כריסטינה רוזטי, "יום הולדת": למי כתבה את שיר האהבה

נערה כבת חמש עשרה, כריסטינה רוזטי, מסתופפת עם אביה בביתם שבלונדון. כל בני משפחתם יוצאים בבוקר לעבודה. האב התעוור לפני כשנתיים ואינו מסוגל עוד לעבוד כמורה שמלמד את שפת אמו, איטלקית. אמה של הצעירה נאלצת לעבוד שוב כאומנת, כפי שעשתה עד שנישאה. גם אחותה של כריסטינה עובדת, כדי לתרום לפרנסת המשפחה. רק אחיהן, גבריאל דנטה רוזטי, ממשיך בלימודי האמנות שלו. (לימים יקנה שם עולמי כצייר. לפני שלוש שנים נמכר ציור שלו, "פרוספרינה", בסכום שיא של 5.2 מיליון דולר).

לאחרונה נפגעה בריאותה של כריסטינה. האם התסמינים שהיא סובלת מהם − חלק מהרופאים קובעים שזאת אנגינה, אחרים מדברים אפילו על שחפת − נובעים מבעיה גופנית גרידא, או שמקורם נפשי ואלה תחלואים פסיכוסומטיים? האם ייתכן שחלתה בעצם רק מכיוון שאינה רוצה לצאת מהבית, לעבוד כאומנת, כמו אמה ואחותה? עד כה אירחה כל יום חברה לאביה וטיפלה בו. עכשיו גם היא אינה בקו הבריאות.

מה היא עושה בבית כל היום, חוץ מאשר לטפל באביה? היא כותבת שירים. את הראשון – "ססיליה לא הלכה לגן / בלי הגלדיאטור שלה" − חיברה והקריאה לאמה עוד לפני שידעה לכתוב. עד שמלאו לה שמונה עשרה כבר התאספו אצלה כחמישים שירים, שמשפחתה קיבצה לספר בהוצאה פרטית.

הביוגרפית של כריסטינה רוזטי, הנחשבת כיום אחת מבכירות המשוררת הוויקטוריאניות, הסבירה את מחלתה בטראומה מינית מודחקת. כריסטינה רוזטי סבלה מהתקפי דיכאון ומתחושת אשמה וסוד, שאותם הביעה בשיריה המסויטים. באחד מהם, למשל, השתמשה בדימוי של תנין שטורף את הצאצא שלו. אביה, כך טענה כותבת הביוגרפיה, פגע מינית בבתו. אחד השירים הנרטיביים שכתבה "שוק השדונים", "Goblin Market" , רומז על קשר אינססטואלי בין אחיות.

אולי הצלתה תגיע מהנישואים שהציע לה אחד החברים של אחיה, אף הוא צייר. הם מתארסים, אבל נפרדים, כי הוא נעשה קתולי, ואז היא דוחה גבר נוסף שמציע לה נישואים, שוב – מנימוקים דתיים.

כעשור אחרי שהאירוסים בוטלו, כתבה  לעצמה כריסטינה רוזטי שיר יום הולדת (כאן בתרגומי):

לִבִּי כְּמוֹ צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת בְּשִׁיר
שֶׁשָׁתִיל שֶׁמֻּשְׁקֶה מְשַׁכֵּן אֶת קִנָּהּ.
לִבִּי עֵץ תַּפּוּחַ עָמוּס מֵרֹב פְּרִי
שֶׁמַּכְבִּיד וְכוֹפֵף כָּל עָנָף.
לִבִּי הוּא קְלִפָּה מְנַצְנֶצֶת שֶׁל קֶשֶׁת,
אֲשֶׁר מְשַׁכְשֶׁכֶת בְּיָם שֶׁל שַׁלְוָה,
לִבִּי בִּי שָׂמֵחַ יוֹתֵר מִכֹּל אֵלֶּה,
כִּי בָּאָה אֵלַי אַהֲבָה.

הַשִּׂיאוּנִי עַל כֵּס שֶׁהוּא מֶשִׁי וּפוּךְ
וְעָטוּף בְּסָגֹל וְאָפֹר שֶׁל סְנָאִי,
גַּם גַּלְּפוּ וְעַטְּרוּ בְּרִמּוֹן וְיוֹנָה,
וּבְאֶלֶף עֵינֵי הַטַּוָּס הַפִּלְאִי.
קַשְּׁטוּ בָּעֵנָב הַמֻּכְסָף, הַמֻּזְהָב,
בְּעָלִים שֶׁל שׁוֹשָׁן, בְּיָפְיָהּ שֶׁל פַּרְוָה,
כִּי הִגִּיעַ הַיּוֹם שֶׁל הֻלֶּדֶת חַיָּי
וּבָאָה אֵלַי אַהֲבָה.

זהו, לכאורה, שיר אהבה, שחוגג את בואו של האהוב, ואת היופי המקיף את המשוררת, הן הטבעי והן המלאכותי – השתיל המושקה, העץ העמוס בפרות, הקשת בשמים, הכס המעוטר בכסף וזהב.

עיון נוסף חושף לא מעט אלוזיות מקראיות שקיימות בו. למשל, בבית הראשון הציפור המקננת על שתיל מושקה מעלה על הדעת פסוקים מספר ישעיהו: "וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו", ומספר תהלים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּו"; המילה "קשת" מזכירה את סיפור נוח וסיום המבול; בבית השני יש אזכורים לבית המקדש, למשל − הכס: "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם", הגילופים: שני עמודי הנחושת הניצבים בקדמת מקדש שלמה, יָכִין וּבֹעַז, המעוטרים בפרחים-שושנים, בפירות-רימונים ובענפים-שבכים, וגם פסוקים משיר השירים: "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים".

בשורה האחרונה של כל בית מביעה הדוברת שמחה על כך שבאה אליה אהבה. המילה כפי שהיא מופיעה במשפט המקורי באנגלית:  My love is come to me יכולה להתפרש כ"אהוב" או כ"אהבה". בשנה שבה כתבה כריסטינה רוזטי את השיר כבר לא הייתה מאורסת ומן הסתם לא ציפתה עוד להינשא. נראה כי האהבה שעליה כתבה לא הייתה קשורה לבן אנוש − גבר או אישה.

חלק מהרופאים מאמינים שחלתה בנעוריה עקב אדיקות דתית יתרה, שגבלה בהפרעה נפשית. ייתכן שצדקו. אין לכך כל חשיבות, אם אותה להיטות דתית הביאה לכתיבת שיר כמו "יום הולדת", שיכול לשמח כל קורא, גם אם אינו אדם מאמין, כמו המשוררת.


תודה לאורנה ליברמן, שסייעה בהשוואה למקורות המקראיים.
(לשון המקרא: אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה).


הטקסט באנגלית

סיפורו של שיר x net

אלנה פרנטה, "הסיפור של שם המשפחה החדש" איך אפשר להגן על בן

עצם המחשבה על הבן שלה מכלה את כוחותיה. מה נשאר במוחו של רינוצ'ו: תמונות, מילים. היא מודאגת מקולות שהגיעו אליו, מבלי שתוכל לפקח עליהם. מי יודע אם שמע את קולי כשסחבתי אותו בבטן, מי יודע איך הוטבע במערכת העצבים שלו. אם חש את עצמו אהוב, אם חש את עצמו דחוי, אם הוא חש בסערה שלי. איך אפשר להגן על בן. מאכילים אותו. אוהבים אותו. מלמדים אותו דברים, מסננים כל תחושה שבכוחה לפגום בו לתמיד. איבדתי את אביו האמיתי, שלא יודע עליו דבר ולעולם לא יאהב אותו. סטפנו, שאינו אביו ובכל זאת אהב אותו קצת, מכר אותנו תמורת אהבתה של אשה אחרת ובן אמיתי יותר. מה יקרה לילד הזה. רינוצ'ו כבר יודע עכשיו שאם אני הולכת לחדר אחר הוא לא מאבד אותי, שאני ממשיכה להיות. הוא מתפעל חפצים ורוחות-רפאים של חפצים, את מה שמחוצה לו ואת מה שבתוכו. הוא יודע לאכול בכוחות עצמו בכף ובמזלג. הוא יודע לשנות צורתם של חפצים, לגלגל אותם לצורות אחרות. ממלה הוא עבר למשפט. באיטלקית. הוא כבר לא אומר הוא, אלא אומר אני. הוא מזהה את אותיות האלף-בית. הוא מרכיב אותן כך שיכתבו את שמו. הוא אוהב צבעים. הוא שמח. אבל כל הזעם הזה, הוא ראה שמעליבים אותי ומכים אותי. הוא ראה אותי מנתצת חפצים ומעליבה. בדיאלקט. אני לא יכולה להישאר כאן עוד.

"הקשב לי, מרלון": מדוע חייו של מרלון ברנדו לא דמו לסרט הוליוודי

"האומללות הגיעה אלינו," אמר מרלון ברנדו לכתבים שצבאו סביבו. כמה שעות לפני כן הזעיק את המשטרה. יריות נשמעו באישון לילה בביתו. בנו, כך נודע, הרג את החבר של אחותו למחצה, בתו של ברנדו מאם אחרת.

הסצנה הזאת, מסיבת העיתונאים המאולתרת נוכח הטרגדיה שפקדה את משפחתו, היא אחת הראשונות בסרט התיעודי על חייו של גבר מצליח ואומלל כל כך. הקסם של מרלון ברנדו לא פג לאחר מותו. הוא הונצח כמובן בסרטי הקולנוע הרבים והידועים מאוד שכיכב בהם. החל בראשון, "חשמלית ושמה תשוקה" שבו פרץ אל התודעה, וכלה בסרט המצליח האחרון שהשתתף בו, "אפוקליפסה עכשיו". ביניהם היו "הסנדק", "הטנגו האחרון בפריז", "סופרמן", ועשרות רבות של סרטים אחרים, חלקם מצליחים מאוד. קסמו הייחודי בוקע אלינו, מי שצופים בו שתים עשרה שנים לאחר שמת, גם מהראיונות הרבים שהעניק לאורך חייו המקצועיים (כשרואים את הקלילות הנונשלנטית שבה הוא מאלתר פלרטוטים עם נשים צעירות ויפות שראיינו אותו בטלוויזיה: "סליחה שנגעתי בך בקרסול," "יש לך צורת פה מאוד מיוחדת," "את זאת שמעניינת אותי כרגע", כשרואים איך הן מצחקקות, מופתעות, מוקסמות, מתחילים אולי להבין את סוד כוחו הממגנט). אלה משובצים בסרט התיעודי על חייו, לצד קטעי אודיו מוקלטים ששמר בארכיון שלו, ובהם שיחות שלו עם עצמו, הקלטות מתוך המשיבון שלו, וגם תיעוד הולוגרמי של דיוקנו, שנעשה, לבקשתו, בערוב ימיו.

הסרט "הקשב לי, מרלון", שהשתתף השנה בפסטיבל דוקאביב, אינו שגרתי. אין בו רצף כרונולוגי של עובדות חיים. הוא קופצני, נע בין הזמנים, משמיט חלקים מהותיים בהשתלשלות העניינים – נודע לנו למשל שנשא אישה והתגרש ממנה כעבור כמה חודשים, ושמהקשר הזה נולד לו בן, אבל מי הייתה האישה? מי היו בנות  הזוג האחרות שלו? מתי וממי נולדה בתו? הסרט משמיט למשל את העובדה שאלה לא היו שני ילדיו היחידים. מי שקורא עליו מופתע לגלות שהיו לברנדו שלושה עשר צאצאים ביולוגיים ועוד שלושה מאומצים. אין על כך מילה.

במידה לא מעטה "הקשב לי, ברנדו" הוא ניסיון לייצר ולהשמיע מונולוג של אדם שאיננו עוד עמנו. בקלטות הוא נשמע מרגיע את עצמו. עושה תרגילי הרפיה שהונצחו. מסביר מה הוא חש. כל החומר הזה הוצפן היטב כשחי. ברנדו היה קנאי לפרטיותו. באחד הראיונות מתחילת הקריירה שלו, כשהיה באחד משיאי הצלחתו, הסביר עד כמה הוא ביישן ואיך נבהל מגדודי המעריצים שהקיפו אותו בצווחות היסטריות. "הם יכלו להימחץ!" הוא מפטיר בהשתאות, בדאגה לשלומם של אנשים שמביעים כל כך הרבה התלהבות מהמפגש עם אדם שכלל אינם מכירים. "הצלחה בקנה מידה כזה מבלבלת", הוא אומר, "היא מנתקת אותך מהמציאות. מעצמך."

לכן העדיף בשלב מסוים להסתגר. להתרחק מהקהל. להתקרב אל עצמו. והנה עתה בסרט התיעודי כל צפונותיו נחשפות. הוא מספר על הוריו. תחילה על אמו. פותח בתיאור אוהב ומתפעל. כמה הייתה מעניינת וטובה. איך נהגו לצחוק ביחד. ואז האמת מתחילה להיחשף: מפיה נדף תמיד ריח מתוק כל כך. כן. ריח של משקאות חריפים. כן. היא הייתה אלכוהוליסטית, והוא היה ילד עזוב. אהוב אבל מוזנח. ואביו? אהה. גם הוא היה אלכוהוליסט. ואלים. וכן, בצעירותו, לפני שנהפך לכוכב קולנוע אגדי, מיליונר, מצליחן, ברח מרלון ברנדו מהבית, הגיע לעיר הגדולה, שם ישן ברחוב, "ואף אחד לא הפריע לי"…

הסיפור היה צריך להסתיים בשיא ההצלחה. בסרט "הסנדק", למשל. אפילו לא להגיע ל"אפוקליפסה עכשיו", שלמרות הצלחתו האדירה הביא לקרע בין הכוכב לבמאי, פרנסיס קופולה. זה השמיץ את ברנדו בלי רחמים, בז לו על כך שהשמין, התלונן על הקפריזיות שלו, כביכול, על כך ש"ניהל מאבקים אינסופיים בעניין התסריט". ברנדו, באחד הראיונות המוקלטים המושמעים בסרט, מספר שאכן התערב בתסריט והסביר לקופולה שגיבור הסרט "אפוקליפסה עכשיו", קורץ, (בן דמותו של קורץ מהספר לב המאפליה של קונרד) חייב להיות רב ממדי. לא רק אכזר. גם אדם בעל רגשות, כי אחרת אין לזוועה משמעות. "איך הוא דיבר עלי? הרי אני הצלתי לו את הסרט!" מתקומם ברנדו נגד ההשמצות הפומביות שהיו, אכן, מכוערות.

ברנדו הביא אתו לקולנוע את "השיטה" שלמד מסטלה אדלר, תלמידתו של סטניסלבסקי, שהייתה בין מקימי "אולפן השחקנים" הידוע. הוא התקומם נגד המשחק החיצוני, השבלוני, שהיה נהוג עד אז בקולנוע. לדמויות שגילם הביא אתו עוצמות רגשיות וכנות.

גם מחוץ לקולנוע חיפש אמת וצדק. כך למשל חבר אל מרטין לותר קינג במאבק למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקנים, וכשקיבל את פרס האוסקר על תפקידו כדון קורלאונה בסרט "הסנדק" נעדר מהטקס, סירב לקבל את הפרס ושלח במקומו אינדיאנית בת לשבט האפאצ'י שהסבירה את סירובו ביחס הרע והתדמית השלילית שזכו להם האינדיאנים מתעשיית הקולנוע ההוליוודית.

"תמיד ניסיתי לשמור על שפיות, שהפרסום וההצלחה גוזלים ממך," הסביר ברנדו לעיתונאים. בתו, זאת שבנו של ברנדו הרג את בן זוגה, התאבדה והבן (שבילדותו נחטף, או שאולי אמו ביימה את החטיפה, לא ברור) נשלח למאסר ממושך. כשעמד שם, עצוב, דומע, כבד גוף עד עיוות, כל כך לא דומה לעצמו כפי שנראה בצעירותו – פעם היה בלי ספק אחד הגברים האטרקטיביים והנאים ביותר בעולם – קשה היה שלא לחוש כלפיו אהדה, להזדהות אתו, ולהצטער שהחיים אינם יכולים להיות סרט הוליוודי שסופו הטוב מובטח.

אלנה פרנטה, "הסיפור של שם המשפחה החדש": תהפוכות, עוצמות רגשיות, חידות וסערות

כשמגיעים לשורה האחרונה בספרה של אלנה פרנטה הסיפור של שם המשפחה החדש מתחשק לאחוז בסופרת בכל הכוח ולצעוק באוזניה: "איך את עושה את זה?"

איך − לגמרי לא ברור − היא מצליחה שוב ליצור את המורכבות הזאת, ואת המתח שנראה כמעט בלתי אפשרי? הסיפור של שם המשפחה החדש הוא ספר שני בסדרה של ארבעת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה. וכשמסיימים אותו מתעורר רצון אחד עז: לקרוא מיד את הבא בתור. קשה לקלוט שעברו שוב כמעט 500 עמודים עתירי תהפוכות, עוצמות רגשיות, חידות וסערות, והתשוקה אל הספרים הללו רק גוברת.

בתום קריאת הספר הראשון בסדרה, החברה הגאונה, לא היה לי ספק שהרומן מתאר כיצד סופרת נולדה. בספר השני פרנטה מצליחה לתעתע שוב ושוב בקורא, להבטיח לו הבטחות ומיד להטיל אותו למקומות לא צפויים, לרמוז ולרמות, לתת לו ולקחת ממנו, וכל זאת כדי להעלות אותו בשלב נוסף אל המקום שבו ימשיך להבין כיצד הסופרת מהכרך הקודם ממשיכה להיווצר ולצמוח.

האם הסופרת, ששמה ברומן אלנה גרקו, היא אלנה פרנטה? ודאי שלא. ודאי שכן!

לקראת סופו של הרומן היא מספרת לנו כיצד החל פרסומה של אלנה גרקו. כיצד קיבלה את הבשורה על כך שהוצאה לאור מעוניינת ברומן שכתבה. מה הרגישה. מה עבר עליה. הכול בלי ספק אמת לאמיתה. מי עוד יכולה להעיד בדייקנות רבה כל כך על מה שחשה ברגעים כאלה.

אבל זאת לא אלנה פרנטה, שהרי ידוע לכול שהסופרת הקרויה בשם הזה אינה ידועה. ששמה בדוי. שאיש אינו יודע מי הדמות האמיתית המסתתרת מעבר לפסבדונים שהעניקה לעצמה. אלנה גרקו מספרת ברומן איך בסמוך ליציאתו של ספרה לאור, הצטלמה לעיתון. איך הופיעה בערב שהוקדש לו. אלנה פרנטה מעולם, ככל הידוע, לא הסכימה לכך. שום תצלום שלה לא הופיע אף פעם בעיתון. מעולם לא התראיינה. מעולם לא נחשפה. תיאור ההתקבלות של ספרה הראשון ימי נטישה מזכיר מאוד את המתואר בספר שלפנינו, למעט תיאור חשיפתה של הסופרת בת דמותה. אפשר לדמיין אותה מתהלכת בספרייה של עיר הולדתה ומחפשת, ולא מוצאת, נפש חיה שאתה תוכל לחלוק את הבשורה החשובה ביותר בחייה: העולם קיבל אותה כסופרת. אבל פרנטה, לעומתה, שמרה על אנונימיות גמורה. כשקיבלה פרס ספרותי חשוב, על שם אלזה מורנטה, סירבה להופיע בטקס והטילה על מישהו מההוצאה לייצג אותה. כשהתבקשה לשתף פעולה עם במאי הסרט שהתבסס על אותו ספר ראשון, סירבה, וכשהסרט יצא אל האקרנים, לא השתתפה בהקרנת הבכורה וצפתה בו בפרטיות, בביתה.

ועם זאת, ברור – האומנם? – שכתיבתה אוטוביוגרפית. שסיפור החברות האוהבת שלה עם ידידתה מילדות, לינה, לילה בפיה, אמיתי לחלוטין. איך ייתכן אחרת? מניין כל הפרטים? הידע? המורכבות? איך היא יודעת כל כך הרבה על אהבה בין שתי נשים שחיות מילדות במעין קשר סימביוטי, שמתקשות להינתק, גם כשהן מתרחקות זו מזו, עד שלפעמים אלנה אינה יודעת מתי היא אדם בפני עצמו, ומתי היא כמעט הד של לילה, מושפעת, עד לנימים הדקות ביותר בנפשה, מחברתה רבת התהפוכות, שלעולם ובשום תנאי אינה ממצה את כוחות היצירה השופעים שלה. מניין, אם לא מהחיים, מכירה הסופרת את העוצמות הרגשיות האלה של אהבה מוחלטת, שמלווה אליה קנאה כזאת, ותחרותיות, איך בתוך החיוניות המפעימה, קיים כל הזמן גם כוח הורס, איך יש גם שנאה איומה לצד היופי והדאגה ההדדית המתמדת?

הסופרת הבדויה אלנה גרקו, שאותה יצרה אלנה פרנטה, סופרת אמיתית ששמה בדוי, יונקת את כוחה מלילה חברתה. מהצורך לגבור עליה, לנצח אותה, לדמות לה, להיות ראויה לה, להיות כמוה, להיות שונה ממנה, לקבל את אהבתה, לדחות אותה. האם זה הכוח שהניע גם את פרנטה? האם יש לילה כזאת בחייה שמחוץ לספר? והאם בשני הספרים הבאים תימצא תשובה לתהיות? הם טרם תורגמו לעברית, אבל באנגלית, ובקינדל, אפשר לקנות אותם עוד היום, וזה פיתוי שלמרבה השמחה אין שום צורך לגבור עליו.


הסיפור של שם המשפחה החדש, הספריה החדשה, לעברית: אלון אלטרס


הספר השלישי: Those Who Leave and Those Who Stay

הספר הרביעי: The Story of the Lost Child

ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן": מדוע המקומיים שונאים אותך, תייר

וכך עליך להקדיש את עצמך לפענוח התעלומה כמה ממה שאומרים לך הוא באמת נכון (האם בקבוק זכוכית כתוש דק ברוטב של חמאת בוטנים הוא באמת מעדן מקומי, או שמא הוא יעשה לך בדיוק את מה שאתה חושב שבקבוק זכוכית כתוש דק יעשה? האם הדג הנדיר, הצבעוני, בעל הפה החרטומי הזה, באמת מעורר תשוקה מינית, או שמא הוא יפיל עליך תרדמת נצח?), אה, העבודה הקשה שבכל זה; פלא שכשאתה שב הביתה אתה חש צורך בחופשה ארוכה כדי להתאושש מחייך כתייר?

לא קשה להסביר למה יליד המקום לא מחבב את התייר. כי כל מקומי, מכל מקום שהוא, הוא תייר פוטנציאלי, וכל תייר הוא מקומי באיזשהו מקום. כל מקומי בכל מקום שהוא חי חיים בנאליים, כורע ונמחץ תחת חיי שגרה ושעמום וייאוש ודיכאון, וכל פעולה, טובה או רעה, היא ניסיון לשכוח את זה.

יעקב אורלנד: משורר או פזמונאי?

מה היטיב יותר יעקב אורלנד לכתוב, פזמונים קלילים שזכו לביצועים מפיהם של זמרים וזמרות ידועי שם, או שירים "רציניים" שהופיעו בספרים וזכו להערכתם של מבקרים וחוקרי ספרות? אחד מאותם חוקרים, דן מירון, השווה את שירתו של יעקב אורלנד לקצהו הגלוי

של קרחון, שעיקרו, "גוש גדול", חבוי במעמקים ונסתר מהעין.

אורלנד זכה ב-1994 בפרס ישראל לזמר עברי – מחווה ששִמחה והעציבה אותו בעת ובעונה אחת. אורלנד העדיף להיזכר כמשורר, לא ככותבם של להיטים מוכרים, המושרים בפי כול. בתו, הפזמונאית שמרית אור, העידה כי אביה נהג להסתגר כל יום בחדרו ולכתוב, בהתמדה ובכובד ראש. יש להניח כי כך כתב את השירים הרציניים. נראה שהפזמונים נוצרו באופן שונה. כך, למשל, סיפרה בתו איך כתב את אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר, "שני שושנים": ערב גיוסו לבריגדה ישב אורלנד עם ידידו, המלחין מרדכי זעירא, בקפה כסית, בחברת בנות זוגם. מוכרת פרחים עברה והם קנו ממנה שני שושנים, אחד אדום ואחד לבן, והגישו אותם לצעירות. "תשיר לי זמר על שושן," ביקשה אשתו של זעירא, ואורלנד שרבט על המפית את המילים "אשיר לך שיר ישן נושן…" פזמון אחר שלו, "היו לילות", הכולל את המילים המפורסמות כל כך "במשעולים בין דגניה לכינרת" נכתב גם הוא, במאמצים רבים, בתל אביב, בקפה כסית, "על בקבוק קוניאק וברווז צלוי". תיאטרון סטירי הזמין אותו מאורלנד וזעירא, והם ישבו ביחד, שתו, אכלו וחיברו את הפזמון, בכוחות משותפים.

לא ידוע מה היו הנסיבות שבהן כתב אורלנד פזמון אחר, שלו − אולי בכל זאת מוטב לכנותו שיר − שאותו הלחין דוד זהבי ב-1951, שתי עשרה שנה אחרי שנכתב. הכוונה לשיר המוכר מאוד "אני נושא עמי":

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

רבים סבורים כי השיר, שמרבים להשמיעו בימי חג ומועד, בעיקר בימי זיכרון, מעלה את זכר החוויה הקשה שעבר אורלנד בילדותו: כשנה או שנתיים לפני שהגיע לישראל והוא בן שבע, ניצל יעקב אורלנד הילד מפוגרום שהתחולל בעיירה טטייב, לא הרחק מקייב שבאוקראינה. אורלנד הסתתר בחבית האשפה שבחצר. לנגד עיניו נרצחו בעריפת ראש ובמכות גרזן כמה מקרובי משפחתו.

מפתה לראות במילים "צער השתיקה" שהדובר נושא בלבו, ובאילמות המפוחדת שהוא מתאר, את הזיכרון הנורא מילדותו,  אבל פנייתו אל האישה, אל חוויותיהם המשותפות, מעוררת מחשבות על שיר אהבה דווקא, ואל הערגה שהדובר חש אל מה שהיה בעבר, אל "שושני הנוחם" שהיו וקמלו (אולי אותם שני שושנים, אדום ולבן, שהוא וחברו העניקו ערב אחד לאהובותיהם?). משהו השתבש בין בני הזוג. הרחובות אמנם ממשיכים לחייך, אבל בחלון הפרטי שלהם משהו "נסתם". וכדי לשחזר את מה שהיה ביניהם הוא מזמין אותה לצאת לטיול משותף, אל נקודות ציון מוכרות, ספסל אהוב משכבר הימים, בתקווה ששם יוכלו לפגוש את עצמם מפעם, את האושר שידעו ביחד, את השיר הסמוי שידעו לשמוע במשותף.

אחרי שיֵשבו ביחד על הספסל המוכר, הקר, יֵדעו אולי לשכוח את מה שמוטב להשאיר מאחור – את המריבה שהרחיקה ביניהם? – ואז יוכלו עברם, ידידותם, אהבתם, "ליפול על צווארם" כמו שעשה עשיו ליעקב אחיו המופתע והמאושר, בפגישתם המחודשת מקץ ימים רבים: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו וייפול על צוואריו ויישקהו ויבכו," בחינת – סלחתי לך על כל העוול והמרמה שידעתי ממך.

לא חייבים לראות בצירופים "העיר ריקה" ו"נשתוק ביחד" שאומרת האהובה לדובר את מצוקת הפוגרום ואת הזיכרונות המרים ממנו. האם פירוש כזה מפחית מיופיו של השיר-פזמון הזה? לאו דווקא. האם אפשר היה להעניק לאורלנד פרס על שירתו ולא על שירי-הזמר שלו? מן הסתם – כן. אבל הסוגיה הזאת איבדה כמובן את מלוא כובדה. אורלנד הלך לעולמו לפני ארבע עשרה שנה, והותיר לנו את פזמוניו, וגם את שיריו. הנה אחד מהם, "מישהו מחכה לי", שראה אור ב-1963 בספרו שירים מארץ עוץ.

מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי − אֲנִי הוֹלֵךְ.
כָּל הַדֶּרֶךְ לַיְלָה וְכָל שָׁעָה הִיא לְאַחַר חֲצוֹת.

אֵינֶנִּי מַכִּיר את הַמָּקוֹם.

כָּל פֶּתַח  נָעוּל
וְכָל מַרְזֵחַ סָגוּר
וְכָל גְּזוֹזְטְרָה רֵיקָה.

וְהַיַּעַד נֶעְלָם מִמֶּנִּי.

אֲבָל יֵשׁ מִישֶׁהוּ מַבִּיט אֵלַי.
מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב אֶל הֶלֶם צְעָדַי עַל המדרכת.
מִישֶׁהוּ  מְחַכֶּה לִי.

לְמַעֲנוֹ אֲנִי הוֹלֵךְ.

האם הדובר מתאר חלום בלהות? אובדן כל כיוון? בעתה של היקלעות למקום זר, עוין, ריק מאדם? או שזהו תיאור של חוויה רליגיוזית: התחושה שהעולם אמנם ריק מכל תוכן, אבל הצעידה בו ידועה: גם אם היעד נסתר, הדובר חש בהשגחה העליונה, במי שרואה אותו, אפילו כשהוא בודד מאוד. מישהו מחכה לבואו. זאת בלי ספק, נחמה ששום פרס לא יישווה לה.

סיפורו של שיר x net

"רומאו ויוליה": התכחש לשם שלך

ג'ולייטה: הו  רומאו, רומאו, למה זה אתה

רומאו? באביך אל תכיר

והתכחש לשם שלך: אם לא,

רק הישבע לי אהבה ולא

אהיה עוד קָפּוּלֶט.

רומאו: לשמוע עוד

או לדבר מיד?

ג'ולייטה: הן רק שמך

אויב שלי, אתה – אתה, גם אם

אינך מונטגיו. הה, מה זה מונטגיו?

זה לא יד ולא רגל, זרוע, או

פרצוף (לא שום איבר אחר של בן-

אדם). הייה רק שם אחר! מה יש

בְּשם? מה שנקרא לו שושנה

ריחו יהיה מתוק תחת כל שם

אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא

רומאו, היה מושלם כשם שהוא

גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את

שמך, ותחת שם אשר אין לו

בך שום חלק תְפוס וקח אותי

כולי.

רומאו:   תופס אותך במילתך:

קראי לי אהובך וזה יהיה

שמי החדש. מכאן והלאה לא

אהיה יותר רומאו.


"רומאו ויוליה", מערכה שנייה תמונה 2, לעברית: דורי פרנס


?O Romeo, Romeo! wherefore art thou Romeo
Romeo and Juliet, Act II scene 2

סרט הקולנוע "אהבה וידידות" או "תרמית באהבה ובגידה בידידות"?

ג'יין אוסטן  הייתה בת תשע עשרה כשכתבה סיפור שנקרא "ליידי סוזן". רק כעבור כמעט עשרים שנה פרסמה (בעילום שם) את ספרה המפורסם ביותר, גאווה ודעה קדומה. הסיפור "ליידי סוזן" הוא אם כך יצירה של סופרת צעירה בראשית דרכה, מעין תרגיל אצבעות שנועד לשכלל את יכולותיה ולהכין אותה לקראת הרומנים החשובים שתכתוב, אלה שנותרו נכסי צאן ברזל של הספרות העולמית.

השנה יצא אל האקרנים סרט המבוסס על סיפור הנעורים של ג'יין אוסטן. הסרט נקרא אמנם "אהבה וידידות", אבל למעשה, למעט שמו, הוא מבוסס כולו על "ליידי סוזן".

אוסטן כתבה את "Deceived in Freindship and Betrayed in Love"  כלומר – "תרמית באהבה ובגידה בידידות" (אגב, טעות הכתיב במילה friendship הופיעה במקור!).  כשהייתה רק בת חמש עשרה. כאמור, לסיפור הילדות שהעניק את שמו לסרט, אין עמו שום קשר. אפילו הכותרת החביבה "אהבה וידידות" אינה נאמנה לכוונתה המקורית של אוסטן, למעשה אפילו סותרת אותה.

אכן, אי אפשר שלא לתהות מה היו סיכוייו של הסרט אילו נקרא, כמו הסיפור המקורי, "ליידי סוזן". ומה היה אילו הטעינו את שמו באירוניה המקורית של ג'יין אוסטין, וקוראים לו "תרמית באהבה ובגידה בידידות"?

שני הסיפורים, זה שהעניק לסרט את שמו וזה שהעניק לו את העלילה, נכתבו כחלופת מכתבים בין הדמויות. יש הסוברים כי הסוגה הזאת, סיפור אפיסטולרי, ניבאה את הולדתו של הרומן. היא הייתה פופולרית מאוד במאה השמונה עשרה, ואין ספק שג'יין אוסטן הכירה, למשל, את הספר פמלה, שכתב סמויאל ריצ'רדסון. לימים כתב הנרי פילדינג את הפרודיה "Shamela ", (משחק מילים על שמה של גיבורת הרומן של ריצ'רדסון, והמילה shame, כלומר – בושה). יש הסוברים שפמלה הוא הרומן-למשרתות הראשון שנכתב באנגלית. אכן, פמלה היא משרתת שמסרבת להיכנע לפיתוייו של האדון ולוותר על תומתה. רק אם יישא אותה לאישה יזכה בחסדיה. לאורך עמודים רבים וארוכים היא מייגעת את הקורא בצדקנותה, עד לסוף המיוחל, שדומה לו ראינו מאז באינסוף ספרים וסרטים. פמלה נישאה למעסיק שלה, כשם שג'וליה רוברטס לכדה את ריצ'רד גיר, ואפילו אליזבת בנט מגאווה ודעה קדומה לכדה בקסמה את דארסי הנחשק, ועמו את המעמד, האחוזה והעושר. אבל איזה הבדל עצום בין הכתיבה המייגעת של ריצ'רדסון והמתקתקות השקרנית של "אישה יפה" – שמבקש מאתנו להאמין בהתאהבות בין זונה ללקוח שלה, ובאושר הצפוי לשניהם, כאילו זנות אינה נשענת על אונס ואלימות – ובין כתיבתה השנונה של ג'יין אוסטן. גם בנעוריה היא הפליאה להשתמש בסוגה הזאת, של סיפור-במכתבים, כדי למתוח ביקורת על החברה שבה חייתה. ריצ'רדסון ממש מסכים עם התפיסה לפיה אישה צעירה יכולה להיגאל רק אם תדע לשמור בחירוף נפש על בתוליה. אוסטן יודעת להשתעשע על חשבון כולם, בתולות ורווקים, אמהות שאפתניות ואבות טובי לב, עשירים סנובים ועניים נואשים. לכל אחד מהם היא נותנת הזדמנות להתבטא. הקורא מלווה אותם בשמחה, מכיר אותם, צוחק אתם ומתעשר  בזכותם.

גם העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של יצירותיה של אוסטן זכו מאז ומתמיד להצלחה רבה. הסרט "אהבה וידידות" מספק את הרקע המתבקש, האהוב והמוכר, כמו בעיבודים הקודמים: הנופים הכפריים של אנגליה, השיחות השנונות, צחצוחי הלשון באנגלית המתגלגלת בחינניות המיוחדת של  "שפת המלך". מי שמתענג על המראות והצלילים הללו יכול לרוות מהסרט הזה נחת.

זאת אף שאי אפשר שלא להרגיש שהוא מתבסס על יצירת נעורים. יש בעלילה מידה לא מעטה של שטחיות. התפניות חדות, ולא תמיד משכנעות לגמרי. יחד עם זאת, ולמרבה השמחה, הקפידו היוצרים לשבץ בסרט שנינויות שהופיעו בסיפורה המקורי של ג'יין אוסטן: הנה שלוש דוגמאות הלקוחות כולם ממכתביה של סוזן ורנון התככנית הבלתי נלאית בסיפור ובסרט. כך כותבת הליידי על הבעל של ידידתה האמריקנית: "Since he will be stubborn, he must be tricked"",  כלומר – מאחר שהוא עקשן, אין בררה אלא לתחמן אותו; על תוכניותיה לגבי המשפחה שבצל קורתה היא באה "להתארח", בעצם לגור, כי מאז שהתאלמנה אין לה בית: " I aspire to the more delicious gratification of making the whole family miserable" , כלומר – היא מתעתדת לספק לעצמה את הנחת המתוקה הנובעת מכך שתאמלל את כל בני המשפחה, ולא רק חלק מהם; על המארחת שלה היא כותבת:  "where there is a disposition to dislike, a motive will never be wanting"כלומר – אדם שנוטה לחוש מורת רוח ימצא תמיד סיבה לכעוס. אמנם, היא מוסיפה ומספרת, היא עצמה ניסתה בעבר למנוע את נישואיה של אותה מארחת-בלית-ברירה, וגם לרושש אותה ואת בעלה, אבל בסופו של דבר הלא נעשו גיסות וכל זה קרה בכלל לפני כמה שנים, אם כך מדוע הגיסה שומרת לה טינה?…

"אהבה וידידות" התקבל בביקורות פושרות, ואולי בצדק מסוים. אני, צופה אנגלופילית שכמותי, חייבת להודות שחרף הפגמים, נהניתי מהצפייה בו.

ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן": כתיבה עוצרת נשימה

"דבר לא יכול להעלים את זעמי – לא התנצלות, לא סכום כסף גדול, לא מותו של הפושע – כי את העוול הזה אי אפשר לתקן לעולם, ורק הבלתי אפשרי יכול להשקיט אותי: האם תימצא דרך לגרום למה שקרה לא לקרות?" כותבת ג'מייקה קינקדייד בחיבורה "מקום קטן" שראה לאחרונה אור בעברית (במקור התפרסם ב-1988) בהוצאת לוקוס (התרגום מאנגלית של רונה משיח מצוין. טבעי, נטול כל חריקות, ועתיר פתרונות מעולים. העברית מדויקת ונכונה, וכשהיה צורך לא היססה המתרגמת לשלב ביטויים מדוברים כמו למשל "הנאה צרופה מרוחה על פניו", או מילים כמו "נורא" ו"נוראי", משפת היומיום).

כמה מיטיבה קינקייד להביע את זעמה! באיזו שנינות שמפצחת את הלב היא מונה את הסיבות − בעצם את ההצדקות − לזעם אין אונים שהיא חשה, ובאיזה עוז היא מבטאת אותן!

בנובלה "לוסי" סיפרה ג'מייקה קינקייד על הזעם הזה כמו מתוך דמותה של אישה צעירה ובדויה (אם כי ברור לגמרי שלוסי הזאת מדברת מגרונה של הכותבת). שם תיארה, בין היתר, את הזעם שלה על התיירים המגיעים לאי הולדתה, אנטיגואה. כאן, בחיבור "מקום קטן" היא פונה ישירות אל התייר האירופי שחסך כסף כדי להתפעל וליהנות מהנופים, הגיאוגרפיים והאנושיים. היא בזה למבט התיירותי ושונאת אותו, את האופן שבו הוא מסתכל על אותם "אנשים חדשים" שהוא מוצא באי ("אלא שהם חדשים באופן מוגבל מאוד, כי הם אנשים ממש כמוך"), לועגת לכך שאינו מבין עד כמה מתעבים אותו אלה שהוא מתבונן בהם כאילו היו מוצגים במוזיאון או חיות בכלוב, אלה שהוא מנסה להפיג את השעמום שלו באמצעות המבט על שגרת חייהם: "הבנאליות של חייך מוחשית לך מאוד; היא הובילה אותך לקיצוניות הזאת, לבלות את ימיך ואת לילותיך בחברת אנשים שבזים לך, אנשים שאתה לא באמת אוהב, אנשים שלא היית רוצה שיהיו השכנים שלך."

וכמובן שלא רק את התיירים היא מתעבת. היא שונאת בעיקר את האימפריות ששעבדו את אבותיה. את הקפיטליזם שניצל אותם וראה בהם חומר להפיק ממנו את עושרם של הלבנים. שונאת את האופן שבו חמסו וגנבו, ואפילו לא היו מנומסים די הצורך כדי לבקש רשות לקחת לעצמם את מה שאינו שייך להם. את גסות הרוח של אלה שהרחיקו לכת מארצותיהם, ובמקום לנהוג כאורחים נהגו כשודדים. את רשעותם. את שתלטנותם – היא מתארת למשל כיצד הילדים באנטיגואה נאלצו לחגוג כל שנה את יום הולדתה המלכה ויקטוריה, וכל שנה שאלו את עצמם בפליאה "האישה הלא מצודדת הזאת לא מתה כבר שנים על גבי שנים?"

היא ממורמרת מכך שהשפה היחידה שבה היא יכולה לדבר על הפשעים "היא שפתו של הפושע שביצע את הפשע", וכועסת לא פחות על המצב של ארצה גם אחרי שהשתחררה מעולו של הכובש: המציאות שהיא מתארת קשה מנשוא: שחיתות. הזנחה. אובדן כל תקווה. לתייר האירופי שאינו מוטרד ממצבו המחפיר של בית החולים היא מייעצת לשאול את עצמו מה בדיוק יעשה אם יזקק לעזרה רפואית דחופה. שהרי אף אחד מתושבי האי אינו מעז להתקרב לבית החולים שלהם, או אל הרופאים העובדים בו, וכל מי שידו משגת טס לארצות אחרות כדי לקבל טיפול רפואי. היא גם מספרת לו, ושוב בלעג עמוק, שבים התכול שמיופיו הוא מתפעל ובמימיו הוא מתכוון לטבול הוא עלול לפגוש את תכולת האסלה מחדר בית המלון שבו הוא מתאכסן, כי אין באנטיגואה שירותי ניקוז ראויים לשמם.

היא מספרת על השחיתות השלטונית. על כך ששרים מטים מכרזים או עושים עסקאות ציבוריות עם מפעלים שבבעלותם. על כך שבניו של ראש הממשלה לוקחים חלק בשלטון. בכל אלה היא מאשימה את הלבנים שזאת הייתה המורשת שהשאירו אחריהם: נצלנות ושוד.

הקוראת הישראלית אינה יכולה שלא לחשוב על ארץ אחרת, הקרובה מאוד ללבה. למשל, על סופרים כמו איימן סיכסק וסייד קשוע שאיבדו כנראה את שפת אמם לטובת העברית; על מהלכים כלכליים − לדוגמה, מתווה הגז − המעוררים שאלות מדאיגות מאוד על ניקיון כפיהם של המנהיגים; על בנו של ראש הממשלה המעורה כל כך, ולכאורה לא רק בעשייה הפוליטית, וגם על בנו של יאיר לפיד, שב-2009, כשאביו היה שר האוצר, יצא אל המפגינים ואמר להם  "רציתי שתדעו שהקריאות שלכם לא נפלו על אוזניים ערלות. אנחנו משתדלים לעשות ככל יכולתנו כדי לעזור למעמד הביניים ולשכבות החלשות". אנחנו!), או על אבחנתה של קינקייד, שלפיה בכל מקום שמכהן בו שר תרבות, אין תרבות, "כי האם פעם שמעת על תרבות כלשהי שפורחת תחת חסותו של שר התרבות?"

"מקום קטן" הוא ספר קטן שמכיל הרבה. סגנון הכתיבה של ג'מייקה קינקייד חד ומלוטש, קצוב כמו שיר, ולא פעם מצחיק.  דוגמה קטנה: היא מתארת מה קרה לקראת ביקורה של  נסיכה אנגלייה באנטיגואה – רק בדיעבד התברר שהביקור נועד להרחיק את הנסיכה מאהוב לבה הנשוי, כלומר – זאת הייתה נסיעה שגרתית של אישה צעירה שחייה הסתבכו – כיצד סללו מחדש את הכבישים שבהם תיסע, שיפצו בניינים שלידם תחלוף, ניקו, צבעו ומירקו, וקינקייד תוהה  − "מה הם עשו עם הים? האם יש דרך לגרום לים להיראות חדש לגמרי?"…

החיבור הזה משעשע, מרגיז, מעורר מחשבה ולפרקים ממש עוצר נשימה.

 

קאזוּאוֹ אישיגוּרוֹ, "כשהיינו יתומים": האם המזרח "הרחוק" הוא בעצם מרכז העולם?

היכן הוא מרכזו של העולם? תושבי ארצות שונות משרטטים את המפה כשארצם, או לפחות היבשת שבה היא שוכנת, מוקפת בימים ובארצות האחרות שעל פני כדור הארץ. תושבי החצי המזרחי של הכדור מופתעים בדרך כלל כשהם מגלים שבצדו המערבי אמריקה היא לבו של העולם.

בספר כשהיינו יתומים מתקיים דיאלוג מעניין בין מזרח למערב, במקרה זה בין אנגליה למזרח הרחוק. לא מפתיע לגלות שהסופר, קאזואו אישיגורו, הוא יפני שגדל באנגליה. הכתיבה שלו אנגלית מאוד, והדמות הראשית, זאת של המספר, כריסטופר בנקס, היא של אנגלי שנולד וגדל בשנחאי, שם התיידד עם ילד יפני, עד שנאלץ לחזור לאנגליה.

לא רק הפרטים הביוגרפיים של כריסטופר מעידים על מוקד העניין של הסופר, אלא גם הסוגיות שהוא עוסק בהן. מרבית עלילתו של הרומן מתרחשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעצם גם בתחילתה ב-1937, בסין. כריסטופר, שכבר היה לאיש בוגר, מחליט לשוב ולבקר בשנחאי, כדי לפתור סוגיה הרת גורל שתשפיע, לדעתו, על גורל העולם. הוא הצליח בתוכנית שרקם בהיותו ילד ונהפך לבלש חוקר, בעיקר כדי למצוא את התשובה לתעלומה שמלווה אותו מילדות – הסיבה לכך שנאלץ לעזוב את עיר הולדתו האהובה ולהגר לאנגליה, שהיא מולדת הוריו, אבל לו היא זרה.

אנו, הקוראים המערביים ובמיוחד הישראלים, רגילים להתרכז באירופה כשאנו חושבים על מלחמת העולם השנייה, ולכל היותר מתעניינים בקרבות שהתנהלו על אדמת אפריקה. לכריסטופר − לקאזואו אישיגורו − ברור לגמרי שסין ויפן, לא אנגליה וגרמניה (וודאי שלא ארצות הברית), הן מוקד העניין.

הרומן מתחלק לשלושה חלקים ברורים, אם כי הוא כולל הרבה יותר פרקים מתוארכים. הוא מתחיל בשנות השלושים המוקדמות ומגיע עד סוף שנות החמישים. בחלק הראשון ובחלק האחרון מדובר ברומן ריאליסטי. כריסטופר מסיים את לימודיו, שוכר דירה בלונדון, נפגש עם ידידים מבית הספר, מכיר אישה, מסתופף בין אנשי החברה הלונדונית, מוזמן לנשפים ולסעודות ומקדם את ענייניו כבלש.

בסופו של הרומן חייו של כריסטופר, השיחות, המעשים, המחשבות והתוכניות, מתוארים שוב במונחים מציאותיים. החלק האמצעי שונה מהם. הוא סוריאליסטי ומוזר, מתרחשים בו דברים לא סבירים, תלושים והזויים. עד כדי כך שכל החלק הזה דומה יותר לחלום בלהות מאשר לתיאור שמשתלב עם רוחם של שאר חלקי הספר.

בדחף גרנדיוזי כריסטופר נוסע אל "לב לבה של הסופה המאיימת לבלוע את כל העולם המתורבת" ומסביר לעצמו ולבת טיפוחיו, יתומה שאימץ, שמוטלת עליו החובה לעשות זאת, כדי להציל את העולם, לא פחות…

כריסטופר הוא, לכאורה, בלש, אבל קאזואו אישיגורו עוקף למעשה את המקצוע שלו: מכריז עליו, מספר על תעלומות שהתמודד אתן, אבל אף פעם אחת אינו מפרט את טיבן של אותן תעלומות ואת האופן שבו נפתרו. כל התיאורים חיצוניים. האם התכוון הסופר  שנאמין לו? ואולי בעצם ביקש רק לעורר בנו פקפוק באשר לכישוריו האמיתיים של הבלש?

את התעלומה הראשית של חייו מצליח כריסטופר לפענח רק מקץ עשרות שנים, ומאוחר מדי. הפתרון שהרומן מציע הגיוני, וכמו מניח במקומן את כל הלבנים הפזורות ומעמיד על תלו מבנה סביר, אבל, כאמור, כל החלק האמצעי מתעתע ומוזר. המעשים, ההתרחשויות, המפגשים, הדמויות שכריסטופר פוגש בביקורו בסין, נראים כמו הזיה אחת ארוכה. יש עם זאת לזכור את הדברים שאומרת אחת הדמויות באותו חלק הגדוש בתיאורים קשים: מה שמתרחש לנגד עיניהם, כל ההרג וההרס, הוא כאין וכאפס בהשוואה עם הזוועות הצפויות להתרחש בקרוב בעולם. זוהי אם כן לא סתם הזיה, אלא מעין תחזית אפוקליפטית המנבאת את העתיד לבוא. אכן מלחמה היא חלום בלהות וסיוט מתמשך שמשבש את המציאות והופך אותה על פיה, ממש כמו בחלק השני של הספר.

קאזואו אישיגורו מיטיב לחדור לנבכי מחשבותיו של הילד המתואר בפרקים הראשונים. כריסטופר הבלש משתמש בעצם בעיקר בזיכרונות הילדות שלו ועמם הוא מנסה להבין מה קרה לו ומה קרה להוריו. בכל פעם צץ ועולה בדעתו קרע מחשבה, והוא משתדל לאחות ביניהם כדי ליצור תמונה שלמה. "הרי ילד ניחן לפעמים ברגישות מיוחדת דווקא לאותם דברים פחות מוחשיים," מסביר לנו כריסטופר, והסופר מצליח להוכיח את הקביעה הזאת. תיאור החברות בין שני הילדים מרתק ונוגע ללב. מעניין שאישיגורו בחר לתאר ילד יפאני, כמוהו עצמו. למעשה, אפשר במידה מסוימת לראות בשני הילדים את שני הצדדים שלו עצמו: יליד יפן שגדל והתחנך באנגליה. אישוגורו מפליא להציג את הבדלי התרבות בין שני הילדים, ואת  אי ההבנות שההבדלים הללו יוצרים, גם אם הם מצליחים לגבור על הפערים. כך למשל, כשהוריו של כריסטופר כועסים ומפסיקים לדבר זה עם זה, הוא שואל את חברו אם גם הוריו שותקים כך לפעמים. אקירא, החבר, משמיע באוזניו דברים שהוריו אמרו לו ודאי לא פעם, אבל אין להם שום קשר עם תפיסת העולם של המשפחה האנגלית: אצלו, כך הוא מסביר, זה קורה רק כשהוריו מאוכזבים ממנו, רק משום שאינו יפני די הצורך…

החלק הראשון בספר, המצייר את שני הילדים, את עולמם הפנימי והחיצוני, את משחקיהם ואת עומק המשמעות שיש לסיפורים שהם מביימים ומציגים, מלבב ומרתק, והוא לטעמי המוצלח ביותר. לא באמת השתכנעתי ממה שקורה בהמשך, מההתרחשויות המשונות, מההתפתחויות הלא סבירות, מהאנשים התלושים שצצים ואז נמוגים, מהדמויות, שכדרכן של הזיות, אינן מבוססות די הצורך.

בשולי הדברים יש לציין כמה ליקויי תרגום. תחילה לטעות נפוצה של מי שאינו בקיא בנבכי מערכת החינוך האנגלית: "הכיתה החמישית", כפי שתורגם, כלומר − "the Fifth Form" היא בעצם המקבילה לכיתה י' ולכן התרגום שגוי, כמו שגם "the Lower Sixth" היא כיתה י"א ולא "הכיתה השישית" (אלא אם מסבירים איכשהו שהן "חמישית" או "שישית" לא במובנן הישראלי, אלא כאשר מתחילים למנות החל בכיתה המקבילה ל-ו').

כשגבר רוצה לשאת לאישה ומחפש "מישהי שתעשה את ההבדל" מדובר בתרגום מילולי ולא ראוי של ביטוי באנגלית, ומוטב היה למצוא לו מקבילה הולמת (אולי "מישהי שתעניק משמעות לחייו"?).

כמו כן, פירושו הנכון של הביטוי "to take it with a pinch of salt" הוא – לנהוג בחשדנות או בפקפוק. התרגום המילולי: "ליטול עם קורטוב של מלח" מחמיץ לחלוטין את המשמעות, ואין לו שום פשר בעברית.

הבחנתי אפילו בשגיאת כתיב אחת, שעיניו של המגיה החמיצו: "אני ממותת אותם בזה אחר זה  במהלומות המקל שלי" אמור כמובן להיות "אני ממוטט".

חרף כל אלה התרגום בהחלט סביר. כך למשל למילה החוזרת עשרות פעמים Puffin, תוכי ים – כך מכנים המבוגרים את כריסטופר הילד − מצא המתרגם מקבילה טובה: פשוש. למרבה השמחה בספר שלפנינו גם הכתיב חסר הניקוד, ש"הספרייה החדשה" נוהגת לפעמים לאנוס אותו, מציית כאן לכללים יותר מאשר בספרים אחרים של ההוצאה ועל כך השבח לעורכים.


קאזוּאוֹ אישיגורו כשהיינו יתומים, לעברית: מאיר ויזלטיר

שייקספיר, "המלך ליר": "Nothing will come of nothing"

ליר:    אֲבָל עַכְשָׁו,

מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, גַּם אִם אַחֲרוֹנָה,

פְּחוּתָה, קְטַנָּה, שֶׁלְּאַהֲבָתָהּ

מְשַׁחֲרִים הַגֶּפֶן שֶׁל צָרְפַת

וְגַם חֲלַב בּוּרְגּוּנְדִּיָּה, מָה תּוּכְלִי

לוֹמַר בִּכְדֵי לִמְשֹׁךְ לָךְ שְׁלִישׁ נִכְבָּד

יוֹתֵר מֵאַחְיוֹתַיִךְ? בּוֹאִי, דַּבְּרִי.

קוֹרְדֶּלְיָה:  כְּלוּם, אֲדוֹנִי.

לִיר:       כְּלוּם?

קוֹרְדֶּלְיָה:   כְּלוּם.

לִיר:       רַק כְּלוּם יֵצֵא מִכְּלוּם. דַּבְּרִי שֵׁנִית.

קוֹרְדֶּלְיָה:   שְתִּשָּבֵר נַפְשִי בִּי, לֹא אוּכַל

לְהַעֲלוֹת לֵב אֶל הַפֶּה. אֲנִי

אוֹהֶבֶת אֶת כְּבוֹדְךָ עַל פִּי חוֹבַת

הַקֶּשֶׁר, לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת.

לִיר:       אֵיךְ, אֵיךְ, קוֹרְדֶּלְיָה? תְּתַקְּנִי מְעַט

אֶת הַנְּאוּם אַחֶרֶת תְּחַבְּלִי

בֶּעָתִידֵךְ.

קוֹרְדֶּלְיָה:  אָדוֹן יָקָר, אַתָּה

אוֹתִי הוֹלַדְתָּ, וְגִּדַּלְתָּ, גַּם

אָהַבְתָּ. וַאֲנִי אֶת הַחוֹבוֹת

הָאֵלֶּה מַחְזִירָה כְּפִי שֶׁיָּאֶה,

אוֹהֶבֶת, מְצַיֶּתֶת, וּמְכַבֶּדֶת.

לָמָּה לָאֲחְיוֹתַי יֵשׁ בְּעָלִים

אִם הֵן אוֹמְרוֹת שֶׁהֵן רַק אוֹהֲבוֹת

אוֹתְךָ בַּכֹּל? אֲנִי כְּשֶׁאֶתְחַתֵּן,

הָאִיֹש אֲֹשֶר יִקָּח אֶת שְׁבוּעָתִי

יִשָּׂא גַּם מִן הַסְּתָם אֶת מַחֲצִית

אַהֲבָתִי, מַחֲצִית דַּאֲגָתִי

וְחוֹבָתִי. אֲנִי וַדַּאי אַף פַּעַם

לֹא אֶתְחַתֵּן כְּמוֹ הָאֲחָיוֹת

שֶׁלִּי כְּדֵי לֶאֱהֹב רַק אֶת אָבִי

כֻּלִּי.

לִיר:               אֲבָל לִבֵּךְ שָׁלֵם עִם זֶה?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב.

לִיר:       כֹּה צְעִירָה וְכָל כָּךְ אַכְזָרִית?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֹּה צְעִירָה, אָדוֹן, וַאֲמִתִּית.


"המלך ליר", מערכה ראשונה, תמונה 1, לעברית: דורי פרנס

פנחס בר-אפרת: "בין הלשנה להצלה, החברה ההולנדית והשואה"

"אלפי הולנדים עזרו ליהודים […]. הם הבינו מהו הגורל האכזרי המצפה ליהודים שיגורשו למזרח, וסיכנו את חייהם למען היהודים.  רבים אף שילמו בחייהם בגין פעולותיהם להצלת יהודים. כ-16,000 יהודים ניצלו, בסופו של דבר, הודות להם, מעשיהם למען היהודים אינם בבחינת מיתוס".

אלה מילות הסיום של הספר בין הלשנה להצלה החברה ההולנדית והשואה שראה אור לאחרונה בהוצאת יד-ושם. כותרתו של הפרק האחרון, "המחתרת בהולנד והצלת היהודים" מגיע כמעין נחמה פורתא, אחרי שישה פרקים שתכניהם קשים מנשוא.

המחבר, פנחס בר-אפרת, הוא אחד מאותם ניצולים – הוא יליד הולנד ובמשך שלוש שנים, מאז שמלאו לו אחת עשרה, כך כתוב על דש הספר, הסתתר עם בני משפחתו בכמה מקומות, עד תום המלחמה. כך ניצל, ביחד עם הוריו ואחיו. לישראל הגיע שנתיים אחרי המלחמה.

בסיפור הצלתו האישית אין בר-אפרת נוגע בספר, המתבסס על הדוקטורט שכתב אחרי שיצא לגמלאות והחל ללמוד היסטוריה. (את התואר קיבל כשהיה בן שבעים ותשע).

המיתוס שאותו מזכיר המחבר בפסקה האחרונה בספר ידוע ונפוץ. מי אינו מכיר את סיפורה של אנה פראנק ואת מאמציהם של הידידים ההולנדים שעזרו לה ולבני משפחתה להסתתר (עד שמישהו הלשין עליהם. החשד נפל על הולנדי בשם טוני אלרס). ייתכן שיומנה של אנה פראנק אחראי לכך שישראלים רבים מאמינים באמונה שלמה שמרבית ההולנדים חירפו את נפשם כדי להציל יהודים.

כבר בעמודים הראשונים של ספרו מפריך בר-אפרת את התפיסה הזאת, באמצעות נתונים מספריים חותכים ומזעזעים: כך למשל בצרפת נרצחו 25% מבני הקהילה היהודית, בבלגיה כ-40%, ואילו בהולנד כ-73% מהיהודים נרצחו במחנות ההשמדה!

בספר שלפנינו מבקש המחבר למצוא את הסיבות לכך שרבים כל כך מבין היהודים ילידי הולנד נרצחו. הוא מספק הסברים, ומתאר את הסיבות והשיטות שבעטיין מספר הניצולים היה בעצם קטן מאוד, יחסית לחלקם באוכלוסייה.

ההסבר הראשון מחריד כשלעצמו: שלושה ימים אחרי שפלשו צבאות גרמניה להולנד, ברחו המלכה, בני ביתה, וכל שרי הממשלה, לאנגליה. הולנד נכנעה לגרמנים כמעט בלי להילחם. השלטון הופקד בידי פקידי ציבור, מזכ"לים, שלא נקטו עמדה ברורה של אי שיתוף פעולה עם הכובשים, אלא נהגו בוותרנות ובפייסנות, בשל מסורת של נאמנות לשלטון, וגם מתוך פחד וחוסר רצון להסתכן. שיתוף הפעולה התבטא בכך שהפקידים התבקשו להצהיר כי אינם יהודים, נעתרו לצו, וחשפו את עמיתיהם שלא יכלו לחתום על הצהרה כזאת. כך זכו הגרמנים בקלות וביעילות ברשימה מסודרת של היהודים בשירות הציבורי. גם שופטי בית המשפט העליון שיתפו פעולה. הם קיבלו בלי למחות את פיטוריו של הנשיא בית המשפט העליון, רק משום שהיה יהודי. היהודים בהולנד היו שווי זכויות על פי חוק, אבל זה לא הועיל ולא עזר להם. כשהממונה הגרמני על הביטחון והמשטרה שאל את פרדריקס, מי שהיה אז מזכ"ל משרד הפנים איך יגיב אם יהודים ילידי הולנד יישלחו לפולין, אמר פרדריקס שהוא ועמיתיו ימחו בחריפות, ואפילו יתפטרו. אבל כשנשאל איך יגיבו אם יהודים ילידי גרמניה יגורשו, הוא אמר שהפקידים לא יגיבו, "כי הם אזרחי גרמניה ולכן, כפקיד הולנדי, לא אוכל להתערב," וכך הפקיר לגורלם 16,000 יהודים ילידי גרמניה שמצאו מקלט בהולנד. "פרדריקס זרק את היהודים הגרמנים כטרף לזאבים". (אנה פראנק ובני משפחתה היו יהודים ילידי גרמניה שמצאו מקלט בהולנד). בשלב הבא, כשהוכרזו הצווים נגד יהודים ילידי הולנד, הסתפקו המזכ"לים במחאה, וסללו את הדרך להשמדה השיטתית של אותם יהודים. "אין ספק," טוען בר-אפרים, "שהגרמנים היו מעוניינים ביחסים טובים עם ההולנדים, ואין ספק שלפחות בשנים הראשונות של הכיבוש קיוו שרבים מתושבי הולנד יתמכו בהם וישתפו פעולה אתם. על כן אפשר להניח שאילו נקט השלטון ההולנדי עמדה נחרצת של הגנה על זכויות היהודים ושל אי-שיתוף פעולה עם שלטונות הכיבוש הגרמניים בהולנד ברדיפת היהודים – ייתכן שהגרמנים היו מתחשבים בכך במידה מסוימת." היה מקרה אחד של סירוב פקודה קבוצתי: שלושה עשר שוטרים סירבו לעצור את היהודים באזורם כי "יהודים אלה לא עברו שום עברה, ואין מקום לעצור אותם בגלל היותם יהודים." השוטרים נשלחו למחנה ריכוז. כולם חוץ מאחד ניצלו, ולימים זכו באות חסידי אומות עולם.

ההסבר השני למיעוט השורדים היהודים: הם התקשו להציל את עצמם באמצעות מסמכים מזויפים, כי זמן לא רב לפני כן הותקנה בהולנד תעודת זהות ייחודית מאוד.

להסבר השלישי יש סעיפים רבים, שהמחבר מונה אותם ביסודיות. בגדול – ההלשנה וההסגרה היו נפוצות מאוד. מסתבר שגורלה משפחתה של אנה פראנק לא היה ייחודי. רבבות יהודים נרצחו בעקבות ציד אדם מתוכנן, שלבש פנים רבות: מלשינים מקצועיים, שתאוות בצע הניעה אותם. הם כנראה היו הרוב. שהזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית. הם כנראה היו המיעוט. ובתווך היה שלל של סיבות שבגללן הסגירו יהודים, ולא רק אותם, אלא כמובן גם את מי שהסתירו אותם, ואת חברי מחתרת שנאבקו נגד הגרמנים. אין ספק שהקלות הרבה שבה הולנדים "רגילים" כביכול שילחו אנשים, משפחות, ילדים, אל מותם, נבעה מאנטישמיות עמוקה, והיו גם מקרים של נקמות וחיסולי חשבונות אישיים. למשל – אישה שהרתה לחייל גרמני הלשינה על הבוס שלה שהוא פעיל מחתרת כדי לזכות בכמה ימי חופשה, אישה שנפטרה מהמאהבת של בעלה ואחרת שנפטרה מבעלה. בנספחים לספר מביא בר-אפרת צילומים של פתקי הלשנה שונים, דוגמאות מבעיתות לשפל אנושי.

אחת הטענות של ההולנדים שחיו אז ולא הגנו על היהודים, או אפילו הסגירו אותם, הייתה שלא ידעו מה קורה "במזרח". בעזרת ציטוטים מתוך יומנים אישיים מוכיח בר-אפרת ששיקרו: הם ידעו היטב מה הגורל הצפוי ליהודים. טענה אחרת, האשמת-קורבן מקוממת היא שיהודים עצמם לא פעלו למען עצמם ולא הצילו את חייהם, כאילו שהייתה להם אפשרות לעשות זאת, והמחבר מדוע לא: לרבים מהם לא היו קשרים מחוץ לקהילה היהודית, ולכן לא היה מי שיסתיר אותם; חזותם הייתה שונה מזאת של הסובבים אותם, ולכן בלטו והתקשו להסתתר; כשמישהו ברח הוטל עונש קולקטיבי על הנותרים, וזה ודאי מנע את הסתלקותם של מי שלא רצו לברוח ולהפקיר את יקיריהם; המחתרת ההולנדית החלה להתארגן רק לקראת סוף 1942, מאוחר מדי בשביל רוב היהודים, שכבר נשלחו למחנות ההשמדה; לא היה קשר הדוק די הצורך בין ההנהגה היהודית לבין חברי המחרת; רוב היהודים שנזקקו למקום מסתור היו משפחות עם ילדים, זוגות, אנשים מבוגרים (בניגוד להולנדים פעילי מחתרת שהיו גברים צעירים).

ראוי היה שהספר שלפנינו יצא לאור ביד-ושם, כי הוא מקיים את המשימה שהמוסד לקח על עצמו: להנציח את שמותיהם של הנספים, כדי שלא יהיו אלמוניים, ושמם לא יאבד. הוא עוקב אחרי סיפורי הסגרה רבים, מציין את שמותיהם של הקורבנות (וגם של הפושעים), מתאר את המניע המשוער, ומתעד את מה שקרה לקורבנות. רובם נרצחו כמובן במחנות ההשמדה.

יש בספר גם נחמה. הפרק העוסק בהצלת יהודים, שרבים בכל זאת עסקו בה, מוכיח שגם במקומות השפלים ביותר יש אנשים שבוחרים לנהוג אחרת, להיות אמיצים ומוסריים. ילדים רבים ניצלו בדרכים שונות. כך למשל זכור סיפורו של ולטר זיסקינד, מנהל התיאטרון שבו אספו את יהודי אמסטרדם לפני הגירוש לפולין. בסמיכות לתיאטרון שכן בית ילדים ששכנו בו עד שיישלחו אל מותם. ילדים ותינוקות הוברחו משם, בתחבולות ובתכסיסים. חברי המחתרת ההולנדית מצאו להם בתי מסתור ואפילו מימנו את שהייתם אצל המשפחות שקלטו אותם. ההערכה היא שכך ניצלו 974 ילדים ו126 מבוגרים. סיפורים אחרים מעלים על נס את גבורתם ומסירות נפשם של רבים שיכולים להחזיר לרגע קל את האמונה במין האנושי.

ועם זאת, קשה לשכוח. בימים הראשונים אחרי הכיבוש הודיעו הגרמנים, בעצם – הבטיחו! − שלא יפגעו באיש, אפילו לא ביהודים. האם הציניות המופלגת והרוע המסתווה, המבעית, הם הסיבה לכך שבזיכרון הקולקטיבי, הלא מודע, טמון חשד עמוק מפני הבטחות שווא של מנהיגים? האם המילים "לא יאונה לאיש כל רע" הן איום ידוע לכול, או שהוא מצלצל כך רק באוזניהם של הניצולים ושל צאצאיהם?

 

"עץ הזית": כיצד סרט קולנוע על משפחת איכרים בספרד מתקשר לשאלה מיהו יהודי

צער גדול מתעורר בלבם של בני משפחה אחת, שמציגה בפנינו הבמאית איסיאר בולאן בסרטה "עץ הזית". צעירה בשם אלמה, אביה, דודה וסבה, גרים בכפר קטן בספרד, ונראה להם כי הסב, אבי המשפחה, איבד את הרצון לחיות. לאחרונה הפסיק לדבר, הוא מסרב לאכול, משוטט בכל רגע אפשרי במטע הזיתים שלו, כמתאבל, או כאילו הוא מחפש משהו שאבד לו. כשהוא יושב ביניהם הוא חתום פנים ודומם. בניו סבורים כי לא נותרה עוד ברירה, יש לאשפז אותו במקום שבו יאכילו אותו וידאגו לו. אבל נכדתו, אישה צעירה ותוססת, לא תניח להם לעשות זאת. מאז ומתמיד הייתה בת המשפחה הקרובה אליו ביותר. היא אוהבת אותו אהבת נפש. יש לה זיכרונות של קרבה רבה אליו ואל העניין העמוק שחלקו מאז ומתמיד: עצי הזית שהסבא מגדל. בילדותה נהגה אלמה להתלוות אליו כשטיפל בעצים שלו, למדה את מלאכת ההרכבה של שתיל חדש, חלקה אתו את ההתפעלות מהעצים, במיוחד מאחד מהם, עץ שאמור להיות בן אלפי שנים. שניהם קוראים לו "המפלצת": בגזעו המפותל והענקי פעורים חורים שדומים בעיני הילדה לזוג עיניים ולפה. שניהם רואים בו יצור חי.

כבר מזמן נוצר קצר בתקשורת בין הסב לבניו. הם רצו "להתקדם" בחיים. להקים מסעדה שתאפשר להם להתפרנס בנוחות. לצורך כך ביקשו למכור את העץ. הסבא ונכדתו התנגדו בכל תוקף, אך ללא הועיל.

"העץ לא שייך לנו," ניסה הזקן להסביר לבניו את ההבדל בין בעלות חומרית למחויבות מוסרית ונפשית. מבחינתו העץ, המטע כולו, אינו חשוב בזכות ערכו הכספי, אלא מכיוון שהוא נכס של העולם, שעליו הוא מופקד. על הסב, כך הוא חש, הוטלה משימה: לטפל בכל העצים הללו ולהעבירם הלאה, בשלמותם לצאצאיו, שבתורם יקיימו את המשימה. בניגוד לאביה ולדודה, הנכדה מזדהה עם סבה, והיא שותפה לתחושת הקשר העמוק שלו לכל מה שהעצים הללו מסמלים בעיניו: מסורת, מחויבות, זיקה אל העבר ואל השורשים, המשפחתיים וגם אלה הממשיים, שורשיו העתיקים של העץ.

עץ הזית נוטעים עץ חדש

אין לה ספק שהסבא מדוכא כי הוא מתגעגע אל העץ. עד כדי כך, שמאס בחייו. מכאן, מהקונפליקט הזה, מתפתחת עלילה שיש בה אולי היבטים קצת מופרכים, אבל לפחות אינה פועלת על פי השבלונות של סרטים הוליוודיים, ובזאת ערכה.

כשהסבא הסביר לבניו את המחויבות שלו לשמור על העצים שירש מאבות אבותיו ולהעביר אותם הלאה לצאצאיו, לא יכולתי שלא לחשוב על הטיעון של כל שומרי המסורת שאני מכירה: כיצד הם מסבירים כי חובה עלינו לשמור על חוקי הדת היהודית ומצוותיה ולשמר אותם, כי אנו רק חוליה בשרשרת ארוכה, ואל לנו לנטוש את מה שקיבלנו. שמעתי פעם רב (רפורמי) שענה בדרכו הייחודית לשאלה "מיהו יהודי?" בתשובה: "מי שנכדו יהודי", הווה אומר − לא מי שנולד לאם "הנכונה", כפי שקובעת היהדות האורתודוקסיות, אלא מי שיודע להעביר את השתייכותו לדורות הבאים.

ועוד מחשבה בלתי נמנעת עלתה, על אירועים בחדשות:  על מתנחלים שעקרו עצי זית של פלסטינים, וגם אז ופעם נוספת, ובעוד מקרים רבים אחרים. ותהייה התעוררה, על משמעותן של העקירות הללו. על הרסנותן הברוטלית, ולא רק לעצים.

הסרט "עץ הזית" נחתם בפיוס משפחתי גורף, ולאו דווקא משכנע. הכעסים של הנכדה על אביה רבי-משקל ואינם קשורים רק בקונפליקט הנוגע בעץ. למרות זאת, היא בוחרת לסלוח לו, כי בסופו של דבר העיקר מבחינתה מתקיים, בדרך זאת או אחרת: המסורת תישמר, למרות כל התקלות שבדרך. אלמה מביטה אל העתיד ורואה בעיני רוחה איך גם בעוד אלפיים שנה עצי הזית שמשפחתה מטפלת בהם עתה, ואלה שהם נוטעים, ימשיכו להיות שם. מבחינתה, וכמובן שגם מבחינתם של יוצרי הסרט זהו, בלי ספק, סוף טוב, וכך יראו אותו כנראה, כמעין לקח, כל מי שמעדיפים לדבוק במסורת. ומי שהמחשבות הללו אינן מטרידות אותם יוכלו סתם ליהנות מדמותה של אלמה, שאותה מגלמת השחקנית אנה קסטילו, מיופייה, מחוש ההומור שלה, מתעוזתה ומעוצמתה הסוחפת.