בעקבות מימושה של תוכנית שתי מדינות לשני עמים תוכל סוף סוף ישראל להקדיש את מרב מאמציה ומשאביה לטיפול בחזונה החברתי, הכלכלי והתרבותי הפנימי, במקום להשקיע את כל כוחותיה הנפשיים והפוליטיים בפילוג החברתי המר הנובע מן הכיבוש והשליטה בפלסטינים – ואז במאבק על זכותה המוסרית של ישראל להתקיים.
ייתכן מאוד כי בשלב מאוחר זה, כשפרשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מן הממשלה באביב 1930, באמת כבר לא היה אפשר לפעול. ייתכן שצירוף כל כוחות ההתנגדות לנאציזם גם יחד לא היה יכול עוד להציל את גרמניה. הנאצים כבר כבשו את הרחובות, וכנופיות שתומכות בהם כבר הטילו את חתתן על התושבים. התחזקותה המהירה של המפלגה הנאצית הוכחה בקפיצה האדירה במספר נבחריה לרייכסטאג בבחירות 1930. ואף על פי כן, העובדה היבשה היא שעד לבחירות נובמבר 1932 עוד היה אפשר להשיג רוב כלשהו של שמאל-מרכז מול הימין אילו היו כל כוחות השמאל והמרכז מלכדים את שורותיהם. אלא שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לא רצתה להשתתף במאבק. במקום לסייע למפלגת האם משמאל, החליטו הקומוניסטים בבחירות 1932 דווקא לשתף פעולה עם הנאצים. אין פלא שב-21 ביולי 1932, מיד לאחר הבחירות המזעזעות הראשונות באותה שנה שבהן זכו הנאצים ב-230 מנדטים לרייכסטאג, כתב יוזף גבלס, הממונה על התעמולה במפלגה הנאצית, ביומנו: " האדומים הפסידו את ההזדמנות הגדולה שלהם. הזדמנות כזאת לעולם לא תחזור". והיא לא חזרה.
סירובה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לסייע לכוחות השפויים של הדמוקרטיה מקורו היה כמובן בפקודה ממוסקבה הסטליניסטית. אך כרגיל במקרים ציניים כאלה, שיתוף הפעולה עם הרשע בא אכן על שכרו הנאה: תמיכתם של הקומוניסטים בנאצים הביאה לעליית הנאצים לשלטון ולחיסולם המיידי של הקומוניסטים בידי הנאצים בתוך גרמניה עצמה; היא אף אילצה בסופו של דבר את רוסיה הסובייטית לצאת למלחמת הגנה נואשת נגד גרמניה כדי להציל את עצמה ולמנוע את כיבושה בידי הנאצים. יותר מעשרים מיליון רוסים נטבחו במלחמה זו. איזה היגיון ואיזה מוסר יכלו להדריך את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה ואת השמאל הרדיקלי בגרמניה עצמה בתרגיל מופקר זה של חוסר אחריות היסטורי, כשהחליטו שמותר להם לרתום את הנמר למטרותיהם המדומיינות? אין פלא שתוכניתם הגאונית של הסובייטים לא ממש הצליחה – וכדאי לזכור שגם האימפריה שכבשו לעצמם במזרח אירופה עם ניצחונם על היטלר החזיקה מעמד כארבעים וחמש שנה בלבד.