בסוף הרומן, אחרי האפילוג, מופיעה "הערת המחברת" של אולגה טוקרצ'וק, הסופרת הפולנייה שזכתה בפרס נובל לספרות ב־2018. דבריה האחרונים מוקדשים למראי המקום של "כל הרעיונות המיזוגניים בדבר נשים ומקומן בעולם". את דברי חלקם – זיגמונד פרויד, הנרי ריידר הגרד, סומרסט מוהם, ג'וזף קונרד – זיהיתי, ואף כתבתי עליהם, כפי שאפשר להיווכח מהקישורים. האחרים, והם רבים כל כך (ביניהם אוגוסט סטרינדברג, ריכרד וגנר, וויליאם באטלר ייטס, צ'רלס דרווין, ועוד ועוד…) לא הפתיעו אותי.

כשקראתי את ספרה של טוקרצ'וק הרגשתי שהיא ממש מתבוססת בתוך הרעיונות המיזוגניים הללו, מתפלשת בהם, מתיזה אותם לכל עבר בחדוות ניצחון. אהה, אז פרויד סבר, כפי שאפשר לראות במסה שלו "תרבות בלא נחת" שנשים "מייצגות את האינטרסים של המשפחה ושל חיי המין", שגברים הם אלה שמופקדים על "עבודת התרבות" התובענית, הדורשת את עידון היצר, ולכן הגבר חייב להתרחק ממשימותיו כבן זוג ("בעל", כלשון התרגום לעברית), והאישה הנדחקת לקרן זווית "נוקטת עמדה עוינת כלפי תרבות זו"? נפלא. אני כבר אראה לו, שמעתי אותה אומרת לעצמה. אני אכתוב רומן שבו גברים יגידו דברים כאלה, ודומים להם, ואחשוף את הרשעות, הבורות והבהמיות שלהם. (וגם זכיתי בפרס נובל לספרות. אז מסתבר שאני כן חלק מיוצרי התרבות האנושית…)

איך אעשה את זה? – שמעתי אותה באוזני רוחי תוהה – ומשיבה: באמצעות דמות שאינה גבר ואינה אישה. אדם שגופו דו־מיני.

מייצ'סלב וויניץ', יליד פולין (לאורך הרומן הוא מתואר בלשון זכר), מגיע מעיר הולדתו לבוב אל כפר הררי בשלזיה, שם שוכן בית מרפא ידוע לטיפול במחלות "חזה ולוע". בחברת הגברים האחרים ששוהים אתו שם וויניץ' מקווה להחלים, למצוא את מקומו בעולם, לא לפחד כל כך מחברת אנשים. לא להיות קורבן. האם יצליח? האם ילמד לזהות מי הוא, או היא? האם יינצל?

האם – תוהה טוקרצ'וק – אברהם לא שחט בסופו של דבר את יצחק בנו, כי אלוהים באמת התערב בזמן, בשנייה האחרונה? ובכלל, "למה לו לאלוהים קורבנות, אם הוא יכול לקחת לעצמו את כל אשר יחפוץ? למה לו לקבל משהו, כשהכול ברשותו?" תוהה אחד השוהים בבית המרפא בשיחה עם וויניץ', ומנסה להוכיח שאלוהים לא באמת בלם את המאכלת, שהרי כתוב "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו", "כלומר, לבדו חזר מהר המוריה, בלי יצחק. הוא הרג את יצחק"… איזו מחשבה מבעיתה. ובעצם, לא כן?, בלתי נמנעת.

שהרי גורל כולנו דומה לזה של הברווזים המפוטמים, שמתהלכים שם ברומן, יפים, גאים, ואין להם מושג שהם מועדים להישחט, שבקרוב יהפכו "לצנצנות שומן, לבשר משומר, לגולש ולממרח". בני האדם שמביטים בהם מחייכים "חיוך מרושע" כי הברווזים הולכים בשיירה "ברצינות ובביטחון עצמי ההולמים רק בני אלמוות". הצופים שוכחים שגם מותם מובטח… ואנחנו, הקוראים? – חסינים?

מצד אחד – ספרה של טוקרצ'וק יפה להפליא. הטבע, היער, הצבעים, מתוארים ביד אמן. הנה למשל דוגמה אחת מיני רבות: "הצופים בתיאטרון הם העצים, שיחי האוכמניות, האבנים המכוסות טחב, וגם איזו נוכחות נוזלית, בלתי מוגדרת, החומקת בין הגזעים העצומים, השורשים והענפים, כמו משיחות מכחול של אוויר חמים". או: "מאמצע אוקטובר הימים היו יפים, שטופי שמש, כמה לילות קרים גרמו לעצים להצהיב ולהאדים, ופתאום, בשבוע השני של החודש, התעורר מייצ'יסלב וויניץ' בתפאורה שונה לחלוטין – סביבו היו עכשיו כל גוני הצהוב, הכתום והאדום, עם חוטים של גוון ירוק שהלך ונסוג. שיגעון הצבעים שהודגש עוד יותר הודות לתכלת הקרה של השמים, היה מהמם חושים, וויניץ' רצה אפילו לבקש מטילו צבעים, כדי לתעד איכשהו את השינוי המדהים הזה. עלים בודדים בצבעים שונים נפלו על מרצפות האבן ברחובות. כמו רצה איזה כוח נסתר לכסות את נוקשותן בשטיח ססגוני. כמה התרכך העולם, כמה התעדן. רק פרפרי זנב הסנונית התעוררו כמו דרורים בהמוניהם מאור השמש וניתכו שוב ושוב בזגוגיות רק כדי לגווע גדולים בחיפוש אחר מחסה לפני צינה קרבה לאחר מכן, בחוסר אונים, על אדני החלונות."

לא רק תיאורי הנוף עוצרים נשימה. גם התיאורים של סיטואציות בלתי נסבלות כתובים להפליא. למשל – סבלו של הילד וויניץ' שנאלץ להיות עד לשחיטה של ברווז שחי שעות אחדות בביתו, רואה איך הופכים את דמו של המת למרק, ואז גם נאלץ לאכול את המרק המזוויע הזה, רק כדי לרצות את שני הגברים האהובים ביותר בחייו, אביו ודודו. המוות מופיע פה, כמובן, בצורה אחרת, ויש לזכור שהוא נוכח מאוד כהד מרוחק של מלחמת העולם שתפרוץ בקרוב וכבר שומעים אותה מתקרבת, ובאחרית הדברים שבה מתוארים גורלותיהם של גיבורי הסיפור, בזמן ובעקבות המלחמה.

מצד שני, הרומן, אני חייבת להודות, מוזר מאוד. הוא מלווה לכל אורכו בקולה של מעין מקהלה דוברת, בלשון רבות, שמעירות, מגיבות, ומתערבות במה שקורה בסיפור. עד שהגעתי לסופו של הרומן לא הבנתי איך המתרגמת ידעה שעליה להשתמש בגוף ראשון רבות ולא רבים, שהרי בפולנית אין אבחנה כזאת. בסופו של הרומן הבנתי אמנם, אבל לא הרגשתי הקלה, או הזדהות.

ואולי זה בעצם האפקט שאליו חתרה טוקרצ'וק: לעורר בקוראת תחושה של אי נחת, ואפילו מידה לא מעטה של סבל. אבל כזה שראוי לחוש בו, כי הוא נובע מאינטרארציה עם גדוּלה אמנותית מובהקת ויוצאת דופן.

הוצאת אחוזת בית, 2025
תרגמה לעברית: מרים בורנשטיין
עריכת התרגום: סמי דואניס
ראה אור לראשונה בפולנית ב־2022
325 עמ'