אליאס רוקלה, גבר בשנות החמישים לחייו, הוא מורה לספרות נורווגית בבית הספר התיכון פַגֶרְבּוֹרְג שבאוסלו, והוא גיבור הרומן ביישנות וכבוד מאת הסופר הנורווגי עטור הפרסים דאג סולסטד.

הרומן מתחיל ונפתח בסצנה אחת לא ארוכה ובעמודים האחרונים חוזר אל סופה. ההתרחשות היא בכיתה שבה רוקלה מלמד את המחזה אווז הבר של איבסן, כחלק מתוכנית הלימודים הנדרשת בארצו: יצירה שנחשבת נכס צאן ברזל שכל נורווגי תרבותי חייב להכיר, כדי לזכות "בהשכלה הכללית הגבוהה ביותר בחברה".

המחזה משעמם את תלמידיו של רוקלה עד אין קץ. ברור למורה כי הדבר היחיד שיכול היה אולי לסקרן אותם זאת התשובה לשאלה "מדוע גבר מבוגר ומשכיל מחזיק במקצוע, כמו המקצוע הרשמי שלו, שבו תפקידו לשבת מאחורי שולחן המורה בכיתה ולהורות לאנשים צעירים לקרוא את כל הספרים האלה שבהם הם לא התעניינו במיוחד וגם לא הבינו מהם הרבה, על כל פנים, לא כמו שאותו מחנך בעל התפקיד הרשמי ניסה לשכנעם לקרוא אותם – "

תלמידיו חשים אפילו טינה כלפיו. הם לא מבינים מדוע אינו הופך את השיעור למעניין יותר, ברור להם שיכול היה לעשות את זה. למשל, אילו התייחס לכך ש"הנריק איבסן הקדים את המותחן באמצעות טכניקת הסיפור הדרמטורגית הרטרוספקטיבית שלו", כפי שנכתב בספר הלימוד שלהם. ואולי בעצם, תוהים תלמידים אחרים, היה המורה שלהם יכול "להפוך את איבסן לאקטואלי קצת יותר לזמננו" – למשל, אילו התמקד בהתאבדותה של הילדה בת השתים עשרה, הדוויג, ועסק בעקבות זאת "בבעיה של צעירים רבים כל כך שמתאבדים". אבל לא, רוקלה קורא אתם חלקים מהטקסט. הוא מניח משום מה שתלמידיו מילאו את המטלה שקיבלו בתחילת השנה: לקרוא את המחזה במלואו. הוא מפרש באוזניהם את הקטעים שבחר. רוב הזמן הוא אפילו לא מבקש מהם להקריא את הטקסט בכיתה, אלא עושה את זה בעצמו! (אללי… קראתי ונזכרתי בשיעורי האנגלית שבהם קראתי עם תלמידי, שוב ושוב, במשך עשרות שנים, את All My Sons מאת ארתור מילר. נזכרתי כמובן במפחי הנפש שחוויתי; במאמצים הגוברים והולכים לסקרן אותם, שנעשו יותר ויותר קשים במרוצת השנים; היה קשה כל כך להוכיח להם שיש במחזה משמעות שנוגעת בחייהם…).

ומה רוקלה עצמו חש אחרי עשרים וחמש השנים שבהן הוא מלמד את אווז הבר? אהה. דווקא היום איתרע מזלו. במקרה התגלה לו דבר מרעיש: אחרי כל כך הרבה פעמים שחזר על עצמו, זכה פתאום להארה הנוגעת באחת הדמויות במחזה, זאת  של ד"ר רלינג. פתאום מתחוור לו שתפקידו של הרופא במחזה אינו "לשמש השופר של איבסן" כפי שסבר תמיד, אלא – להיות שם כדי שיוכל ברגע המתאים להוכיח לנו, הצופים, לנו, הקוראים, שהילדה אכן התאבדה.

רוקלה מתלהב מאוד. תלמידיו נשארים אדישים ומרוחקים.

עד כאן הטקסט נסבל, אולי אפילו מסקרן, למעט תכונה שלו שאי אפשר שלא להבחין בה מיד: רפטיטביות. הוא חוזר שוב ושוב על אותם תיאורים או מחשבות, לפעמים ממש באותן מילים. עד מהרה שאלתי את עצמי – כמה פעמים אפשר לחזור על אותו רעיון, על אותה אמירה? למשל – שרוקלה אכל באותו יום את ארוחת הבוקר שלו בדממה, כמו מדי יום? או – שבני הנוער שבכיתתו משועממים?

מסתבר שהרבה פעמים. הרבה הרבה מאוד!

וזאת רק ההתחלה. כי מיד בתום הסצנה הראשונה, שבה לפחות קורה משהו, אנחנו נכנסים למעין פלשבק ממושך שמסביר לנו את טיב היחסים של רוקלה עם אשתו. הפלשבק נמשך ממש עד העמוד האחרון. שם אנחנו חוזרים אל הסצנה הראשונה.

בדרך אל הסוף – כמעט שרציתי לכתוב "אל הצלצול הגואל" – אנחנו (אני, לכל הפחות) משתעממים לא פחות מתלמידיו של רוקלה.

ניסיתי למשל לספור כמה פעמים הוא חוזר במחשבותיו על ניסוחים כמעט זהים שמבטאים את יופייה של אשתו. די מהר איבדתי את החשבון. עשרות! שוב ושוב ושוב. ושוב.

היו קטעים שהרגשתי בהם כמעט כמו בטיפול שורש בשן: אמנם לא כואב, אבל מציק ומנדנד.

רוקלה יודע אמנם להתלהב, למשל – כשהוא מזהה רגישות ספרותית לא צפויה אצל מישהו שקיומה מפתיע אותו – המורה למתמטיקה שחושף אלוזיה ספרותית במהלך שיחה יומיומית, אבל גם אז הוא מייגע אותנו (אותי…) במחשבות מפורטות מדי, בהתלבטויות פתטיות, האם להזמין את המורה הזה לארוחת ערב? רק אותו? ביחד עם אשתו? עם עוד מורה? אבל איך? אבל מדוע?

המשכתי לקרוא כי כל הזמן קיוויתי שמשהו יקרה. אבל הספר מסתיים בלא כלום, מבחינתי.

אפילו אוסלו, אחת הגיבורות הראשיות בסיפור, שאמורה להוסיף לו נופך מרענן, או מסקרן, מופיעה רק כסדרת שמות של רחובות. ועוד שם. ועוד אחד.

האם החזרתיות הזאת מכוונת? האם מטרתה לצייר את השיעמום? ליצור אותו גם בנו? האם אפשר לכתוב על שעמום בצורה לא משעממת? (לדעתי – כן. כמו שעושה למשל סמואל בקט במחכים לגודו. דידי וגוגו מצחיקים ומרתקים אותנו, ואין רגע אחד שבו אנחנו מזדהים עם השעמום הנורא שבו הם נאלצים להתנהל!)

אם אכן התכוון דאג סולסטד לשעמם, מבחינתי הוא הצליח מאוד במשימה שלקח על עצמו.

Genanse Og Verdighet

הקיבוץ המאוחד, 2025
תרגום: דנה כספי
144 עמ'