בסדרת הטלוויזיה "משפחות" ששודרה לפני כשנתיים בערוץ 8, בלטה דמותו של סער מעוז, ישראלי בן ארבעים שחי בלונדון. האחים תומר הימן וברק הימן, יוצרי הסדרה, החליטו "להמשיך" עם ברק בסרט דוקומנטרי שלם, "מי יאהב אותי עכשיו?"

סער, הומו ונשא HIV, נולד בקיבוץ דתי, שדה אליהו, למשפחה שיש בה מלבדו עוד שישה אחים ואחיות. ללונדון עבר כשהיה בן עשרים ושלוש.

כבר בסדרת הטלוויזיה הוצג הקונפליקט שסער התמודד אתו בתקופה שהיא צולמה: האם לשוב לישראל, או להמשיך לחיות הרחק משם. כדרך הטבע, מאחר שחלק זמן מסך עם בני ארבע משפחות נוספות, לא היה אפשר להקדיש לו את מלוא תשומת הלב.

הסרט המלא כולל אמנם כמה קטעים מתוך הסדרה, אבל גם למי שצפה בה יש בהחלט סיבה לראות אותו, כי הוא מלא בתכנים מרתקים ומעוררי מחשבה.

הקונפליקט של סער מתחדד כשפוגשים את בני משפחתו. הפער בינו לבינם עצום. הם דתיים והוא חזר בשאלה, אחיו ואחיותיו נשואים ומגדלים ילדים והוא רווק שחי בגפו, אחרי שנפרד מבן זוג שאהב – סער נאלץ להתמודד עם חוסר היכולת שלהם להבין אותו ולהזדהות אתו, עם דרך החיים שלו ועם צרכיו. מי שרחוק ממנו במיוחד הוא אביו, קצין במילואים והמנכ"ל של גבעת התחמושת. האב אינו מסוגל להבין את נטייתו המינית של בנו. מבחינתו – שיפסיק כבר עם השטויות, ישתנה ויתאים את עצמו לספציפיקציות של האב: שיחזור מיד ארצה ויהפוך לגבר מחוספס ולוחם נועז שמתעניין רק בנשים. סער מקריא למצלמה מכתב שכתב לו אביו ובו הוא כמעט פוקד עליו לשוב לישראל, ולהשתנות. המשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים, טוען האב, (ושוכח שהוא עצמו התגרש מאמו של סער). האימא, לעומתו, מעניקה אמנם לבנה רוך וחיבה, אבל מודה שהיו ימים שבהם חששה מפניו, מפני מחלתו וסכנותיה. היא, כמו אחיו ואחיותיו של סער, מודה שהיא חוששת שהוא עלול להדביק את נכדיה.

האם סער ישוב? האם יחליט, למרות ההסתייגויות של בני משפחתו, לוותר על הבדידות שהוא חווה בלונדון, ולהתקרב אל המקום שבו הוא אמור להרגיש בבית?

בלונדון הוא חבר במקהלה של גברים שכולם גייז. שם הוא מרגיש כאילו הוא "בבית" ו"במשפחה". אבל כשהוא חוזר לביתו, הוא לבדו. והוא מתגעגע. אמו מגיעה לביקור בימי חג החנוכה ומביאה אתה עוגות "עם ריח של הבית", כפי שהוא מעיד, וכשהיא מדליקה נרות ומטגנת לביבות אי אפשר שלא לחוש בכמיהה של שניהם לשוב ולהתאחד.

גם ידידו האנגלי חש שהגיע זמנו לחזור למולדתו ולשוב ולמצוא בה את מקומו. למרות צרות האופקים. למרות ההסתייגויות של הקרובים לו.

ככל שהסרט נמשך, אנחנו מתקרבים אל סער ולומדים לחבב ולהוקיר אותו. את חוסר הזיוף שלו. את הפגיעות הנוגעת ללב. את הצורך שלו שיכירו אותו ובו, כפי שהוא. שיקבלו אותו.

באחת הסצנות הכאובות הוא יושב עם אחיו וגיסתו בזמן הביקור בישראל שנועד לבחון את האפשרות שישוב לצמיתות. אחיו מסביר לו עד כמה הוא כועס עליו, על חוסר האחריות שלו, שבגללו, כך סבור האח, נדבק בHIV. האח אינו מהסס לומר לו שמבחינתו מוטב שיישאר רחוק, בלונדון, גם אם הוא בודד שם כל כך, רק כדי לא לסכן את ילדיו של האח. לאורך כל השיחה גיסתו של סער יושבת בפנים חתומות, והצופה מניח שהשיחה הקשה היא על דעת שני בני הזוג. עד שהגיסה מפתיעה, מתערבת בשיחה ומסבירה שמבחינתה אין שום בעיה או קושי. היא אינה חוששת. מצדה סער מוזמן לחזור…

לאורך כל הסרט קל לשכוח שהחיים הפרטיים והאמיתיים הללו, בחדר השינה, במטבח, ברחוב, בבית הקפה, במפגש עם כל האחים בחצר שבקיבוץ, שהרגעים האינטימיים כל כך, אינם מתרחשים באמת באופן טבעי, כי הם מתוּוכים כל הזמן באמצעות המצלמה. סער מדבר עם חנווני עירקי, מתחקר אותו כמה זמן הוא גר בלונדון, מספר לו שאמו הגיעה מישראל ושבערב יחגגו ביחד חג יהודי; סער שר במקהלה; סער בוכה בזעם; סער מחייך מבודח; סער מקשיב לאחיו, משיב לו, נעלב, מתווכח, מתנצח; סער מתחבק עם בן זוג לשעבר; אחיו הצעיר של סער מתקומם נגד בני המשפחה שמדברים גבוהה גבוהה על משפחתיות קרובה, ובעצם מפקירים את אחיהם; אמו של סער מתייפחת על כתפו של בנה; סער מספר כיצד הוריו הפקירו אותו כשהיה נער והקיבוץ הקיא אותו מתוכו בגלל עברה של מה בכך –  כל אלה מתרחשים לנגד עינינו, אבל מישהו עמד שם וצילם. קשה להניח שנוכחותו לא השפיעה, שהיה ניטרלי לחלוטין. אבל זאת שאלה שאפשר תמיד לשאול כשמדובר בסרט דוקומנטרי: עד כמה המציאות שהוא מייצג אמינה ואותנטית.

"מי יאהב אותי עכשיו?" עשוי כך שהספק מושעה. קסמו של סער האמיתי גובר עליו.