האם ספר של הרלן קובן יכול באמת להעניק מעין הפוגת קריאה? אחרי שקראתי לפני שנתיים וחצי את תישאר קרוב שעורר בי זעם בשל מה שנתפס בעיני כמיזוגניה מסוכנת שבה הוא לוקה, החלטתי בכל זאת לנסות אותו שוב, ולקרוא את ספרו הלפני אחרון, Don’t Let Go שתורגם לעברית בשם אל תעזוב. (ספרו החדש שראה אור השנה טרם תורגם לעברית).

כמה קלה הקריאה הזאת! כמה פשוט ולא מאתגר להישען לאחור ולתת לקובן לעשות בשבילי את כל העבודה! אין צורך בשום מאמץ, הכול כתוב ואז מוסבר, אין רבדים לצלול לתוכם, אין מורכבויות להתמודד אתן, אין צורך במחשבות או בהרהורים – סתם שעשוע.

קובן, כך נוכחתי בספר שלפנינו, יודע לעורר סקרנות, והידיעה כי חוקי הז’אנר מחייבים אותו לספק לה מענה מרגיעה. צריך רק לקרוא עוד ועוד, וכל התשובות יגיעו, זה ברור.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בניו ג’רזי, כמו זאת שבה הוא עצמו גדל. בהקדמה מספר קובן כי בעירו נפוצו שתי אגדות. האחת עסקה במאפיונר מטיל אימה שגר באחוזה גדולה ובה כבשן שנועד מן הסתם להעלים גופות…  האגדה השנייה סיפרה כי בשולי העיירה, למעשה – בסמוך לאחד מבתי הספר שבה – שכן בסיס טילים גרעיניים סודי. “אחרי שנים,” חותם קובן את ההקדמה במשפט המפתיע והמזעזע, “נודע לי ששתי האגדות אמיתיות”.

בסיס הטילים הוא מוקד הסיפור שלפנינו. כרוכים בו מסתורין, סודות ואיסורים. הידיעה המפחידה והמסקרנת שמקום מאיים כל כך שכן בסמוך לשכונות מגורים אזרחיות מעוררת את הדמיון, והייתה בעצם ההשראה או נקודת ההתחלה של הספר.

אבל קובן רוצה לא רק למתוח ולשעשע, אלא גם להוציא אותנו מהעמוד האחרון של הספר עם לקח, או מוסר השכל, שאותו הוא משלב בגלוי לאורך העלילה הקולחת לה בנחת.

המסר שלו כאן הוא שאסור לאף אחד ובשום תנאי “לקחת את החוק לידיים”!

הכול מתחיל כשגיבור הספר, נאפ (קיצור של שמו האמיתי, נפוליון) מספר לנו בגוף ראשון איך תקף מישהו באלימות. ואז מתברר לנו, להפתעתנו שנאפ הוא דווקא לא איזה ביריון שכונתי מסוכן, אלא שוטר. אז מה פתאום הוא עושה דין לעצמו והולך ושובר למישהו ברכיים, לכאורה בלי שום סיבה? אהה. כי הוא, כך מסתבר, בעצם אדם ממש טוב, ויש לו אג’נדה: את הרעים צריך להעניש, או ליתר דיוק – להרתיע. ואם החוק אינו מאפשר זאת, אין בעיה, מעניקים להם טיפול פיראטי, כלומר – מארב, הפחדה, מכות איומות…

אך אבוי, נאפ לומד בדרך הקשה שאסור בתכלית האיסור לנהוג כך, גם כשהכוונות טובות או לפחות מוצדקות. כי מי שלוקח את החוק לידיים עתיד, במוקדם או במאוחר, להיסחף, וכל עשיית דין שאינה מתקיימת בהליך מסודר ומבוקר, בחסות החוק, תפרוץ בסופו של דבר את הגבולות, לא רק של החוק, אלא גם של המוסר.

לכן גם, מסביר לנו הרלן קובן, בִּיוּשׁ ברשתות החברתיות הוא עניין מסוכן מאוד, כי גם כאן נוקטים אנשים ענישה יזומה, לא מבוקרת ולכן גם לא תמיד מוצדקת. כדי להדגים זאת מביא קובן בפנינו לא רק את הסיפור הראשי של נאפ, אלא גם כמה סיפורי משנה קטנים שהוא שוזר באופן מגמתי ומלאכותי לתוך העלילה, וזאת כדי לשכנע אותנו עד כמה מסוכן להשתתף בביוש ברשת. כך למשל, באחד הסיפורים הקטנים המשולבים בסיפור הגדול, הוא מתאר מקרה של ילדה שחברתה לכיתה נטלה בלי רשות את הטלפון שלה והפיצה באמצעותו לכל רשימת חבריה תצלומים אינטימיים שלה עצמה, רק כדי לפגוע בשמה הטוב של בעלת הטלפון ולהשפיל אותה בפני כל חבריה ובני משפחתה.

מסוכנותן של הרשתות החברתיות תופסת מקום נוסף בסיפור הכללי, והיא משמשת חוליה חשובה בפתרון התעלומה.

אין ספק: הרלן קובן יודע לרקוח עלילה, והפתרון המגיע בסוף סביר ולא מאכזב. עם זאת, בסיכומו של דבר יש משהו קצת מייגע ולא מרענן בקריאת הספר. היא הזכירה לי את החוויה של ביקור בפארק שעשועים הומה אדם שמבחינתי לפחות אינה מעניקה הפוגה, כי בעצם קצת משעמם שם, עם כל המלאכותיות, הרעש והצפיפות, ועם הצרימה שמעוררת התחושה של בזבוז זמן.

את הספר תרגם לעברית שאול לוין. מאחר שקראתי אותו באנגלית, לא אוכל לחוות דעה על התרגום.