האם אפשר לפנות אל היקום במשאלות? ליתר דיוק – האם יש טעם לעשות זאת, ולצפות שבקשותינו ייעתרו?

זוהי השאלה המופיעה ביסודו של "הוא + היא", סרטו החדש של קלוד ללוש, שיצא אל האקרנים חמישים שנה אחרי ש"גבר ואישה" שיצר זכה בפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. יש להניח כי רוב הצופים שנכחו באחת מהקרנות הבכורה של "הוא + היא" (היא נערכה במקום חדש יחסית, ומרשים מאוד, כנראה אחד האולמות היפים ביותר בארץ – בית התרבות שבסביון – במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13) זוכרים היטב את זוג האוהבים ההוא, שהתייסרו ברגשות אשמה וגעגוע, ובעיקר את פס הקול שליווה את "גבר ואישה".

מבחינות רבות "הוא + היא" שונה לחלוטין מקודמו (קלוד ללוש ביים אמנם שלושים סרטי קולנוע נוספים, אבל "גבר ואישה" היה המצליח ביותר שבהם): הוא לא צולם בשחור-לבן, הוא אינו מתרחש בצרפת והוא אינו סרט קאמרי שעיקרו בשתי הדמויות הראשיות (שאותן גילמו אז אנוק איימה וז'אן לואי טרנטיניאן). למרות זאת, יש ביניהם דמיון: גם בסרט החדש העלילה עוסקת בקשר זוגי שנרקם, ובתהייה האם האהבה תנצח.

יתר על כן, נראה שכמו הצופים, גם הבמאי אינו יכול להתעלם מ"גבר ואישה", ומהצלחתו. גיבור הסרט החדש הוא אנטואן (בגילומו של ז'אן דוז'רדן, זוכה פרס האוסקר), מלחין מצליח מאוד, שכותב מוזיקה לסרטים. הוא מוזמן להלחין את המוזיקה לסרט שמצולם בהודו. אנו זוכים לקבל הצצה אל תעשיית הקולנוע, להבין איך מתפתח תסריט וכיצד מתבצעת ההוספה של פס הקול. אנטואן נראה אדם מפוכח ונטול אשליות שאינו לוקח את עצמו ואת חייו ברצינות. רוב הזמן הוא מבודח ממה שמתרחש סביבו, גם ממשלח ידו – אין בו שום פאתוס אמנותי, או חשיבות עצמית. "מה הדבר שאתה הכי אוהב?" הוא נשאל באחת התמונות הראשונות בסרט, ואינו מהסס להשיב, "את עצמי". האם הוא באמת כה ציני ואנוכי, כפי שהוא מבקש להציג את עצמו?

המפגש עם אנה (בגילומה של אלזה זילברשטיין), רעייתו של השגריר במומביי – אישה שמצחיקה אותו, לא כי היא פיקחית או שנונה אלא משום שמה שהיא אומרת נשמע לו כמו שטויות גמורות – ישנה את חייו, בלי שישים לב למה שקורה לו. אנה, מורה למיסטיקה מזרחית, היא הפתח שלו אל תפישת עולם רוחנית. רוב הזמן הוא מזלזל בה, במה שהיא אומרת ומייצגת, אבל כמעט בלית ברירה נסחף אחריה.

וכאן מפגיש קלוד ללוש את ה"רוחניות" המערבית עם הודו, ועם האופן שבו היא אמורה להשפיע על בני אדם. כבר בפגישתם הראשונה אנה מספרת לאנטואן  על הספר הסוד (שהיה נפוץ מאוד לפני כעשר שנים, ואף עובד לסרט קולנוע): תורה ניו אייג'ית הגורסת כי אפשר "להפעיל את היקום", אם רק פונים אליו כיאות ומבקשים ממנו בקשות, כי כשחושבים על משהו, אפשר להפוך אותו למציאות.

ספקנותו של המלחין הלגלגן והמצליחן (בן דמותו של הבמאי? או של המלחין המצליח כל כך, פרנסיס ליי, שיצר את פס הקול לשני הסרטים?) מתערערת בשל המפגש עם הודו, שהיא למעשה אחת הגיבורות הראשיות של הסרט. אנו חוזים בפלאותיה, המוגשים במבט מעריץ, מתפעל ומוקסם. הודו על פי הסרט תוססת, מסקרנת ומצחיקה ("כאן בהודו לא נוהגים, אלא מתחמקים מתאונות דרכים," אומר הבמאי לאנטואן שמפציר בו לאחוז היטב בהגה). ההודים ידידותיים, חייכנים, מעניינים, חמים וטובי לב. נערות הודיות יפהפיות רוקדות בתלבושותיהן הצבעוניות. גברים ונשים מיטהרים בנהר הגנגס שעל גדותיו בוערות המדורות לשריפת המתים. הכול חביב, ציורי ויפה להפליא. אפילו הסחי והבוץ, הפרות הרובצות, הצפיפות האנושית, כפות רגליו של נוסע התקועות מול פניו של נוסע אחר ברכבת, ראש זר שנשמט על כתף שכנה.

עוצמתה של הודו כרקע להתרחשות העיקרית מתבטאת במחוות הקטנות ביותר. כך למשל באחת הסצנות שבה נחשפים שני זוגות לאמיתות שישנו את חייהם, בעיצומה של דרמה רבת משמעות, רואים ברקע אישה הודית שמספרת משהו, מעווה את פניה, מניעה את ידיה – אין סיכוי לרגע פרטי. (כמובן שאין בסרט רעש או ריחות רעים. דיירי הרחוב אינם נראים כמי שסובלים. אפילו מי הנהר ששפכי ביוב זורמים לתוכו וגופות צפות עליו נראים צלולים ומזמינים, העשן ציורי ופאקיר שמענה את גופו מוצג לראווה כאטרקציה משעשעת).

החלק המשמעותי ביותר במסע הרוחני שבו אמור הצופה לקבל תשובה על השאלה הבסיסית אם אפשר להשפיע על היקום, מופיע לקראת הסוף: אנטואן "נכנע" לקסמי המזרח. הוא מגיע למפגש עם "אמה": קדושה-מחבקת שידועה בכך שהיא מעניקה אהבה וחמלה לכל מי שעולה אליה לרגל, מביטה בפניהם, ומשפיעה על חייהם לטובה מעצם המפגש אתה ובזכות החיבוק שהיא מעניקה.

כאן חושף קלוד ללוש את עמדתו: כן, הוא משיב. מאמיניו של הסוד צודקים, והוא מדגים בפנינו את השפעתה ארוכת הטווח של "אמה" גם באמצעות העלילה של סרטו.

עלי להודות שיש משהו מרגש בסצנה הארוכה שבה רואים את "אמה" (אישה אמיתית!) מחבקת עוד ועוד אנשים, מביטה בהם מקרוב, דומעת, מחייכת, מוחה את דמעות המחובקים, מביעה בלי מילים כאב, תקווה, נוטעת בלבם אמונה בעתיד טוב יותר, וכל זה בכמה רגעים קצרים שהיא מעניקה לכל אחד. פניה של האישה הזאת שופעות חמלה ונדיבות. (החיבוקים הרבים הללו, שכל אחד נראה שונה מקודמו – כל אדם מקבל ממנה מבט ונגיעה שונים – נמשכו עוד אחרי שהסרט הסתיים לכאורה, אבל הקרדיטים המשיכו להתגלגל על המסך. מרבית הנוכחים בהקרנה שבה הייתי כבר קמו על רגליהם והחלו לצאת מהאולם. מתי ילמדו לכבד את היוצרים ולהתבונן עד הסוף-ממש?)

האם ידעה "אמה" שמצלמים אותה לסרט קולנוע? ששניים מהמתחבקים אתה הם שחקנים? האם השפיעה על חייהם האמיתיים, ולא רק על הדמויות שהם מגלמים?

הסרט "הוא + היא" אינו דומה בעוצמתו ל"גבר ואישה" (ואולי האשם במבטה של הצופה הלוקה בציניות מסוימת, שהסרט לא הצליח לסלק?), ועם זאת יש בו חן. מעלתו העיקרית במשחק המצוין של שני השחקנים הראשיים, שרוב הזמן נראים כאילו הם מאלתרים את דבריהם, או אפילו אומרים אותם באמת…