"אמי הכירה אותי היטב, הכירה אותי כפי שהכירה את עצמה: אפילו חשבתי, באותה תקופה, שאנחנו זהות זו לזו; וכל אימת שראיתי את הדמעות גואות בעיניה כשחשבה על איזו גאווה עתיד להנחיל לה כל הישג של בניה, חשבתי שחרב מפלחת את לבי, שכן לא נלווה לכך שום תרחיש שבו ראתה אותי, פרי רחמה היחיד הזהה לה, במצב דומה ולו במשהו. ביני לביני התחלתי אז לכנותה בשם גברת יהודה איש-קריות, והתחלתי לתכנן פרידה ממנה, שכבר אז חששתי שלעולם לא תהיה שלמה".

כך כותבת ג'מייקה קינקייד לקראת סיום ספרה הנושא את שמות שתי הנובלות הכלולות בו − אֶני ג'וֹן / לוסי. הגילוי המרעיש שהיו למספרת שלושה אחים מגיע אל הקורא בהפתעה גמורה. אז זאת אם כך הסיבה העמוקה לנתק שחל בינה לבין אמה. אכזבתה מכך שאמה בגדה בה כי לא ציפתה ממנה לגדולות ולכן גם לא דרבנה אותה להישגים, לכן החליטה לעזוב את ביתה ואת ארצה, להגר לאנגליה, לעבוד כאוֹ-פֶּר, ובלבד שתוכל להתרחק מאמה, שעליה היא כועסת כל כך: כי האימא לא הכירה ביכולותיה ובכישרונה, ולא תמכה בבתה ולא עודדה אותה לחיות חיים שונים מאלה שהיו לה עצמה: צעירה שנישאה לגבר מבוגר ממנה בעשרות שנים, אביהם הבוגדני של ילדים רבים שהוליד מחוץ לנישואים, אישה שחייה מסורים לטיפול בו.

אבל לא. מְקור כעסה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, עמוק הרבה יותר. היא כמו מייצגת את התהליך המוכר והידוע: ה"ספרציה" של כל בת מאמה. כידוע, כדי לפתח את הזהות המגדרית שלו הבן הקטן צריך להיות שונה מאמו, נפרד ממנה. לעומתו על הבת להיות דומה לאמה כדי לגדול ולהיות אישה. איך, אם כן, תצליח להתפתח כאישיות נפרדת, שצרכיה ורצונותיה שונים משל אמה? ספרי עיון רבים נכתבו על הסימביוזה הנשית (כותרת המשנה של אחד הידועים והפופולאריים שבהם, אמי ואני מאת ננסי
פריידי, היא: "בנות מחפשות זהות"),  אבל ג'מייקה קינקייד עושה משהו אחר: היא מתארת בעוצמה רבה ומתוך מעמקי נפשה של הבת, את התהליך שעברה מקשר עמוק, מתלות מוחלטת ואהבה הדדית אינסופית בילדות המוקדמת, עד לניתוק שנועד לאפשר לה לחיות את חייה. קינקייד נוגעת בנימים הדקות ביותר של הכאב, של ההכרח שחשה הבת להגן על עצמה מהעטיפה האוהבת-שונאת של האם, שרואה בבת המשך של עצמה ועלולה לחסום את דרכה אל עתיד שונה. כשהיא מתרחקת מאמה, היא חייבת להגיע לניתוק מוחלט, כי אלמלא כן עולמה ועתידה ייחרבו. "ידעתי שאם אקרא ולו מכתב אחד ממנה אמות מרוב געגועים אליה." היא חשה שהאהבה של אמה "לא נועדה אלא להפוך אותי לבבואה שלה", והיא מתקוממת: "טוב מותי מחיי ובלבד שלא אהיה רק בבואה של מישהו."

הסיפור הראשון מתחיל באהבה הטוטלית שצומחת ונהפכת לשנאה. בסיפור השני מלווה המספרת את הצעירה, בעצם את עצמה הצעירה, בצעדי העצמאות הראשונים שלה, הרחק מארצה וממשפחתה. עד לרגע, המתרחש בעמוד האחרון, כשנטלה לידיה בפעם הראשונה את המחברת שבאמצעות הכתיבה בה נהפכה לסופרת ידועה ומצליחה מאוד.

כוחה של קינקייד בכך שהיא משלבת את סיפור קורות חייה עם תובנות מרתקות על המציאות, ועושה זאת בשנינות מרהיבה. היא מפליגה בקלילות מהאישי אל הכללי, ומה שהיא רואה − ילדותה באי הקאריבי אנטיגואה, ההימלטות שלה מכל מה שהועידה לה הביוגרפיה שלה, המעבר לאנגליה, השנה שבה טיפלה בארבע הילדות הבלונדיניות של זוג הורים בלונדיניים, התיידדה עם האם והייתה עדה לקריסת האושר המשפחתי − מספקים לה נקודת מבט והזדמנות להוכיח שאכן, האישי הוא בהכרח גם פוליטי, כמאמר הפמיניזם.

כל מה שלוסי, גיבורת הנובלה השנייה, רואה, מעורר בה מחשבות. לרוב של גיחוך או כעס סמויים. כך למשל היא מבחינה בעציצים המוצגים באנגליה לראווה "שמורים ומטופחים, ניצבים במקום בולט בחדר ומוארים באלומה מיוחדת של אור כחול", צמחים שבאי הולדתה "ראו בהם מטרד, עשבים שוטים, שהיו עוקרים אותם וזורקים לזבל"… הנה, בלי שום צורך בהסבר, דוגמה חיה למבט השבע, המערבי, הקולוניאלי, שרואה אקזוטיקה בחיים היומיומיים של אנשים קשי יום שנוף חייהם נהפך לאתר תיירות: "היו להם שמות  כמו פיטרס, סמית, ג'ונס וריצ'רדס – שמות שמתגלגלים בקלות על הלשון, שמות שמניעים עולם ומלואו, איכשהו כולם ביקרו באיים – כוונתם הייתה למקום שממנו באתי – ועשו שם חיים, החלטתי לא לחבב אותם על רקע זה בלבד; הצטערתי שלא באתי ממקום שאיש אינו רוצה לבקר בו."

מבטה על המציאות נוקב, והיא מבינה אמיתות שבני שיחה אינם מסוגלים לרדת לעומקן: "בדרך לחופש יש כאלה שמוצאים עושר ויש כאלה שמוצאים מוות," היא אומרת למאהב-לרגע שמצאה באנגליה. הם נוסעים לטיול והוא מספר לה בהתלהבות על מגלי עולם שחצו אוקיינוסים − לא כדי למצוא עושר, אלא כדי "לחפש חופש". היא יודעת היטב שהוא לא מבין מה היה מחיר "החופש" מבחינתם של תושבי הארצות שאליהן הגיעו אותם מגלי העולם נערצים. והיא רואה סביבה דימוי קונקרטי, מקומי, לפער: סביבם פזורות גוויות של חיות בר – "צבאים, דביבונים, גיריות, סנאים" − שנדרסות למוות כשהן מנסות לחצות כביש מהיר שנסלל בדרכן.

נראה שיש דברים שבני אדם לבנים, עתירי פריבילגיות ומטופחים, אינם מסוגלים להבין. כך למשל מאריה, האישה הלבנה והעשירה שבביתה לוסי גרה ובבנותיה היא מטפלת, לוקחת אותה באביב האנגלי לשדה שבו מלבלבים נרקיסי דפודיל. מאריה אינה מצליחה לרדת לעומקו של הכעס של בת טיפוחיה – כבר מזמן פיתחו קשר ידידותי מלא חיבה ונדיב − שנזכרת כיצד אילצו אותה בילדותה באיים הקריביים לשנן בעל פה את השיר "דפודילים" של המשורר האנגלי הרומנטי ויליאם וורדסוורת': "אמרתי: 'מאריה, את תופסת שבגיל עשר הכריחו אותי לשנן בעל פה שיר ארוך על איזה פרח שאני לא אראה במציאות עד גיל תשע עשרה?'" אבל מאריה אינה מסוגלת להבין את ההקשר. "מעולם לא עלתה בדעתה תמונה של כובשים ונכבשים".

אפילו בטבע היא רואה עוול: עולמם של העשירים, כך היא מבינה, מספק להם ארבע עונות. במקום שממנו באה יש רק עונה אחת – "עונת שמש מוכת יובש." ומה קורה, לדעתה, לאדם שגדל באקלים כזה? על עצמה היא מעידה, "לא הצטיינתי במזג נעים," ותולה את מרדנותה, את עוקצנותה, בזווית השמש הלא מיטיבה…

במרירות מפוקחת היא מתארת את עיוורונם המובנה של האמידים הנדיבים שבחברתם היא מסתופפת: הם עסוקים כל כך בהצלת הטבע, "בהידרדרות העולם", ואינם קולטים שחיי המותרות שלהם אחראים במידה רבה להרס הסביבתי המדאיג אותם כל כך.

אף על פי כן, ולמרות הפערים, לוסי נוכחת שמתחת לפני השטח גם אצל העשירים עתירי הזכויות האמת הבסיסית אינה שונה מזאת של צאצאי העבדים באיים הקריביים: גם באנגליה נשים סובלות בגלל גברים, שהתנהגותם הנבזית צפויה בעיניה ובכלל לא מפתיעה אותה. אמנם העשירים ניזונים היטב "מביצים עם בייקון, שמקורם מן הסתם בתרנגולות ובחזירים שזכו לטיפול מיוחד," אמנם הם נראים "בריאים, חסונים – כל כולם מוצקים," אבל אפילו המשפחות האלה אינן אלא מראית עין של אושר ובריאות, כפי שגם הם יגלו עד מהרה. משפחות, הן הבעיה האמיתית בעיניה של לוסי. עוד לפני שהיא נפרדת לצמיתות מארצה היא מתבשרת שאחת מחברותיה מתכוונת להינשא בקרוב. בעיניה נראית אותה חברה, המספרת לה בשמחה על ארוסיה, כמי שעומדת על פי תהום, ומתעדת לזנק לתוכה בקפיצת ראש. (ב-1979, שש שנים לפני שהנובלה הראשונה  "לוסי ג'ון" ראתה אור, נישאה ג'מייקה קינקייד למלחין אלן שון. יש להם בן ובת. השניים התגרשו ב-2002).

אֶני ג'וֹן, או לוסי, מתרחקת מאמה. חוצה לשם כך את האוקיינוס. אבל כל מעשיה מתייחסים אל האם, מתוך הפנמה או מתוך התנגדות. כך למשל היא זוכרת את הצו הפנימי שהורתה לה האם, לעולם לא לגור בבית שאינו שלה ולכן, חרף נוחות המגורים בבית העשיר שאינו שלה היא נפרדת מתפקידה כאו-פר ויוצאת לדרכה בחיים. בקרוב תפתח את המחברת. בקרוב תיהפך לג'מייקה קינקייד, שלבשה זהות חדשה לגמרי, שכן בד בבד עם מנוסתה מהמולדת, המציאה לעצמה גם את השם שבו נודעה לעולם.

בשולי הדברים איני יכולה שלא לציין מהמורה עמוקה שניצבה ביני ובין ההנאה השלמה מהספר המקסים הזה. כוונתי לכללי הכתיב הנהוגים בספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד. רעה חולה היא, המוסכמה הנפוצה שלפיה עברית יכול כל אחד לכתוב כאוות נפשו. כל הוצאה לאור ממציאה עברית משל עצמה, כאילו אין כללים ברורים ומובהקים של האקדמיה. נדמה שאין עוד שפה כזאת בעולם, שבה כל אחד מחליט איך לכתוב מילים שונות. בספרייה החדשה מרבים מאוד לפזר את האות יו"ד במקומות שכלל אינה נחוצה, ולעומת זאת להחסירם במילים שבהם היא נחוצה. כך למשל פעלים בבניין הפעיל זוכים באות יו"ד שאינה במקומה: היכניס, היכרתי, היבטתי; את אותה אות יו"ד מטריחים לתוך מילים שכלל אינה רצויה בהן: שימלה, ריצפה, תיקרה, מיכתב, מיטפחת, מיברשת, מיזרן, מידרכה, מיסכנה, מיסעדה, ועוד ועוד, אינספור כאלה. לעומת זאת מתקמצנים על היו"ד הנחוצה: חופשיה במקום חופשייה, מלים במקום מילים, אשה במקום אישה, אמא במקום אימא, שניה במקום שנייה, ספריה במקום ספרייה, כנסיה במקום כנסייה, תליה במקום תלייה, העדר במקום היעדר… דפי הספר של הקוראת הוטרדו במאות סימוי מחיקה והוספה של אותיות, למגינת לבו של הקורא הבא. ואל תגידו לי משהו כמו "מה פתאום אימא או אישה או מילה". מאחר שהכללים קיימים, אם כולם יצייתו להם, אם ילמדו אותם סוף סוף גם בבתי הספר (הם די פשוטים!), נוכל אולי לראות קצת סדר ושיטה. או בעצם – מעין גבולות, שחסרים כל כך גם בתחומים אחרים בחיינו.