מאריה החליטה לכתוב ולאייר ספר על הדברים הנכחדים הללו ולתרום את כל הרווחים לארגון שמטרתו לשמר אותם. כמוה, כל חברי הארגון הזה היו אמידים, אבל הם לא קישרו בין המותרות שהם נהנים מהן לבין הידרדרותו של העולם המשתרע לפניהם. יכולתי לספר להם על כך דבר או שניים, יכולתי לומר להם כמה נחמד לראות אותם נאלצים לבלוע לגימה קטנה מן הרעל שלהם עצמם. לעתים הייתה יוצאת, משעת בוקר מוקדמת עד בין-ערביים, לצייר בעלי חיים וצמחים ממינים שונים, כל אחד בבית הגידול הטבעי שלו. היא גרמה לי לחוש שהכול עומד על סף גוויעה ועלול מהיום למחר להיעלם מעל פני האדמה. מאריה הייתה האדם טוב הלב ביותר שהכרתי מימי. האכפתיות שלה לא הייתה חלק מפתיע באישיותה; אפשר היה לומר שטוב לבה הוא פועל יוצא של חיי הרווחה שלה, אבל אנשים רבים במעמדה לא היו טובי לב ומתחשבים כמותה. ומשום כך לא יכולתי להביא את עצמי להעמידה על כך שאילו ניצלו כל הדברים שרצתה להציל בעולם, הייתה עלולה למצוא את עצמה יורדת מנכסיה; לא יכולתי להביא את עצמי לדרוש ממנה לבחון את שיחותיו היומיות של לואיס עם סוכן הבורסה שלו, כדי לראות אם אין להם זיקה כלשהי לדברים ההולכים ועוברים מן העולם לנגד עיניה. ברגיל זה היה בדיוק ממין הדברים שהייתי נהנית לעשות, אלא שצמחה בי אהבה כה רבה למאריה.
