רונית רפ, "גבולות": מדוע האקדח אינו יורה

שואה; עלייה; הורות; חוליי הכיבוש; יחסי אמהות ובנות; טינות נושנות; יחסים בין אחים; ציור אמנותי לעומת גרפיקה; מיניות נשית; הכיבוש המשחית; הוויית החיים של עובדות זרות המטפלות בקשישים – כל אלה רק חלק מהנושאים שהרומן גבולות נוגע בהם להרף עין ואז נמלט וחולף במהירות מסחררת על פניהם של עוד ועוד עניינים: מעורבות היתר של בתי ספר בחיי התלמידים; עובדים סוציאליים שגוזלים ילדים מאבותיהם; עוולות שנעשות בשם החוק; פערים בתפישת האופן שבו יש לחנך ילדים; ואולי גם − העניין לא לגמרי ברור – מעשי טרור באזור הגדה המערבית.

כל אחד מהנושאים האלה רק נרמז, אך הם אינם מפותחים. בחלק הראשון של הספר במיוחד נדמה כל פעם שעוד חוט נטווה, אבל כולם כמעט נעזבים מיד, וכך אנו נשארים עם הרבה התחלות פרומות ומסקרנות, שאין להן המשך. הבעיה בולטת כאמור בחלקו הראשון, החלש יותר, של הרומן (המחולק לשניים: "הילה", ו"מיכאל"). כך למשל הילה מחליטה ללמוד ציור, כי היא רוצה לצייר את אמה המזדקנת. מדוע, בעצם? כי בילדותה רצתה ללמוד ציור אצל מורה מהשורה הראשונה, אבל אמה לא אפשרה לה. אז היא כועסת עליה? אוהבת או מתעבת אותה? והעובדת הזרה המטפלת באם – טובה? רעה? מתעללת? מקסימה? מה? ומה הסיפור של הזיכרונות מהשואה? איך אפשר להניח על השולחן את האקדח של צ'כוב, ולהשאיר אותו בלי שיהיה לו שום תפקיד נוסף? (ובעצם, יש בסיפור גם אקדח ממשי שהופעתו מוזכרת, אך הוא נמוג כלעומת שבא: מיכאל קופץ מעל הגדר של בית הספר, אחרי שאמר לשומר שאין לו נשק, ואז נזכר שדווקא יש אקדח באמתחתו. הקורא מצפה לראות מדוע האקדח הזה מוזכר, האם יתפשו את מיכאל? ייווכחו ששיקר? האם האקדח יהיה בעוכריו? אבל, לא, שום דבר. כמה מוזר!)

החלק הראשון כולו מעורר תחושה של אי נוחות. הוא אמור, מן הסתם, להעיד על מיניותה הסוערת של הילה. וכדי לשכנע אותנו בכך, הוא כולל תיאורים מציצניים, מיותרים ולגמרי לא משכנעים. הילה נסה מהשיעור, מתיישבת על נייר טואלט שהיא פורשת על האסלה ומאוננת? ואז מנגבת את עצמה בתחתונים שלה? ועוד באותו ערב "היא הכניסה את ידה לתוך המכנסיים שלו וליטפה לו את הזין שהזדקר מתחת לתחתונים"? ו"הצורה של הזין היתה שונה מזו שהכירה"? "גדול יותר, בשרני יותר"? אללי! לשם מה כל זה? לרגעים מתעוררת התחושה שנודע לכותבת, רונית רפ (זהו ספר ביכורים שלה), שמין מוכר, גם בספרים, ושכדאי לפזר מדי כמה עמודים סצנה מפורשת עד מאוד, איברים גלויים וחשופים, מתוארים בלי כחל וסרק. ייתכן שיש קוראים שהתיאורים המפורשים והגרפיים הללו ימשכו את לבם (האם הם נמנים עם קהל היעד של הוצאת עם עובד?). לטעמי אין בהם אפילו נופך ארוטי כלשהו, והם לא מעוררים שום דבר חוץ ממבוכה ותהייה מדוע זה נחוץ. האם לא נכיר את הדמויות אם לא נדע שהיא ביקשה ממנו "לגמור בחוץ" ולמחרת הכתה על חטא, דנה את עצמה לכף חובה, אמרה לעצמה שהיא "הילה האמיתית, הפחדנית, שביקשה שיגמור בחוץ" – זאת הסוגיה? אלה הקונפליקטים? בעצם לא רק. היא מעלעלת באלבום הצילומים המשפחתי ומגלה שמיקי בעלה – מיכאל של החלק השני – לא צילם אותה כמעט במשך שנות חייהם המשותפות. אכן, עילה מספקת לגירושים. לא משנה שבשלב הביניים מדווחת לנו הכותבת על הזיונים המוצלחים של השניים − "הזין שלו מתקשח", "הישבן שלה התנועע" − ועל כך שאמה הסבירה לה בילדותה שזה הדבר הכי חשוב בחיי נישואים. אהה, אז קורה מה שקורה רק מכיוון שהילה חייבת להוכיח שאמה טעתה? ומדוע בכלל העניין עולה? לא. אין תשובה. זה עוד קו עלילה שנרמז וננטש באבו.

הסיפור מלא בפרטים שעל רובם נשאלת השאלה – מדוע הם שם. היא הזמינה מיץ תפוזים והוא הזמין תה עם נענע. אז מה? יש גם כמה ניסיונות לכתיבה פיוטית די מופרכת נוסח "הירח סיים את מסעו. שמי תכלת עכורים מילאו את החלון".

יש מקומות שבהם הכתיבה חיצונית ומבוארת: "התקשרה לילדים והתענגה על השיחה אתם" (האם אין הסופר אמור ליצור את הסיטואציה שבה נחוש בהתענגותה מהשיחה, במקום שזאת תדוּוח לקורא באופן ישיר וסתמי?)

ועם כל זאת יש לציין גם את נקודות החוזק ברומן. כך למשל בחלק הראשון הקטעים המתעדים את הז'רגון האמנותי כתובים היטב ואפילו משעשעים. חלקו השני של הרומן חזק הרבה יותר מהראשון. הוא קוהרנטי ומפתח קו עלילה משכנע, מפתיע ואפילו נוגע ללב. הסופרת מפגינה ידע מרשים בתוכני המציאות של מיכאל האורתודנט, משכילה לראות אותה מבעד לעיניו, ומיטיבה לתאר את עולמו הפנימי והחיצוני ואת הקונפליקט המזעזע שנקלע אליו. למעשה, החלק השני נראה כאילו הוא לקוח מספר אחר, שכן הוא לגמרי משכנע ומדויק. אפשר לרגע לחשוב שכל החלק הראשון פשוט מיותר, שאפשר היה לוותר עליו, ושום דבר לא היה נגרע מהספר. בנובלה "מיכאל" יש איכות ספרותית שכל מה שקודם לה ברומן הזה רק גורע מכוחה.