אברהם אלטמן, “מים קרים”: רסיסי מציאות מרתקים ומשכנעים

בספרו הקודם, קריסה, סיפר לנו אברהם אלטמן, כמעט באופן נבואי, או לפחות בעיניו של מי שרואה את המציאות כפי שהיא, על “מזימות ושיתופי פעולה שהדעת אינה סובלת מתנהלים מעל לראשינו וקובעים את גורלנו, בלי שיהיה לנו מושג על קיומם ועל הרוע הצרוף המדריך את מקבלי ההחלטות שהציבור הישראלי פשוט לא מעניין אותם. רק טובות הנאה, רק רווחים אישיים, רק תועלת שיוכלו להפיק מאתנו, הציבור”, כפי שכתבתי עליו בטור קודם, ביוני 2020.

ספרו החדש והמצוין, מים קרים, דומה ושונה.

“אם אין שקרים ואין הסתרות, אין גם סיפור”, קורץ אלינו המספר בסיומו של “אהבלה” אחד הסיפורים בקובץ, שראה אור לאחרונה. אותה “אהבלה” היא אודליה, אישה שמעשה קיצוני ומיותר לכאורה הבהיר לה איזו אמת נסתרת על עצמה, על אישיותה, ועל נישואיה הבורגניים והרגילים לגמרי, לכאורה. 

כמו בשאר הסיפורים, מיטיב אלטמן לתאר פערים, ועושה זאת באמצעות… פערים! לא הכול נאמר, הקוראים מתבקשים למלא את החללים שבין מה שנאמר למה שקרה במציאות, ולהבין, כמו אודליה, משהו לא רק על הדמויות הרבות המאכלסות את הקובץ, אלא גם על עצמו. 

הסיפורים מגוונים מאוד בסגנונם, וכל אחד מהם פוער פתח הצצה קטן לעולם שונה מזה של קודמו, ומזה של הבא אחריו.

אנחנו פוגשים למשל את יאנה, עולה חדשה מברית המועצות לשעבר, חודרים אל נבכי נשמתה ומבינים, בתוך כמה עמודים, מדוע הובאה להארכת מעצר, מדוע עיניה ריקות מהבעה, מה עבר עליה לאורך חייה עד לרגע שבו קרסה.

או את יוענה, צעירה ישראלית שמחפשת את אמה, נחשפת למעמקיו של בולשיט “רוחני” ניו אייג’י ומנסה לשווא לנער אותו, לאלץ את מי שמכור לו לראות את השקר והצביעות. 

הסיפור “תנין” מתעתע ומשעשע. הוא נכתב מגוף ראשון, ומתחיל בנינוחות שאינה מעידה על ההפתעות הרבות שטמונות בו. מישהו מספר על כך שהוא “אדם של הרגלים, אוהב את השגרה שלי.” בסדר. אנחנו אתו. עם בית הקפה הרגיל שלו, ששם הוא אוכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו, תמיד אותו דבר. בינתיים הכול מתקבל על הדעת. אמנם דבקותו היתרה במסלול ההליכה הקבוע שלו מתחילה קצת לעורר תמיהות, אבל אנחנו אתו. ואז מתחיל החלק שנראה מטורלל בעליל. אבל אלטמן מצליח לעבוד עלינו, בקריצה שובבית: מי פה משוגע? הדובר? הסביבה? האיש שמופיע ונעלם בבית הקפה? מה פשר הדברים שהוא מספר? האיש הזה פרנואיד, זה ברור, נכון? ואולי הפרנואיד הוא בעצם – הדובר? החבר שלנו מתחילת הסיפור? ואולי לא? אולי – ? ובסוף יש הפתעה משעשעת, שאומרת לנו: אל תהיו כל כך בטוחים בשום דבר…

הסיפור “אבא”, שהוא בעצם על היעדר – עמיר נולד לאם לא נשואה שחיה בקיבוץ, מתחיל בשאלה: “למה לעמיר אין אבא?” ששואלת בתמימות ילדה. אנחנו מלווים את עמיר לאורך השנים, הוא גדל לנגד עינינו, ואחרי שנודע לו מי אביו הביולוגי, אנחנו שותפים להיווצרות הקשר ביניהם. בלי תיאורי רגשות. רק עם תיאורי מעשים. ומתוכם אנחנו מבינים מהי בעצם אבהות. מה מהותה. 

הסיפור “במרכז המסחרי” מתעד בעדינות, ברמזים, רגע שבו נפרדו דרכיהם של שניים שהיו חברים טובים בשכונה. מה קרה ש”ביום אחד נפרדו והלכו כל אחד בדרך אחרת, האחד לכאן והאחר לשם.” האחד – “לפנימייה ומשם לבית הספר התיכון”, האחד – ל”פרופיל 21″ והאחר – לגולני, האחד – “לעבריינות, לשירות מבחן ולכלא”, והאחר – “לבית ספר לשוטרים ולקורס קצינים”? ומדוע החבר שהצליח מבקש לרגע להתפאר בתצלום של משפחתו, ואז נמלך בדעתו? אנחנו נוכחים שנקודת ציון אחת בחיים, יכולה, ברגע אחד, לקבוע הכול. כי כזאת המציאות: כל רגע טומן בחובו אינספור המשכים וכל אחד מהם יכול להיות צומת דרכים הרה גורל.

בסיפור “עבודה” אנחנו נכנסים לתוך תודעתו של פושע אלים. שפת הדיבור שלו עם עצמו ועם הסובבים אותו משתנה היטב ובמיומנות, ואינה דומה לשפה שבה כתובים הסיפורים האחרים. יכולתו של אלטמן לשמוע נימות דיבור ולדייק בתיעודן מרשימה! 

כך למשל בסיפור “תשאלי אצל אמא למה היא בוכה” אנחנו עדים לשפת ילדים:

“‘ירד לו דם?” 
“כן, הרבה דם. ולקחו אותו למרפאה וסגרו לו את הראש.
גם לי פעם ירד דם באצבע כי לקחתי סכין גילוח והיה אסור לי לקחת.”
“אני דחפתי אותו.”
“את מי?”
“את יוסי, הוא נפל כי דחפתי. אבל זה היה לא בכוונה.”

אלטמן אינו מהסס לתעד שפת דיבור כמות שהיא: “ובבוקר שהעירו אותנו הוא הריח משְׁתִינָה”, וזה מדויק, ונהדר. 

כל הסיפורים שלמים, מלאים, ומפליאים לצייר רסיסי מציאות משכנעים ומרתקים.

צונאמי

בני משפחת פוגל, אחיו של מוטי פוגל, גיסתו ושלושת ילדיהם, נרצחו בפיגוע דקירה וירי בערב שבת, 11 במרס, 2011. באותו יום אירע האסון הגרעיני ביפן, בכור בפוקושימה, בעקבות הצונאמי ששטף את הכור. למוטי פוגל נודע על הרצח של בני משפחתו רק במוצאי אותה שבת  

האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ”א.

כל מי שקרה לו אסון יודע על מה אני מדבר. אדם יוצא לקניות בשוק ולפתע רואה אדם מוכר שמת כבר מזמן. אדם הולך לישון ומי בא לבקר? המת. שנים חלפו מאז האסון, הולך אדם למסיבת יום הולדת במחשבה לבלות, ומכר רחוק שואל אותו מה שלום ההורים ואיך הם מתמודדים. מרגע שהתפרץ, האוקיינוס לובש את דמותו של הצונאמי. הוא מקיף את היבשה שעליה אנחנו חיים, מסתער עליה, חותר תחתיה. מדי פעם הוא גואה ללא הזמנה. מדי פעם אנחנו הולכים לצפות בו כדי להיזכר במה שהוא לקח מאיתנו. האוקיינוס – שבהיעדר מילה טובה יותר אקראלו ההיעדר – מבודד אותי על האי שבו אני חי.

עבור תושבי פוקושימה, צונאמי והתכת כור גרעיני אינם דימויים, אלא אירועים קונקרטיים. באילו דימויים הם משתמשים כדי לתאר את מה שקרה להם? האם הם אומרים שהצונאמי תקף אותם כמו רוצחים שפורצים לבית באישון ליל?

מוטי פוגל, “לא ממואר”: מסע חכם, חשוב, מכאיב, יפה. 

נדמה לי שאין ספר ש”מתאים” או לפחות רלוונטי יותר לקריאה בימים אלה, מאשר לא ממואר מאת מוטי פוגל.

לפני שתים עשרה שנים חדרו בערב שבת שני מחבלים פלסטינים אל בית אחיו של פוגל באיתמר, ורצחו  את ההורים, אהוד ורות, ושלושה מילדיהם.

כל הארץ רעדה אז מגודל הזוועה.

מוטי פוגל פרסם את ספרו ממש לאחרונה. ודאי לא העלה בדעתו אילו זוועות כפולות ומכופלות עוד צפויות כאן –  אלף וארבע מאות הנרצחים,  מאתיים עשרים ושניים החטופים, והנעדרים, שמספרם טרם נקבע, ואולי לעולם לא נדע מהו, שלא לדבר על מה שעוד יתרחשו כאן, ועל הפגיעה האיומה בתודעה של כולנו.

והנה הוא מספר לנו, כשמות הפרקים בספר, על “זמן”, “ילדות”, “אחים”, “התנחלות”, “גלות”, “בשורה”, וגם על “קבורה”, “שבעה”, “קורבנות”, וחותם את הספר בפרקים “נקמה” ו”נחמה”.

כל אחד מהם הוא מסה קצרה, וכולם נוגעים בכאב ובאובדן הבלתי נסבלים, אבל פוגל עושה את זה “אחרת”: מתוך דיאלוג עם טקסטים, חלקם – ספרותיים: בין היתר של בורחס, קפקא, ז’ול ורן, ז’ורז’ פרק, אדגר אלן פו, והאחרים – מהמקרא, או מהתלמוד. מכל אחד מהם דולה פוגל משמעות, ומעניק לנו תובנות רבות ורבות משמעות.

למשל, בפרק “נקמה”: האם אדם שאחיו, גיסתו ואחייניו נרצחו באכזריות כזאת, רוצה נקמה? פוגל מראה לנו מצד אחד את הזעם: “הטרגדיה שברה את עולמי, מדוע עלי להיות הוגן? מדוע עלי להיות שקול? אני מסרב להתפייס עם הסדק. אני רוצה שכולם יחיו את הטרגדיה שלי, שהעולם ייעצר”, מתאר את חוסר היכולת להבין איך ייתכן שחייהם של אנשים אחרים נמשכים כרגיל, ומתאר עד כמה הוא מתקומם נוכח הציפייה החברתית שהשכולים יפגינו “שכול טוב”, ש”ימשיכו לחיות” – “כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים”.

לצד זאת הוא מראה לנו מה המחיר שגובה נקמה. כותב, למשל, על ספרו של ז’ורז’ פרק, החיים הוראות שימוש, שבו גבר רודף אחרי אישה ששימשה אומנת לתינוק שלו, וברגע של הסח הדעת גרמה למותו. במשך שנים מחפש אותה האיש, וכשהוא מוצא אותה הוא חש ש”ברגע שנקמתו תממומש, ייתמו חייו”. הוא לכוד. “הנוקם והאומנת לשעבר קשורים זה לזה יותר מלכל אדם אחר. כמעט אין בעולמם אנשים אחרים”. הנקמה “ממלאת את תודעתו של הנוקם במי שראוי לו להימחק, היא גם קושרת אותו אל זה שאינו ראוי לשם, זה שגם לעברית אין אפילו מילה שתצביע עליו, אל מושא נקמתו.” ומוסיף פוגל את התובנה המחרידה: “עם הנקמה הרוצח הופך לנרצח, והנוקם תופס את מקומו ונעשה רוצח”.

מזעזע!

ועם זאת הוא שואל: “ובכל זאת, באיזו זכות תוכלו למנוע מהנוקם את זכותו לאזן את החשבון? אהובנו מת – האם נניח לרוצח להמשיך לחיות? מה נעשה עם הטינה המאכלת אותנו מבפנים? מה נעשה בכעס הנורא שמאיים לפרוץ (ולפעמים גם מתפרץ) מול כל אחד בכל רגע, מול האנשים שחייהם נמשכו?”

ועם זאת, הוא מראה כי “הנקמה המדממת והאלימה היא פנטזיית נעורים שמתרחשת בעולם שבו למעשינו אין השלכות, שבו אנו מפנטזים שמעשה אחד יכול לתקן שנים של עוול, להשיב את שיווי המשקל”, ומוסיף במעין קריצה כואבת: “אין זה מקרה שספר הנקמה הגדול והמפורסם ביותר הרוזן ממונטה כריסטו הוא ספר נוער”.

הוא מזהיר כי “סופה של הנקמה האלימה והפראית הוא בדרך כלל מותו של הנוקם עצמו”, כי “מיצויו השלם של היגיון הנקמה הוא השמדה עצמית”.

לקרוא את הדברים האלה ולהתפלץ. או מוטב – להוסיף ולחשוב עליהם. דווקא עכשיו.

הפרק על העקידה מזעזע לא פחות. פוגל, אח ששכל את אחיו האהוב, דן בו לא רק על עקידת יצחק, אלא גם על קין והבל, על ה”תחרות עד מוות” על אהבה – אהבתו של האל; על חילוקי דעות ויריבות בין ההורים, שהם מה שעומד ברקע סיפורם של יעקב ועשו. פוגל מראה כי היחסים בין שני האחים הללו הם בעצם שחזור העקידה שעבר אביהם: “עשו יוצא לצוד ציד, להביא איל שיזכיר ליצחק את האיל שנאחז בסבך ואת רחמיו של האל, ורבקה מלבישה את עורות גדיי העיזים על ידיו וצווארו של בנה האהוב – על מקום השחיטה”. מרתק ומפתיע!

גם בסיפור של יוסף ואחיו יש הדהוד לעקידה: “בני יעקב משכללים את המסורת המשפחתית וכוללים בדמות אחת את הקורבן ואת המגורש” (קין שעונשו לנדוד, יעקב שבורח לארץ אחרת אחרי שחטא גניבת הבכורה נודע …). הם לא הורגים את יוסף, אבל מגישים לאביהם את כתונת הפסים שלו “מוכתמת בכתמי דם של השעיר לעזאזל, כמו יעקב שהולבש בבגדי עשו, כאומרים לו אתה יודע מה עשינו, ואתה לא תאמר כלום”.

פוגל לא מסתפק בהקבלות ובפירושים. הוא מגיע למסקנות מרחיקות לכת, שנוגעות בכל רעיון הקורבנות. בדרכו לשם הוא לוקח אותנו אל סיפור של אדגר אלן פו, “המכתב הגנוב”, ומראה לנו את “העיוורון לדברים הגלויים ביותר” (כל משפט – איך לא? – מזכיר בימים אלה את המציאות העכשווית, המיידית, במקרה זה – את הדיווחים שהגיעו מהשטח, מהגדר, את ההתראות שהשמיעו חיילים, ואיש לא הקשיב להם!). הוא כותב על הזלזול בשכלו של הזולת: “המקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה (“התצפיתניות התריעו – המפקדים התעלמו: ‘חמאס חבורה של ערסים, הם לא יעשו כלום'”). והוא תוהה: “אולי הבל לא רצה להרוג את קין. אולי יעקב מעולם לא התכוון לטרוף את עשו [לפי אחת הפרשנויות כשיעקב חזר מהגלות ועשו קיבל את פניו בחיבוק, בעצם ניסה לנשוך את צווארו]. אולי לא אחז בעקבו כדי להחזיר אותו לרחם, כי אם כדי לצאת בעקבותיו, להימשך אחריו החוצה”, ומוסיף ושואל: “מה עדיף? להיות האהוב־הקורבן, או להיות האח, אחיו של, האחר, החי? המנצח בתחרות שלא הוכרזה ולא נגמרה?”

“למה אני כותב את המסות האלה?” פוגל שואל את עצמו לקראת סופו של הספר, “אני מנסה להיפרד? אני רוצה להיפרד?” אבל לא. “יש בי חלק שתמיד יחיה שם. חלק שהמוות של אודי הקפיא.” ומסתבר לו שכתיבת המסות לא משחררת אותו, אלא מחזירה אותו “אל הדבר שממנו רציתי לברוח”.

הוא לא יכול לברוח. ואנחנו אתו במסעו החכם, החשוב, המכאיב, היפה.

נירה פלדמן, “השטירמר – כוחו של שבועון שטנה”: המשך יבוא?

קראתי את ספרה של נירה פלדמן על שבועון ההסתה הנאצי לפני כחודש, וכתבתי את הטור שלהלן בסוף ספטמבר. תכננתי להעלות אותו בתחילת אוקטובר. ואז – השבת ההיא. ואז – שוב הרוע ההוא. והכול נראה לא שייך. לא מתאים. אבל אולי בכל זאת לקרוא על השטירמר אפשר עכשיו. זהו אם כן הטור שנכתב בימים שבהם עוד חשבנו שהנאצים שייכים להיסטוריה הרחוקה.

כשמדברים על קריקטורות אנטישמיות ארסיות עולות כמובן מיד על הדעת הקריקטורות שהופיעו בשבועון ההסתה “השטירמר”, שהתפרסם בגרמניה הנאצית מ-1923 עד פברואר 1945.

ייסד אותו יוליוס שטרייכר, שנתן את הדין על חלקו בהפצה המרושעת של האנטישמיות, ובהצבת התשתית ה”רעיונית” לרצח ההמוני של מיליוני יהודים. שטרייכר נשפט בתום המלחמה בנירנברג, והוצא להורג בגין “פשעים נגד האנושות”.

לא מפתיע לגלות שבעיניו של שטרייכר עצם קיומם של משפטי נירנברג הוכיח כי היהדות העולמית ניצחה. שטרייכר היה אנטישמי מוצהר ומושבע, ואף על פי שבמשפט טען שלא ידע על הרציחות ההמוניות, ולא עודד אותן, הוכח ששני הטיעונים הללו שקריים. “השמדת היהודים לא הייתה מתאפשרת ללא הטפתו רבת השנים של שטרייכר לחיסולם”, טענה התביעה במשפטו.

ד”ר נירה פלדמן מציגה בפנינו בספרה, המתבסס על מחקר שערכה בווינה לפני יותר מיובל שנים, את האופן שבו השטירמר “שירת את מנגנון ההסתה הכללי של המשטר הנאצי כנגד מי שסומנו כאויבים – ובראש כולם היהודים”.

האם יש טעם בפרסום מחדש של מחקרה, כספר, היא תוהה בדבריה בהקדמה שלו, ומשיבה: אמנם גרמניה הנאצית ובני בריתה הובסו, אבל התקווה ל”עולם חדש, דמוקרטי וליברלי”, עולם שישתקם מהריסות המלחמה וייבנה מחדש, צודק ומוסרי יותר, הייתה קצרת מועד: תחילה חזינו במלחמה הקרה, במירוץ החימוש המבעית, ואחרי כן – בשלל מלחמות שהתחוללו ומתחוללות ממש בימים אלה ברחבי העולם, למעשה – מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד ימינו.

לא זו בלבד, אלא שהדמוקרטיה עצמה נתונה כיום בסכנה במקומות רבים (כולל, כמובן כאן, בישראל, עע”א). שוב, עדיין, יש “אוכלוסיות מודרות, מדוכאות, מגורשות וגם נרצחות (!) על רקע פוליטי, אתני, דתי, מגדרי, או בשל נטייתן המינית”.

האם הייתה גרמניה הנאצית “אירוע חסר תקדים”? האם הייתה “תמרור אזהרה לאנושות”? תוהה פלדמן ומשיבה בשלילה גמורה. גם כיום מופיעים במקומות רבים בעולם מנהיגים כוחניים שמציעים “פתרונות קסם” תוך האשמתם של “אויבי הציבור מבית ומבחוץ”, יוצרים “דמוניזציה ודה־הומניזציה” של אותם “אויבים”, מתירים את דמם, ועל ידי כך מצדיקים מלחמות שהם יוזמים.

ההרג של האויבים “אינו בבחינת שבירת הטאבו של ‘לא תרצח!’, אלא יש בו ממש ציווי ‘תרצח!'”, היא מסבירה.

כדי לשכנע בני אדם להרוג את זולתם, יש צורך במילים, כמו אלה שהפיץ ה”שטירמר”, שכן “למילים יש כוח להסית, להפיץ שנאה, לשסע, לדרבן לאלימות”.

תעמולה, לדבריה של פלדמן, “מתבטאת בהפיכת הציבור להמון מריע, נטול אפשרות ביקורת וא־פוליטי, השם את מבטחו במנהיג”.

חשוב לבחון את השטירמר, וכיום הבחינה הזאת חשובה שבעתיים, שכן “הטכנולוגיה החדשה הרחיבה את טווח התפוצה והאיצה את המיידיות של שיגור המידע”. הכול מגיע מהר ורחוק יותר, ובעוצמה אדירה, כך שתאגידים, שליטים, וגם ראשי ארגוני טרור יכולים להפיץ שקרים, הסתה והפחדות באפקטיבית רבה עוד יותר מאי פעם.

ממש כמו בספרו של ג’ורג’ אורוול 1984, “הפחד מפני אויבים אמיתיים או מדומים מנוצל כדי להצדיק פעילות נגדם, תוך שלילת אנושיותם. הפחד מאפשר לשליטים להכריז על מצב חירום, להדוף כל ביקורת או מחאה מצד נתיניהם, ולהשעות זכויות אדם ואזרח. מבקרי משטר או מתנגדיו נכלאים או פשוט ‘נעלמים’; גינויים או ביקורת מצד ארגונים בין־לאומיים או מצד מדינות ליברליות נתפשים דווקא כהוכחה לצדקת התנהלותם של השליטים הרודנים, ונדחים על הסף”.

ולכן, במיוחד בעידן שבו מנסים לשכנע אותנו שקיים במציאות דבר כזה, “עובדות חלופיות” (“alternative facts”), כדבריה המטורפים של קליאן קונווי, היועצת לנשיא ארצות הברית לשעבר, דונלד טראמפ, חשוב לגלות “איך בסיוע הטכניקה של עריכת העיתון ניתן היה לשכנע את קוראיו” ששקרים גמורים הם “עובדות בדוקות”.

ספרה של פלדמן הוא מלאכת מחשבת.

התיזה הבסיסית שאותה היא מוכיחה היא שעצם העיסוק ב”שאלת היהודים” מכיל בתוכו “את התשובה לשאלה חברתית כללית שכלל אינה נשאלת”, ובעצם – איננה באמת שאלה לגיטימית. הביטוי “שאלת היהודים” היה נפוץ מאוד, והאנטישמים הציגו אותו “כמענה גורף ובלעדי” למצוקות חברתיות שלא היה להן למעשה שום קשר עם היהדות או היהודים.

הם נזקקו ליהודים כמושא לאיבתם, כאוביקט זמין, בשל נבדלותם, ומשום שהיה לאנטישמיות בסיס היסטורי מוצק ורב שנים: למשל בתפיסה עתיקת היומין שהיהודים צלבו את ישו. מאחר שהיהודים חיו כקבוצת מיעוט, והיו להם אפיונים ייחודיים רבים, אפשר היה “לבדלם למטרת תקיפה”.

פלדמן בחנה את גיליונות השטירמר לאורך השנים שבהן הופיע, והיא מראה בספרה היבטים רבים שבהם התאפיין היחס ליהודים, כפי שהופיע בשטירמר. למשל – הסטריאוטיפיזציה: כינסו את “כל סימני ההיכר תחת מכנה משותף”.

למשל – ההיאחזות באצטלה מדעית שהוכיחה, כביכול על פי חוקי הטבע, שהיהודים נחותים, מזיקים ומסוכנים.

למשל – הפנייה אל הרגשות הנקלים ביותר של קוראיו של השבועון, והשכנוע שהוא נלחם למענם, כדי לטהר את חיי הכלכלה מהיהודים המזיקים.

פלדמן מראה כיצד יצר השטירמר בקרב קוראיו תחושה של קהילה, שייכות, נאמנות, והזדהות, איך שיקף את דעת הקהל, ואיך יצר אותה.

היא מראה את אופיו הפורנוגרפי הסמוי של השבועון, שהרבה לעסוק בהיבטים המיניים המזיקים של היהודים, הפוגעים בטוהר הגזע.

היא עוסקת, כמובן, בקריקטורות שהרבה השבועון לפרסם, אלה שהפכו את השטירמר “למושג ולשם דבר יותר מכול”, מעלה דוגמאות של אותן קריקטורות, ומנתחת אותן.

אחד החלקים הקשים ביותר לקריאה מגיע לקראת סופו של הספר. פלדמן מצטטת שם את מילות הסיום של השטירמר: “המשך יבוא”.

לפני שהוצא להורג הביע שטרייכר צער על כך שהיטלר לא הצליח להשמיד את כל היהודים, ולכן “אלה שנותרו נעשו לקדושים”.

כאמור, עצם קיומו של המשפט, שבסופו דנו אותו למוות, הוכיח בעיניו שהיהודים ניצחו. והנה מסתבר שהשנאה שהשטירמר ביטא, טיפח, עודד, הפיץ, לא מתה עם שטרייכר (ועם מנהיגיו). “הקריקטורות של השטירמר מאריכות ימים”, מראה פלדמן. למשל, “בעידן המלחמה הקרה, דמו הקריקטורות האנטי־ציוניות שבעיתונות הסובייטית לקריקטורות האנטישמיות של השטירמר”.

אחרי המלחמה, היא טוענת, “הקפידו האנטישמים, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, להבחין בין ישראלים לבין יהודים”, אבל “במהלך השנים חל היפוך ביחס לישראל, ובמקרים מסוימים החלה האנטי־ציונות לשמש מסווה לאנטישמיות החדשה.”

זיכרון הזוועות התעמעם, “וחלה שוב התעוררות מסיבית של האנטישמיות הקלסית” – וזה קורה “ברשתות החברתיות, במצעדים, בפיגועים ובפעילות מפלגתית”.

כן. והנה נוכחנו שאפילו במדינת ישראל יש כיום יהודי (האם הוא קול בודד? האם הוא מייצג רבים?) שמעז לומר בפומבי שהוא “גאה [בנאצים] ששרפו שישה מיליון”. גאה? קשה לקלוט את עומק התהומות של הרוע והטמטום. וקשה שלא לחשוד, למרבה הזעזוע והאימה, שדבריו של שטרייכר – “המשך יבוא” – מתקיימים לנגד עינינו.

קישור לספר באתר e-vrit

ח”נ ביאליק, “ראיתכם שוב בקוצר ידכם”:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,
לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.
מִי אָסַף גִּיל הַפְּדוּת מֵעֵינְכֶם וּמִי כִבָּה שְׁבִי אִשָּׁהּ?
לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם וּמַדּוּעַ כֹּה נָבְלָה שְׂפַתְכֶם?
וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם.
מִי הִקְדִּיר עֲלֵיכֶם עַפְעַפֵּי שַׁחַר בְּטֶרֶם יִבָּקֵעַ,
וּמִי הִכְרִית שְׂשׂוֹן תִּקְוָה וְאַחֲרִית מֵאָהֳלֵי דַלִּים,
צְחוֹק וּרְנָנָה מִגְּרוֹן יְלָדִים וּשְׁאוֹן-עָם מִבָּתֵּי מוֹעֵד?
מִי הִזְנָה אֶת-בַּחוּרֵיכֶם וַיַּטֵּם מֵאָרְחוֹת נֹעַר,
לְכַלּוֹת כֹּחָם לָרִיק וּלְתִתָּם לְרַאֲוָה וּלְשִׁמְצָה,
וּמִי הִרְחִיב פִּיהֶם וַיְמַלֵּא בִּטְנָם קָדִים
וּלְהוֹרוֹת נָתַן בְּלִבָּם וּלְהַטִּיף – תַּחַת לְמֹד וְהַקְשֵׁב?
וּמַה-שֶּׁפֶךְ הַתָּמִיד מֵעַל כָּל-בָּמָה עַל קָדְקֳדֵיכֶם,
זִרְמַת מִלִּים נְבוּבוֹת, מִזְרַת מוֹץ וּנְעֹרֶת,
לַהֲפֹךְ יְקַר הֲגִיגְכֶם לְשִׁקּוּץ מְשׁוֹמֵם וּלְתוֹעֵבָה?
מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,
טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,
הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ;
וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן,
עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,
לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם
וּלְפַגֵּל עֲלֵיכֶם כָּל-קֹדֶשׁ בְּהֶבֶל פִּיהֶם וּבְמַגַּע אֶצְבָּעָם?
מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים?
אָנָה נָפוֹצוּ נִקְבְּצֵיכֶם וּמַדּוּעַ בּוֹשֵׁשׁ מְאַסִּפְכֶם?
אֵיפֹה נֶחְבָּא קוֹל הַמְצַוֶּה, מַדּוּעַ לֹא יַשִּׂיג אֹזֶן?
הֲשָׁב וְהֵתֵל בָּכֶם אֱלֹהִים, אִם תִּעְתְּעוּ בָכֶם נְבִיאָיו,
וֶהֱשִׁיבְכֶם מָחָר נִכְלָמִים וַחֲפוּיֵי רֹאשׁ לִנְתִיב הַתְּלָאָה,
לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם וּלְמַעַן עַנּוֹתְכֶם עַד מָוֶת, עַד הָאַכְזָרִי מִמָּוֶת:
זָחֹל עַל גָּחוֹן, – מִפְלֶצֶת לְמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה
וּמִרְמָס לְרֶגֶל גַּאֲוָה, – לִקְרַאת בּוּז וְדֵרָאוֹן,
שְׁתוֹת כַּמַּיִם קַלָּסָה וּגְמֹעַ רֹק כְּמִמְסַךְ יָיִן
וְגָרֵם חַרְשֵׂי כוֹס הַתַּרְעֵלָה אַחֲרֵי מְצוֹתְכֶם קֻבַּעְתָּהּ,
עַד הַגִּיעֲכֶם אֶל שֻׁלְחַן עַמִּים פְּדוּיֵי אֱלֹהִים וּקְרִיאֵי מוֹעֵד
כּוֹרְתֵי בְרִיתָם לִשְׁלוֹם עוֹלָמִים עֲלֵי זִבְחֵיכֶם,
וְלִקַּטְתֶּם תַּחְתָּיו בְּהוֹנוֹת יְדֵיכֶם וְרַגְלֵיכֶם הַמְקֻצָּצוֹת.
וְאִם אָזְלַת יַד כֻּלְּכֶם גַּם יַחַד מֵהוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם,
הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם
גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם,
תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ,
אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד
כְּנַעֵר שִׁכּוֹר הֲלוּם סָבְאוֹ וּמִתְבּוֹסֵס בְּקִיאוֹ,
לְמַעַן הָשֵׁב רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?…
אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!
אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה! –
רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
 
בזל, תמוז, תרצ”א

חנוך לוין, לאבא שכה שש להקריב את בנו:

“אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים. ואני מוכן להחליף את הבן שלי, אני מתכונן לדבר הזה כל החיים שלי… אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן… צריך לגדל פה ילדים שמוכנים למה שהארץ הזו דורשת מהם…” – צביקה מור (את שמו לקחתי מטור של רוגל אלפר בהארץ), אב לשמונה, חובש כיפה מקריית ארבע, ש”פרץ” למפגש של נתניהו עם נציגי המשפחות של החטופים בעזה.

מי זימן אותו לשם? מי הזמין אותו לדבר בשם החיים של בנו? 

חנוך לוין כבר כתב על זה את “עקידה”, ב”מלכת אמבטיה”:

אברהם בני יצחק, אתה יודע מה אני הולך לעשות לך עכשיו?

יצחק כן, אבא, אתה הולך לשחוט אותי.

אברהם אלוהים ציווה עלי.

יצחק אין לי טענות אליך, אבא, אם אתה צריך לשחוט אז תשחט.

אברהם צריך לשחוט, אני חושש שאין ברירה.

יצחק אני מבין. אתה לא צריך להקשות על עצמך, פשוט קום ותניף עלי את הסכין.

אברהם אני עושה את זה רק בתור שליח של אלוהים.

יצחק בטח שבתור שליח, אבא. קום לך בתור שליח ותניף את הסכין בתור שליח על בנך יחידך אשר אהבת.

אברהם יפה מאוד, יצחק, תכביד על אביך המסכן, תעשה לו מצב-רוח, כאילו שלא מספיק לו גם ככה.

יצחק מי מכביד, אבא, קום לך בשקט וחסל בתנועה אבהית אחת את בנך האומלל.

אברהם אני יודע, הכי קל זה להאשים אותי. אין דבר, אין דבר, תאשים את אביך הגלמוד.

יצחק מה פתאום להאשים, הרי אתה רק שליח של אלוהים, לא? וכשאלוהים אומר לך לשחוט את הבן שלך כמו כלב אתה מוכרח לרוץ ולשחוט.

אברהם יופי, יופי, זה באמת מה שמגיע לי בגילי. תטיל עלי את כל האשמה אם זה נוח לך, עלי, על האבא הזקן והשבור שלך שמוכרח בגילו לטפס איתך על הר, לעקוד אותך למזבח, לשחוט אותך, ואחר-כך עוד לספר את הכל לאמא. אתה חושב שאין לי מה לעשות בגילי?

יצחק אני פשוט מבין אותך, אבא, אני באמת לא מתלונן, אומרים לך לשחוט אותי, לנתק במו ידיך את המשך השושלת שלך, לשטוף את הידיים שלך בדם עצמך – אני מוכן, בבקשה, תשחט, אבא, תשחט.

אברהם ככה, בן יקר, משחקים ברגשות של אבא שעוד מעט יהיה אב שכול. שבור, שבור לי את הלב, בן מחונך שנותן כבוד להורים, הסתכל אלי בעיניים הגדולות שלך, בן חביב, וקצר לאביך הישיש והנתון בצבת הגזירה את השנה-שנתיים האחרונות שעוד נשארו לו לחיות אחריך.

יצחק אני לא מבין אותך, אבא, אתה רואה שמצידי זה בסדר. אם אתה מוכן לרצוח בדם קר אותי, את בן-הזקונים שלך, את ילד שעשועיך שקיבלת בדרך נס בגיל 90, את הנחמה היחידה שלך בחיים, אם אתה מוכן – אז אני האדם שאגיד לך “לא”? אומרים לך לשחוט, אבא, אז קפוץ על הרגלים ושחט, ושלא יהיו לך חלילה שום נקיפות מצפון. כי מה בסן-הכל קורה פה? שוחטים ילד. עסק גדול לשחוט ילד קטן וחלש? ומה זה בכלל לשחוט ילד, מה זה כבר ילד? בייחוד כשהשוחט הוא אביו, והוא שוחט מוסמך ונוסף לכך רק שליח?! קום ותקע לך את להב המאכלת בבשר הצעיר שלי, אבא’לה, ותבתק לי את הגרון עד שהדם יפרוץ ויותז החוצה לאדמה כמו דם של פרה. תעשה ממני פרה, אבא’לה, וכשהעיניים שלי ייפקחו לרווחה וכמעט ייצאו מחוריהן והלשון שלי תהיה כחולה ותשתרבב החוצה עם הצעקה המרוסקת האחרונה שלי – אז, אבא’לה, תסובב את המאכלת בתוך הצוואר שלי בזמן שאני, דם מדמך ועצם מעצמותיך, מקרטע ברגליים על המזבח ומפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. נו, אבא’לה, אמרו לך לשחוט – תשחט.

אברהם כן כן, ככה זה. מה אפשר לעשות, נולדתי להיות קורבן. אני קורבן. מה הגמול שאתה מקבל אחרי כל החיים והנשמה שאתה משקיע בבנים שלך? יריקה בפרצוף. למה לא לרקוד לי על המצפון אם אפשר? למה לא להוריד אותי ביגון שאולה כשאני מנסה בסך-הכל למלא את מה שנגזר עלי מהשמים? למה לא, בעצם? אדם זקן, תשוש, עם רגל אחת באדמה. אז אולי, יצחק’לה, בן נאמן, אולי בכלל תקום לי פתאום מן המזבח ותברח? אולי תיתן לי לרוץ אחריך עם הברכיים הכושלות שלי?! או אולי גם תחטוף לי את הסכין, אה?! למה לא?! אולי תיקח את הסכין ותשחט אותי?! תשחט, תשחט את אביך החלוש, זהו בדיוק מה שמגיע לי.

יצחק תשחט אתה, אבא’לה רחום וחנון, תשחט אותי, אבא’לה צדיק.

אברהם הרוג את אביך, שודד! הרוג אותו!

יצחק תשחט, אבא’לה למופת, אבא’לה עם לב יהודי חם, תשחט!

אברהם תקבור את אביך היחיד, מנוול!

יצחק תחתוך, טאטע’ניו, תחתוך ותביא את הבשר למאמע’ניו!

אברהם רוצח!

[תופס את יצחק בגרונו] לשכב!

יצחק קול! קול! אני שומע קול!

אברהם מה פתאום קול? לשכב!

יצחק קול מן השמים!

אברהם מה פתאום קול מן השמים?! לשכב!

יצחק אני לא יודע. הוא אמר “אל תשלח ידך אל הנער”.

אברהם אני לא שמעתי כלום.

יצחק אתה כבר מזמן לא שומע טוב. הנה הוא חוזר פעם שנייה, “אל תשלח ידך אל הנער”, לא שמעת?

אברהם לא.

יצחק אני נשבע לך… “אל תשלח ידך אל הנער”.

[פאוזה. אברהם מרפה ממנו]

אבא, אני נשבע לך ששמעתי קול מן השמים.

אברהם [אחרי שהות-מה] נו, אם שמעת כנראה ששמעת. אני, כמו שאמרת, קצת חירש.

יצחק מאה אחוז, אתה יודע שמצידי הייתי מוכן, אבל קול זה קול. [פאוזה] ראית בעצמך שמבחינתי הייתי בסדר. [פאוזה] שנינו היינו בסדר. [פאוזה] אנחנו מצידנו היינו בסדר, לא, אבא? [פאוזה] לא היינו בסדר? [פאוזה] הכל נגמר טוב, אבא, למה אתה עצוב?

אברהם אני חושב מה יהיה אם אבות אחרים יצטרכו לשחוט את הבנים שלהם, מה יציל אותם?

יצחק תמיד יכול לבוא הקול מן השמים.

אברהם [בהשלמה] נו, אם אתה אומר.

מתוך “מלכת אמבטיה”

ח”נ ביאליק, “תחזקנה”

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל-אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים
בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת-נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים
נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,
הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים
נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל-דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה
בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,
כָּל-טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה
דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

אִם-לֹא אֶת-הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –
רַב-לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא-שָׁוְא!
הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,
עַתָּה רַב-לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

גּוֹי קַו-קָו אֲנָחְנוּ! מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ
שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן-עַד!
יֶשׁ-יוֹם – וּמִיָּם עַד-יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ
לִרְאוֹת מַה-פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?
הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?
הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!
עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

אַל-תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ
פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;
מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא-כוֹנְנוּ
מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!
מַלְּטוּ אֶת-עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –
עַד-נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים
קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

חנוך לוין – לאבא שכה שש להקריב את בנו

“אם אני צריך לבחור בין אהבת הבן שלי לבין אהבת האומה, אני בוחר באהבת האומה. עשיתי את שלי. הבאתי משפחה, שמונה ילדים. ואני מוכן להחליף את הבן שלי, אני מתכונן לדבר הזה כל החיים שלי… אם צריך להקריב את הקורבן, נקריב את הקורבן… צריך לגדל פה ילדים שמוכנים למה שהארץ הזו דורשת מהם…” – צביקה מור (את שמו לקחתי מטור של רוגל אלפר בהארץ), אב לשמונה, חובש כיפה מקריית ארבע, ש”פרץ” למפגש של נתניהו עם נציגי המשפחות של החטופים בעזה.

מי זימן אותו לשם? מי הזמין אותו לדבר בשם החיים של בנו? 

חנוך לוין כבר כתב על זה:

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר
ואתה עומד מעלי, אבי,

אל תעמוד אז גאה כל-כך,
ואל תזקוף את ראשך, אבי,
נשארנו עכשיו בשר מול בשר
וזהו הזמן לבכות, אבי.

אז תן לעיניך לבכות על עיני,
ואל תחריש למען כבודי,
דבר-מה שהיה חשוב מכבוד
מוטל עכשיו לרגליך, אבי,

ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר – 
בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

 

 
 
 
 

 

 
 

אביבה שאבי, רוני שקד, “חמאס, מאמונה באללה לדרך הטרור”: “חובה דתית”

הספר ראה אור ב־1994, לפיכך ברור כי אינו מעודכן כלל וכלל. הוא נותן תמונת מצב של המציאות לפני כמעט שלושים שנה.

עם זאת, החלטתי לנסות ולקרוא אותו. כבר שנים רבות שהוא מונח על המדף ומחכה לתורו, שכנראה כבר לא באמת יגיע. התחלתי לעיין בו ממש בימים האחרונים, ולא במפתיע גיליתי עד כמה קשה להתרכז עכשיו בקריאה של טקסטים. במיוחד של אלה העוסקים בתנועה ששלחה לתוך יישובינו את הרוצחים שהם כה מתועבים, כה נבזיים עד שהדמיון מתקשה להעלות את מעשיהם על הדעת. האכזריות שהם גילו כנראה לא הייתה מאולתרת, לא הייתה מעשה של המון משולהב, אלא הייתה מתוכננת לכל פרטיה. 

כתב על כך בימים אלה אורי תובל, עיתונאי לשעבר בכלכליסט. בתחתית העמוד אצטט את דבריו מתוך דף הפייסבוק של אמיר השכל.  

הפסקה הרלוונטית בדבריו של אורי תובל מופיעה בפסקה 5, אבל מן הסתם – כל דבריו חשובים וראויים לתשומת לב. במיוחד עכשיו. במיוחד היום. 

חרף ההסתיגויות הבלתי נמנעות שחשתי בעניין הספר על החמאס, הצלחתי בכל זאת לקרוא לפחות את הפרקים הראשונים בספר, אלה העוסקים בהקמתו של החמאס ובעקרונותיו. 

להלן כמה ציטוטים מתוכו:

התנועה “הוקמה ביום השני לפרוץ האינתיפדה, בשעת צהריים, ב־10 בדצמבר 1987, כשרחובות עזה געשו בהתפרצות המונים.”

“הקימו אותה שישה מבכירי ‘האחים המוסלמים’ ברצועה, בביתו של שיח’ אחמד יאסין.” ראשי התיבות של שם התנועה הם: ‘חרבת אלמוקאומה אלאלסלאמיה’, תנועת ההתנגדות האסלאמית.”

היא “נכנסה לזירה הלאומית הפלסטינית כמתחרה של אש”ף והיא פתחה במאבק מזוין – ג’יהאד נגד ישראל”. 

את חמאס מייצגת “תפיסת עולם פשטנית, חד־ממדית וחסרת פשרות, הקוראת לחזור לשורשים, ורואה במערב המודרני את אויבו של האסלאם”. 

ואלה העקרונות שקבעו המייסדים:

א. מטרת התנועה היא שחרור אדמות פלסטין והשבתן לחיק האסלאם באמצעות מלחמת קודש נגד היהודים והציונים.

ב. ההתנגדות לאויב הציוני והיציאה לג’יהאד הן חובה דתית המוטלת על כל מוסלמי.

ג. התנועה מתנגדת לכל יוזמת שלום, מאחר שזו טומנת בחובה ויתור על חלק כלשהו מאדמות פלסטין, והיא מאמצת את הדרך האחת והיחידה להשבת האדמות – דרך הג’יהאד.

ד. התנועה פונה בקריאה למדינות ערב להסתלק ממעגל המשא ומתן עם ישראל. כל משא ומתן כזה הוא בגדר בגידה.

ה. התנועה קוראת לעמי ערב לקבל על עצמם את דרך האסלאם ולהתכונן לג’יהאד לקראת השחרור האסלאמי.

ו. תנועת ההתנגדות האסלאמית היא צבא שנועד לשמש כל ארגון או מדינה, המאמצים את האסלאם כדרך חיים.

ז. על חברי התנועה מוטלת חובה אישית להתעמת עם האויב הציוני. 

ח. התנועה תשתלב בפעולות ההתקוממות בשטחים כחלק מהמאבק וכאמצעי לגיוס המונים לשורות הארגון, תוך עשיית שימוש במערכת ענפה של כרוזים.

 
קראתי רק את שלושת הפרקים הראשונים בספר (מתוך שבעה). ויתרתי על הפרקים העוסקים בהתערבות האמריקנית, באחווה שבין החמאס והג’יהאד האסלמי, בפרק העוסק במאבק על ההנהגה עם אש”ף ובפרק העוסק במצבו ה”עכשווי” של הארגון. הם נראים לי לא רלוונטיים בימים אלה. מדובר בהיסטוריה רחוקה, ולא ברור לי אם ההתעמקות בהם תוכל להבהיר לי משהו חשוב נוסף על מה שקורה היום. 
 
 

אני משוכנע שאסור להיכנס לעזה, שזאת מלכודת מתוכננת.

אני מרגיש שמה שעובר לי בראש נורא ברור מאליו. אני פורק את זה כי צריך.

הגענו לרגע מבחן היסטורי עצום – לא מוכנים בשום רמה!

תעצרו לפני שיהיה מאוחר מדי!

ככה מדינות נגמרות!

1. התוכנית הצבאית של חמאס איך לפרוץ לישראל הייתה מרשימה מאוד. אין מה להגיד. גם מתוכננת לעילא, גם מודיעין משובח ומפורט, גם עבדו עליה בסבלנות לאורך שנים, גם ביצוע ברמה צבאית וחיילית בלתי נתפסת. כל אספקט בה מלמד על יכולות מדהימות של תכנון, ביצוע, מידור, שליטה ומודעות מלאה ליכולות המודיעיניות והמבצעיות של צה”ל.

לחמאס הייתה חטיבת קומנדו מאומנת, מיומנת ומתוכננת שלא ידענו עליה כלום. המבצע הזה מתבסס על עשרות או מאות תת מבצעים להכנתו, כל אחד מהם מתוחכם ומסובך לכשעצמו, ועלול לבדו לחשוף את כל התוכנית. והתוכנית לא נחשפה.

אחד הדברים המדהימים זה ש – כנראה – הפעולה הזאת הייתה הראשונה אי פעם עבור חלק גדול מאנשי חמאס ובנוסף הם גם כנראה הפעילו לראשונה מערכות נשק מסוימות, כמו הרחפנים המפציצים. ובכל זאת הם הציגו רמת ביצוע באמת מדהימה. ייתכן שהם השתתפו בלחימה בחו”ל או יצאו לאימונים אינטנסיביים.

2. מה שאמרתי עד פה מעיד על רציונליות, חשיבה מעשית, והשקעה כספית עצומה שאותה עושים מול מטרה מוגדרת.

3. וכל זה עומד בניגוד מוחלט לפשע הנאצי, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה, שאותה פעולה עשתה. אותם אנשי צבא רציונליים או ממושמעים הופכים לחיות אדם. אי אפשר בכלל לתאר את הזוועות.

4. המסקנה היא שגם הטבח הזה הוא חלק מתוכנית רציונלית. ההסבר “הם חיות ששונאים יהודים” בהחלט עומד בבסיס הטבח, אבל מסביר רק חלק מהעניין. הוא לא מספיק טוב.

5. הייתה מטרה רציונלית בבחירה לטבוח באזרחים ולא להסתפק בצבא כמטרה להרג וחטיפה. למשל, הטלת טרור על כל ישראל, שינוי מאזן ההרתעה האסטרטגי מול הפלסטינים (מושג שאולי לא היה קיים אף פעם), ומחיקת ההתיישבות היהודית מסביב לעזה.

אבל נראה שהמטרה הרציונלית המרכזית והברורה מאליה היא להכריח אותנו להיכנס קרקעית לעזה. חמאס בחר בזה במודע.

6. ולכן הוא מוכן.

7. ברור שמחכה לנו שם נשק חדש בזירה שלנו שאנחנו לא מוכנים אליו. נשק איראני או רוסי שנוסה באוקראינה ועיראק.

בחודשים האחרונים ראינו מטעני צד ביהודה ושומרון, שידוע שאיראן העבירה. בדיעבד זה נראה כמו חלק מתוכנית העל לגרום לנו להעביר כוחות לשטחים ולזנוח את גבול עזה.

אבל אם זה מה שנכנס לשטחים בשליטתנו – מה נכנס לעזה, ששם אנחנו לא יודעים על חטיבת קומנדו מאומנת ומיומנת שיש לה תוכניות מפורטות? לכוחות הקרקעיים שלנו מחכה משהו שלא ראינו. מלטים מתאבדים? מיקושים מתוחכמים? ההתקפה שלנו תהיה מאוד איטית, המון נפגעים, בגשם ובבוץ.

8. בנוסף חייבים לקחת בחשבון שחמאס היה במפקדת אוגדת עזה ובבסיסים מרכזיים אחרים ולקח חומרים, מחשבים ואת החיילים שיסבירו להם מה אנחנו יודעים ומה אנחנו מתכננים. הם כנראה יודעים על התוכניות שלנו הרבה יותר ממה שהם אמורים לדעת.

9. התוצאה היא שלמרות הגיוס הגדול, הכוח הרב והעוצמה, גם אם ניכנס לעזה – היוזמה לא שלנו. אנחנו פועלים בהתאם לתוכנית המקורית של חמאס, שבהיכרות עם הפסיכולוגיה הישראלית והרגלי קבלת ההחלטות פה יודע שבסוף של כל חשבון הפוך על הפוך, ניכנס.

10. וכשמחברים את זה לחשבון הכולל של איראן, חיזבאללה ורוסיה מול ישראל, ארה”ב וסעודיה – יש סיכוי שישראל תהיה בשר התותחים של מלחמה גדולה חדשה. כולם מבינים שאם נסתבך בעזה לא יהיה לנו כוח להתמודד עם חיזבאללה.

ברור שחיזבאללה הוא חלק מהמלכודת, לא משנה כמה לחימה תהיה מולו. זה יכול להידרדר במהירות. הוא חלק ברור במשוואה – בתור כוח איראני על גבולנו – ובגללו האמריקאים שלחו כוחות פיזיים להגנת ישראל. כנראה לראשונה. ורוסיה שהזהירה מפני כניסה של צד שלישי – ארה”ב – ללחימה ולא הביעה שום הזדהות עם ישראל, שום שיחה מפוטין. להיפך, מזהירים שם מפני פתרון צבאי (הרוסים. מזהירים. מפני. פתרון. צבאי. אין מספיק פחחח). לשם אנחנו הולכים.

11. ואולי הכי חשוב. אנחנו מגיעים לרגע המבחן הזה לא מוכנים!!!!

מי שחשב שלא יהיה מחיר אסטרטגי לחמש מערכות בחירות בארבע שנים, גילה שלחוסר יציבות יש השלכות רחבות מאוד. מי שחשב שלא יהיה מחיר לראש ממשלה שעסוק בענייניו הפרטיים ושנחליט לקחת את המדינה על כל מוסדותיה למשפט האישי שלו, גילה שנתניהו צדק. מי שחשב שלא יהיה מחיר למלחמת אזרחים ולשינוי משטרי – שממשלת ישראל פתחה בה בבחירה ומרצון, גילה שאנחנו אף פעם לא לבד בזירה.

הגענו למבחן היסטורי כשכל ההנהלה הישראלית סובלת מחוסר המשכיות, חוסר מקצועיות, חוסר במשאבים, חוסר בתשומת לב למה שמלחמה דורשת, מיליארדים שהוקצו לימי בחירות ולכספים קואליציוניים, העדפה של מגזרים שרק פוגעים בביטחון ולא מסייעים לו.

ההנהגה וההנהלה הישראלית סובלת מחוסר אמון פנימי מזעזע.

הגענו למבחן הזה כשאנחנו הכי מפורדים שהיינו אי פעם תחת ראש ממשלה שהעם לא מאמין בו ושאיבד תמיכה נרחבת עוד לפני אחריותו ליום האסון הכי גדול בתולדות ישראל.

אנחנו לא מוכנים למלחמה.

ככה בדיוק מדינות קטנות נגמרות מול אימפריות אזוריות עולות.

בואו נהיה חכמים ומתוחכמים.

לא ניכנס לעזה.

נעשה דברים אחרים ובלתי צפויים.

נחנוק את חמאס כלכלית ובמשאבים. נפציץ ולא נצעד.

את האויבים האחרים נפתיע בשנתם.

ניקח את היוזמה על המזרח התיכון שאנחנו רוצים לראות פה בסוף.

נימנע ממלחמה שאחריה ישראל לא תהיה אותו הדבר.

יש לנו אחריות קדימה ואחורה.

יש לנו חברים, משפחה, ילדים.

לא לרוץ כמו פרשים פולנים לקרב מיותר.

לחשוב.

לחשוב.

לחשוב.

אולי הריאיון שנערך לאחרונה עם בנו של אחד ממנהיגי חמאס, יכול להסביר טוב יותר מה ניצב בפנינו.

(הווידיאו של הריאיון עם CNN לא פועל, לכן צילמתי תמונות מסך מתוכו):

מדוע היהודים לא הצילו את עצמם

לוקחים אותי לסעוד במועדון פרטי, קרוב לתיאטרון אוהיו, בחברת שמונה או עשרה אורחים, רובן נשים. המארחת שלנו – ברור שהיא תורמת עשירה – נועצת בי במהלך הארוחה מבט חצוף, וחוקרת אותי ארוכות על הרומן שלי בתו של הקברן, מן הסתם הספר היחיד שלי שקראה.

יש אנשים שיצירה בדיונית מציבה בפניהם מכשול, או אתגר – תמונת דיוקן של חיים שונים מאלה שלהם, ולכן כאלה שמצריכים חקירה נוקבת מעין זאת.

המצב מורכב במיוחד, כי נראה שהאישה כבדת שמיעה, ולכן תשובותי הנלחשות בנימוס זוכות למבט אטום, וקולה עולה, צורם, כשהיא שואלת מדוע, אף על פי שבני המשפחה היהודים נמנו בגרמניה עם “בני מעמד הביניים”, הם “ויתרו כל כך מהר”, ובהגיעם לארצות הברית נעשו “איכרים פשוטים.”

אני מופתעת מהשאלה ומהצורמנות שבה נשאלה. עלי לשקול היטב איך להגיב.

“כי הם עברו טראומה, בגלל מה שעבר עליהם בגרמניה,” אני אומרת. “כי הם נאלצו לברוח מהבתים שלהם, נעקרו, היו מבועתים – סבלו. הנאצים רדפו את היהודים – את ודאי יודעת את זה?”

האישה נועצת בי מבט. היא ממש חירשת? עושה לי דווקא? עוינת? מתעמתת? מה, היא – סנובית? אנטישמית? סתם קהת חושים?

“כן,” היא אומרת בבוז, “אבל כל כך מהר הם התדרדרו לעוני, חיו בעליבות. האבא הרי היה בעברו מורה בבית ספר תיכון, הוא היה צריך לדעת איך ראוי לחיות…”

כמה שזה מוזר. כמה לא נעים.

וזה מזכיר לי דברים שאמר לי פעם מתרגם פולני, בכנס סופרים בוורשה: “היהודים יכלו להציל את עצמם מהנאצים, אבל הם התעצלו.”

.

השבוע לא העליתי כאן אף טור.
 
הכול נראה טריוויאלי וחסר משמעות. החלטתי לנסות לחזור, היום עם ציטוט קטן מתוך ספר שקראתי מזמן, ספר של הסופרת ג’ויס קרול אוטס, שמתארת בו מפגש קצר עם שנאת אדם בלתי נתפסת. (כלומר – עם שנאת האדם היהודי, כלומר – עם אנטישמיות מבחילה, במסווה אינטלקטואלי חביב־לכאורה).
 
אם למישהו יש ספקות בעניין האנטישמיות, שנמשכת גם כיום, אני מצרפת צילום מסך של גורו־שמאל רדיקלי בנורבגיה. לדעתו היהודים הם האשמים בהרס של גטו ורשה, כי הם העזו להתנגד.

זיו דורקם, “פדות”: עוד הד בן יובל שנים

על העטיפה, מתחת לכותרת שמו של הספר פדות, כתוב בקטן: “רומן”. אכן, רוב הדמויות בספר בדויות, “מלבד אלו הידועות ברבים”, נכתב בפתיח, והן “פרי הדמיון בלבד”. אבל בעצם יש כאן שזירה מתמשכת בין עובדות היסטוריות, שהיו פעם ידיעות עיתונאיות, לבין סיפורים אישיים מומצאים. 

מאחר שחייתי אז – בתחילת 1972 השתחררתי אחרי שהייתי, בין היתר, פקידת מבצעים בקורס הטיס של חיל האוויר – והייתי אפילו נשואה לטייס בחיל האוויר, כל מה שנכתב בספר מוכר לי עד מאוד: הרקע, המהלכים, ההתרחשויות, האווירה (למשל – ה”איום” על טייס קרב שאם לא ינהג כיאות, יענישו אותו בכך שיעבירו אותו “מיד לתובלה”. למשל – הבדיחה המגעילה והמטומטמת שטייסים הרבו לחזור עליה, לפיה נשים נמשכות אליהם, כי יש להם יהלום בקצה האיבר…).

ניכר בו, בכותב, שערך תחקיר מדוקדק, אם כי פה ושם מצאתי בכל זאת טעויות קטנות, חלקן לא חשובות, למשל – בבור של חיל האוויר ניצב אמנם שולחן גדול, אבל מי שהזיזו על גבו, באמצעות מוטות ארוכים עם מגנטים בקצותיהם, את לוחיות המתכת (ולא הפלסטיק!) הקטנות שסימלו מטוסים באוויר, לא היו “סמלי מבצעים”, אלא חיילות בשירות חובה. והלוחיות לא סימלו את “המערך ההתקפי של חיל האוויר הישראלי”, אלא, כאמור, כל אחת מהן הייתה מטוס שעל התקדמותו באוויר דווח לחיילות באוזניות, ותפקידן היה לייצר תמונת מצב מתעדכנת של הטיסות המתנהלות.

יש בספר גם טעויות גדולות יותר. למשל – כפי שנודע לכולנו מהסדרה הדוקומנטרית המופתית “האחת”, שכדאי מאוד לצפות בה (להלן קישורים לכל הפרקים) – המבצע הכושל שכונה “דוגמן 5”, טיסה ששישה ממטוסי הפנטום שהשתתפו בה לא שבו ממנה, התרחשה לפני האירוע שבו פקח טיסה בבסיס חיל האוויר בשארם א־שייחׁ’ סירב להדליק את אורות המסלול לנחיתתו של מטוס פאנטום, משום שחשש מפני תקיפת ספינות קרב של האויב, ולא ידע שאותו טייס הפאנטום כבר הטביע אחת מהן והניס את האחרת.

 

למרות הטעויות הללו, קראתי את הספר בעניין ובצער. לא קל להתוודע (שוב: הרי הדברים עולים בעדויותיהם של הטייסים, בסדרה “האחת”) לעינויים שעברו החיילים והטייסים, ולא קל להיזכר (שוב!) במחדל החמור של ההנהגה, שהייתה צריכה, ואולי גם יכלה, למנוע את המלחמה האיומה ההיא, זאת שבה איבד הציבור הישראלי את האמון במנהיגיו. (אפשר לקרוא על כך רבות בספרה של חנה יבלונקה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ 1955-1948).

מי שחי כאן באותם ימים לא יכול לשכוח סצנות רבות שמתוארות בסיפור, ודווקא כאלה שהתרחשו בעורף, לא בחזית, ובשוך הקרבות, לא במהלכם. 

למשל – המרתף שאליו הגיעו בני המשפחה שיקיריהן נחשבו נעדרים, בתקווה לנסות למצוא תצלומים שלהם, כאלה שנלקחו מתוך כתבת טלוויזיה או עיתון זר, ויוכיחו שהנעדרים הם שבויים, לא חללים.

מי יכול לשכוח את התסיסה הציבורית, את ההפגנות הגדולות, שמוטי אשכנזי החל בהן; את הזעם של הורי השבויים, במיוחד של אלה שנשבו בסוריה, כי עם המצרים הגיעו די מהר להסכמות; את הטענות שהחלו להישמע, ומאז לא שככו, שלפיהן הפקירו את החיילים, את התחושה שלא באמת משתדלים לשחררם, שהמדינה כשלה. 

ובתוך כל אלה משתבצים ברומן סיפוריהן של כמה דמויות: הטייסים עמי ואריק, פקידת המבצעים לשעבר, גליה, שהשתחררה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה והיא עושה את צעדיה הראשונים כעיתונאית. קובי, שנפל בשבי במוצב החרמון. אודי הטנקיסט. לכל אחד מהם יש היסטוריה אישית שאנחנו מתוודעים אליה, ומבינים איך המשפחות שלהם השפיעו על גורלם ועל עמדותיהם בחיים.  

ה־6 באוקטובר 2023 מציין את יובל השנים שחלפו מאז אותו יום כיפור, כשהאזעקה של שתיים בצהריים החרידה את המדינה. הדיה של אותה אזעקה ממשיכים להישמע גם כיום, והספר שלפנינו הוא עוד אחד מאותם הדהודים.  

 

היום – לפני חמישים שנה

  • מלחמת יום הכיפורים הסתיימה מבלי שהתודעה הציבורית הבינה את סופה כניצחון. לא היו אלבומי ניצחון, אלא רק חוברת מרובת עמודים שבה רשימה אינסופית של חללים. דור שלם נכתש שם במלחמה ההיא ולא ראה על מה ולא הבין מדוע. 
  • את תוצאותיה אפשר להגדיר רק באמירה שנראה שישראל ניצלה מסכנה קיומית שהיא היתה אשמה בה, אף כי גם על גרסה זו, אודות הסכנה הקיומית, יש כיום עוררין. הפרשנות האחרת גורסת שסאדאת החליט לטלטל את ישראל השאננה והזחוחה, כדי לפתוח בתהליך להסדר והחזרת שטחים. כפי שאכן קרה. סימנה של מלחמה זו, עבור דור שלם של לוחמים וגם אזרחים, הוא סימן שאלה. 
  • בני דור המדינה לא הוטרדו מממדיה הקטנים של מדינתם. ישראל נראתה להם כמרחב מספיק. היא היתה כל עולמם. היה אפילו ממד מנחם ומחמם לב בקוטנה האינטימי, העוטף, ביכולת להקיף במבט ולזכור את כל קווי המתאר שלה, ובסימביוזה שנוצרה בין המדינה הזעירה לילדים הקטנים שהיינו, שעולמם תוּחם באופן כה נוח שאפשר לחבקו כמו גור כלבים מתוק. לא היו לנו מרחבים של קדושה מיתולוגית. קבר רחל, מערת המכפלה, ואפילו במידה רבה הכותל המערבי, היו נושאים טובים לספרי הרפתקאות כמו חסמב”ה, אך רחוקים מאוד מלהיות משאת נפש או מושא געגועים שמעכירים את חיי היומיום הרגילים תחת אור התכלת העזה. 

סרט הקולנוע הישראלי “שבע ברכות”: מה עם הסוף? (זהירות: ספוילרים)

אני רוצה להתווכח עם הסוף של הסרט “שבע ברכות”.

אתחיל ממנו. מודה: לא יכולתי להתגבר על היבבה החנוקה שהרעידה אותי, כשצפיתי בסצנה האחרונה. לא ידעתי בוודאות אם מה שעורר אותה היה רק מה שנראה מולי על המסך, או השילוב בינו לבין הרקע האישי שלי. כנראה – שניהם.

ועם זאת כן: אני רוצה להתווכח עם מה שהוצג בפנינו. עם אי הנוחות שחשתי, ועם תחושת הצרימה שהתעוררה בי.

למען האמת, גם בחלקיו הראשונים של הסרט הרגשתי אי נוחות רבה. בדיעבד הבנתי שהייתה מכוונת. שהיוצרים ביקשו בפירוש לעורר אותה.

אנחנו פוגשים שם משפחה מרוקאית חמה וקולנית, תוססת ודביקה, נלהבת ועליזה, לכאורה – קבוצת אנשים קרובים ומעורבים מאוד זה בחייו של זה. היה קשה בהתחלה לשאת את כל הרעש, ואת השמחה הזאת, העולה על גדותיה.

אבל לאט לאט המהומה הולכת ושוככת. זה קורה בד בבד עם חשיפתם של הסודות האיומים שהמשפחה הזאת, הנהדרת־לכאורה, מסתירה.

לא מדובר רק בסוד הראשי, שהוא כבר גלוי לקהל מראש, כי עליו דובר רבות עוד לפני שהסרט יצא אל האקרנים: סיפורה של אישה שבילדותה מסרה אותה אימה לאחותה חשוכת הילדים.

מארי, הילדה, גדלה. היא כבר בת ארבעים. והיא נמצאת במרכזה של העלילה ומניעה אותה. התמונה הראשונה בסרט היא חתונתה עם ישראלי־לשעבר, בניגוד לה – ממוצא אשכנזי –שגר בצרפת. הוריו באו להשתתף בשמחה, אבל עד מהרה אביו פורש מהחגיגה המתמשכת: שבע הברכות שנערכות, כל אחת מהן בארוחת ערב משפחתית, כל פעם אצל מישהו אחר: אצל ההורים של הכלה, אצל אחיה ואחיותיה.

ומה מתברר? שכל האהבה הקולנית הזאת היא בעצם העמדת פנים אחת גדולה. הצביעות נחשפת לא רק בהקשר של הסיפור העיקרי: סיפורה של מארי שמסרו אותה, כאילו שהייתה חבילה נטולת רגשות ורצונות, הלוך ושוב לדודתה כדי “לפצות” אותה על כך שאין לה ילדים. האמת מתגלה לא רק כשרואים את חוסר הרגישות של האחים והאחיות, שנהנים לשבת בנוכחותה של מארי ולהעלות ביחד זיכרונות ילדות משותפים שנמנעו ממנה. היא אמנם גרה בשכנות להם, אבל “השתייכה” לבית שבו לא היו ילדים נוספים. “בת” יחידה, לא ממש מאומצת – הרי ידעה מי הוריה הביולוגיים, וראתה את אחיה ואחיותיה חיים ביחד, אמנם במחסור כלכלי, אבל בתוך הווי משפחתי חמים. חוסר האהבה נגלה לא רק כשמבינים עד כמה אמה ואחיה ואחיותיה לא מבינים – לא רוצים להבין! – את מצוקתה של מי שחשה שנידו אותה על לא עוול בכפה – “הרי הייתי ילדה כל כך טובה!” היא זועקת במר נפשה. לא רק כששומעים אותם תוקפים אותה – מה את רוצה? לך היה הכול: לדודתה ולדודה היה כסף, היא זכתה בהשכלה ובתואר אקדמי. היא היום מנהלת בנק בפריז, בניגוד להם שאם יש לאחת מהם “תואר” הוא זה של מלכת יופי מקומית (ועוד “של השמנות”…).

אחיה ואחותה רואים בה מתלוננת סדרתית. כועסים עליה. מצפים שתשכח את מה שחוותה כעוול מתמשך. הרי זה היה לפני ארבעים שנה! מה את רוצה עכשיו…?

גם אמה כועסת עליה. ברגע של רתחה מודיעה אמה של מארי כי עד שהגיעה (עשר שנים לא ראו אותה) כדי להתחתן “בחיק המשפחה”, הכול היה בסדר, כולם חיו בשלום, ורק היא בבואה הורסת הכול, ואז תוקעת האם את הסכין: “גם היום הייתי מוסרת אותך!”

אין סיכוי שתתנצל. אין סיכוי שתבין. אין סיכוי שתבקש סליחה. אין סיכוי שתבחין בכאב, שתכיר בו.

גם היום הייתי מוסרת אותך.

אבל החלק שהכי זעזע אותי – למרות שגם הדברים הללו בלתי נסבלים בעליל – היה אירוע צדדי לכאורה, אבל כזה שיש בו משנה משמעות בעיני: אחת מבנות משפחתה של מארי משוועת לילד נוסף, כדי שבתה לא תהיה בת יחידה. היא לא מצליחה להרות. היא מצאה סוף סוף פונדקאית. אבל אין לה כסף לממן אותה! והיא פונה אל בני המשפחה ה”חמים” וה”אוהבים” וה”קרובים” ומבקשת שיעזרו לה. שכל אחד יתרום, כמידת יכולתו.

אהה. האמת מתגלה. זאת משפחה רק לארוחות משותפות. לא לעזרה הדדית! הם נסוגים. הם מתקוממים נגד הרעיון. ומתחילים להעלות תירוצים לסירובם: לא נאה להם שהילד יגדל בתוך רחם של אישה זרה, ועוד גויה! וחוץ מזה, ממלמלים, גם לי אין כסף…

רגע השיא של הסרט מתרחש באותה סצנה. מארי מתפרצת: אולי אחד מכם ימסרו לה את הילד שלו, כדי לפתור לה את הבעיה? היא מנסה לגרום להם להבין את עוצמת העוול שנגרם לה. לשווא. אוזניהם אטומות. עיניהם לא רואות. אין הבנה. אין הזדהות.

ולכן הסצנה האחרונה בסרט עצבנה אותי.

מארי מגיעה שוב לביקור בישראל, אחרי עוד פרידה ממושכת. אמה כבר דמנטית, חיה בבית אבות.

אבל כשהיא רואה את מארי, דווקא אותה, היא מזהה! מארי נמסה מהתרגשות. שמחה. ויושבת לידה, דומעת, מחייכת. ומורחת לאמה לק.

פיוס.

על מה? איך? מדוע? מה פתאום?

זה הסוף שנבחר: סוף “מנחם”, סוחט דמעות, אבל לא אמין! לא אמין!

בן זוגי אמר לי – אל תחשבי שהוא יחזיק מעמד, ה”פיוס” הזה. הרי שום דבר אמיתי לא נאמר! הרי הכול – חוסר ההבנה, ההכאבה, האדישות, נשארו כפי שהיו. נראה את מארי בעוד זמן מה, הוא הוסיף, נראה איך יהיו היחסים שלה עם בני המשפחה האטומים והמאכזבים האלה. אבל לא נראה. הסרט הסתיים…

ד”ר נחום ורבין, “מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה”: מה הייתה המדינה מרוויחה אילו נשחטו?

לקראת סופו של ספרה ילדים בסדר גמור, ביוגרפיה דורית של ילידי הארץ – 1948־1955 משרטטת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השבר שעברו בני הדור שחקרה במהלך מלחמת יום כיפור ובעקבותיה. היא מראה את ההתפקחות המרה שלהם (שלנו! אני בת הדור, כמו גם יבלונקה עצמה) בעקבות מה שקרה באותה מלחמה. נכונותם המובנת מאליה למסור את נפשם בהגנה על המדינה, התמימות שבה האמינו בוודאות כי זאת תעמוד תמיד לצידם, התפוגגו כשהמעוזים נפלו בזה אחר זה, והלוחמים שהיו בהם נהרגו בקרבות בלתי אפשריים וחסרי כל תוחלת (כמו גם ההבנה שאת המלחמה ההיא היה כנראה אפשר למנוע, אלמלא יהירותם של מי שהסבירו למשל ש”עדיף שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח”, כפי שאמר משה דיין, אבל כשפרצה המלחמה כמעט נשבר, כי היה משוכנע שמדובר בחורבן בית שלישי, ודיבר על הפעלת נשק אטומי. כן, כן, אותו דיין שלפני מלחמת ששת הימים זלזל באלה מבין חברי הממשלה שלא ששו אלי קרב, ממש כמו שעשה באותה עת גם רחבעם זאבי, שכינה בזלזול את השרים המבוגרים והשקולים, אלה שלא היו ילידי הארץ, “הוורהפטיגים“, כפי שאפשר לקרוא בספרו של תום שגב, 1967).

קו בר לב הכזיב. הביצורים לא הצליחו למלא את ייעודם ולא בלמו את הכוחות המצריים. ההנהגה המדינית והצבאית הכזיבו. גם משום שסירבו להקשיב להתראות המפורשות שקיבלו – תחילה מהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו, ואחרי כן גם מאשרף מרואן, המרגל הבכיר ביותר שאפשר היה לזכות בו – ונאחזו בקונצפציה שלפיה אין סיכוי שהסורים יפעלו בלי השתתפותם של המצרים, ושפניהם של המצרים לא למלחמה, הם עסוקים ב”סתם תרגיל צבאי נרחב.”

לא רק ממרואן ומהמלך התקבלו התראות, אלא גם מהחיילים ששירתו במעוזים, על שפת תעלת סואץ, וראו במו עיניהם את ההיערכות הנרחבת של המצרים.

הקונצפציה ניצחה את השכל הישר, וחייהם של 2,656 ההרוגים, 7,251 הפצועים ו-294 השבויים יכלו להינצל ממוות או מהטראומה, שחוו הם, בני המשפחות שלהם, וכלל אזרחי ישראל, אלה שלחמו, ואלה שהיו בעורף.

ספרו של ד”ר נחום ורבין, רופא שהגיע למוצב המזח זמן קצר מאוד לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מצטרף אל התיעוד המתאר את עומקו של השבר שחל אז, לפני חמישים שנה, ביום כיפור, באוקטובר של שנת 1973.

ורבין מספר בספרו כיצד נלחמו במוצב המזח, כמעט עד הכדור האחרון. האוכל והתחמושת כמעט אזלו, הוא טיפל בפצועים, עד שלא נותרו עוד תרופות. הניסיון לחלץ את החיילים במוצב באמצעות סירות נכשל. חילוץ יבשתי לא היה אפשרי, היה ברור לגמרי שדינם נחרץ: עוד יום, לכל היותר יומיים, כל מי שהיה במוצב היה נהרג בוודאות.

זה היה הרגע שבו הציע ורבין להיכנע. מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לא היה מוכן לכך. לדעתו האתוס של צה”ל תבע הקרבה. הוא לא היה מוכן להשפלה. ורבין, כך הוא מסביר בספרו, וכנראה שכך דיבר גם אז, סבר כי “כניעה אינה השפלה במצב כזה, שבו חיינו איבדו את ערכם עבור מי ששלח אותנו, עבור מי שנתן לנו תפקיד. אנחנו לא קמיקזות יפנים, שלהתאבדותם הייתה משמעות מבצעית ברורה, ואנחנו לא לוחמי מצדה, שהתאבדותם חסכה מהם חיי עבדות.”

ורבין “העז” אפילו לעקוף סמכות, לפנות אל הפיקוד ולבקש את הסכמתו לכניעה.

המפקדים סירבו לאשר לחיילי מוצב המזח להיכנע, וודאי שלא הסכימו לפקוד עליהם לעשות זאת. אדרבא: הטילו עליהם “להחזיק מעמד”, ככל שיוכלו. כמה זמן? לא ידוע. איזה סיוע נקבל בינתיים? מה שקיבלתם עד כה. כלומר – מאומה!

בדיעבד קרא ורבין בארכיון צה”ל פרוטוקולים של דיונים שנערכו במהלך המלחמה. ב־13 באוקטובר 1973 נכתב בהם כי “יש מהומה מסביב הכניעה של המזח. אומרים ששר הביטחון לא מסכים לכניעה.”

בריאיון שנערך עם האלוף (מיל’) שלמה להט (צ’יץ’) ב־1993, כלומר עשרים שנה אחרי המלחמה, אמר צ’יץ’ כי התנגד לכניעה. “כן, ידעתי שהסיכויים שלהם לצאת בחיים אם לא ייכנעו יהיו אפס, אבל חשבתי ואני חושב גם היום, שאסור לתת למקום שייפול בידי אויב כתוצאה מנפילה בשבי.”

זה מזכיר לי את הבדיחה המרה על אומץ ליבם המפוקפק של הצרפתים במלחמת העולם השנייה, לפיה “הצרפתים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה – של האנגלים.”

קשה לי להבין איך גם אחרי עשרות שנים המשיך צ’יץ’ לדבוק בעמדה שמוטב היה להקריב את שלושים ושישה האנשים שנפלו בשבי המצרים, וחזרו לישראל אחרי חמישה שבועות!

אי אפשר לדעתי שלא להסכים עם ורבין שאומר כי כאשר שכנע את חבריו להיכנע, מילא את תפקידו כרופא: להציל חיים. מה גם ש”מרגע שתמה הלחימה הפעילה נותרנו במעוז כתרנגולות בלול, מחכות לבוא השוחט. איזה יתרון היה למדינה לשחיטתנו?”

ורבין מספר כמובן גם על השבי. ועושה את זה באיפוק. “אולי החקירות בשבי לימדו אותנו להסתיר רגשות. אולי החקירות בזכרון יעקב [לשם לקחו אותם כדי לוודא שלא בגדו במולדת…] ובקריה בתל אביב לימדו אותנו לקח, אולי האירועים הטראומטיים של שבוע המלחמה והכניעה יצרו אצלנו חומת מגן,” הוא מסביר, ומוסיף גם: “אולי אנחנו דור אחר, נוח פחות להיחשף […].”

בעיניו השאלה החוזרת שהוא נשאל – האם עברת בשבי עינויים? היא אינטימית מדי. הוא מסרב לתאר בפירוט את מה שעבר עליו.

חשיבותו העיקרית של הספר היא באמירה הנוקבת, הלא מתפשרת, של ורבין: החיים יקרים, ובנסיבות מסוימות מוטב להיכנע.

הוא אמנם חשש שיטילו בו דופי, כשישוב. שיקרעו ממנו את דרגותיו. שידונו אותו לכף חובה. אכן, ברגע מסוים אפילו זימנו אותו לחקירה משפילה, מזעזעת, ותקפו אותו, כי הציע לחיילים, רגע לפני שמסרו את עצמם לידי המצרים, שלא יתאמצו להיות גיבורים, שיימנעו מעצמם עינויים רק כדי לשמור על סודות שכבר בלאו הכי גלויים וידועים למצרים. גם על עצם העובדה ששכנע את חבריו להיכנע ניסו לתקוף אותו, אבל הוא לא נשבר, שכן היה משוכנע שהצדק אתו! אכן, לא היה המשך לאותה חקירה מזעזעת ולאותן האשמות מרושעות.

קבלת הפנים שזכה לה עם שובו דווקא הפתיעה אותו לטובה. הוא התקבל בזרי פרחים, תשואות וחיבוקים, שהיה ראוי להם!

הספר צנום ומרתק. רק דבר אחד הפריע לי: לא הבנתי מה הטעם לשבץ בו צילומים של מכתבים שקיבל ורבין מבני משפחתו, וגם מילדים זרים, שביקשו לעודד את רוחו בשבי. פה ושם מכתב מצוטט, שמשקף את מה שעבר על בני המשפחה שלו, עוד אפשר להבין. אבל המכתבים עצמם, בכתב יד, על פני כמה וכמה עמודים, מיותרים, לטעמי.

אבל זאת רק הערה שולית.. הספר מעניין וחשוב!