היא דיברה בשקט, אך בתקיפות: “רציתי להסביר לעצמי כמה עובדות תמוהות עליך ועל בני עמך. אני יודעת שזה לא מקובל שערביה צעירה כמוני תתעסק בדברים שהמסורת לא הועידה לה, ובכל זאת הטריד אותי שהרבים, אנחנו, יצאו ללחום במעטים, אתם. עכשיו אני יודעת שיש לזה סיבה – אתם, היהודים, אין לכם שום קשר אמתי לארץ ההיא או לכל ארץ אחרת שאתם יושבים בה.” היא דיברה לאט, מילה-במילה, כמי שיולדת אותן מתוך מחשבותיה. “יצרתם לכם קשר רק מתוך ספרים עתיקים, והאמת היא שאתם קושרים את עצמכם בכל פעם למקום אחר. הרי אתם נוודים בנפשכם, עוברים כל הזמן ממקום למקום, מתנתקים מכאן ונקשרים לשם. אף פעם לא נקשרתם באמת לארץ אחת – לא לבית, לא למולדת, לא לנוף. והרי מהם צומחים הכבוד העצמי, ההקרבה, אומץ הלב.”