הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.
יונה וולך
יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
רחל בלובשטיין
שתי משוררות, שני עצי אגס. אחד מהם “מת נהדר” – פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה כמעין מתנה. האחר – מלבלב לתוך החלון. פירותיו טרם הבשילו, ויש הבטחה בפריחה.
מות האגס של יונה וולך דומה בעיניה למותו של האחר, הקודם, אביה שהותיר אותה ילדה יתומה כשנפל בקרב מול הליגיון הירדני ביולי 1948. היא נמשכת אליו כמו פרפר, שאורך חייו, כידוע, נמשך כיממה: קצר “כהרף זוועה”.
גם רחל, כמוה, יודעת עד כמה קצר צפוי להיות יפי הפריחה, היא כבר חושבת על הכמישה הבלתי נמנעת, אבל כרגע, לרגע, כשהקיצה משנתה וראתה את האגס שמציץ לתוך חלונה, היא חשה שהמועקה, שרבצה על לבה כמו הר, התפוררה ונעלמה. האביב מפייס אותה בניחוחו, בחיוכו, והיא לומדת לוותר לרגע על תחושת האבל.
האם היה באמת לרחל סיכוי להירפא מהכאב, בזכות יופיו של הטבע שמוגש לה, לפתחה?
האם יכלה יונה וולך לקונן ולשיר למת שלה, ובכך “להקפיא” אותו לעד?
שתי המשוררות כבר מזמן אינן אתנו. רחל הוגלתה, כזכור, מהקיבוץ, כי חלתה, וימיה האחרונים עברו עליה בבדידות ובצער, רחוקה מכל מה שאהבה והוקירה. היא מתה ב־1931, כשהייתה בת ארבעים ואחת.
יונה וולך מתה ב־1985 כשהייתה בת שלושים ושמונה, כי סירבה לטפל בסרטן השד שבו חלתה.
שתי נשים שמתו צעירות כל כך, בדמי ימיהן, כמעט כמו הפרפר בשירה של אחת מהן.
אבל השירים שלהן נשארו אתנו.