עשרים ושבעה. זהו שלב שבו הרופאים מדברים על 'יכולת קיום', כלומר, סיכוי ממשי של העובר לשרוד מחוץ לרחם, אם ייאלץ להגיח לעולם מוקדם מהצפוי", וכן הלאה – כל פרק והתפתחות העובר שהוא מביא אתו.

החלקים האלה, המתארים את העובר (משלב מסויים כבר ידוע שמדובר בעוברית) כתובים בפונט שונה: "היא כבר ישנה – שינה של ממש – במחזורים נדירים יחסית"; "המוח שלה ממשיך ליצור קפלים עמוקים, סימני הבשלה שיאפשרו לו להבין את ריבוי הפנים של העולם", וכן הלאה.

מיד אחר כן מגיעה הפנייה הישירה אל הבינה, שסקאל "מברר" אתה מה בעצם ההבדלים בֵּינָהּ לבין בני האדם שבראו אותה. ברור לו שבתו תיוולד לעולם אחר לגמרי מזה שכל ייצור אנושי אחר גדל בו עד כה, עד הופעתה של הַבִּינָה.

כמו לשחר צפריר, גם למשה סקאל ברור שמדובר במהפכה משמעותית מאוד, כזאת שלא הייתה דומה לה בשום שלב בהיסטוריה האנושית. בהקדמה לספר הוא כותב: "ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת, ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שבה את קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה".

נדמה לי שמה שסקאל חוזה לגבי עתידה של הבינה ביחס אל בתו הוא רק אפס קצהו של השינוי שאנחנו מצויים כבר בעיצומו, אך עדיין לא מסוגלים בכלל לדמיין לאן עוד יגיע.

כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי – הרי ברור שמי שמצפה לתינוק יכתוב בדיוק על הנושא הזה! כמו כל תגלית גדולה, מהרגע שנוצרה היא כמעט מובנת מאליה: איך אף אחד לא חשב עד כה לקשר בין תינוק שעתיד להיוולד לבין העתיד המוזר, השונה כל כך, הצפוי לו, ולכולנו, מעתה ואילך?

בניגוד לרבים אחרים, סקאל אינו חושש מפני הבינה המלאכותית ועוצמת יכולותיה. הוא מתאר אותן, ובד בבד, ולצד התפעלותו ממנה, הוא גם מרבה להשוות בינה לבין בני האדם, ולהראות את ההבדלים המהותיים בין הנפש (והגוף!) האנושיים לבין ההוויה הכל כך חכמה הזאת, הכל כך יודעת, הכל כך בקיאה בכול, זאת שיש לה יכולת למידה אינסופית, שהולכת ומשתכללת באופן שלנו בני האדם קשה בכלל להבין.

כפי שהסביר לי פעם שחר (הגיעה העת לגילוי הנאות, שהיה כנראה אמור להגיע כבר מזמן: אני אמו המתפעלת והגאה מאוד), כבר עכשיו בכלל לא ברור איך הבינה פועלת. היא מלמדת את עצמה, ואיש אינו מסוגל לרדת אל נבכיה ולהבין אותה ואת המנגנונים המתפתחים שלה. היא עושה דברים שבני אדם לא מסוגלים להם, ולא רק בגלל מהירות הפעולה שלה, ויכולתה להכיל מידע  עצום, אלא גם בגלל כוחה ללמוד באופן עצמאי, מאליה!

אֲבָל; ויש לא מעט נקודות "אֲבָל" שסאקל מעלה, והן בעצם מהות הספר: ברור לגמרי שיש דברים שאפילו הבינה הזאת לא תבין ולא תדע לעולם, עם כל חוכמתה המופלגת.

בתחילת הדיון הוא משווה אותה לילד שאין לו ראייה רחבת הקף לגבי מה באמת נחוץ לו וטוב בשבילו. ילד יעדיף למשל לזלול שוקולד, לאו דווקא אוכל מזין. לכן המשימה שלנו, בני האדם, היא "בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים". (אני תוהה: האם מטרת העל הזאת בכלל ברורה לנו, לאנושות?)

הוא שב ומזכיר לבִּינה (לעצמו!) את ההבדלים בֵּינה לבין בני האדם: "את אינך בנויה מתורשה, אין בך דנ"א, רק רצפים של מידע וזיכרון שאינו שלך", הוא כותב "לה" כשהוא חושב על מהותן ומשמעותן של משפחות. על הקרבה והריחוק, תחושות האשמה, המסירות, ההתנערות, המחויבות הנלווים לקשרים בין הורים לילדיהם, וגם את האינטימיות המיוחדת המתקיימת בין אחאים, "אין לך למי להתגעגע", הוא מסביר לה…

כשהוא חושב על ההיריון הוא כתב לה באחד המכתבים: "אם יש דבר אחד שאי אפשר לתכנת, אלה תחושותיו של אדם כלפי מי שנתנו לו חיים. ומה אפשר ללמד על כך אותך, בינה – את, שלא נישאת ברחם, שלא נולדת בייסורים, שלא צמחת מתוך התנגדות, שלא חווית הכרת טובה או אשמה?"

אבל איך בכלל היריון נראה מנקודת מבט של גבר? במקרה שלפנינו הוא מרוחק ממנו עוד יותר מגבר שיצר אותו עם אישה אהובה וקרובה. גם אז החוויה כמובן שונה לגמרי מזאת של אישה שהעובר נהפך לחלק מגופה, גברים הרי תמיד "נשארים בחוץ", גם אם מדובר בזוגיות אוהבת וקרובה, קל וחומר כשהשותפה להיריון זרה. זרותה מוסיפה עוד נדבך של ריחוק. סקאל ובן זוגו נמצאים אתה אמנם בקשר אינטנסיבי, מרבים לראות אותה בזום ולשוחח אתה, הם אפילו "מוזמנים להגיע" אתה בזום לביקור ראשון בבית החולים כדי לראות היכן תתרחש הלידה.  האישה, לואיז, נדיבה מאוד ומשתפת פעולה עם האבות, עד כדי כך שהספר מוקדש לה ושמה מופיע בכותרתו, אבל למרות כל זאת סקאל זהיר כל הזמן, ומודע למגבלות: "אני רוצה להיות חלק מעולמה, אבל רק במקומות שהיא מאפשרת לי".

כן, לואיז מגדלת ברחמה את העובר, אבל אין לה קשר גנטי אליו: הוא נוצר מתרומת ביצית. ובכל זאת – "הרחשים הראשונים שיגיעו אליו יהיו מתוך גופה של לואיז – הלמות ליבה, זרימת הדם, תנועות המעיים". סקאל חושב על כך ומתאר זאת באהבה ובהתרגשות. תיאוריו גרמו לי להבין טוב יותר איך מרגיש גבר בכלל, לאו דווקא בהיריון של פונדקאית, כשהוא שותף למעשה הבריאה, אבל לא חש מאומה בגופו, אלא נאלץ, כי זאת דרך הטבע, רק לנחש, לדמיין, לנסות לגעת – במחשבות בלבד – במה שמתרחש שם, הרחק ממנו, אפילו במקרים שהאישה שבתוכה גדל ילדו ישנה לצידו באותה מיטה…

כשהוא כותב וחושב על העוברית, על כך שאין לה עדיין מילים לחשוב באמצעותן, הוא מפליג במחשבות על שפה בכלל, על לימוד שפות, על ההבדלים בניואנסים שקיימים ביניהן. הוא כותב לבינה: "את מבינה את כל זה מבחינה חישובית, אך אינך מסוגלת לחוש במשמעות" וגם לא בתחושה שמלווה אדם שלומד שפה חדשה, את ההיסוס, העילגות, את ההדהוד החדש שבו המחשבות מופיעות. 

הוא מונה עוד הרבה הבדלים שיש בין בני אדם לבינה, ובכלל – הספר כולו עתיר בתובנות שנולדות מתוך הסיטואציה ובזכות ההתמקדות בה. 

למשל: "אני שואל את עצמי אם ייתכן שיש רגע שבו אנחנו הכי חיים. אולי זה הרגע הזה – הרף העין של ההתחלה" – כלומר, רגע הפלא של ההיווצרות, "ואולי דווקא זה הרגע העוקב, שבו משהו בנו מתחיל להביט על החיים מבחוץ, ושבו נולדת ההבנה שגם הם [החיים] צפויים יום אחד להיעלם". 

או: "האדם החי, חי במקום אחד. ואילו המת, מת בכל המקומות. ואז צומח האבל, כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אבל זו המטרה ואין לה תכלית. הוא אינסופי, ונע במעגלים שננעצים זה בזה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שתנסה לגזוז אותו, הוא יצמח שוב, לאט, בעקשנות אין קץ". 

או: "יש גם סבל שאינו מגיע בבת אחת אלא שוחק לאורך זמן. בדידות, חרדה, דאגה מתמדת לילד חולה או דאגות פרנסה. סבל יומיומי, לא דרמטי ובכל זאת, מכרסם. אבל יש רגעים שבהם הסבל מגיע לסף שאין עוד אפשרות לשאתו. כשמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה ב-1983, בקעה ממנו נהמת לב כמעט תנ"כית: 'איני יכול עוד!' המשפט הקצר הזה – פשוט, נואש, נטול קישוטים היה עדות מדויקת מאוד לכובדו של סבל שאין עוד אפשרות להכילו."

כדאי מאוד לקרוא את הספר כולו, ולגלות את שלל האוצרות הטמונים בו.

הוצאת אלטנוילנד, 2025
עורכת: עלמה כהן ורדי
186 עמ'

“אתה נמוך מדי,” אמר הקצין, “ניאלץ להגביה אותך.”

“ואתה,” אמר הקצין לבא אחריו, “אתה גבוה מדי וניאלץ לקצר אותך.”

“ואתה בינוני מדי, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי, ברח מהר כל עוד נפשך בך, בטרם אתחרט ואחליט להגביה או לקצר אותך.”

האיש הממוצע מחייך: “אתה רואה את הנקודה הקטנה באופק? זה אני כפי שהייתי באמת.”

שני קווי עלילה יש ברומן החדש, המרתק, שכתבה אורית הראל. הם משתרגים ומתקדמים זה לעבר זה, עד שהם נפגשים.

קו אחד מכונה בעקביות "עכשיו" הוא כתוב בגוף ראשון, נמסר מפיה של מספרת לא מזוהה, עד שלב מסוים, שאז נפגש אתו קו העלילה האחר, ומתבררת מי  היא: נכדתה של הדמות הראשית בסיפור, אילזה, אישה שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי קסמה. 

הסיפור מתחיל בלידתה של אילזה: ילדת נס להורים שבאה לעולם אחרי שמלאו לאמה ארבעים ושלוש. לא צפויה, מפתיעה, כדברי המוטו לספר – 

אף אחד לא חשב שהיא תיוולד.
אף אחד לא חשב שהיא תעזוב.
אף אחד לא חשב שהיא תישאר.
אף אחד לא חשב שהיא תוכל.
אף אחד לא חשב.

הראל מצליחה לצייר את אילזה בפרטי פרטים, שמעוררים השתאות מיכולתה לרדת למעמקי המציאות, כפי שנראתה החל בשנת 1899, שנת לידתה של אילזה, בבית בורגני של עשירי וינה. הרומן הזכיר לי במשהו את המחזה המופלא של טום סטופרד, "לאופולד-שטאט", שמתחיל ממש באותה שנה שבה נולדה אילזה הבדויה. אבל אם במחזה קל יותר לשרטט תקופה ביעף, רומן שלם שמתרחש לאורך עשרות שנים מצריך מידה רבה הרבה יותר של פירוט, ושל תיאורי החיים היומיומיים של האנשים שחיו שם ואז. 

אורית הראל מיטיבה להתמודד עם המשימה. אנחנו אתם שם. עם אילזה, התינוקת, הפעוטה, האישה הצעירה שהולכת וגדלה, עד שהיא נעשית אשת עסקים ממולחת ומצליחה מאוד: נחושה, דעתנית ופסקנית, שיודעת היטב מה מגבלותיה (בעיקר המראה שלה: היא רחוקה מלהיות יפה, והיא חיה עם גופה בשלום), ויודעת גם איך לתמרן את סובביה, למה לצפות מהם, ובכלל – איך לנהל את חייה. אנחנו מלווים אותה עם המחזרים שלה, כשהיא מתארסת ונישאת לגבר, ולומדים עליה רבות מתוך הפשרות וההסכמים שהיא מגיעה אליהם עם אותו גבר. 

גם כשמסתבר לה שטעתה באחת מבחירותיה – עד שלב די מתקדם, שנת 1938, דחתה בבוז את הרעיון הציוני – ידעה לשנות את דעתה באחת, ולהודות בטעותה. אמנם בתחילת שנות השלושים העדיפה להיפרד מבעלה הרופא, ד"ר ליאון גליקסון, כשזה החליט לעלות לארץ ישראל, אבל כשהבינה את הסכנות האורבות לה ולבני משפחתה, לא היססה לעזוב הכול, רכוש, עסק מצליח, חברים, וחלק גדול מבני המשפחה, שהמשיכו לא להבין את המציאות, ונסה לארץ ישראל ביחד עם נעמי, בתה הקטנה (זאת שברבות הימים תיעשה אמה של המספרת מפרקי "עכשיו").  ליאון קידם את פניהן בברכה, והם נהפכו שוב למשפחה, שהרי מעולם לא התגרשו.

אנחנו מכירים היטב גם את כל שאר בני המשפחה, שאת דמויותיהן ואופיין אנחנו לומדים לעומק: מרקוס ומגדה – הוריה, אדית – אחותה, אלפרד, פרדי ואנטון – אחיה, ורבים אחרים.

כל אחד מהאנשים האלה משכנע וברור (אם כי אילזה נמצאת תמיד בראש הרשימה). אנחנו יודעים בדיוק מה הם נוהגים ואוהבים לאכול; איך נראים בתיהם; אילו ריחות מלווים אותם; מה הם נוהגים לעשות; מה צבע הרהיטים שלהם; למה הם מקווים, על מה הם חולמים, מה מניע אותם.

אילזה נהפכת בגיל צעיר מאוד לראש המשפחה. אביה מינה אותה להיות מנהלת העסק המשפחתי, והיא שולטת בכול ביד רמה. כך למשל כשאחיה מבקש ממנה עזרה כספית, כדי שיצליח להכניס לאקדמיה למוזיקה, בעזרת "מתנת" שוחד, את שני בניו, את המוכשר בהם, שרוצה בכך, ואת האחר, שבכלל לא מעוניין, היא מסייעת לו בכך שהיא מסרבת, ומסבירה לו שאינו זכאי לממש את חלומות נעוריו על חשבון הבן שלו, שמטפח חלומות שונים לגמרי… 

יש לה חוכמת חיים. היא מוכשרת מאוד. מפוכחת, מבינה את מניעי הזולת, יודעת מתי מוטב לשתוק, ומתי ואיך אפשר להיאבק. היא דמות מרהיבה, והראל מיטיבה להראות לנו פרטים מדויקים מהתנהגותה, שמהם אנחנו לומדים עליה רבות. למשל, דוגמה קטנה: המפגש הראשון של אילזה עם חמותה המיועדת, וחילופי המהלומות המילוליות ביניהן:

"אילזה מרוקנת את שאריות הליקר המתקתק ומלקקת את שפתיה, שואבת לפיה רסיסים אחרונים של מתיקות מנעימה ומרגיעה. כן, גם על חיבתה הגלויה והבלתי מתנצלת לליקר שהוגש בתום הארוחה הביטה אמו של ליאון במורת רוח גלויה. מה שכמובן עורר באילזה את לוחמנותה הטבעית.

"'את שותה?' פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן.

"'בהחלט,' השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. 'את לא?'

"פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. 'הו, לא,' השיבה בזעזוע מעושה. 'אצלנו,' הטעימה, 'גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה.'

"'כן,' משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר היתה ברורה. 'כן, מה חבל שהקדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן,' הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא
מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה".  

מעבר לסיפור המשפחתי עולה כמובן גם הסיפור הגדול, בציטוט שלעיל – היחסים שבין יהודי פולין ליהודי אוסטריה וגרמניה: ההתנשאות ההדדית, תחושת הבוז שרחשו אלה לאלה…

עולה מהרומן גם סיפורם העגום של יהודים שהיו מבוססים מאוד בארצותיהם, ונאלצו לנוס על נפשם ולהשאיר הכול מאחור. תחושת האובדן שהמשיכו לחוות כל חייהם, כי לא התערו ממש בארצם החדשה, במקרה של אילזה – בישראל. תמיד ליוו אותם הגעגועים אל מה שכבר לא קיים והסתבר שלא היה קיים מעולם. כמו אצל ז'אן אמרי בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, גם אילזה מתפכחת ומבינה ש"מי שחשבה לחברים ועמיתים נגלו לה במלוא כיעורם וצביעותם בעת המשבר, ועל כך היא מעולם לא סלחה".

 ז'אן אמרי חש שהעם הגרמני נידה אותו ושלל ממנו לא רק את העתיד, אלא גם את עברו. כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו, להתרפק על כל מה שהכיר ואהב, להשתייך! מבחינתו מה שקרה לא היה "תאונת עבודה בהיסטוריה הגרמנית". לפיכך סירב לאמץ מין סובלנות וסלחנות אינסטנט, ועמד על זכותו לחוש "שנאה עיקשת". סירב לפיוס שלא האמין בכנותו.  דברים דומים כתבה ג'מייקה קינקייד, בספרה מקום קטן: "דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" 

אותו כעס אין אונים, אבל במישור המשפחתי, אפשר לראות בקו העלילה האחר, זה שנמסר מגוף ראשון. אנחנו פוגשים בו מספרת שעסוקה רובה ככולה בקשר עם אביה המתסכל, האדיש, המייסר. האב שמרבה לבגוד באמה, אשתו. האב שאינו אוהב את אף אחד (למעט – את חמותו, היא האישה שגם אנחנו אוהבים כל כך: אילזה בכבודה ובעצמה!), ואנחנו לא מחמיצים את נקודות המפגש הרבות בין שני הסיפורים המקבילים: חתנה של אילזה, אביה של המספרת מפרקי "עכשיו", הוא בעל בוגדני, יפה תואר, רופא – כל הפרטים תואמים בדייקנות רבה גם את דמותו של בעלה של אילזה: שתי הנשים התחתנו עם גבר בוגדני ויפה מהן. יש קטעים שבהם אותם משפטים ממש עוברים מקו עלילה אחד לאחר, ברצף. למשל – בשניהם נכתב בזה אחר זה שרופא אינו יכול לטפל בבת משפחה שלו. כמו כן, נעמי, בתה של אילזה, ואמה של המספרת מפרקי "עכשיו" מעריצה את אביה, אף על פי שבעצם נטש אותה בילדותה כשהעדיף את החלום הציוני על פני חיי המשפחה וגידול בתו, והמספרת מפרקי "עכשיו" מתארת את תחושותיה כלפי אביה: היא מייחלת אליו עד כלות, כועסת עליו, וגם מתגעגעת, מתחשבנת אתו, וגם מבינה את מניעיו לעומקם. אוהבת ושונאת, ממש בעת ובעונה אחת. וכל זה מבלבל לא רק אותה, אלא גם את הקוראת, שרוצה ברגעים מסוימים לזעוק אליה – די! תרפי כבר מדמותו המכאיבה, תוותרי עליו כבר, תביני שלעולם לא תצליחי להוציא מים מהסלע, או רגש ממי שאמור להיות האבא שלך, ופשוט לא אכפת לו ממך! (כמה שהיא מיטיבה לפרט את אדישותו, את קור ליבו, את האנוכיות שלו, את היותו מרוכז בעצמו ובעצמו בלבד, את העלבונות שספגה ממנו, וכל חייה היא מנסה להתגבר עליהם!).

הנה סצנה אחת שקורעת את הלב: הדוברת מתארת איך ניסתה לשמח את הוריה ביובל החמישים לנישואיהם, הכינה להם אלבום מהתצלומים שלהם שליקטה בחשאי, והזמינה אותם לארוחה חגיגית בביתה, שטרחה רבות על הכנתה. התנהגותם, תגובותיהם, מעוררים פלצות וזעם: הם מגיעים כעוסים וחמוצי סבר ואפילו לא מואילים להציץ באלבום; הם לא מרוצים מהאוכל; הם מקצרים את הביקור אצלה; שום דבר לא משביע את רצונם, שום מאמץ שלה לא מגיע אליהם, לא משמח אותם, לא מעורר בהם שום הכרת תודה, שום אכפתיות. כלום! להתפוצץ!

סופו של הספר הותיר אותי שטופה בדמעות של התרגשות. ההשתלבות של שני קווי העלילה, הידיעה על ערוב ימיה של אילזה, ועל הקשר המיוחד כל כך שנוצר עם נכדתה, היו מבחינתי נקודת שיא, שאליה הרומן כולו חותר, ונותרתי בתחושה שיש בעולם אהבה, ושהיא יכולה להגיע ולהתקיים אפילו בנסיבות חיים בלתי אפשריות מרוב סבל ומפחי נפש. הקשר שנוצר בין הסבתא לנכדה מנחם כל כך! הנה, "מעפר פורחת שושנה", כדבריה של רחל שפירא. הנה, למרות הכול, זה אפשרי. יש אהבה.

ידיעות ספרים, 2025
עורכת: תרצה פלור
392 עמ'