באנגלית היא נקראת "Years and Years": סדרה בת שישה פרקים מבית היוצר של ה BBC בשיתוף עם HBO. עלילתה עתידנית, לכאורה: היא משרטטת את קורות חייה של משפחה אנגלית שחיה במנצ'סטר, החל ממש בהווה, ב-2019, וכלה ב-2034. כל פרק נפתח בחגיגות של כמה מהשנים החדשות, ונמשך בתיאור קורותיהם של בני המשפחה בנקודת זמן מסוימת על ציר הזמן שבעתיד.
ועם זאת, עניינה האמיתי והעמוק של הסדרה הוא בעצם בהווה. היא משרטטת את מה שיוצריה רואים כתהליכים הבלתי נמנעים שיתפתחו מהמצב כיום, ובוחנת באומץ, בהומור ובחוכמה רבה לאן יובילו תופעות עכשוויות.
כבר בפרק הראשון אנחנו פוגשים ברקע את אמה תומפסון שמפליאה לגלם את דמותה של פוליטיקאית בראשית דרכה. בני משפחת ליונס צופים בה לראשונה כשהיא מתארחת בטלוויזיה בתוכנית שבה משתתפים פוליטיקאים נוספים. היא מתבלטת מיד בין כולם ומעוררת תשומת לב כשהיא מרשה לעצמה להשיב בבוטות רבה ולא מקובלת או מוכרת לשאלה מה דעתה על היחס של ישראל לפלסטינים. "אני לא שמה על זה זין", היא אומרת, ומדהימה בניסוח דבריה את כולם: את המארח של התוכנית ואת הצופים בה, באולפן ובבית. היא ממשיכה ומסבירה שמה שמעניין אותה באמת אלה חיי היומיום הפרוזאיים: למשל – ניקוי האשפה מהרחובות. היא מלאה בכריזמה. היא סוחפת בדיבורה הרהוט, הנלהב, מפתיעה ומקסימה בכך שהיא מסרבת להיות "פוליטיקלי קורקט", מעוררת במאזינים ובצופים את התחושה שהיא אחת משלהם, שהיא אתם, מתנגדת לממסד המיושן, התקין בלשונו ובהלכותיו. אבל מה בעצם היא אומרת? מה היא מבטיחה? לצופה הנבון ברור שדבריה נבובים מתוכן. לא כך לבוחריה הנלהבים, ההולכים שבי אחרי הקסמים הרטוריים שלה. (מוכר?)
בפרקים הבאים היא ממשיכה לככב ברקע, הולכת וצוברת כוח ועוצמה. מי יצביע למפלגתה? מי מוקסם ממנה? והכי חשוב: את מי היא מזכירה? האם מצביעיה מסוגלים בכלל להבין שהבחירה בה תשפיע (לרעה!) על חייהם, באופן מיידי וישיר? האם הם קולטים עד כמה הפופוליזם שלה, עד כמה יכולתה לדבר בססמאות ריקות מתוכן, מסוכנים? לאן תוביל אותם כשתגיע לעמדה של כוח והשפעה אדירה?
מה צפוי לכולנו בעידן שבו בוריס ג'ונסון יכול לנקוט צעד קיצוני כל כך: להשעות את הפרלמנט בארצו בספטמבר למשך חמישה שבועות, כדי שנבחרי הציבור לא יוכלו ליזום חוק שיאסור על פרישה חד-צדדית של בריטניה מהאיחוד האירופי ב-31 באוקטובר?
מה צפוי לכולנו בעתיד, כשבהווה שולט בארצות הברית אדם הפכפך ולא צפוי, רגע תוקף את איראן ומטיל עליה סנקציות קיצוניות ובמשנהו משמיע הצהרות חמימות כלפי נשיאה, חסן רוחאני ומביע נכונות להיפגש אתו?
האם אפשר להסכים עם מציאות שבה מנהיגים מרשים לעצמם לתקוף בני אדם (עיתונאים) בשל נכותם, כפי שאפשר לראות בקישור שלהלן?
או בשל אפיון גופני שלהם? (מי, ברשעות מבחילה, ילדותית ולא עניינית, לעג לגבותיו של משה נוסבאום? מי כינה את העיתונאי גיא פלג "דמבו"? איך ייתכן שהתעורר הצורך במאבטח שהוצמד לפלג?)
באחד מפרקי הסדרה אומר אחד מבני משפחת ליונס על הפוליטיקאים שהם טיפשים, שהרי "הם אלה שיצרו את הברקזיט". האם הם באמת כאלה? או שאינטרסים אישיים מנחים את מעשיהם?
בכל אחד מהפרקים אפשר לראות לאן פנינו מועדות: למציאות שבה הכול עדיין עומד לכאורה על תלו, אבל הדמוקרטיה כבר מעורערת עד כדי כך שאנשים יכולים להיעלם ואיש אינו יודע היכן הם ומה עלה בגורלם (וזאת הרי לא אפשרות מופרכת! במאה ה-20 דברים כאלה קרו בחלקים רבים של העולם!), מציאות שבה השחיתות השלטונית הנשענת על ססמאות ריקות מתוכן הורסת את חייו של הפרט, בנקים קורסים, אירופה מתמוטטת, פליטים רבים יותר ויותר מנסים לשווא להגיע לחוף מבטחים (ולא רק מהמזרח התיכון ומאפריקה!), הצפות ושריפות שהן תוצאה של המשבר האקלימי ולפיכך מעשה ידי אדם מכלות חלקים מערי הכרך כמו למשל לונדון ומנצ'סטר ואנשים נאלצים על פי חוק לארח בבתיהם פליטים מקומיים.
העניין הוא שחרף כל התחזיות המרות שהסדרה מביאה בפנינו, היא מושכת מאוד לצפייה. הגלולה המרה עטופה כך שאי אפשר שלא להתמכר לה. אנחנו נקשרים מאוד לבני משפחת ליונס. לקשרים המיוחדים ששוררים ביניהם, למשל – לאהבה הנוגעת ללב שמתפתחת בין דניאל, אחד האחים, לבין פליט הומו מאוקראינה, שנמלט מפני החוקים האכזריים של ארצו, שם במציאות של העתיד הלא רחוק מי שנתפס מקיים יחסים חד מיניים צפוי לעונש מוות.
כל אחד מהפרקים מסתיים באירוע דרמטי שמושך להגיע כבר אל הפרק הבא.
לא פחות חשוב מכך: הסדרה גם משעשעת. בני המשפחה הזאת מצחיקים, ואנושיים מאוד במצוקות שלהם, ביחסים ביניהם, בתקוותיהם ובצרכים שלהם. ה"חידושים" הטכנולוגיים שהסדרה מציגה, גם הם פיתוח נוסף של אמצעים קיימים, כמו גם התצפית על העתיד מתוך טרנדים שבהווה, מזכירה במידה מסוימת את הסדרה המופלאה "מראה שחורה", גם היא יצירה של ה-BBC. מי שהתמכר לאותה סדרה לא ירצה להחמיץ את "השנים".
סדרה מומלצת מאוד! אפשר למצוא אותה בVOD של Yes.