הכול התחיל בלילה אחד בשנת 1917, זמן לא רב לפני פרוץ המהפכה ברוסיה. חבורה של אמנים יהודים, מוזיקאים  ומשוררים שפעלו למען תחיית השפה העברית, התכנסה בערב תרבותי בעיר פטרוטגרד. אחד הפעילים הבולטים בחבורה היה שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר יהודי בן 42 שהיה נשוי לבת אצולה רוסייה. גם צעירה יהודייה יפהפייה בת 17, רחל אלכסנדר, הגיעה לאותו מפגש ולכדה מיד את תשומת לבו. הוא התלהב והתפעל ממנה מאוד. היא רק תהתה בקול כיצד זה הוא כותב שירים בעברית בשעה שרוסית היא שפת אמו, והוא השיב לה שהיא טועה: העברית היא שפתו האמיתית. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים אחרי כן נפגשו שוב השניים באקראי בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגל. “אני נשואה,” היא נופפה לעברו בטבעתה. הוא לא נסוג. “אז מה,” השיב לה. “גם אני.”

בין השניים התלקח סיפור אהבה סוער וסודי שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם הגרו השניים, עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רחל זמרת, לימים מורה לפיתוח קול, והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם.

טשרניחובסקי כתב לרחל שירי אהבה. הוא הקדיש אותם לאילאיל –  שם חיבה סודי שגזר משמה. באחד מהם שיבח והילל את יופייה:

את אינך יודעת
שאול טשרניחובסקי

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת…
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,
מַה נִפְלָא הַקַּו
הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ
בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,
כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל
שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית   –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים
חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,
כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים
לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד
לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –
קָפָאת וְלֹא עָנִית –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִיתָ!

אָתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!
וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים
אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי
בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן-פְּרָאִים,
אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,
נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט-אֵשׁ,
כְּאֶפְרוֹחַ קַן-סִיס  –
אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית!

אין לך מושג עד כמה את יפה, הוא מסביר לה. כמה רגלייך חזקות ונאות, כמה עדינות שוקייך, שנראות כמו הקו הדק שמותירים הגלים על החול, או אולי כמו עקבות נגיעתן של בנות הים; כמה מרהיבות עינייך השקדיות שנראות אפופות סוד, מפתות וקסומות, כאילו חצבו אותן מהים, איך כולך סוערת, לוהטת, חומקת ונלכדת, נכבשת ונסה, לוהטת כמו גחל אבל גם רכה כמו גוזל של יונה.

משוררים כותבים שירי אהבה. כך צפוי. וטבעי שיפארו ויהללו את האהובה, שיתארו בהתפעלות את יופייה וימצאו לו, כמו שעושה כאן טשרניחובסקי, השוואות שונות – דימויים של מים, ניצוצות, אפרוחים. אפילו במקורות אפשר למצוא שירה כזאת: “הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים.” נכתב בשיר השירים.

כמה מפתיעה אם כן סונטה 130 של ויליאם שייקספיר, שכאילו משיב לשיר שנכתב כמה מאות שנה אחרי שהוא עצמו הלך לעולמו.

סוֹנט 130 
ויליאם שקספיר

תרגם מאנגלית: שמעון זנדבנק

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;
שָׁנִי – אָדֹם הוּא פִּי-שִׁבְעָה מִפִּיהָ;
אִם שֶׁלֶג צַח – שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,
שֵׂעָר אִם פַּז הוּא – אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.
רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵּי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,
אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?
וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ
מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.
קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:
יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת  –
כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:
גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.
וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר
מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

כמובן ששייקספיר מגיב בשיר הזה למשוררים בני זמנו, שגם הם, כמו טשרניחובסקי וכמו רבים לפניו ואחריו, ביקשו לפאר בשיריהם את יופייה של האהובה. והוא מסביר ומפרט למה האהובה אינה דומה: עיניה אינן זוהרות כמו השמש. פיה אינו אדום כמו שני. שדיה אינם לבנים כשלג. שיערה אינו זהוב, אלא שחום (גם במאה ה-17 גברים אהבו בלונדיניות!). לחייה אינן ורודות כמו שושנים, את צליל קולה הנעים כשלעצמו אי אפשר להשוות למוזיקה, והבל פיה אינו מבושם. היא אפילו לא פוסעת מעדנות, ורחש צעדיה אינו מזכיר לו אלילה. ואף על פי כן הוא אוהב אותה, והיא יקרה לו, הוא מסביר, לא פחות מכל אישה שאת מעלותיה מתארים בדימויים מופרזים ולפיכך שקריים.

אין ספק ששייקספיר חמד לו לצון בסונט 130. נושא שירו אינו האהובה ויופייה, אלא האמינות האמנותית של יוצרים שנוהגים להשתמש בהשוואות בנאליות, ומשום שהן משומשות שוב אין בהן עניין והן אינן יכולות לשכנע בכנותן.

בכך אי אפשר להאשים את טשרניחובסקי, שאמנם מבכר לשבח את יופייה של אהובתו, אבל עושה זאת בשכנוע נוגע ללב. בימינו קוראי השיר אינם יכולים להפריד את המילים המוכרות כל כך מהלחן והביצוע של שלמה ארצי, שמוסיפים ליופיו של השיר ומעצימים אותו.

“עד לספר הזה גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות שנכתב עליהם בספרים שהופיעו בארצות הברית, נאלצו לשלם על השוני שלהם בכך שהם חתכו לעצמם את הוורידים, הטביעו את עצמם בבריכה, או נהפכו להטרוסקסואלים (כך נמסר), או שהם התמוטטו וחיו לבד, מנודים, בדיכאון מהגיהינום”, כתבה הסופרת פטרישיה הייסמית’ באחרית הדבר לספרה מחיר המלח.

הספר ראה אור לראשונה ב1952, בשם בדוי: קלייר מורגן, ולא אצל המוציא לאור של ספרה הקודם והמצליח, שאלפרד היצ’קוק עיבד לסרט הקולנוע “זרים ברכבת”. על סירובו להוציא לאור את מחיר המלח הוא מצטער מן הסתם עד היום, שכן הספר, ששמו שונה לימים לקרול, נמכר מקץ שנה בכמיליון עותקים, ממשיך להימכר עד היום, ולאחרונה גם עובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של קייט בלנשט.

במשך שנים רבות המשיכה הסופרת לקבל מכתבים מקוראות שהודו לה על האופן שבו תיארה את אהבתן של שתי הנשים, ובעיקר על כך שהן זכו, בסופו של הרומן, לתקווה לעתיד משותף, אפשרות שנראתה באותם ימים מהפכנית במידה שקשה כיום להבין.

לא קשה להבין את התלהבותן של הקוראות שהספר דיבר עליהן, על אהבתן לנשים ועל המצוקות והמכשולים שעמדו בפניהן כשביקשו לחיות את החיים שנועדו להן. למרבה השמחה קשה כיום להבין את עוצמת חתרנותו של הרומן, אבל אם נזכרים שאדם כמו אלן טיורינג נרדף והתאבד רק משום שנטייתו המינית התגלתה, אפשר לקבל תובנה על עוצמת ההתעללות שעברו אנשים, רק משום שלא התאימו לדגם שניסו לכפות עליהם.

הספר קרול זכה לאחרונה לתחייה, בעקבות סרט הקולנוע עטור הפרסים, ואף הופיע החודש בעברית בתרגומה של דנה זייברט טל.

העניין שהוא מעורר נובע בין היתר מההשוואה לסרט. העיבוד קרוב למדי למקור, אבל באופן בלתי נמנע מחמיץ מעמקים ודקויות.

בספר דמותה של תרז, שהסיפור כולו מגיע מנקודת מבטה והיא מבוססת במידה רבה על הסופרת, איננה איזו זבנית קטנה שמתאהבת באישה שהיא מעין פאם פטאל – כך מגלמת אותה קייט בלנשט. תרז הספרותית עבדה בחנות הכולבו רק שבועיים, כמשרה זמנית וקצרת מועד. היא אישה מורכבת, חכמה, שנונה מאוד. בסרט היא צלמת חובבת. בספר – מעצבת תפאורה. בסרט קשה להבין את התהליך שהיא עוברת. את ההיקסמות ואת התחושה הברורה, המובנת מאליה, שכך נכון לה, עם אישה בכלל ועם האישה הזאת בפרט. בסרט תיאור האהבה הגופנית כמו מולבש מבחוץ, ומעורר תחושה של מציצנות גברית, כמעט פורנוגרפית, מביכה ומיותרת. בספר התיאור שונה כל כך – רגשי ופנימי, לא מתוך ההחצנה הבוטה והמתגרה שהסצנה בסרט לוקה בה.

אחד החלקים החזקים בספר, שאין דרך טובה להביע אותם בסרט באופן ויזואלי, הוא מכתבו של ריצ’רד, בן זוגה של תרז, שנפרד ממנה (לכאורה, למעשה היא עזבה אותו מזמן) אחרי שהוא מבין כי תרז לעולם לא תהיה שלו: תחושת הדחייה שהוא מביע כלפי אהבתה אל קרול, הביטחון שלו שמדובר בהתנהגות סוטה, חולנית, שאין לה שום עתיד, מבטאת היטב את חוסר ההבנה המוחלט של כל מי שלא היו מסוגלים לקבל אהבה חד מינית ואפילו לא להכיר באפשרות שהיא קיימת.

באחרית הדבר לספר סיפרה הייסמית’ על ההשראה לכתיבתו. כיצד עבדה פעם, בדיוק כמו תרז, כזבנית באגף הצעצועים בחנות כלבו גדולה, לקראת חג המולד, ואיך התרשמה עמוקות מאחת הקונות. לדבריה של הסופרת הרומן זרם מתחת ידיה כמו מאליו. לתחושתי הספר כולו משחזר קשר שהיה לה עצמה, ומתאר במדויק יותר מאשר את נקודת ההתחלה של ההתאהבות, אותו מפגש אקראי בחנות הכולבו.

כאמור, לא קשה להבין מדוע קוראות שהסיפור, הנוגע לניסיון חייהן, מושך את לבן במיוחד. בעיני יש בו גם צד טרחני. כל ארוחה, כל משקה שקנו, כל התנהלות בחדר בבית המלון, בדרך, לפני, אחרי, מתוארים בפרטי פרטים, שהצורך בהם לא תמיד מובן – אלא אם זהו תיעוד של זיכרונות שיקרים מאוד לכותבת. אז הבאתי לה את המשקה שהיא אוהבת. וקניתי לה, וסידרתי לה, ואמרתי לה, והיא אמרה לי, ובאותו רגע חשבתי, וראיתי, והרגשתי…

הדקדקנות הזאת יוצרת אמנם תחושה שאנחנו שם, אתה ועם קרול, במסע הבריחה שלהן מהמציאות, בירח הדבש הקצר שיצרו לעצמן עוד לפני שנגעו זו בזו בפעם הראשונה; תחושה שהכול מתרחש ממש כאן ועכשיו, עם כל העולם הסובב אותן ואת הקורא, אבל ברגעים מסוימים תיאור היתר הזה מתחיל לייגע. באמנות חייבת להיות בחירה. לא כל הפרטים נחוצים. אסור שיישארו בסיפור חלקים שאפשר היה בהחלט להסתדר גם בלעדיהם. שנחיצותם כלל לא ברורה. ובספר קרול רב המוץ מהתבן.

יופייה של הכתיבה היה יכול להתבלט אילו ויתרה הסופרת על חלקים רבים, צמצמה את הכתוב והותירה בו את המהות, שאובדת לפעמים בתוך אינסוף הפרטים: סיפור אהבה אמיתי ונכון, עם סוף מלא תקווה לעתיד.

“כמו שיש צורך בכפר שלם כדי לגדל ילד, כך הכפר השלם גם הורס חיים של ילד,” אומרת אחת הדמויות בסרט “ספוטלייט”, שכן אלמלא שיתוף הפעולה בין הפוגעים לבין המנגנונים האמורים לשמור על חפים מפשע ולהגן עליהם, אלמלא כל ההסתרות, ההסוואות, ההשתקות, חייהם של ילדים רבים מספור לא היו נהרסים.

“ספוטלייט” עוקב אחרי פרשה אמיתית ששיאה הציבורי התרחש לפני כחמש עשרה שנה, אבל תחילתה לפני עשרות שנים: פגיעתם השיטתית והמתמשכת של כמרים קתוליים בילדים וילדות. עורך חדש שהגיע לעיתון בוסטון גלובס הטיל על צוות התחקירנים לבדוק את השמועות שנראו אז קלושות ולא מרשימות. הכתבים, כולם קתולים מאמינים בהווה או בעבר, הגיבו תחילה בספקנות – אתה רוצה לצאת נגד הכנסייה?

במהלך התחקיר התבררו ממדיה המזוויעים של הפרשה. עשרות כמרים פגעו במאות ילדים ולא רק בבוסטון. בעולם כולו. הסתבר שראשי הכנסייה מודעים לפגיעות. מגנים על הכמרים שתקפו ילדים. מעבירים אותם מקהילה לקהילה. נעזרים בעורכי דין כדי להגיע לפשרות עם מי שהעזו לתבוע את הכמרים, ושילמו פיצויים מינימליים, שמהם גזרו עורכי הדין את חלקם. אפילו כלי התקשורת, מי שאמורים לשמש “כלבי השמירה” של הציבור, לא מילאו את תפקידם. גם כשהגיעו ידיעות על המתרחש, הן “נקברו” בעמודים האחוריים של העיתונים, במדורים שכוחי אל שאיש אינו קורא אותם, או לא התפרסמו בכלל.

הסרט עשוי היטב: הדרמה סוחפת, העלילה מתגלגלת בקצב מהיר, הדמויות משכנעות, ויש בסופו תחושה של ניצחון: כתביו החרוצים של העיתון עמדו במשימה. הם השיגו בזמן את המסמכים שהוכיחו את אמיתות טענותיהם, הצליחו לשכנע את הנפגעים לדבר ולהעיד על מה שעוללו להם ואת עורכי הדין להודות בכך ששיתפו פעולה עם מנגנוני ההשתקה. הם חשפו את הזוועה בסדרה ארוכה של כתבות שהראשונה שבהם הייתה המרעישה ביותר, אבל היא לוותה בכתבות המשך רבות.

מדוע אם כן יצאו הצופים מאולם הקולנוע בתחושה של כאב ושל מורת רוח? אולי בשל מה שנכתב באחרית הדבר של הסרט, על הכומר שאמנם סולק מארצות הברית, אבל זכה לקידום נאה באחת הכנסיות החשובות באירופה? או משום הידיעה הברורה שאמנם המעשים האיומים ההם נחשפו ואמנם החשיפה חוללה סערה − אפילו האפיפיור התנצל עליהם – ובכל זאת יש להניח בוודאות די גמורה שהם נמשכים?

הלא ברור לגמרי שכמה כתבות בעיתון, מרעישות ככל שיהיו, אינן יכולות לקעקע את כוחה הבלתי נתפס של הכנסייה, את רשעותם של מי שיש להם הכוח, העוצמה, היכולת והרצון לנצל ילדים.

הצער שנותר אחרי שהסרט תם נובע גם מההבנה שאנשי כל הדתות, לא רק אלה שמכהנים בכנסייה הקתולית, ממשיכים להשתמש בתמימות של הזולת כדי לקדם את האינטרסים שלהם, גם כשאלה בעצם פוגעים במאמיניהם, באופן ישיר או עקיף.

ואולי לא פחות מכך מצערת גם הוודאות שממש בימים אלה, כאן, במציאות הסובבת אותנו בישראל, נעשים מעשים שרבים מדי יודעים עליהם − עיתונאים, עורכי דין, פוליטיקאים ציניים, משתפי פעולה למיניהם − ואינם עושים את המוטל עליהם, אינם מדווחים, אינם מגלים לציבור את האמת.

איך אפשר להשלים עם כך שסביב הפוגעים למיניהם מתקבצות תמיד פמליות של שומרים שמגנים עליהם, במקום על קורבנותיהם?

"היא בהחלט חשבה שאפשר היה לצפות שמישהו מהם יאמר, האיש הזה עשה להצלתי, האיש הזה מנע ממני להתלכלך, האיש הזה לקח את כל הלכלוך על עצמו והסתבך ללא נשוא עם אנשים שתיעב.."

כך כותבת מיכל בן-נפתלי ברומן החדש, המורה. האיש שעליו היא מדברת הוא ישראל (רודולף) קסטנר. “היא” זאת אלזה וייס, אישה, אמיתית או בדויה, שהסופרת מנסה לחדור לתודעתה, להבין אותה, את עברה, מחשבותיה, מצוקותיה, לפענח את סודותיה, ואולי בעצם להיזהר מפניהם ומפני החדירה הלא רצויה אל נפשה.

אלזה וייס הייתה המורה של המספרת (בת דמותה של הסופרת? לפחות מרכיב ביוגרפי ידוע אחד משותף לשתיהן: הן חיו כמה שנים בצרפת, ולימדו שם); מורה קשוחה, חמורת סבר, מסורה, מסודרת, מישהי שלא השתדלה להתחבב, ובכל זאת, אף על פי שמילאה את לב תלמידיה ביראה, הם העריכו אותה מאוד, ואפילו, אפשר לחשוד, אהבו.

כשנודע לי שראה אור ספר על מורה, ועוד מורה לאנגלית בבית ספר תיכון, כפי שהייתי יותר משלושים שנה, התעוררה מיד סקרנותי והזדרזתי לקנות אותו. לא היה לי מושג מה צפוי לי, ואיזו סערת נפש הוא יעורר בי.

הרומן מתחיל בהתאבדותה של אלזה וייס, שבערוב ימיה כינו אותה תלמידיה ועמיתיה רק “וייס”. משם מפליגה המספרת אל העבר, הילדות, ההתבגרות, מכלול החיים והקשרים האנושיים שהיו ולא היו שהיא בוראת למורתה, כמו כדי להבין מניין באה, מה הניע אותה, מדוע סיימה את חייה בבדידות מוחלטת, מה בעצם הביא לכך שהתאבדה. אין לה כמעט, למספרת, תשובות “חיצוניות”. כדי לחדור אל נפשה של אלזה עליה להסתמך על הרהורי לבה, אפילו על חלומות שהיא עצמה חלמה. אמנם היא משתדלת למצוא גם ראיות אובייקטיביות –  כך למשל היא מספרת שאיתרה את שמה של וייס ברשימות הניצולים על רכבת קסטנר –  אבל מעבר לכך לא הצליחה למצוא אף אחד שיעיד על קיומה ויספר מי הייתה לפני שהגיעה להיות המורה בבית הספר התיכון שבו “אנחנו” למדנו: רוב הזמן נוקטת המספרת בגוף ראשון רבים: קבוצת התלמידים כגוש בעל זהות אחת, לעומת המורה שניצבה מולם, מרוחקת ומאתגרת.

מאחר שאלזה וייס, ילידת קולוז’וור, עירו הולדתו של קסטנר, הייתה אחת הניצולות ברכבת שהצליח קסטנר להוציא מבודפשט לברגן בלזן ומשם לשוויצריה, אל החופש, משוכנעת המספרת (ועמה, בלי ספק, גם הסופרת) כי את רוחה של אלזה שבר אותו משפט דיבה ידוע: קסטנר נגד גרינוולד. האחרון טען כי קסטנר נסע בחשאי להעיד במשפטי נירנברג לטובת פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר, (שאכן ניצל בשל עדותו של קסטנר, חי עד גיל שמונים ושש ואפילו התעשר מאוד) כדי להציל את עצמו, כדי שבכר לא יחשוף בפני בית המשפט הבינלאומי את קשריהם המפוקפקים ואת, כך כתב גרינוולד, “מעשי השוד המשותפים” שלהם, ושקסטנר העלה על רכבת ההצלה המפורסמת רק את חבריו, והפקיר אחרים.

במהלך המשפט, כך מתארת המספרת, מתקוממת אלזה וייס בכל מאודה נגד מה שהיא מקבלת כהאשמה שמטילים בה עצמה: איך זה שהיא ניצלה, בעוד שבני משפחתה נשארו בגטו ונרצחו. איך זה שתוקפים את קסטנר, ובאותה הזדמנות, לכאורה, גם את הניצולים. למי יש זכות לשפוט, למתוח ביקורת על החלטות שהחליטו שם ואז. למי יש זכות לגנות את מי שהציל ואת מי שניצל. ובכך היא,  ועמה הסופרת ששמה את המחשבות בתודעתה, צודקת לגמרי. אין שום ספק שאין לאיש זכות להטיל אפילו צל של דופי במי שעלו על הרכבת והצילו את חייהם; שאי אפשר בכלל לדבר על איזושהי אשמה של מי שנאלצו להיפרד מבני משפחתם ולנסוע אל החופש!

כשמסיימים את קריאת הרומן אפשר להבין כי תיאור הפרידה שבין אלזה וייס להוריה, תיעוד הפצרותיהם שתעלה על הרכבת, אמירתם כי זה מה שהם רוצים יותר מכול, לדעת שבתם ניצלה, הוא מעין הסבר, התנצלות וכתב הגנה שהסופרת מגישה לנו כדי שנבין מדוע הניצולים השאירו את יקיריהם מאחור ועלו על הרכבת, וכי מכך מסתבר כי מי שדן את קסטנר לכף חובה בעצם כמו מאשים את הניצולים, וזה בלי ספק מעשה מחפיר ובלתי נסבל.

הבעיה היא שכתב ההגנה הזה שמיכל בן-נפתלי מעניקה לקסטנר שגוי במהותו! ההאשמה החמורה כנגד קסטנר אינה העובדה שהציל אנשים מסוימים. אפילו לא שבחר את הניצולים (כנראה שלא עשה זאת –  היו על הרכבת רבים שלא הכיר, וגם אילו עשה זאת, אפשר היה להבין אותו! מי לא היה מקדים להציל את יקיריו, ורק אז דואג לאחרים?). ההאשמה כלפי קסטנר חמורה הרבה יותר גם מכל אלה שהעלה נגדו  גרינוולד!

ההאשמה הגדולה והאמיתית היא שקסטנר שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה הנאצי, כדי שהשקט יישמר, כדי שיהודים יעלו על הרכבות בלי שיהיה להם מושג לאן פניהם מועדות –  אדרבה, קסטנר ואנשיו הפיצו את השמועה כאילו הם נוסעים לעבוד בקנירמזו, כפר שאת שמו המציאו לצורך העניין.

לטיעון הזה מבליעה הסופרת תשובה סמויה: שלא הייתה ליהודים אפשרות לנוס על נפשם, אילו ידעו מה צפוי להם. אבל מי שגרו (כמו אנשים שהכרתי היטב)   במרחק של כמה קילומטרים מהגבול הרומני יכלו בהחלט להימלט, ורוב הסיכויים שהיו ניצלים!

גם כשהקורבנות הגיעו לאושוויץ, לא היה להם מושג לאן נקלעו ומה צפוי להם. וכאן הסופרת טועה כשהיא משחזרת את מהלך הנסיעה ברכבת מבודפשט לברגן בלזן ומספרת כיצד כשברגע מסוים נדמה היה לנוסעים שהגיעו לאושוויץ, הם נבהלו. מעדויות ששמעתי מפי יהודים ילידי הונגריה שהגיעו לאושוויץ, או ממה שקראתי (למשל בספר לילה של אלי ויזל), לא היה לאנשים ההם צל של מושג, ממש עד לרגע האחרון. גם אילו ראו את השם “אושוויץ”, לא היו נבהלים!

לפני שלוש שנים ראה אור ספרי מעקב  (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן). הוא עוסק בעקיפין בפרשת קסטנר, ובמשמעויותיה. הנה מה שאומר אחד האנשים ברומן:

"'אני,' אבא אמר, 'מדבר על אלה שהרגיעו אותנו שם. ששכנעו אותנו לשבת בשקט, כדי שלא נברח. כדי שלגרמנים יהיה נוח ואז יתנו להם את הפרס שהבטיחו להם, להציל את עצמם ואת מי שהם בוחרים. הם ידעו מה שהם עושים, קסטנר והחברים שלו. הם סידרו לעצמם ולגרמנים שקט. במקום להגיד לנו לפחות ברמז שכדאי לנו לברוח, שאנחנו חייבים לברוח! אמרו לנו לחכות. לעשות מה שאומרים לנו, להיות ילדים טובים. מה שיקרה לכולם יקרה גם לכם, אמרו לנו.

עד כדי כך הצליחו להרגיע אותנו, שהיה אחד רוזנר דוד – הוא העיד במשפט של קסטנר, אבל אני מכיר את הסיפור שלו עוד מקודם – שהיה יכול להינצל, לא לעלות על הרכבת. איזה שוטר הונגרי על הרציף אמר לו – אתה לא צריך לעלות לקרון, אתה שייך לפלוגות העבודה, אבל רוזנר אמר לו שלא, מה פתאום, אני עולה עם כולם, אנחנו נוסעים לקנירמזו לעבוד!

"אני זוכר טוב מאוד אחד שהיה שם, כוהני קראו לו, הוא עמד על איזה שולחן, לפני ששלחו אותנו לאושוויץ, וביקש שכולם יהיו ממושמעים, יעלו על הרכבות בצורה מסודרת, כי המועצה היהודית מבטיחה לתושבים שיעברו לקנירמזו.

"בשם המועצה הוא אמר לנו את זה! בזמן שהם ידעו בדיוק מה זה אושוויץ, ידעו לאן לוקחים אותנו, סידרו לגרמנים שקט כדי להציל את עצמם!"

את שתי הדמויות הללו, של כוהני ושל רוזנר דוד, נטלתי ישירות מתוך הפרוטוקולים של משפט הדיבה של קסטנר נגד גרינוולד. כך בדיוק סיפרו העדים. קסטנר עצמו נשאל במשפט אם היה לו קשר טלפוני עם ערי השדה. אם הייתה לו אפשרות להתריע, להודיע ליהודים מה צפוי להם. “כן,” הוא אמר, במו פיו. “ומדוע לא הודעת להם?” הוא נשאל, והשיב, “כי לא היה לי זמן.” לא היה לו זמן!

בדברי התודה של מיכל בן-נפתלי בסוף הספר מופיעים בין היתר שמותיהם של עפרה ויצחק קציר. מדובר באחיינו של קסטנר (שמשום מה עברת את שמו) ובאשתו. כשיצא ספרי לאור “זכיתי” למבול של מכתבים ושיחות טלפון מאת הגברת עפרה קציר, שניסתה לשכנע אותי בצדקתו של קסטנר. לצערי, הפרוטוקולים מהמשפט צעקו את דברם בבירור רב.

אחד החשדות שהועלו נגדי היו שאני כנראה “ימנית” ושזהו שורש העמדה שלי כנגד קסטנר. גם ברומן המורה ברור לאלזה וייס שרק “רוויזיוניסטים” מסוגלים לטעון כנגד קסטנר (את הטענות האמיתיות, הכבדות באמת, היא אינה מעלה כלל!). ובכן, עלי לומר כאן בריש גלי: לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שאיני “ימנית” או “רוויזיוניסטית”, אלא שההפך הגמור הוא הנכון. גם פרופסור יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ופעיל חברתי מסור, אינו יכול להיחשד בימניות. פרופסור אלבשן הואיל לכתוב על ספרי בעיתון הארץ. כותרת המאמר הייתה: “הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם”. אכן.

לקריאה נוספת: 

מה לפרשת קסטנר ולמעקב

על השכחה והיפוך היוצרות בדיון בקסטנר וסנש

על הספר פשעו של קסטנר, מאת פול בוגדנור

“למזלי הרב, כמה חודשים אחרי שעזבתי את הפסיכולוגית שלי – היא לא הסכימה להתאים את עצמה ללוח הזמנים הצפוף שלי − היא התאבדה, ולקחה אתה את כל הסודות שלי.”

את המשפט המבהיל הזה אמרה לי פעם גברת נכבדה, מישהי שנהגה להציג את עצמה כהומניסטית ואוהבת אדם. הוא נפלט מפיה אגב אורחה − כנראה שאיבדה לרגע את השליטה, ושכחה לשים לו מחסום − וכך, מבלי דעת, חשפה באוזני את הסוד החמור ביותר על עצמה.

“אם אתה מגלה את סודותיך לרוח, אינך צריך להאשים את הרוח על שגילתה אותם לעצים,” כתב  המשורר הלבנוני ג’ובראן חליל ג’ובראן.  טיבם של סודות להתגלות, ועד אז הם  גועשים ומבקשים לצאת. סוד כבד ואיום רוחש בבסיס עלילתו של הספר הצרה עם עזים וכבשים, ואישה אחת שנעלמה (האם בדומה לפסיכולוגית שעליה סיפרה לי הגברת המפחידה ההיא?), נגעה בו בדרכה. האם הסוד ייחשף? האם האמת תתגלה?

כדי לדעת מה התשובה יש לקרוא את הספר המקסים הזה. מאחר שהוא כתוב כמעין ספר מתח, אי אפשר כמובן להסגיר שום דבר נוסף. רק לגלות שהסיפור כולו מתנהל בעיירה קטנה באנגליה. שכל ההתרחשויות נמסרות מנקודות מבט שונות, כל פעם של דמות אחרת, שתי ילדות, גברים ונשים, כולם שכנים ברחוב אחד בעיירה באנגליה. העלילה מתפתחת לאורך שני צירי זמן. האחד נמשך כחודש, במהלך קיץ לוהט אחד בשנת 1976, והאחר נסוג לאחור, והוא מתרחש ב1967, “השנה שבה שלח הנשיא ג’ונסון אלפי חיילים נוספים למוות בווייטנאם. השנה שבה סין ייצרה פצצת מימן וישראל יצאה למלחמה בת שישה ימים.” כל הפרטים מצטרפים זה לזה בחלקים קטנים, כמו במעשה טלאים, והחלק האחרון מעניק לכל המתווה צורה ברורה, משכנעת ומפתיעה מאוד.

כל אחת מפיסות הטלאים הללו יפה להפליא כשלעצמה, והשלם המתקבל עולה על סך כל חלקיו. הרומן מספר על חיי קהילה, מעלותיהם וסכנותיהם, ועל יכולתם או כישלונם של אנשים לקבל את מי ששונה מהם. בהקשר זה, אחד החלקים הפחות מוצלחים ברומן, כזה שנראה כאילו ייבאו אותו מתוך שמיכת טלאים אחרת, ולכן אינו משתבץ היטב בתמונה הכוללת, הוא זה שבו השכנים חושפים את הגזענות שלהם כלפי משפחה של הודים שעוברים לגור ברחוב שלהם. זהו סיפור קטן בתוך הסיפור הכולל, והוא נראה מגמתי ומאולץ קמעא. אפשר היה להשמיטו, וחסרונו לא היה מורגש.

כל קטעי הסיפור האחרים, הדמויות, היחסים ביניהן, מצוקותיהן הפרטיות, העלילה הנרקמת, מושכים את הלב ומשכנעים.

גם קורות חייה של הסופרת, כפי שהם נחשפים בבלוג שלה, מרתקים.  הצרה עם עזים וכבשים הוא ספרה הראשון. הוא נכתב אחרי שהשתתפה בסדנאות כתיבה ושיתפה את יצירותיה בבלוג הנושא את שמה: JOANNACANNON. בחלק ה”אודות” שבבלוג מתארת קנון כיצד נפלטה ממערכת החינוך כשהייתה בת 15, עבדה במשך שנים כ”ברמנית, כלבנית ומומחית לשליחויות פיצה”, עד שהחליטה בגיל שלושים שהיא רוצה להיות פסיכיאטרית, ולכן חזרה אל ספסל הלימודים, השלימה את בחינות הבגרות שלה, התקבלה לאוניברסיטה, הוכשרה לרפואה  והתמחתה בתחום שעליו החליטה מלכתחילה.

הצרה עם עזים וכבשים ראה אור באנגלית, בכריכה קשה, בינואר 2016,   וכבר זכה לביקורות מצוינות. כך למשל נכתב בגארדיאן כי הפרק הראשון בספר הוא “אחד הטובים, התוססים והמשעשעים ביותר שקראתי זה יובלות”.

בעברית הצרה עם עזים וכבשים מוגש בתרגומו המצוין של שי סנדיק, שהוצאת הספרים הקטנה שלו ניצלה מאבדון בעזרתה של “תמיכת המונים” והצטרפותה של דורית תמיר שחברה אל סנדיק כדי ליצור ביחד שותפות מו”לית.

יופיו של המקור משתקף בכל עמוד, בעברית הצלולה והמדויקת של המתרגם. הנה כמה דוגמאות אקראיות: “הערב מיתן את השמש וקרני הזהב שטפו את הסלון. הן צבעו את המזנון בגוון עשיר וכהה של ברנדי ונטמנו בין קפלי הווילונות”; “עמוד עשן מיתמר אל השמים. והוא מתמוסס בשחור הלילה, שוליו הלוחשים נאחזים בגדת הכוכבים לפני שהם מתאיינים”; “אפילו הדברים שלא היו ורודים הזכירו גלידה, כאילו לא הרשו להם לעבור בדלת בלי התחייבות מפורשת לנושא”; “על כל ספל היה הדפס שונה – פרחי אצבעונית וחבצלת והורטֶנסיה התקוטטו ביניהם מי הפרח הצעקני מכולם”; “העשן נדד ביניהן. הוא רקם תבניות עצלות באור השמש והסתלסל לתקרה,”  ועוד כהנה וכהנה: פשוט תענוג.

אפשר לקנות אותו כאן

“מה את יודעת על חייהם של משוללי הזכויות?” שאלה בזעם מרצה במכללה שבה למדה ג’אנט וולס, מחברת הספר טירת הזכוכית, לאחר שזאת אמרה כי לדעתה “לפעמים אנשים משיגים את החיים שהם רוצים בהם.” נושא הדיון היה – הסיבות לכך שיש אנשים חסרי בית. האם, תהתה המרצה, פרופסור למדעי המדינה, שימוש בסמים הוא הגורם לתופעה, תוכניות סיוע ממשלתיות שגויות, או אולי זה קורה בשל קיצוצים בתוכניות הביטוח הלאומי ובגלל הכישלון ליצור הזדמנויות כלכליות לעניים.

הסטודנטית וולס, שנאלצה להתמודד עם זעמה של המרצה ועם המבטים הלטושים של הסטודנטים סביבה, מלמלה משהו כדי להרגיע את הרוחות. “יש משהו במה שאת אומרת,” היא אמרה. הספר שכתבה לימים מנסה לכאורה להוכיח שהמרצה שגתה לחלוטין.

למעשה, שתיהן צדקו. אין ספק שג’אנט וולס הכירה היטב את חייהם של מחוסרי הבית. כבר בעמודים הראשונים בספר היא מתארת כיצד ראתה ערב אחד את אמה מחטטת בפח זבל, מחפשת בו אוכל. כיצד התביישה באמה, וגם בה עצמה. היא כבר הייתה אז אדם מבוגר והיא הצליחה להינתק מהחיים שהועידו לה הוריה, יצרה לעצמה מציאות שונה לגמרי − בית נאה ומוסק, זוגיות שפויה, עבודה קבועה, וחשה מבוכה למראה אמה, ואשמה על כך שאינה מסוגלת לעזור לה, וגם על כך שהיא מתביישת וחוששת שמא יקשרו אותה עם עלובת החיים, דרת הרחוב.

ובכל זאת, אי אפשר להקיש מחייה, מעברה, מהטירוף הלא יאומן שבו גדלה ג’אנט וולס, ולהסיק שכל מחוסרי הבית דומים, ושאת מלוא האחריות למצבם יש להטיל עליהם בלבד.

טירת הזכוכית הוא סיפור חייה הגלוי, ללא שום הסוואות, העמדות פנים או סייגים נוסח “כל דמיון מקרי בהחלט” של המחברת ושל שתי אחיותיה ואחיה. הארבעה נולדו להורים מופרעים במידה קיצונית. אישה נרקיסיסטית. גבר שיכור ואלים. אנשים שאין קץ למוזרותם. קשה להבין איך הילדים הללו שרדו בכלל, איך נשארו בחיים (אכן, הייתה להם אחות אחת שמתה בינקותה), ואיך ייתכן ששלושה מהם הצליחו לצאת שפויים ומתפקדים מתוך הילדות שנגזרה עליהם. (בניגוד להם האחות הצעירה ביותר כנראה לא הצליחה בכך). האם משמעות הדבר שאין בעצם צורך בכל מה שידוע לנו שילדים צריכים כדי לשרוד, ללמוד, להחכים, לגדול ולהפוך לאנשים טובים ומתפקדים שמסוגלים לקשור קשרי חברות וזוגיות?

ההזנחה – בעצם זאת מילה חביבה מדי כדי לתאר את ילדותם של בני משפחת וולס – ההתעללות הקשה שעברו − מעוררת פלצות. אדישותה המוחלטת של האימא גובתה במלל פסאודו אידיאולוגי. לכל דבר היה הסבר: כשנאלצו לאכול בשר מקולקל מלא ברימות נזפה בהם שלא יתפנקו, ופשוט יוציאו את החלקים האכילים. כשביקשו מההורים רשות לסגור את החלונות בלילה, אחרי שסוטה נכנס למיטתה של ג’אנט ונגע בה, אסרו עליהם לעשות זאת “כי אוויר צח חשוב לבריאות”. בכלל, לכל ההתעללויות המזוויעות היה תמיד איזה הסבר מנומק. לקורא לא ברור איך ייתכן שדעתם לא נטרפה. האימא השיבה על שאלה דומה באחת מאמירותיה ה”פילוסופיות”: מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. הזוועות משתלשלות משיא לשיא. בכל פעם נדמה שיותר נורא מכך לא ייתכן. למשל – הנסיעה הארוכה, כמעט יממה, שבה הושיבו את הילדים בחלקה האחורי של משאית להובלת רהיטים, אסרו עליהם לדבר, כי נסיעה כזאת אינה חוקית, לא נתנו להם שום דבר לאכול, לא עצרו בדרך כדי לאפשר להם לעשות את צרכיהם, לא שמו לב שהדלת האחורית נפתחה והילדים כמעט נפלו החוצה, ואם אין די בכל זה – גם הפקידו בידי ילדה בת שמונה את השמירה על התינוקת, שבכתה במשך שעות, עד שמשום מה השתתקה. (אבל לא מתה, למרבה הפלא). מספר האירועים שבהם כל הארבעה או אחד מהם היה אמור להיהרג הוא אינסופי. ג’אנט מספרת עליהם כמו בבדיחות הדעת. כך למשל, באחת המאורות שבהן גרו כל הבית היה מחושמל. בכל פעם שרצו לגעת באיזה מכשיר, נאלצו להתעטף בשכבות מבודדות של בד. לא תמיד זה הצליח, ומדי פעם קיבלו מכות חשמל רציניות. הם נהגו לדווח זה לזה על הסכנה בענייניות, כמו על תחזית מזג האוויר. דוגמה אחרת: כשג’אנט הייתה בת שלוש היא עלתה באש, כשהכינה לעצמה נקניקיות, והסיר התהפך עליה. כשלא חיטטו בפחי זבל כדי למצוא אוכל, נהגו לאכול כל מה שהצליחו לקנות בזול, וכך למשל אכלו רק ענבים, במשך שבועות. הם חיו לצדן של חולדות ומקקים, שוב מתוך האידיאולוגיה הגורסת שלכל בעל חיים יש זכות קיום. העוולות שנחשפו להן היו אינסופיות. כך למשל, כדי ללמד את ג’אנט לשחות השליך אותה אביה לתוך בריכת גופרית, מתוך, הוא הסביר, חשיבה חינוכית מסודרת.

אכן, למרבה הפלא, היה שם גם מין חינוך. הילדים האלה למדו להיאבק בחירוף נפש, ואף עשו זאת, בשיתוף פעולה ביניהם. והייתה שם גם הרבה השכלה, כי שני ההורים, על אף מופרעותם, היו, כך אפשר להבין, רחבי אופקים ובעלי ידע רב. כל בני המשפחה הרבו לקרוא. האב נהג לאתגר את ילדיו כדי שילמדו לחשוב, לימד אותם להיות יצירתיים, הקנה להם ידע. ומה שברור ביותר מהספר, שלמרות הטינה העזה, המוצדקת, למרות הכעס האינסופי, התדהמה מעוצמות העוול, מצטיירת בספר הזה גם אהבה. היא אינה כרוכה בסליחה נוצרית או ניו-אייג’ית מעוותת. ג’אנט, וגם אחיה ואחיותיה, לא סלחו להורים ולא הבינו לרגע את התנהגותם. ובכל זאת, ולמרות הכול, נראה שהמחברת עצמה מסוגלת לתאר את כל מה שעוללו לה בלי לחוש רק שנאה ותיעוב אינסופיים. ברור גם שקסמו של האדם הייצרי, התוסס, החכם מאוד, המשיך לשבות אותה, ושלמרות כל מה שעולל היא מסוגלת לראות גם את פגיעותו. את אמה, לעומת זאת, היא מאירה באור שלילי הרבה יותר. האימא מצטיירת כאנוכית, מרוכזת בעצמה, מנותקת מהמציאות, שוגה בחלומות שווא של גדולה מדומה, אדישה לזולת באופן העמוק ביותר, מרירה ושקועה ברחמים עצמיים, אישה שלא היססה לגזול אוכל מפי ילדיה. לעומתה ג’אנט וולס חשה כי האב, למרות הכול, כן ראה אותה לפעמים באמת, ובכמה מקרים גם נרתם לעזרתה. חרף זאת, בערך העוסק בסופרת בוויקיפדיה כתוב שג’אנט וולס חיה כיום בחווה רחבת ידיים, בחברת בעלה השני ואמה.

לקראת סופו של הספר מתגלה סוד שקשה מאוד לשאת או להבין אותו. הוא שופך אור חדש ומזעזע על חיי הנוודות והעוני שהוריה של הסופרת בחרו בהם. כן, בל ספק, במקרה שלהם, זאת הייתה בחירה, לא כורח גורל. קשה להבין מדוע החליטה האם, היא בעיקר, להסב כל כך הרבה סבל, אף על פי שיכלה בקלות רבה למנוע אותו. בכל מקרה, חייה שימשו סמן דרך לבתה: לג’אנט וולס היה ברור מרגע מסוים בילדותה שהיא תעשה הכול כדי לעצב לה חיים שונים לחלוטין מאלה של אמה. והיא הצליחה.

כמה שאלות מתעוררות בעקבות קריאת הספר. ראשיתן היא התהייה כיצד ייתכן שילדים יסבלו כל כך, ושאף לא ייחלץ לעזרתם. אכן, היו כמה אנשים שהושיטו להם יד: הרופאים והאחיות בבית החולים שבו אושפזה המחברת כשהייתה בת שלוש ונשרפה (אבל איך אפשרו להוריה לחטוף אותה ולהסתלק, בלי שאף אחד יחפש אותה?). מורה אחת, שהפליאה אותה בכל פעם (כמעט תמיד) שלא היה לילדה כסף לשלם תמורת ארוחת הצהריים שלה ואמרה לה “הודיעו לי שמישהו כבר שילם”. שכן שהסכים לתת להם מים. אבל כמה מעטים וספורים הם היו. וכמה מאכזב להיווכח שהממסד רק שלח פעם אחת מישהו שתפקידו היה לבדוק מה שלומם של הילדים, שוחח קצרות עם אחת מהם, ולא שב עוד. הדעת אינה סובלת את המחשבה שכך ייתכן גם כיום, גם במקומותינו. שיש ודאי ילדים מופקרים, נתונים למרותם של הורים חסרי אחריות, פליליים, חולי נפש, אכזריים, באין מושיע.

והשאלה האחרת היא זאת שהעלתה המרצה  מהמכללה שביקשה לדעת מה גורם לאנשים להגיע למצב שהם חיים ברחוב ומלקטים אוכל מפחי אשפה. ג’אנט וולס משוכנעת, בשל היכרותה עם הוריה, שאנשים יכולים להימנע מכך, אם רק “ייקחו את עצמם בידיים”, יתחילו לעבוד, להתפרנס, לתפקד. אכן, במו ידיה הוכיחה שכך אפשר: היא שיקמה את חייה, לא בחלה בשום עבודה, לא התעצלה, ובחריצות וכישרון יצרה לעצמה מציאות שונה מזאת של הוריה.

למרבה הצער קשה לומר שבישראל בימינו די להיות חרוץ ולעבוד קשה כדי להצליח ולממש את “החלום האמריקני” על עושר והצלחה, כמו שעשתה ג’אנט וולס. לא בכדי כיכב ספרה יותר מ300 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. ג’אנט וולס מבטיחה בו שאפשר. שמי שרק רוצה באמת, ולא משנה מניין בא ומי היו הוריו, יצליח.

בישראל בעשור השני של המאה העשרים ואחת הססמה “אסור שמי שעובד 40 שעות בשבוע יהיה עני” נכונה מדי, ולא פחות מכך – מרגיזה. כי בארצנו כיום גם גורלם של החרוצים נחרץ. (דו”ח של ה-OECD ממקם את ישראל כמדינה עם שיעורי העוני הגבוהים ביותר בקרב חברות הארגון) והתופעה של מחוסרי בית − אמנם לא דיירי רחוב אלא סתם צעירים וצעירות המשועבדים למשכנתה במקרים המעטים, או, ברוב המקרים, לשכר דירה שמחסל את חייהם ואינו מאפשר להם לגור אי פעם בבית משלהם − היא תופעה נפוצה מדי. בישראל כיום עבודה אינה מבטיחה הצלחה. גם משפחות לא מעטות שבהן שני בני הזוג עובדים קשה נמצאות מתחת לקו העוני. ויש ילדים רעבים.

גבר יפה תואר, אחד הנאים ביותר שנראו כאן, ירד בשנת 1927 מהאונייה אל החוף של נמל יפו. “אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה…” כך תיאר אותו לימים המשורר חיים גורי. פניו המסותתות של האיש, מצחו הרחב, פיו המחוטב, ואולי גם המסתורין שאפפו אותו, פראותו המרוסנת והליריות שידע להביע, הפילו קסם על נשים.

הוא נולד בשם אברהם פפליקר-שטרן, אבל המציא את עצמו מחדש, וקרא לעצמו אלכסנדר פן. על החיים שקדמו להגעתו לארץ ישראל נהג לספר סיפורים מרתקים. הוא נולד, כך אמר, בסיביר, על חוף ים הקרח הצפוני. אמו מתה כשהיה בן שנתיים  ומי שגידל אותו היה סבו, אציל שוודי, שהיה ממונה על הפלך ועל תחנה לציד כלבי-ים ודגים, מהם הפיקו שומן ועורות. הסבא נהג לקחת אותו אתו במסעותיו, והילד דיבר בשפת המקום, צ’וקצ’ית. כשנאלץ להתרחק ממנו נהג הסבא להפקיד עליו כלב סן ברנרד ששמר עליו בנאמנות, עד כדי כך שיום אחד כששב, מצא דוב מת ואת הכלב גוהר מעל התינוק ומגן עליו.

כשמלאו לו עשר, סיפר פן, פצע דוב לבן את סבו, וזה הספיק עוד לתפור למענו נעלי בד חדשות, כתב על פתק את שמו וכתובתו של אביו היהודי של הילד, ושילח אותו לדרכו, לבדו, למצוא את האב. פן נדד במרחבים המושלגים, מרחק של אלפי קילומטרים, בחברת כלבים שחיממו אותו, הצטרף לחבורה של ילדי הפקר, למד להילחם על חייו, לגנוב, לקבץ נדבות. את אביו מצא בסופו של דבר. בביתו של האב התוודע לשירתו של לרמונטוב, ואז החל לכתוב בעצמו.

המשורר מאיאקובסקי, שעמו התיידד, שיבח את שיריו, אבל הקריירה של פן כמשורר רוסי הסתיימה כשהסתבך בהרפתקה ששינתה את חייו: הוא נקלע לתוך חבורה של צעירים יהודים ונאסר בשל פעילותם הציונית, אף על פי שהייתה רחוקה ממנו מאוד, ולא באמת עניינה אותו. כשברח מהכלא נאלץ להימלט מברית המועצות (בדומה לנסיבות שהביאו לכאן גם את מניה שוחט, שגם היא לא הייתה כלל ציונית בבואה, אלא, כמוהו, קומוניסטית אדוקה). “אם אני נאשם בציונות וכך רוצים לכפות עלי משהו, אין מה לעשות. פלשתינה? שיהיה פלשתינה!” אמר.

פן לא ידע עברית לפני בואו לישראל, והנה חלפו רק שנתיים לפני שכתב את השיר הזה:

עֲדַיִן – לֹא!

הַשֶֶּּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי.
אַדְמַת פּּתִּי – צַבָּר וָחוֹל.
אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי:
אֵינִי יָכוֹל!

אֵינִי יָכוֹל אֶת נַאֲקוֹ שֶׁל אֹח,
אֶת הַשָּׁרָב אֲשֶׁר אַפּוֹ חָרָה,
אֶת הַחַיִּים עַל חֹד הַחוֹח –
לִקְרֹא מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה.

טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,
אֲבָל אֵינִי יָכוֹל… עֲדַיִן – לֹא!

צעיר בן עשרים ושלוש שגדל בערבות השלג והקרח של סיביר − על פי עדות בתו סינילגה (פרוש שמה “בת שלגים”) הוא נהג עד אחרית ימיו למלא את נעליו בגזרי עיתונים כדי לשמור על חום הרגליים – מי שמילות ההזיה האחרונות שאמר על ערש דווי היו “והשלג עמוק עמוק… לבן לבן… הנה הקרחונים! זוז מפה – תימחץ! סבא! הדובים הלבנים,” − פונה בשירו אל הארץ הגיהנומית שנקלע אליה בלי שום כוונה או תכנון, ומסביר לה “בגלוי” שפשוט אינו יכול לשאת אותה. את חומה הצולה. את מדקרות הקוצים הבלתי נמנעים, הנלווים אל מתיקותו הדלה של פרי הצבר; את הצלילים הצורמים את אוזניו: “נאקו של אח” − איזה צירוף מרהיב, שבו משחיל המשורר ברמיזה נאקה של הגמל עם הקול שמשמיע עוף הלילה הנפוץ באזורנו. הוא מתעב את האילוץ לחיות “על חוד החוח”, את הכורח המתמיד להיאבק, לבלוע חול, להיצלות, לסבול.

ועם זאת – יש בו, בשיר הזה, גם נימה מפתה של מאהב שיודע להבליע הבטחה, גם כשהוא מסרב. ” עֲדַיִן – לֹא!” הוא מקפיד לצעוק באוזני הארץ הזאת, שדורשת ממנו לראות בה “מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה”, בשם איזה “טֵרוּף עַתִּיק” – יהדותו, ההיסטוריה היוקדת בו, כמעט בניגוד לרצונו. אכן, הוא צועק באוזניה שאינו יכול לאהוב אותה, שכל מה שיש לה להציע לו מעורר בו כעס, רצון להתנצח, לחשוף את פגמיה הבלתי אפשריים, להוכיח לה שאינה ראויה לו. ובכל זאת במילות הסיום יש, כאמור, גם הבטחה סמויה: ה”לא” הוא רק עדיין, רק בינתיים, והוא מלווה בסימן קריאה!

היכולת הלשונית הזאת של מי שזה מקרוב בא, שליטתו בצלילים ובמילים המתחרזות בטבעיות גמורה – אֹח/חוֹח, חָרָה/ מְכוֹרָה, מעוררת השתאות. בארבע מילים “אַדְמַת פּּתִּי – צַבָּר וָחוֹל” הוא מביע בדייקנות מופלאה את הרעב. את העמל הבלתי נסבל. את החיים הקשים מדי, בארץ תובענית שמצפה ממנו לא רק שיעבוד בה ואותה, אלא שגם יחוש כלפיה אהבה שהיא מעין טירוף לא הגיוני, שבאה מהמעמקים, מקדמת דנא, ממקומות לא מובנים שאי אפשר בעצם להיאבק בהם ולהתנגד להם. הוא עצמו כבר יודע שיתמסר לה, אבל לא יעשה זאת בלי לזעוק, למחות, לזעום, עליה בעיקר, אבל גם על עצמו – כי הגיע אליה וכי במוקדם או במאוחר ייכנע.

גם בחייו האישיים, בקשריו עם נשים היה אלכסנדר פן מאהב סוער, מפתה, וגם פוגע מאוד, בוגדני ומאכזב. סיפור הקשר שלו עם חנה רובינא, הגברת הראשונה של תיאטרון הבימה, הכה גלים ביישוב היהודי של אותם ימים. כשהתאהבו הייתה רובינא רווקה ומבוגרת ממנו בשמונה עשרה שנים, והוא היה נשוי לבלה דון, מי שהייתה בעברם ברוסיה אהובתו של אחד מחבריו.

בביוגרפיה שכתבה חגית הלפרין על חייו של אלכסנדר פן תיארה החוקרת את מה שאירע: בלה דון התחננה באוזני פן שלא ייסע עם “הבימה” לסיבוב הופעות בעמק הירדן, אבל הוא לא שעה להפצרותיה. בבית לא היה אוכל ובלה יצאה עם התינוק בעגלה לחפש אוכל. היא הרימה צנון שמצאה בחול והאכילה את התינוק, שהיה אז בן שנה וחצי. הפעוט לקה בדלקת מעיים. הרופאה סירבה לטפל בו, כי לאם לא היה כסף לשלם תמורת הטיפול והתינוק מת בדרך לבית החולים. היא קברה את הילד בלי להודיע לפן, ולאחר כארבע שנות נישואים חזרה אל בית אמה ביחד עם זרובבלה, בתם הבכורה.

גם הרומן עם רובינא לא נמשך זמן רב, אם כי השניים נשארו מיודדים. בבית החולים שבו ילדה רובינא את בתם המשותפת, אילנה רובינא, הכיר פן את מי שהייתה אשתו השנייה, אחות בשם רחל, אמה של סינילגה, שטיפלה בו עד מותו מסיבוכי מחלת הסוכרת.

לנשים שבחייו כתב שירים שמהם אפשר להיווכח עד כמה היה מודע לבוגדנותו:  “לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ לֹא אֲנִי / אֶל בֹּאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ”, כתב לאחת מהן, ומפיה של אחרת כתב: “כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת, / אֲבָל זְכוֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת. / אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית – אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת, / רָק אוֹתָה אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת…” כמי שמשוכנע באהבתה אליו, ועוד פנה ואמר: “הָיָה אוֹ לֹא הָיָה יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה / לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ.”

וארץ ישראל – היא כבשה את לבו, כפי שידע שיקרה. רק שנה אחרי שכתב את השיר “עדיין לא”, כתב פן שיר שנקרא “ובכל זאת…” שהסתיים במילים: וְאָז, בִּבְלִי-דַּעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל: / “בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…”

על המצבה שעל קברו נחרטו המילים “אֲדָמָה אַדְמָתִי רְחוּמָה עַד מוֹתִי”, הלקוחות מהשורה הראשונה של שירו “על גבעות שיך אבריק”.
את אחד משיריו האחרונים חתם כך: “שָׁלוֹם לָכֶם / דֶּרֶךְ. / דֶּגֶל. / חֹפֶשׁ. / אָהֲבָה. / שָׁלוֹם מְאֹד מוֹלֶדֶת.”

כשהוצאה לאור מחליטה להוציא מהדורה מחודשת של ספר שראה אור לפני זמן רב, צריכה להיות לכך סיבה כבדת משקל. בעם עובד החליטו לעשות זאת עם ספרו הראשון של יצחק בן נר, האיש משם. אומר מיד: הם צדקו בהחלטתם.

הספר הצנום הזה, 155 עמודים אורכו, למעשה יותר נובלה מרומן, מרתק גם כיום, כמעט חמישים שנה אחרי שהופיע לראשונה, ואולי אפילו יותר.

סיפור העלילה פשוט אך מפתיע: חייל יהודי קטוע יד שהשתחרר זה לא כבר משירותו בצבא הבריטי, נוסע ברכבת מקהיר בחזרה לארץ ישראל. המדינה טרם הוקמה. הבריטים עדיין לא עזבו את הארץ. מלחמת העצמאות תפרוץ בעוד זמן לא רב. מרבית הנוסעים האחרים  הם פליטים ערבים, אין לו מושג מניין סולקו ולאן פניהם מועדות. את עליבותם מתאר המספר בתחושה של רתיעה ואפילו גועל. אבל אחד הנוסעים שונה מהם: הוא לבוש בבגדים מהודרים, וניכר שהוא אדם משכיל. בין השניים מתחילה להתגלגל  שיחה ומסתבר שאכן האיש, מישל סאראג’ הוא רופא שרכש את השכלתו במערב.

נסיעתה של הרכבת נבלמת בפתאומיות: מסתבר שלא תוכל להגיע ליעדה, כי הוכרזה ההקמה של מדינת ישראל ובבת אחת נוצרו גבולות חוסמים וחוצצים שעד לפני כמה שעות לא התקיימו. (למי שנולדה לתוך מדינת ישראל קשה לדמיין את הימים שבהם נהגו אנשים לנסוע מדמשק או מקהיר ישירות לתל אביב, אבל כבר שמעתי סיפורים על כך שאנשים נהגו לקנות גלידה בארץ ישראל ולשוב אתה הביתה, אל אחת הערים שבארצות השכנות, והיא עדיין קפואה…)

המספר מוצא את עצמו “תקוע” בעיירה מדברית שכוחת אל, בפאתי מצרים. את השליטה בגורלו הוא מפקיר כשהוא מאבד את ההכרה בגלל כאבי הגדם של ידו הקטועה. שותפו לנסיעה, הרופא המצרי, מציל את חייו ומעניק לו מחסה בבית הוריה של ארוסתו.

מכאן מתחיל בעצם הסיפור, הפורש את תיאור הימים שבהם שוהההמספר בבית מארחיו מאונס. הם מקיימים את הצו המזרחי הנטוע עמוק בלבבות:  הכנסת אורחים. גם אם האורח הוא יהודי שנקלע לבית אויביו.

ממקום שהייתו עד המספר לתחילתה של המלחמה הממשמשת ובאה. והוא נאלץ לחוות הכול מבין שורותיהם של אויבי ארצו. הוא רואה את ההכנות של הצבא המצרי, את החיילים וכלי הנשק המתקבצים על הגבול, ושומע את דברי ההתפארות של מי שהצילו את חייו, אבל אינם מסתירים את טינתם כלפיו וכלפי כל מה שהוא מייצג.

אז מה בעצם הם רואים באיש? המספר הוא אמנם חייל יהודי משוחרר, אבל בדידותו המרה זועקת לשמים. את הסיפור שהוא פורש בפני הקורא – ובעצם פונה אליו כבן שיח – הוא מספר, כך ברור, בדיעבד, לאחר מעשה. לפיכך ברור שהצליח להינצל מהנסיבות שנקלע אליהן – מעין שבוי בתנאים משופרים. תלישותו המוחלטת, הניתוק שלו מהמציאות, הספקנות שלו באשר לרגשות הפטריוטיים שהוא אמור לחוש, הם בעצם לבו של הרומן.

מארחיו של האורח מאונס רואים בו בלי ספק אויב שמייצג את כל מה שמכעיס אותם ביהודים שהגיעו לארץ ישראל כזרים לא קרואים. אם אין בו שום רגש אמיתי של נאמנות למולדת, אם הוא נווד בלבו – כמו כל היהודים, כך סוברים מארחיו – מדוע בכלל קמה המדינה? מדוע גורשו הפליטים הערביים?

“העולם אינו יכול לשאת נבואות קשות ונביאי אחרית. אולי לכן אתם שנואים וזרים בכל מקום, שלא בצדק, כמובן, ונמלטים כל הזמן. לא בית, לא מולדת, לא אומץ לקום להגן על עצמכם, גם לא תקווה,” אומר לו מישל סאראג’ ביהירות של מי שבטוח שהצד שלו עתיד לנצח במלחמה. וגם המספר אומר לעצמו: “זהו מצב היסטורי מוכר: יהודים מפוחדים נודדים חסרי בית, חסרי עתיד, ועליהם רק משא עברם.”

בימים הראשונים משתדל הרופא לנהוג בהגינות וברוחב לב. כך למשל הוא מסרב לשוחח עם המספר על המלחמה המתחוללת: “‘אם אספר לך שבני עמי הכו את בני עמך, תצטער ואולי גם תתהה אם אני לא מתענג על ניצחון בני עמי. ואם יהיו החדשות הפוכות,’ המשיך, ‘אצטער אני, אתאבל ואחפש בעיניך את ברק השמחה. שמע, אינני רוצה לפגוע בידידות בינינו.”

אבל דינה של הידידות הזאת נחרץ, כפי שמסתבר ממה שקורה בהמשך. המספר אינו מפרט, אבל אין ספק שגם הוא, לא רק הערבים שפגש ברכבת, פליט. האם הוא ניצול שואה? אין לדעת, אבל החשד עולה: יש רגע אחד שבו הוא נזכר בחלחלה ברכבות ההן שראה באירופה. ואם לא הוא עצמו, הרי ודאי שאיבד שם את כל בני משפחתו. הוא שב וחוזר ומדגיש שאין נפש חיה בעולם המחכה לו: “לא משפחה, לא יקירים, לא רכוש, לא עתיד,” אבל לא מספר מדוע וכיצד איבד את כולם. איך נעשה בודד כל כך.

היחסים הנרקמים בין המספר לבני המשפחה המארחת אותו מעוררים תהיות. האם ביקש הסופר לנקוט עמדה ולהראות לנו בהתנהגותו של הגיבור שלו, שהוא בעת ובעונה אחת קורבן אבל גם אדם כפוי טובה שמנצל לרעה את מארחיו, את גזלנותם של היהודים?

איש אינו יוצא “נקי” מהמפגש הזה שנוצר בין אויבים. אלה וגם אלה חושפים בעצמם צדדים אפלים, ומפתיעים, בדברים שהם אומרים וגם במעשיהם המחפירים, הלא צפויים.

ברגעים מסוימים נזכרתי בסיפור “האויב” של פרל באק. גם שם מגלה רופא נאמנות לשבועת היפוקרטס. הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. רופא יפני מוצא על חוף הים הסמוך לביתו פצוע אמריקני. ביחד עם אשתו הוא מחליט להציל את חייו של האויב, חרף התיעוב שהוא חש כלפיו, ולמרות הסכנה הנשקפת לו עצמו, מפני המשרתים שעלולים להסגיר אותו כבוגד. בסיפור “האויב” הנדיבות האנושית גוברת על כל הרגשות האחרים. לא כך בסיפור שלפנינו.

כאן אנחנו עדים לדעות קדומות ששני הצדדים לוקים בהן, וגם המפגש מקרוב לא מעמעם אותן. הנה כך חושב המספר על הסובבים אותו: על האיש שהציל אותו הוא אומר “כגבר מזרחי רקק סאראג’ ליד חלוני”. בשני מקרים שונים הוא מתאר ערבים במילים דומות: את האחד מכנה “השד השחום השקרן”, ואת האחר “שד קטן מבוהל”. ועוד הוא שואל את עצמו על האחר: “האין זה אותו פחד מושרש מהשררה, פחד שעובר אצל הערבים מדור לדור?” (היה רגע שבו תהיתי אם הדעות הקדומות אינן משותפות גם לסופר עצמו: כשהסתבר שהרופא הערבי המשכיל הוא אמנם ערבי, אבל בניגוד לאחרים, הוא נוצרי…).

גם הדמויות הערביות לוקות בדעות קדומות: “‘ידידי, המטרה אולי אינה מושלמת,’ ענה סאראג’ ועדיין עמד בפישוק רגליים וידיו מתוחות לאחור, ‘אך גרוע ממנה להיות עם חסר מטרה! אין גרוע יותר מאנשים חסרי כיוון, אנשים ששום תחושה של גורל משותף לא מאחדת אותם,” ואחת מבנות המשפחה המארחת אומרת לו: “אתם היהודים, אין לכם שום קשר אמתי לארץ ההיא או לכל ארץ אחרת שאתם יושבים בה,” וגם: “אתה מסתובב בינינו בהבעה מתנשאת של אחד שכבר ניצח אותנו ואת המסורת והתרבות שלנו, אבל אין לזה שחר!”

מרתק להבין ש”האיש משם” (מניין? מארץ ישראל? מאירופה האבודה? ממצרים? הוא אינו שייך באמת בשום מקום), נכתב עוד לפני מלחמת ששת הימים. הוא שולח אותנו עמוק לתוך המציאות שקדמה להקמת המדינה, ועושה זאת מזווית ראייה מקורית ומעניינת מאוד. המספר חרד לקיומה של המדינה החדשה שקמה “ברחבי הארץ הקטנה, כה קרובה וכה רחוקה”,  חושב על הקרבות הקשים הניטשים בה, ומספר כך: “אולי חששתי מהרע מהכול. חרדה כרסמה את בשרי מבפנים, לא האמנתי שבכוחה של האומה הקטנה, שזה עתה באה לעולם לקול רעמי תותחים, לעמוד על נפשה, חסרת אונים, מול כל צבאות הערבים, שלעולם לא ישלימו עם קיומה ביניהם.”

ועם זאת, השאלה אם ניצחונה של מדינת ישראל (ועמו גם הצלתו של “האיש משם”) מצדיק את הציונות ונותן לה תוקף מוסרי, נשארת לדעתי בספר הזה פתוחה.

“אז מי האימא האמיתית שלך?” שאלה אחת הצופות בתום ההקרנה, שהתקיימה בספרייה הציבורית בקריית אונו.

השאלה הייתה בעצם מיותרת: הסרט שזה עתה הסתיים, כבר ענה עליה לכל אורכו. אבל סיוון, שהתיישבה זה עתה מול הקהל, השיבה בחיוך: “שתיהן,” היא אמרה. “בזכותן, בזכות זה שהן קיבלו זו את זו, אני לא צריכה לבחור.”

“אסירת תודה” הוא סרט תיעודי המספר על חייה של סיוון תמרי. כשהייתה בת חמש ואמה נשלחה למאסר ממושך בכלא, בגין שימוש בסמים וכייסות – הכספים שגנבה נועדו למימון הסמים − הועברה סיוון מביתה שבירושלים למשפחה אומנת בקיבוץ שדה אליהו.

סיפורה הוא סיפור של נדיבות אנושית שמעלה על הדעת את המשפט, מהיפים ביותר שיש: “המדליק נר מנר – זה נהנה וזה אינו חסר” (מתוך מדרש רבה לספר במדבר): ככל שרבים הנרות הנוטלים זה מזה, האור רק מתעצם וגובר, ולמרבה הפלא והשמחה, הנתינה אינה גורעת מאומה מאורו של הנותן.

את הסרט, ששודר בערוץ 10, אפשר לראות במלואו, הנה הוא:

אבל חווית המפגש עם סיוון, הדברים שסיפרה, נוכחותה הכובשת, האהבה הרבה שהיא מביעה כלפי משפחת האומנה, ההורים שאימצו אותה אל לבם, האחים והאחיות, ובה בעת גם כלפי האימא שילדה אותה, היא חוויה יוצאת דופן.

אי אפשר שלא לשים לב לשוני העצום בין משפחת המוצא למשפחה המאמצת. דווקא השוני הזה, הסבירה סיוון בדברים שאמרה אחרי ההקרנה, עזרו לה, במידה רבה, להתאקלם בביתה החדש. ועם זאת, את המשפחה המקורית, את דרכיה וסגנונה, היא זכרה היטב. “איך הרגשת כשראית את המנהגים שלהם?” שאלו אותה בקהל והיא חייכה שוב: “שם גדלתי עד גיל חמש. שום דבר לא היה זר לי.”  הכול שלה: המשפחה הייקית, הדתית, והאימא האסירה לשעבר. הדיבור השקט, והצעקות שכולן רגש חשוף, האיפוק והקולניות. כי, זאת יש להבין, מכל צד הורעפה עליה אהבה. “לא הייתי קלה,” היא מסבירה. “בדקתי גבולות. כי אם האימא שילדה אותי נטשה אותי, איך יכולתי לדעת שגם המשפחה הזאת לא תעזוב אותי?”

בדיעבד היא הבינה שגם האם היולדת בעצם לא נטשה. היא ויתרה עליה, כך רואה זאת סיוון, כמעשה של נדיבות שלא תיאמן: מאחר שידעה שלעולם לא תוכל להעניק לבתה את מה שיכולה משפחת האומנה להעניק, החליטה לשחרר אותה אל חיים טובים יותר. התוצאה מדבר בעד עצמה: במפגש, כמו גם בסרט, אפשר היה לראות אישה צעירה, יפהפייה, מלאת כוחות ואהבה.

אכן, אהבה היא המילה החזקה ביותר שאפשר היה לצאת אתה מהמפגש הזה: סיוון אוהבת את האימא שילדה אותה. היא זוכרת שעד גיל חמש, כשעברה למשפחה המאמצת, הייתה אמה טובה אליה. בישלה. טיפלה. אכן, בין לבין היו לה נפילות. אבל בסך הכול היא זוכרת אימא אוהבת. סיוון אוהבת את ההורים ממשפחת האומנה. את האחים, שמהרגע הראשון קיבלו אותה כשווה בין שווים. עד כדי כך שאחד האחים הסביר להורים כי אם סיוון הילדה מרשה לעצמה לריב ולכעוס, סימן שהיא מרגישה שייכת, ואהובה.

ואז סיפרה סיוון כיצד הגיעה אל המשפחה האומנת: אמה, שיכלה לסרב להצעתה של העובדת הסוציאלית, החליטה לחשוב על טובת הילדה, ולא על עצמה. העובדת הסוציאלית, “המלאך שלי”, כפי שסיוון מכנה אותה, הייתה בעצמה ילדה מאומצת, שידעה איך אימוץ יכול להציל חיים. וגם האב במשפחת האומנה היה יתום שאומץ, והחליט להחזיר טובה כנגד הטובה שהצילה את חייו. להעניק אור מאורו.

האדם היחיד שעליו סיוון כועסת הוא סבה, אבי אמה, שהתעלל בבני משפחתו, ושהיא תולה בו את האשמה להתדרדרותה של האם לסמים ולפשע. גם הוא, אגב, היה קורבן להתעללות במשפחה, ובכל זאת קשה לסלוח לו על מה שעולל וחולל במעשיו.

אבל מעגל האלימות נקטע. הנדיבות והטוב ניצחו הפעם. סיוון המקסימה מלאת כוחות נפש ויכולת עשייה, מפיצה את האור בסרטה ובדבריה, ואין לי ספק שתמשיך לעשות זאת גם בעתיד, בכל דרך שתמצא לה.

ביציאה מאולם הקולנוע לא התאפקתי ופניתי אל (כל) מי שהיה בקהל − שני זוגות שמראם העיד עליהם שהם ודאי כבר בגיל שבו יכולים להיות להם נכדים בוגרים – “נהניתם?” שאלתי.

“ליא קניג משחקת נהדר,” השיבה אחת. האחרים משכו בכתפיים ואחד מהם גם נד בראשו. “העלילה לא אמינה,” הוא מלמל.

אכן.

הסרט “קמטי צחוק” מיועד בלי ספק לקהל הרגיל שפוקד כיום את אולמות הקולנוע: אנשים מבוגרים, ואפילו מבוגרים מאוד. הצעירים עסוקים בטיפול בילדיהם הקטנים ובדרך כלל מורידים סרטים מהרשת וצופים בהם בבית. כמעט שאי אפשר לפגוש בהם בהקרנות פומביות. באופן טבעי נפוצים לאחרונה סרטי קולנוע רבים שפונים אל הקהל הצפוי להם, כאלה שעוסקים בזִקנה, בבעיותיה ולעתים גם לרגע קט בשמחותיה (“אהבה”, “הרחק ממנה”, “הרולד ומוד”, “אודות שמידט”, “איריס וג’ון”, “לצוד פילים” הישראלי ועוד רבים אחרים).

“קמטי צחוק” מתכוון לספר על נושא שאמור להיות נוגע ללב: יחסים בין נכדים לסביהם. על מה שקורה כשהאהבה והמסירות מדלגות על דור אחד: בתם של בני זוג זקנים מנוכרת ואדישה לרגשותיהם ולגורלם, ואילו בתה, נכדתם, קרובה אליהם, מטפלת בהם ודואגת לרווחתם.

הבעיה היא שאין בסרט אפילו סצנה אחת אמינה. נדמה שהתסריטאי לא החליט אם כוונתו ליצור קומדיה, יצירה סוריאליסטית, או סיפור אנושי ודרמה נוגעת ללב. כסוריאליזם העלילה ריאליסטית מדי. כקומדיה – שום דבר לא מצחיק. אדרבא, המאמצים לשעשע מופגנים ומסורבלים כל כך, שאפשר רק להשפיל מבט במבוכה. הדוגמאות רבות. למשל – הסצנה שבה הזקנה, בגילומה של ליא קניג, “מגלה” פתאום את החיים הטובים של הצעירים וחוזרת רכובה על אופנוע של צעיר שמסיע אותה לאחר שהסתלקה לדבריה לטייל בחוף הים, והיא מנסה להתלוצץ עם נכדתה – כשאנחנו היינו צעירים גברים עישנו מקטרת, כיום מעשנים מבקבוק שבור. מצחיק? לא ממש.

גם כשהסרט מנסה להיות “דרמה נוגעת ללב” הוא מביך. שום דבר לא מתקבל על הדעת. הדמויות מגוחכות, הדיאלוגים מופרכים. קשה לבחור את הסצנה הכי לא משכנעת, הן רבות מספור, אבל הנה אחת מהן: בחסכונותיה המעטים קונה הצעירה להוריה כרטיס טיסה לאמריקה הדרומית. היא מספרת על כך לאביה, שמגיע למקום העבודה שלה במונית שלו, ומעל גג המונית מספר לבת שהאישה היושבת בפנים היא אהובתו, ושאמה של הצעירה מסרבת לשכב אתו, כי הוא כבר לא מושך אותה. למרות זאת האימא, בגילומה של אפרת לביא, מגיעה לשדה התעופה ומשם היא מטלפנת לבעלה המבושש להגיע. הבת מגיעה במקומו ומודיעה לאמה שהאב לא יגיע, כי החליט לעזוב אותה. הפתעה. משיכת כתף. חיבוק. חיוך. האימא יוצאת לדרכה. מי יכול להאמין לכל זה?  או לכך שהסבתא מתחילה פתאום, אחרי שבעלה נפטר, ללמד בלט? או שהסבאלא באמת מת, אלא רק נקבר “בכאילו”, כדי לרמות את “אלמנתו”? ושהם נפגשים בכל זאת שוב בבית החולים שבו כביכול מרפאים אותו (או לא)? ושבני הזוג מזמינים צלם שיסריט את התאבדותם המשותפת? ושהסבא שורף את בגדיו בתוך מתקן של גריל בשר, בנוכחות הנכדה, ומגלה לה אתתוכניתם להתאבד ביחד? ושהנכדה לוקחת את הסבתא לגור כשותפה בדירה של צעיר שמחזר אחריה, ושהצעיר חותם על חוזה השכירות עם הסבתא בלי שהוא יודע את מי הוא אמור להכניס לדירה, משוכנע שהחברה שלו מביאה אליו איזו שוודית צעירה? שום דבר, פשוט כלום, לא ייתכן ולא הגיוני. מביך, כבר אמרתי?

יש לסרט הזה מטרה חשובה עיקרית, כך נראה: להפגין את כישרון המשחק של ליא קניג. זוהי מטרה נאה כשלעצמה, אבל הטקסטים המטופשים והעלילה המגוחכת אינם עושים עם קניג חסד. היא משחקת תפקיד כפוי טובה, אף על פי שהוא אמור לאפשר לה לחשוף את יכולתה לעבור מעצבות ודכדוך, מזִקנה דעוכה ללבלוב תוסס. אז כן, הבגדים משתנים, וגם האיפור, זקיפות הקומה חוזרת, והשחקנית הוותיקה הזאת מראה לנו שהיא יודעת לחייך, לרקוד, להאיר פנים. אבל כל הכישרון אובד בבליל המקושקש וסר הטעם.

אני מאחלת לליא קניג שתזכה בקרוב לשחק בסרט שיאפשר לה להפגין באמת את כישרונה הלא מבוטל.

הרופא שבדק אותנו, כן, מתי, כן, ד”ר שאול טשרניחובסקי, רופא בתי הספר של תל אביב שבא לבדוק אותנו במרפאת בית הספר כשהייתי בכיתה ב’.

כבר ידעתי שטשרניחובסקי הוא משורר כמו ביאליק. הוא היה מקומט ומצומצם, קטן, עם השפם הגדול שהחום-שחור שלו כבר הלבין, והבלורית עם הגלים המתולתלים שגם היא הלבינה, לא כמו בתמונה הרוסית-גברית הידועה, שהכרתי אחר כך מספר השירים שלו, ולא כמו בשירים האליליים מלאי האון שלמדנו בתיכון. שנה אחרי זה מת. אבל קרנו ממנו חביבות וסמכות של רופאים, ומה שנבע מהידיעה שהוא המשורר שאול טשרניחובסקי, גם אם בכיתה ב’ עוד לא הכרתי שירים שלו ולא ידעתי עליו כלום, וגם קונדסות עליזה עם השפם וקמטי הצחוק בעיניים.

הוא אמר לי, במבטא רוסי, שזכרו יפתיע אותי שנים אחר כך נוכח העברית הרעננה של השירים, להוריד את החולצה והגופייה, ובדק לי את החזה בסטטוסקופ, פרצופו עם השפם קרוב, עם ריח חום-גוף זר מבוגר קרוב, די נעים, דפק באצבע על עצם החזה שלי כמו שדופקים על דלת − אמור יבוא! נו, יש אורח, אושפיז! ומהו אושפיז? אתה ודאי אינך יודע מה אושפיז?

דווקא ידעתי, בטח מהפסוקים של אבא בסוכות, וגם אמרתי, אושפיזין לסוכה, והוא היה מרוצה מאוד, פססס… תלמיד חכם! במבטא אשכנזי, תלמיד חוכם!

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר חומר החיים (והם רבים!) עומד המספר מול דלתה הסגורה של חנות הכובעים של הוריו. הוא מציץ פנימה, מביט בכל המראות המוכרים: הכובעים לסוגיהם, המגהץ המיוחד, השולחן לתפירת סרטי הכובעים, ארון הקסקטים, נצנוץ הזכוכית. הוא דופק על התריס באצבע, כמו שדופקים על דלת. ואז באגרוף. קורא, “אבא, אמא”, בעצם לא ממש קורא, יותר – “אומר בקול נמוך”, כנראה בעצם לוחש, ושוב “אבא – ” ואז “משתהה להקשיב, בהטיית אוזן, אל התריס כמו של רופא אל חזה פציינט, לשקט שיש בו רק שרידי הדהוד ורחש עומק וקול מכוניות נוסעות ברחוב.” הדלת אינה נפתחת, אבא אינו מופיע. התמונה המצטיירת היא של ילד שהגיע אל החנות של הוריו והם משום מה אינם פותחים בפניו את הדלת. אבל אז מגיעה ההפתעה: “כל הזמן הזה אני כמובן יודע שהם אינם שם, הם מתו לפני שנים.” וכך מובעים ומובאים לעינינו הגעגועים. הכמיהה אל מה שהיה ולא ישוב. העצב על האובדן, ועמו − האהבה שממשיכה להתקיים, גם כשהאהובים אינם עוד.

ההתערבבות הזאת, בין ילד למבוגר, בין מי שמתהלך עדיין על פני האדמה  ובין אלה שכבר מזמן עברו מהעולם, בין חיים ומוות, היא עיקרו של הספר.

עשרים ותשעה קטעים, רשימות שמתעדות רגעים, הרהורים, זיכרונות, יש בו, בחומר החיים, אשר כשמו כן הוא: מנסה, ומצליח, למצוא את החומר שממנו עשויים החיים: אהבה, משפחה, הערגה אל מה שהיה ואיננו – אפילו לבני הדורות הקודמים שלא יכול היה להכירם – וגם אל מה שקיים, למשל אל הילדים שהמספר כמו מבקש להתמזג בהם מרוב אהבה ומסירות: “זאת ההזדמנות שלך לטעות ביניכם לרגע אחד של שכחה עצמית,” הוא אומר לעצמו, ובכל זאת גם זוכר “את ההפרדה הגמורה” שיש בינו לבין הילד, ומתנחם, “כי מן הראוי שיושם לב” לכך שהם “מחוברים זה לזה, יד ביד”. לא רק את ידו של הילד הקט מבקש המספר לאחוז. הוא רוצה “לתפוס, להחזיק תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים הנשפכים בין האצבעות.” הכול מתואר מקרוב מאוד, חודר אל נבכי הקיום, מוצא את כל הפרטים, אפילו את הקטנים ביותר, מביט בהם כמו מתחת לזכוכית מגדלת, כמעט אפילו כמו במיקרוסקופ, ומתעד אותם.

ברשימה הפותחת את הספר, “חמור שוכב לצד הכביש” מתוארת גסיסה. אין ספק  שהמספר היה עד לה, בילדותו, והוא זוכר היטב כל ניע ראש וכל תנועה קלה של החיה האובדת. ואז, בסופו של התיאור, הוא זועק: “החמור הזה הוא לא אני. הוא קריאה: לא! אל נא!”

“אני מספר על החמור כדי שתכחישו אותי”, במילים הללו מסתיימת הרשימה שהיא הצהרת כוונות: אני אשתף אתכם בכל מיני סוגים של ייסורים שהייתי עד להם, כדי שתעזרו לי להרחיקם ממני. אולי ביחד נצליח לגבור על הכישלון הבלתי נסבל, הסופי, של המוות.

גם בקטע השני בספר, “תל אביב, קיץ 1942: העכבר” יש מוות של חיה: תיאור מדוקדק, מדהים, אכזרי לאין שיעור, ועם זאת מפעים בראייה הכה מפורטת שלו, של עכבר שנתפס במלכודת, ושל ההתעללות שהוא עובר. קשה להינתק מהקריאה, וקשה להמשיך בה. יכולתו של המספר לראות את מגוון הרגשות של העכבר, לעקוב אחרי התהליך העובר עליו, ניסיונותיו ההרואיים להיאחז בחיים, האימה, התקווה, הייאוש, מעוררת השתאות. הכותב מתעקש שלא לוותר לעצמו ולנו, להביא בפנינו כל הרף עין וכל רסיס של רגש והתרחשות. כמעט הייתי אומרת שהכתוב מעורר את הפחד והחמלה, שהם, על פי אריסטו, הפילוסוף היווני מהמאה הרביעית לפנה”ס, מרכיביו של הקתרזיס: תחושת המירוק, ההזדככות או הטיהור שמתעוררת בשיאו של מפגש אמנותי עם טרגדיה.

אבל, כאמור, יש בספר הזה לא רק מוות ואכזריות מפחידה. הוא גם שופע אהבה: של המספר אל אחותו, אל הוריו – אביו במיוחד – ואל שלושת ילדיו. הם זוכים לרשימות שמקרבות אותנו אליהם, אל תמימותם, מקוריות מחשבתם, אל היופי של אישיותם. כך למשל, ברשימה מקסימה, משכנעת ונוגעת ללב, מנסה המספר – ובלי ספק גם מצליח − לחדור אל תודעתה של התינוקת שלו בהיותה בת כמה ימים בלבד, לראות את המציאות מבעד לעיניה. ולהבדיל, הוא מתאר גם כיצד הוא מגיע במחשבותיו במהלך התפילות של יום כיפור אל כל הדורות שקדמו לו ומעניק להם את המקום הראוי להם לדעתו, כדי להנציח את עצם העובדה שהתקיימו פעם בשרשרת המונה בשלביה הרחוקים כמה מיליוני בני אדם, שאת כולם הוא מנסה להזכיר לעצמו…

יצחק לבני הילד לא החמיץ דקויות, ויצחק לבני המבוגר, המספר, לא שכח אותן. הנה, למשל, תיאור האופן שבו המורה לכימיה הסביר פעם, לפני עשרות שנים, מה ההבדל בין תערובת לתרכובת. “‘תערובת,’ זוננשטיין אמר, מושך נשימה קולנית באפו, כמו כדי לייצב דרך זה אל מצחו את הסולידיות של ההסבר, ‘היא ערבוב של חומרים שונים, כשכל אחד מהם שומר על תכונותיו הכימיות והפיזיקליות. ואילו לתרכובת, כן?’ – גם ה’כן’ נועד לייצוב ההסבר במצחו, ודרך זה גם בנו, בהאצלה כזאת, כמו העברת שכבת אוויר סולידי ממצחו למצחינו בלי שתזוז בדרך.”

גם את הוריו הוא מתאר. את האופן שבו שרו, דיברו, נעו. וכן, אפילו מה חשו וחשבו. אם הוא יכול להיכנס לעורה של תינוקת בת כמה ימים, או, להבדיל, לזה של שועלים כסופים שסירבו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולהימלט מחווה שבה גידלו אותם כדי ליטול מהם בסופו של דבר את חייהם ואת פרוותם, מדוע לא לזה של אמו ואביו?

ברשימותיו הוא אינו מהסס לגעת גם בכיעור, בצואה, בנזלת. אפילו ג’וק מזדמן זוכה לתשומת לבו, כי “הוא של החנות…” בדמיונו הוא מגיע אל מתחת למצבה החותמת את קבר אביו, אל האבנים שיונחו עליו עצמו בבוא יומו, ואל כל הגופות הממלאות את האדמה על פני כדור הארץ, שורות לבנות ומפחידות של גולגולת ושלדים. עלי להודות שעל אף ההומור יכולתי לוותר על חלק מהתיאורים הללו, למשל – על איך אביו עושה את צרכיו ומה בדיוק הוא מרגיש באותם רגעים, או על הנפיחה שנפח דוד בן גוריון בנוכחות אביו שנקלע לבית השימוש בבית ברנר והופתע לגלות את ראש הממשלה עומד ומשתין לצדו. “אבי היה נדהם ונבוך מאוד,” מעיד לבני, אבל הוא עצמו, כך נראה, אינו מהסס לחדור עמוק אל תוך כל פרטי האירוע, וממצה אותם עד תום. חרף ההסתייגות יש להודות שהוא עושה זאת בחן ממזרי ובהומור.

אלאונורה לב, סופרת מעניינת בפני עצמה, בחרה את הסיפורים, ערכה אותם ואף הוסיפה אחרית דבר. אפשר לראות דמיון מסוים בין ספרה סוג מסוים של יתמות, המפליג אל זיכרונות ילדותה בפולין, ובין ספרו של לבני. אלאונורה לב נולדה שנים אחדות אחרי תום מלחמת העולם השנייה, אבל זיכרונותיה כמו שזורים במה שקרה על אדמות הארץ שבה נולדה, ממנה ברחה עם משפחתה ואליה נסעה לביקור. יצחק לבני חוגג את מוצאו, מצטט בחדווה את שפת היידיש שבה דיבר אביו, את “הארשת היידישית הזאת של בן הדור הזה ממזרח אירופה”. הוא יודע מה היה עולה בגורלו אלמלא גילה אביו תושייה ונחרצות והחליט, במעשה שנראה אז מחוסר כל הגיון מעשי, לנוס מפולין כבר בשנת 1934. אלמלא כן, מבהיר לבני, הוא עצמו היה בלי ספק נרצח כמו הילדים היהודים האחרים בגטו לודז’ שנשלחו אל מותם, לבקשתו של חיים רומקובסקי, שאת דבריו לבני מצטט: “אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם,” כדי להציל אחרים.

אין תֵּמַהּ בכך שמי שאלה זיכרונותיו מהילדות החלופית שיכלה להיות לו, עסוק כל כך במוות וכמו נאבק בו באמצעות מילותיו: “על ידי כתיבתו […] מפיג אותו.” בספר הזה הוא עושה זאת גם למען קוראיו.

הכול התחיל בכך ששני הצופים התכליתיים וחדורי המשימה נכנסו לשירות VOD  כדי לצפות סוף סוף בסדרה (המורטת עצבים אך הכרחית!) “מגש הכסף”. בדרכם אל המגש המייאש (שבו, כאמור, חובה לצפות!), הופיעה לעיניהם השקופית המבדחת-משהו, המציעה “קטסטרופה חינם”, ועוד מבטיחה בלי היסוס שאותה קטסטרופה כבר “בדרך אליך”.

מי יוותר על קטסטרופה, שמגיעה מאליה ובחינם? במיוחד אחרי שנקראו דברי הלל ושבח של מבקר טלוויזיה שנוהג בדרך כלל לקטול בלשונו המושחזת את מרבית התוכניות שצפה בהן? “סדרה בריטית מעולה” אשר “ממציאה את הקומדיה הרומנטית מחדש”, כך כתב עליה, ועורר, כמובן, סקרנות וציפיות.

שהתבדו כולן, נודה כבר עכשיו, למרבה הצער והאכזבה.

מרכיביה של הסדרה אכן מבטיחים גדולות ונצורות. קודם כל – זוהי הפקה בריטית (בשילוב עם רשת אמזון). הסיפור שהיא מגוללת מסקרן: מורה אירית, שרון נוריס (בגילומה של שרון הוגן), פוגשת פרסומאי אמריקני, רוב מוריס (השחקן רוב דילייני), שבא ללונדון בענייני עסקים. עוד באותו ערב הם מגיעים לחדרו שבבית המלון, מבלים את רוב זמנם במיטה, ונפרדים כידידים לאחר שבוע, כשרוב חוזר לארצות הברית. הקשר מתחדש ורוב חוזר ללונדון כששרון מודיעה לו שהרתה ללדת.

הפרק הראשון בסדרה, שאותה כתבו שני השחקנים הראשיים, אכן מעורר רצון להמשיך ולצפות. הדיאלוגים בהחלט שנונים ומבדחים. הנה דוגמה אחת קטנה: כששרון מודיעה לרוב “אני בהריון,” והוא מגיב בתדהמה: “אני לא מבין”, היא משיבה: “שכבנו בערך עשרים וחמש פעמים בשבוע אחד, ואתה השתמשת בקונדום אולי פעמיים…”  דןוגמה אחרת: כשהוא מציע לה נישואים, אף על פי שהם כמעט זרים, הוא מספר לה על מחקר שקרא, לפיו הרבה פחות זוגות שנישאו בשידוך, בלי להכיר זה את זה לפני כן, מתגרשים, והיא שואלת – “כי הם מסתיימים בהתאבדות?”

הבעיה מתחילה כבר בפרק השני. אז כבר מתעוררת תחושה שזו מין בדיחה, או אנקדוטה, שנמתחת הרבה מעבר ליכולתה להתגמש. מה שהיה חביב נעשה מייגע, ומה שנראה אמיתי מפסיק לשכנע. כל הדמויות המקיפות את שרון ורוב הן, כמובן, קריקטורות, אבל ההגזמות שבאמצעותן מייצגים אותן בכלל לא מצחיקות. הנה למשל זוג החברים של שרון. הבעל, כך מסתבר, מתעב את אשתו. הוא “מתחיל” עם רוב – אהה, אז הוא בעצם גיי? זה מה שאמור להצחיק אותנו? אבל לא, כי פתאום, מחוץ לכל הקשר מובן, הוא מתגאה באוזני רוב באופן שבו שמח לזיין את אשתו “על השולחן במטבח”. ואשתו, מה קורה אתה? מצד אחד היא מעצבנת את שרון, כי היא אמורה להיות מושלמת, ומצד שני רואים אותה חושפת רק נזקקוּת, פגיעות ואומללות. היא נעלבת, היא מתרברבת, ושום דבר שהיא אומרת לא משכנע. או החברה האחרת של שרון, שמגיעה במיוחד מאירלנד כדי לשמש שושבינה בחתונה. ההתפתלויות שלה, ההעוויות, הבדיחות התפלות, אמורות לשעשע? הן אפילו לא מרגיזות, אלא רק משעממות. גם החברים של רוב יותר פתטיים מאשר מצחיקים, והם ודאי לא מרגשים (וגם לא אמורים להיות). אנחנו אמורים להזדהות רק עם שרון ורוב, אבל גם הם, יש לציין, די מעצבנים. ולא משכנעים! שרשרת התקלות שבהן הם נתקלים – מצב רפואי מדאיג, טרום סרטני, חשש מכך שהתינוק שייוולד ילקה בתסמונת דאון, רופאים מוזרים, הורים בלתי נסבלים – כל אלה לא מתרוממים לדרגה שבה אפשר לחוש אמפתיה כלפי הדמויות, ומצד שני גם אינם משעשעים בשום צורה. הכול מוגזם ומלאכותי. שרון נשכבת על הרצפה בסופרמרקט כשמגיעה אליה תוצאה של בדיקה חשובה, טבעת האירוסין מתגלגלת לתוך שלולית של שתן, החברים המשונים של רוב גוררים אותו למועדון חשפנות, החשפנית שמכירה אחד מהם מנהלת אתו שיחה חשאית, תוך כדי הריקוד האינטימי – כל אלה לא פעלו על שני הצופים המשועממים. אפילו לא הרגעים הקצרים שמתרחשים בבית הספר שבו שרון מלמדת. שום דבר שם לא אמיתי. למשל, כשרוב מגיע בפעם הראשונה כדי לפגוש את שרון, הוא משוחח ליד שער בית הספר עם תלמידיה, ילדים כבני שמונה, שמעבירים אותו מעין “תחקיר”: מי אתה? מה אתה בשביל המורה שלנו? ואז מבשרים לו, ומפתיעים אותו, שהיא בהריון. לכאורה – סצנה חמודה. ילדים שבישירותם התמימה מציגים בפניו אמיתות מרגשות. אבל, שואלת הצופה המפוכחת: מניין בעצם הילדים האלה יודעים (בשלב כה מוקדם, עדיין לא רואים מאומה), שהמורה שלהם הרה ללדת? מישהו יכול להאמין שזה ייתכן, סביר או הגיוני? או סצנה אחרת, מתוך שיעור שהמורה שרון מלמדת את אותם ילדים, ומספרת להם על מצור מלחמתי כלשהו, שבו אנשים נאלצו לאכול גוויות, ומוסיפה הערה שאמורה כנראה לבדח את מישהו: תארו לעצמכם, היא אומרת לבני השמונה, שהייתם צריכים לבחור איזו גווייה לחפור מהקבר כדי לאכול אותה, של סבא או של סבתא. סליחה? זה מה שמורה מספרת לילדים בכיתה ב’ או ג’? ואנחנו אמורים להאמין שהדיבורים המופרכים הללו אפשריים? ועוד לצחוק מהם?

ומה עם המריבות התכופות המתלקחות כל הזמן בין בני הזוג, הנדנודים וההצקות של שרון. ומה עם התהפוכות האמורות לטלטל אותנו בהשתאות ולעורר את השאלה: יתחתנו או לא? יחיו באושר, יילדו את בנם ויגדלו אותו ביחד, או ייפרדו? כל אלה, אפשר להודות, סתם עצבנו, ודי התישו, את שני הצופים, שחרף כל אלה הגיעו עד סופו של הפרק האחרון של העונה הראשונה.

נשאלת, אם כן, השאלה – מדוע? מדוע לא לכבות את הטלוויזיה ולפנות לעיסוקים מבטיחים (ומקיימים) יותר?

שני הצופים היגעים התמידו מן הסתם בצפייה בשל הצורך שהיה בהם לגשר על הפער הלא מובן בין השבחים שהועתרו על הסדרה, לבין השיממון שהטילה בהם. באתר של חברת HOT מצוטטים מבקרים שכתבו על קטסטרופה שהיא “הקומדיה הרומנטית שחיכינו לה”; שהיא “נס טלוויזיוני” ושהיא “מופלאה וזוהרת, מצחיקה להפליא ומלהיבה”, לא פחות.

הפער נשאר בעינו. על העונה השנייה בלי ספק נוותר. ובינתיים כנראה שאין בררה, אלא להישען על הממרה הנבונה האומרת כי “על טעם ועל ריח אין מה להתווכח”…