נמאס לה, לאימא. נמאס מהכול. ממלחמות דת, מפיגועים, מקנאים, מרינה טנצר, מווילונות מוגפים בקריאת התורה, מפוליטיקה, מגדרות, טלוויזיות, מקרבנות, מהתחושה שאנחנו, רק אנחנו קרבנות, מנחום-קמטים-במצח, מעקירת עצי זית, מהפגנות, מזכויות אדם, מזכויות לחלק מבני האדם, מ”שלי – שלי, שלך – שלי” ומעם הנצח שלא פוחד מדרך ארוכה.
“אני מפחדת,” היא אמרה לאבא, וכשדיברה כך הוא הקשיב לה. לא ליטף את שערה, ידע שזה לא יועיל עכשיו, הרי לא מהמוות פחדה, ולא מיריות ולא מפיגועים. היא פחדה שכך נגדל, שנשנא ונקלל, שנזלזל ונעקור, שנשבור, שנתנחל בכוח, שנגדל להיות נחום.
“אני לא רוצה שהם יגדלו במקום שבו לא רואים את האחר,” אמרה.