לפני כמה שנים גרתי בבית ששכן על פי תהום. היא לא ניכרה בפני השטח: הנוף שהשקפתי אליו היה גבעות טרשים שהוריקו בחורף ויבשו בקיץ, ובתים היו פזורים ביניהן ועליהן. האורות שנדלקו בבתים עם רדת ערב העידו שגרים בהם בני אדם, אבל מבחינתי הם חיו מעבר להרי החושך. לא יכולתי לדמיין שום דבר שקשור בהם, לא ידעתי על מה הם חולמים וחושבים ואיך נראה עולמם. לא היו להם מבחינתי שמות או כתובות. מחסום עצום ובלתי נראה חצץ ביני ובינם. בעצם, במרוצת הזמן הוקם גם מחסום שנראה לעין. הוא נקרא "גדר ההפרדה", שגבלה ב"שביל הפטרולים", עליו נסעו מדי פעם ג'יפים של צה"ל. כן, היישוב ההוא שכן ברובו מעבר לקו הירוק, וחלקו בתוך ישראל. שמועה לא מבוססת גרסה כי קו הגבול הלא נראה לעין עובר בחלקו בתוך אחד הבתים. הסלון כאן ובית השימוש שם. או להפך.
הייתה תחושה עזה של צרימה במבט על מציאות שלכאורה אינה קיימת מבחינתי, בידיעה שלעולם לא אפסע על הגבעות הקרובות אלי כמטחווי קשת, בהבנה שיש לאנשים שם כתובות, שיש לרחובות שמות וליישובים − זהות והיסטוריה, והם כנראה לא ייוודעו לי לעולם.
זאת אולי אחת הסיבות, אבל בהחלט לא היחידה והעיקרית, לעניין הרב שעורר בי הספר הארץ שמעבר להרים שכתב ניר ברעם. כי ברעם עשה מעשה: הוא נכנס לשם, אל הארץ הקרובה-רחוקה, התהלך בה, נפגש עם האנשים המאכלסים אותה, יהודים וערבים, שוחח אתם, התבונן בבתיהם ובשכונות המגורים שלהם, שאל אותם שאלות, תהה ביחד אתם מה משמעות חיינו, אלה לצד אלה, אלה ביחד עם אלה, ובעיקר בחן איך הם רואים את עתידנו המשותף.
ברעם כותב בהקדמה לספרו על הפיצול המוזר שבו חיים כולנו: מצד אחד כמו לא מאמינים בעתידנו כאן כישראלים במדינה שתמשיך להתקיים לעד, כפי שהיא. מצד שני – ממשיכים לנהוג כרגיל, יולדים ילדים, מתכננים תוכניות, כאילו החרב אינה תלויה מעל הצוואר, כאילו אנחנו לא חיים על פי תהום, או על לוע של הר געש. למנגנונים פסיכולוגיים יש תפקיד. בלי שנדחיק את ידיעת מותנו, לא נוכל לשרוד. אבל המנגנון החיוני הזה מזיק לנו ומסכן את קיומנו, כשמדובר במציאות שממנה אנחנו מתעלמים, בתקווה שבתמורה לכך גם היא תתעלם מאתנו. כי היא לא תעשה את זה.
באומץ לב מרשים, ולא משום נכונותו להיכנס לתוך מקומות שמרבית הישראלים חוששים להתקרב אליהם, אלא משום שהעז לפקוח את עיניו ולהביט במציאות, בלי לנוס מפניה ובלי להסיט את המבט או לעצום את העיניים, התהלך ניר ברעם באזור שאינו מכנה "יהודה ושומרון" כנהוג בשנים האחרונות, אלא "הגדה המערבית", כפי שנהגנו לכנותו מיד בתום מלחמת ששת הימים. (וגם, כך נהגו לומר אז, "השטחים המוחזקים"). שנים עשר פרקים יש בספר, וכל אחד מהם יוחד למפגשים שערך ברעם במקום כלשהו: מחנה הפליטים בלטה, המאחז אל מתן וההתנחלות מעלה שומרון, רמאללה, קיבוץ נירים, ירושלים שבתוך החומה, קדומים ואלון מורה, ירושלים הפלסטינית שמעבר לחומת ההפרדה, ישיבת עתניאל, בית ג'אלה ובית לחם, המאחזים שמחוץ להתנחלות איתמר וכפר יאנון, ברטעה, ג'בל מוכבר וראס אל-עמוד, במזרח ירושלים.
אי אפשר להפריז בעוצמתו של הדיווח על כל המפגשים הללו. ברעם הגיע אליהם כשאוזנו כרויה ולבו פתוח, והוא נכון להקשיב לכולם. לאלה שעם עמדותיהם הוא מזדהה, וגם למי שאליהם הוא מתנגד. אחת המסקנות החשובות שאפשר להסיק מדבריו היא שבמידה לא מעטה שני הצדדים, היהודים והפלסטינים, שוגים בחלום זהה, שהוא בעצם יותר ציפייה מחלום: ש"הצד השני" יתפוגג ויעלם מאליו. שהיהודים יחזרו לארצות המוצא שלהם (לאירופה, "אפילו למאדים", אבל לא לארצות ערב − לטובתם… הדאגה הזאת, כביכול, לשלומו של הצד השני אינה מאפיינת רק את הפלסטינים. ברעם מספר על פניות של צה"ל ושל הפרקליטות שביקשו מבית המשפט "להגן" על פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים בכך שיאסרו על הפלסטינים להגיע לאדמותיהם ולעבד אותן…), שהפלסטינים ימצאו לעצמם מקום אחר – למה לא בירדן, למשל? − או שיהגרו מכאן בסיועם האדיב של היהודים המייחלים להסתלקותם.
ברעם שם את האצבע על אחת מאבני הנגף המשמעותיות ביותר, שמונעת כנראה את האפשרות להגיע לפתרון מוסכם: השאלה על איזו פשרה מדובר בכלל. כישלון ועידת קמפ דויד התרחש ב-2000, כך הסביר בשעתו אהוד ברק, כי "הגעתי לכאן כדי לדבר על 1967, וערפאת דיבר על 1948". זוהי, לדעת ניר ברעם, "אי ההבנה היסודית בין שני הצדדים."
כמה מהמרואיינים היהודים טענו כי "שתי מדינות לא יהיו, מדינה אחת זה אסון, נסיגות חד-צדדיות לא הובילו לכלום, ולכן התכנית היחידה היא מתן הקלות משמעותיות לפלסטינים עכשיו." במילים אחרות – שיש להנציח ככל האפשר את המצב הנוכחי, ורק להקל על חיי הפלסטינים. (לי ה"פתרון" הזה מזכיר את הסיפור על האיש שנפל מהקומה העשרים, וכשחלף על פני הקומה השישית אמר לעצמו שבעצם הכול בסדר).
האם הפלסטינים יוותרו על זכות השיבה? השיחות שניהל ניר ברעם עם רבים מהם מעידות כי לא סביר שזה יקרה. ויש יהודים ישראלים שמבינים את מצוקתם. תושבת קיבוץ נירים זוכרת "שגם להם היה כאן בית" ומזדהה עם כאבם. האם תסכים, אם כך, לפנות את ביתה ולהשיב אליו משפחה של פליטים? אין להניח.
על מה, אם כן, אפשר לדבר? פלסטינים ויהודים ישראלים כאחת ציינו שוב ושוב באוזני ברעם את מה שהיה פעם, כלומר − הדו-קיום המסוים שכן שרר בעבר: בקיבוץ נירים סיפרו שבעבר הילדים יכלו לרדת לוואדי לבדם, "והיינו נפגשים עם תושבי עזה על בסיס יום-יומי." פלסטיני תושב חברון זוכר כיצד לפני 30 שנה פנקסי הטלפונים של כולם כללו שמות של ישראלים וערבים, אבל כל זה נפסק "מאז הסכמי אוסלו וההפרדה".
ברעם מתאר מקרוב, בפירוט מחריד, את העוולות שמביא אתו הכיבוש − "מכונה רבת עוצמה שכל זרועותיה מסורות להגשמת השאיפות היהודיות" ושהפלסטינים "אובדים בנפתוליה". הוא מתאר את חשדנותם כלפי הכוונות האמיתיות של היהודים בעניין אל אקצה, שכן, לדברי הפלסטינים, לאחרונה מסתובבים על הר הבית יותר ויותר יהודים וקשה לא לחשוד שמתנהלת מזימה מאורגנת מלמעלה. סוגיית הר הבית, חשובה מאוד בעיני רבים מהפלסטינים. בעיני אחרים היא אינה מוקד העניין. חמור ממנה הוא אורח חיי היומיום של הפלסטינים. לדעתם מרבית הישראלים אינם מתעניינים במצוקותיהם. משתעממים מהן, בעוד שמבחינתם אי אפשר לחשוב על משהו אחר. אז מה הם רוצים? לזכות ביכולת לקבוע את גורלם. לא לפגוש באותו "יהודי עם צו בית משפט" שמחכה להם בכל פינה ושולט בהם, בחופש התנועה שלהם, בזכותם להחליט החלטות הנוגעות לחייהם.
אחד התיאורים הקשים מנשוא הוא זה של שכונה שתושביה מגדירים אותה "המצאה שטנית, הדבר הכי קרוב לגיהינום". מדובר בראס ח'מיס וראס שחאדה, ששייכות לירושלים ויש לתושביהן תעודות זהות כחולות ישראליות, אבל חייהם נהפכו לסיוט מאז שגדר ההפרדה נבנתה מערבית להם, והוציאה אותם אל תוך שטחי הרשות. כדי להגיע לירושלים עליהם לעבור במחסום. העירייה אינה מגיעה אליהם ואינה מעניקה להם שום שירותים מוניציפאליים. עם זאת, את הארנונה גובים מהם בתקיפות, ומי שינסה להתחמק יגלה שאינו יכול להגיע עוד למקום עבודתו בירושלים, או לרופא, או לבקר אצל קרובי משפחתו, או להתפלל באל אקצה. אין אצלם פינוי אשפה. אין אספקת מים. אין אכיפה של החוק, המשטרה אינה מגיעה אליהם. אמבולנסים אינם מגיעים. הם חיים במובלעת שיכול היה לשרור בה כאוס מוחלט, אלמלא ההתארגנות השכונתית שמנסה לספק לתושבים לפחות חלק מהשירותים הנדרשים. כשניסו לקבל סיוע מבג"ץ נענו בשלילה. נציגי המדינה התמוגגו מכך שערבים מבקשים להישאר קשורים למדינה (שהם אזרחיה מלכתחילה!) ובית המשפט קבע כי "הגדר מגשימה את התכלית הביטחונית החשובה של מניעת מעבר חופשי של מחבלים ופעילי טרור אל תוך שטחי ישראל". על כך מגיב אחד המרואיינים של ברעם בלעג זועם: הרי כל מי שעובר את המחסום יכול, אם הוא רוצה, לקנות סכין בצדה השני! "זהו שקר ליהודים ועונש נורא לפלסטינים".
המתנחלים, מצדם, מבקשים בעיקר להמשיך ולקבוע עובדות בשטח. להשתלט על עוד ועוד חלים בגדה המערבית. למרבה ההפתעה, מסתבר שהסכם אוסלו שאותו גינו כל כך בימין היהודי, שנוא גם על הפלסטינים. גם הם רואים בו אסון: הוא קיבע את הריבונות הישראלית בחלקים נרחבים של הגדה, ואפשר ליהודים להמשיך ולבנות, להרחיב את ההתנחלויות. היהודים נעלבים מכך שחלקים בציבור הישראלי רואים בהם – והם מצטטים, "סרטן בגוף המדינה", והפלסטינים הישראלים נעלבים מאזהרתו של בנימין נתניהו ביום הבחירות כאילו "הערבים נוהרים אל הקלפיות".
המתנחלים מתנאים במה שהם מכנים "ניעות חברתית" שקיימת אצלם ביישובים, כי נציגים מכלל קהילות היהודים הישראלים חיים בהן. לשאלה איך הגאווה על "תפיסות העולם המוסריות שלהם" מתיישבת עם הפער הבלתי נסבל בין זכויותיהם לאלה של הפלסטינים, שכניהם, שנתקלים בכל מקום במחסומים, בשיפוט לא שוויוני בבתי המשפט, בכבישים שבחלק מהם אסור להם לנוע, הם משיבים בשלוש טענות: העם הפלסטיני לא קיים באמת. בכל מקרה, חייהם תחת שלטון ישראל טובים יותר מאשר בכל מקום אחר, ואם לא טוב להם, הם מוזמנים בהחלט להסתלק, למשל לירדן. חלקם חולמים על הקמת בית המקדש (האם חשדותיהם של הפלסטינים בעניין הר הבית לגמרי מופרכים?!), ואגב כך הם לועגים לישראלים החילונים שאינם מאמינים באלוהים, אבל מוכנים להישבע "שהוא ריחף כאן פעם ונתן את הארץ לעם ישראל."
ניר ברעם אינו מסתפק במפגשים שערך עם יהודים ופלסטינים שעמדותיהם מנוגדות ועוינות. הוא נפגש גם עם קבוצות של אנשים משני צדי המתרס, שמנסים לשתף פעולה ולא להדחיק, אלא לחשוב על פתרונות אפשריים. את הרעיונות השונים שהוא מביא מפיהם ראוי וחשוב לבחון. מראיונותיו ברור לגמרי שהזמן אינו פועל לטובתנו. הוא מראה כיצד הפלסטינים בעלי האזרחות הישראלית מתקרבים והולכים אל אחיהם בגדה המערבית. "זה ההבדל בין התלמידים של היום ופעם. לפני 20 שנה היית שואל אותם על הפלסטינים בגדה והם היו אומרים זה לא קשור אלינו. מאז האנתפאדה השנייה הכול השתנה, הם יותר לאומיים, חשים חלק מהעם הפלסטיני."
הספר הארץ שמעבר להרים הוא אחד החשובים שנכתבו בשנים האחרונות בעברית. לטעמי ראוי לחייב את כל תלמידי בתי הספר התיכוניים לקרוא אותו ולדון עליו.
כדבריו של ברעם: "הלב מתפתה להאמין במודל השדה [אחת מקבוצות המפגש של היהודים ופלסטינים, עע"א]. הרי אפשר לדמיין איך המודל הזה, שלפחות כיום עודנו שולי, סוחף יהודים וערבים והופך לכוח באזור. הרי אפשר לדמיין הכול, והצורך במרחבים של תקווה אחרי כל מראות האכזריות המנורמלת עלול לערפל את כושר השיפוט של אדם. ומצד אחר גם פיכחון מוגזם, שבו מתגאים הרבה אנשים כאן, הוא מטופש, בעיקר כשהוא שולל כל סיכוי לשינוי פני העתיד."
חובה על כולנו לקרוא את הספר הזה. להפנים את מסריו. וממנו לצאת לדרך ולהתחיל לפעול.