איזו נובלה מקסימה!
דיויד גארנט, סופר אנגלי שנמנה עם חבורת בלומסברי (וירג’יניה וולף, לנארד וולף, ונסה בל, קלייב בל, ליטון סטרצ’י, ועוד כמה מהשמות החשובים ביותר של האינטליגנציה האנגלית בתחילת המאה ה-20), פרסם בחייו עשרות ספרים. ב”תשע נשמות” בחרו לפצל את אחד מהם לשני ספרונים, שכל אחד מהם מכיל נובלה אחת מהשתיים שהיו בספר המקורי. “איש בגן החיות” שלפנינו הופיע במקור לצד “מאישה לשועלה”.
יש בה, בנובלה הזאת כל כך הרבה הומור, שנינות, תעוזה והבנה של נפש האדם, עד שאי אפשר שלא להתענג עליה.
הסיפור מתחיל בתיאור ריאליסטי לגמרי: זוג אוהבים שמטיילים בגן החיות, שקועים במריבה. הגבר, ג’ון קרומרטי, הציע נישואים לאהובתו, ג’וזפין, שמשיבה את פניו ריקם, כנראה משום שבני משפחתה אינם אוהדים את השידוך. ג’ון מנסה לשכנע אותה להתנכר להם ולבחור בו. היא מסרבת. תוך כדי המריבה הם מתבוננים בחיות ומעירים הערות הנוגעות בהן. אכן, החיות שותפות, אם ירצו בכך ואם לא, במריבה. כך למשל ברגע מסוים ג’וזפין הכעוסה “נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב”.
האינטראקציה הזאת שבה הצעירה מביסה בקרב מבטים את האריה רק מנבאה את מה שיתרחש בהמשך, ואת היחסים המרתקים והמורכבים שמתפתחים בין בני האדם והחיות השונות שבגן החיות. “כולן נראו כאילו התנהגותן זו כלפי זו מגלה משהו עליהן”, מגלה ג’ון קרומרטי בעקבות החלטה מוזרה ואולי אפילו נמהרת שהוא מגיע אליה בתום המריבה עם ג’וזפין.
גם טבעם האמיתי, הנסתר, של בני האדם נחשף בפניו: “הדבר שאנשים אסירי תודה עליו יותר מכול – נושא חדש לשיחה, משהו שכולם יכולים לדבר עליו ולחרוץ עליו משפט”.
עוד הוא מגלה כי חיות פראיות עולות באופיין על בני האדם ועל החיות הקרובות אליהם ביותר, הקופים הגדולים, (באנגלית יש כמובן אבחנה בין ape ל monkey. בעברית המילה קוף משמשת לשני הזנים, שיש להבדיל ביניהם!). היצורים הפראיים “שומרים על כבודם העצמי” בכך שאינם מתכחשים לטבעם, בניגוד לחיות אחרות שלומדות לציית לבני האדם, לרצות אותם או להתאים את עצמן אליהם.
מכל מקום, אם מישהו רוצה להיות שווה ערך לחיות, מוטב שינסה את כוחו בגן החיות: “אם ברצונו למצוא מישהו שחולק עמו את נסיבות חייו כחיה, אין מקום טוב יותר מגן החיות. גם אם ייסע אל יערות העד לא יתקרב לכך יותר, כי שם החיות מרגישות בבית, שלא כמוהו.”
הסיפור גדוש בהלצות קטנות ומבדחות. למשל – ברגע מסוים בוחרת ג’וזפין להגיע אל תחנת הרכבת ברחוב בייקר, כי “הרי רחוב בייקר הוא מרכזי, וממנו תוכל להגיע בקלות לכל מקום שתרצה. כזכור, מטעם זה קבע הבלש הדגול שרלוק הולמס את משכנו ברחוב בייקר, ובימינו הוא מרכזי אף יותר: ממלכת הרכבת התחתית כולה פרושה לרגליכם”. אותי האזכור של שרלוק הולמס כאילו הוא דמות של ממש בידח (מעניין אם גם כיום יש מי ששולחים מכתבים ל-221B, כתובתו של הבלש הבדוי). בכלל, למי שאוהב את לונדון ורואה בעיני רוחו את המקומות – תחנת הטיוב, הכניסה למוזיאון מאדאם טוסו הסמוכה אליה, גן החיות בריג’נטס פארק – מדובר בחגיגה קטנה.
התרגום, כדרכה של הוצאת “תשע נשמות” מעולה. רק הערה קטנה אחת על שיבוש שכבר נתקלתי בו לא פעם, בהוצאות לאור רבות: את השם Marylbone, חרף העובדה שהאות r מופיעה לפני האות l, מבטאים בלונדון מָרְלִיבּוֹן ולא מֵרִילְבּוֹן, כפי שמופיע בספר (ועוד עם ניקוד!). הנה ההוכחה, אם אין די ב”ידע אישי”:
אלה כמובן דקדוקי עניות, שכן, כאמור, התרגום מעולה, נוח ומשכנע.
Man in the Zoo, David Garnett
לעברית: יותם בנשלום