אחד הסיפורים הקצרים המפחידים ביותר שקראתי בזמן האחרון מופיע בפתחו של גיליון 25 של כתב העת הו! (זכיתי לתרום לגיליון שלוש סונטות). על הסיפור המדובר – בהמשך.
הגיליון מוקדש ל”ספרות דיאספורית”, כלומר – לכתיבה בעברית שמתרחשת כאן ועכשיו, הרחק מגבולות מדינת ישראל. השער הראשון מוקדש לכתיבה בעברית שנכתבת באירופה, השני – לכתיבה בעברית שנכתבת באמריקה, והשלישי – לכתיבה בעברית, בישראל.
במסה שלו “אני הוא הזר”, המופיעה בגיליון, מעלה משה סקאל את העניין המרכזי שמעוררת כתיבה כזאת: “השאלה היחידה היא שאלת העברית, כי צריך מקום להניח אותה – אבל לא כמו שמניחים גווייה בקבר, אלא כמו שמניחים פרח באגרטל”. כלומר – כך אני מבינה את הדימוי – לא עברית שיש לראות בה ייצור מת, אלא עברית שיש בה יופי, אמנם קטוף מאדמתו, אבל שמור (לכמה זמן? מתי פרח באגרטל נובל?).
בדברי ההקדמה שלו לגיליון פותח העורך, דורי מנור, ומסביר כי הגיליון שלפנינו הוא “ניסיון ראשון מסוגו להציע את הספרות העברית העכשווית במלוא מגוונה הטריטוריאלי”. הנחת המוצא שלו היא שיש להכיר בזכויות, במעמד, ובחשיבות של כתיבה בעברית, שנעשית בכל מקום שהוא. אדרבא, לדעתו מי שבחרו לחיות מחוץ לישראל נפתחים אל העולם הרחב “דווקא בתקופה של הסתגרות הולכת וגוברת”, והם אלה שיכולים לבחון את העברית “בעיניים פקוחות”.
כלומר – ישראלים שבוחרים לגור באירופה או באמריקה ממשיכים בעצם להיות ישראלים, מעין נוכחים־נפקדים במציאות הישראלית. הם חלק מ”הכוחות ההומניסטים, הדמוקרטים הנאורים” שנאבקים “על עצם קיומה של ישראל כמדינה מוסרית”.
ואני תוהה מה הטעם לבחור להגר, ובעצם, ולמעשה – להישאר?
משה סקאל מספר במסה שלו כיצד בתחילת שהותו בברלין, ב־2019, ניהל מפגשי זום עם ישראלים. “הראש היה בישראל, הגוף היה נטוע בברלין. בחוץ ירד גשם במשך רוב הימים בחודש יולי…” כמה זר מרגיש אדם שנולד וגדל בקיץ יבש, צהוב וכמוש, כשהוא חי בתוך הירוק העסיסי (היפה להפליא, על כך אין עוררין), שהוא עצמו לא צמח בו? “ימי החורף היו בעלי מרקם בלתי ידוע, ועוררו תחושה של זרות”, כותב סקאל. האם התחושה הזאת יכולה להתפוגג אחרי כמה שנים של התרגלות?
אבל, כאמור, הסוגיה המרכזית היא מן הסתם השפה, לאו דווקא הנוף. המסה של סקאל נקראת כאמור במפורש “אני הוא הזר”, והמוקד שלה נוגע בשפה. לא במזג האוויר, לא במראות הנשקפים מחלון הבית. כדי להשתלב בברלין, סקאל משתדל מאוד ללמוד את שפת המקום, ומעיד כי הגרמנית שלו סוף סוף “יודעת לטפס למשלבים גבוהים, במקרה הצורך”, אבל די ברור שגם הוא יודע: הגרמנית לעולם לא תדביק את שפת אמו. לעולם לא יוכל להתבטא, לכתוב, אפילו מן הסתם, לקרוא בגרמנית, באותה קלות ומיומנות כמו בעברית. תמיד יישארו שוליים יתומים בינו ובין השפה. תמיד יישאר אדם עברי ביסודו.
ומופיע כמובן, שוב ושוב, עניין המקום הפיזי עצמו. אסף לויטין כותב (מברלין) בשיר “השותף הזקן” על מאמציו הנואשים למצוא את המינימום הנחוץ לו לאדם, אחרי שהמשכיר שלו מת: קורת גג סבירה. “כל מה שחסכתי ילך מעכשיו / על דירונת קטנה בהרבה / באזור מחורבן מחוץ למרכז – / זה מה שאני שווה”.
ועם זאת, הכותבים אינם חוסכים מאתנו את הסיבות כבדות המשקל לכך שעזבו את ישראל. כך למשל כותב טל חבר־חיבובסקי (מברלין – פריז), את השיר “פתרון האכזבה”:
אַל תִּישַׁן עֲדַיִן, יָלֶד,
פְּקַח עֵינְךָ בַּחֲשֵׁכָה,
וְהַקְשֵׁב לְשִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁכָּתַבְתִּי בִּשְׁבִילְךָ.
כָּל שָׁנָה בַּיּוֹם־הֻלֶּדֶת,
מַתָּנוֹת וּמְסִבָּה.
הִנֵּה,
עוֹד מְעַט מַגִיעַ יוֹם הֻלַּדְתְּךָ הַבָּא.
שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה נֶחְגַּג אַחֶרֶת:
צַו גִיּוּס בִּמְקוֹם עוּגָה
(לֹא צָרִיךְ לִקְרֹעַ זֶרֶת,
רַק לִהְיוֹת קְצָת מִשְֻגָּע).
הִזָּהֵר מֵאִמָּא אַבָּא וּמִמָּה שֶׁהֵם אוֹמְרִים
עַל צָבָא
וְעַל מוֹלֶדֶת
(לֹא עָלֶיךָ הֵם שׁוֹמְרִים).
אַל תֵּלֵךְ לְבֵית־הַסֹּהֵר.
לא צָרִיךְ עוֹד גִּבּוֹרִים.
אוֹהֲבֵיךָ
הֵם אוֹיְבֶיךָ:
הַמּוֹרִים וְהַהוֹרִים.
אַל תֶּלֶךְ לְבֵית־הַסֵּפֶר.
אַל תִּלְמַד עוֹד מִלְחָמָה.
שְׁכַח מֵהַנְצָחַת הָאֵפֶר
וּמִדֶּגֶל הָאֻמָּה.
שִׁיר חִבַּרְתִּי לְאָזְנֶיךָ עִם פִּתְרוֹן הָאַכְזָבָה:
בָּאָה אָרֶץ לְהָרְגֶךָ,
וְהִשְׁכַּמְתָּ לְעָזְבָהּ.
האם אפשר “להתווכח” עם איש שמרגיש צורך להזהיר את הצעיר, להתריע, להפציר בו שיתרחק ממוקד הסכנה? (האם אפשר שלא להיזכר בשירו של חנוך לוין “אבי היקר כשתעמוד על קברי”?)
והנה עוד “סיבה” לעזוב את ישראל. היא מופיעה בשירה של יעל דין בן עברי, מברלין, “שיר אבל על עורלה”: שבו היא מספרת שלא מלו את בנם. ש”הברחנו אותך מהארץ, / בין גויים, / ילדים ערלים עירומים / רצים בגינות משחקים”, ועוד: “נשאיר אותך שלם, / לא מדמם לאדמה”… אפשר לחוש בעוצמת ההתנגדות שלה לטקס (המזעזע!) של חיתוך בבשרו של תינוק רך. את הרצון שלה להציל את בנה, גם מהאיום שמקובל לשכנע בו הורים, כדי שימסרו את ילדם למילה: “ידענו שאיש לא יראה אותך / במקלחות בצבא”, שהרי הם הבריחו אותו מישראל. ועם זאת היא תוהה בסיומו של השיר, “אם מוטב היה אילו הניחה לבנה “להתפשט, להיתפס” ותוהה אם הצליחה באמת “לשמור עליך מהקללה”.
גם דורי מנור כותב מברלין בפרק מתוך רומן בכתובים על “העורלה הקדושה”. על “האקט הבלתי הפיך של הסרת העורלה.” המעשה הכמעט בלתי נמנע שנאלצים ישראלים לבצע בילדיהם.
ברית המילה או הגיוס לצבא ודאי אינם הסיבות היחידות, כנראה שגם לא העיקריות, שבעטיין מהגרים ישראלים. ובכל מקרה, גם מי שמשוכנע שכל אחת מהן מוצדקת, לא יכול שלא לחוש, למקרא היצירות השונות בגיליון, את חווית התלישות המתמדת שמביעים הכותבים השונים.
יעל וישניצקי־לוי כותבת מוורשה את המסה “יופי אקזוטי” ומספרת איך בארץ שבה נולד אביה היהודי, הקומוניסט, וגורש, בארץ שאליה השתוקק כל ימיו לחזור, אך סורב, היא מתאמצת, ולא מצליחה, להרגיש “בבית”. המבטא הזר שלה מסגיר אותה. מתייגים אותה. היא צוחקת מפולנייה שמכנה אותה “אקזוטית”: “הרי מבחינת המראה נראיתי כמעט כמוה, והעיירה שממנה באה משפחתה נמצאת במרחק נסיעה קצר מאותו הכפר שבו בילינו את חופשת הקיץ”. ובכל זאת… היא לא שייכת, ומרגישה שהיא רוצה “לחזור הביתה”, רק שאינה יודעת “היכן הבית.”
גם גולי דולב־השילוני, שכתב מברלין, חש תלוש: הוא “עובר ליד שלטים עם סימני אזהרה של מוות שכל השכונה מוצפת בהם כבר שבועות ארוכים” ואפילו לא מנסה “לתרגם בגוגל ולהבין במה דברים אמורים.”
ואיך מרגיש מי שסבתו גורשה מברלין, והוא שב אליה? בסיפור “אווז הבר” מאת רון סגל, שכתב אותו מברלין, הוא מספר על הימים הראשונים שלו בברלין. על הניסיון למצוא שם לעצמו מקום. ללמוד את השפה. וגם, בין היתר, להתמודד עם הידיעה שסבתו, כפי שאמו אומרת לו, “לא שמחה בשבילך. זה פשוט לא משמח אותה שהנכד שלה גר בברלין”, אם כי “היא עזרה לך עם הדרכון”.
בשיר “הגרמנית הרצוצה שלי, זהו הבית”, כותב אהרון לוין איך כל חייו הוא תר אחרי הפינה בברלין שירגיש בה בבית, ואף על פי ש”זוהי גרמניה של ילדותי, / של משפחתי, / של גזלת אמי” הוא לא מוצא בה את מקומו.
בשתי התמונות הראשונות מ”מחזה בכתובים” מציג בפנינו איתמר אורלב (בנו של ניצול השואה, הסופר אורי אורלב), שחי בברלין, את העבר המחריד, המבחיל, של גרמנים שבקרבם הוא חי. התמונות מתרחשות בקיץ של שנת 1943, בפולין, במחנה ריכוז. בעצם – בשוליו. מעבר לחומה. ברקע – גינתה המטופחת להפליא של קטי, אשתו של מפקד מחנה הריכוז. ואנחנו עדים לשיחות שהתנהלו בוודאי במקומות האלה, על רקע פכפוך המים המרגיע שנועד, לדבריה של קטי, לעמעמם את הצעקות שמשמיעים מדי פעם “כל החוליגנים שמסתובבים שם בחוץ, ולפעמים גם יריות”. הן, קטי וחברתה – אורחת שהגיעה לביקור – אינן יודעות לכאורה מאומה על מה שמתרחש מעבר לקיר. הצחנה והעשן? אה, אלה “הפולנים שורפים את הזבל ואת הבהמות המתות שלהם.” אמנם הן מבינות שליער לא כדאי ללכת לטיול, כי יש שם פרטיזנים, אבל סיפור על מישהו ש”לקח לעצמו” מבשלת בירה כי היהודי שהיה בעליה נשלח לדכאו, נשמע להן סביר והגיוני. והיהודים – מובן מאליו שהם נחותים: “את טוענת ברצינות שאם תינוק יהודי היה מתחנך במשפחה ארית הוא היה מתגבר על הגנטיקה שלו?” וכן הלאה, עוד ועוד.
האם איתמר אורלב, שכתב את הטקסט המזעזע, חושב על הדמויות הללו כשהוא פוגש בברלין, עיר מגוריו, גרמנים זקנים? ומצד שני – מה? הסבים פשעו וחטאו ויש להאשים את צאצאיהם?
ומצד שלישי – מה עם תחושת הניתוק? החיפוש המתמיד? שפת המקום הזרה שתישאר תמיד, גם אם לא לגמרי, זרה?
בדעתי עולה דמות התלוש בספרות העברית מתחילת המאה העשרים (אצל סופרים כמו ברדיצ’בסקי, ביאליק, ברנר, ורבים אחרים): הסיפורים על אנשים שנעקרו מהמקום שבו נולדו, ואינם מצליחים להכות שורשים בשום מקום אחר.
וזה מחזיר אותי לסיפור הראשון, המפחיד, שציינתי אותו כאן, בתחילת דברי: “ארץ עיר”, מאת הילה עמית־עבאס. סיפור עתידני, כביכול, אבל העתיד המדובר בו אינו רחוק כל כך. ואולי הסיפור בעצם לגמרי נבואי. יש בו שתי נשים ישראליות שניצלו ממלחמת החורבן שהתרחשה לפני כמה שנים בישראל. הן גרות בברלין, ומתרפקות על זיכרונות מתל אביב ההרוסה, שהצליחו לנוס ממנה ממש ברגע האחרון, לפני שזה כבר לא התאפשר.
הן נוהגות לשחק “ארץ עיר”, תמיד רק על חלקים מהמציאות הישראלית. “עיר – באר שבע. רחוב – בר גיורא. חי – ברחש. צומח – ברוש…” וכן הלאה.
ואז מתחוור להן שיש פרטים שהתחילו כבר לשכוח. איך קראו לרחוב מסוים בתל אביב? רחוב שהיה ממש ליד הבית? שעברו בו כל יום, כמה פעמים ביום? למרבה ההשתאות והצער, השם פרח מהזיכרון של שתיהן. האם הוא עוד קיים במפות ישנות של ישראל כפי שהייתה פעם?
את שלבי החורבן הן זוכרות היטב: “ביולי שלחו את כולם לעבוד מהבית. כבר לא היה בטוח לצאת לרחובות. גלי רצתה
לנסוע לאימא שלה. עמדנו שלוש שעות במחסום בצומת הרוא”ה. לא היו עלינו תעודות זהות. אף פעם לא הסתובבנו עם תעודת זהות. לא חשבנו על זה. כרטיס האשראי וכרטיסי קופת החולים לא הספיקו להם. נשלחנו חזרה. למחרת ניסינו שוב, אבל עם עלות השחר הפציצו את הכבישים. את כולם: כביש שש, כביש החוף, כביש חיפה־תל אביב הישן. הצפון נותק מהמרכז. אימא של גלי התקשרה אלינו בשיחת וידיאו. היא נראתה עייפה,
מפוחדת. היא הסתגרה בקיבוץ. אמרה שהיא מאמינה שאליהם כל הבלגן הזה לא יגיע…” וכן הלאה.
אללי, האם זה מה שצפוי לנו כאן, לאלה שלא ויתרו, לא מוותרים, נשארים, ומנסים להיאבק על דמותה של המדינה מכאן, לא מה”דיאספורה”? אלה שדבקים בנופים, בריחות, בצלילים המקומיים? אלה שמעדיפים לחיות בתוך העברית שסובבת אותם מכל עבר, כל הזמן, ונאבקים כיום מכאן, בנחישות, כדבריו של דורי מנור בהקדמה, “נגד הריאקציה הלאומנית והגזענית שבשלטון”? חורבן והרס? אז אולי הנשארים באמת טועים? אולי יש לנוס מכאן, ומהר? בהיסטוריה האישית של משפחתי הנחה האיש, הדמות הערטילאית של הסבא שמעולם לא היה לי, לאשתו הסבתא שלא יכולתי להכיר, להישאר במקומה. לא לזוז. אמנם הם גרו ממש בסמוך לגבול, ואילו ברחו, רוב הסיכויים שהיו ניצלים (ואז לא הייתי באה לעולם, כמובן…), אבל, כך הוא אמר לה: “מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם”, וצדק. היא ובתה נרצחו באחד ממחנות הריכוז.
אז מה הלקח? בכל זאת – להיתלש?
הו! 25 מרתק ועשיר מאוד בתוכן. התייחסתי כאן ממש רק לחלקים הראשונים של חלקו הראשון.
אפשר לקנות אותו כאן, ובחנויות ספרים נבחרות. או במהדורה דיגיטלית באתר e-vrit.