"היינו יכולים להיות מעצמת־על איתנה ולכפות את רצוננו על מדינות רבות" אמר ב־1991 משתתף, שמו לא הוזכר, בספרה של סבטלנה אלכסייביץ'. אותו דובר ביקש ממנה במפגיע שתשמור על האנונימיות שלו, שכן רק זמן קצר לפני השיחה אתה עוד נמנה עם המנגנון השולט בקרמלין. 

אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות ב־2015, פיתחה סוגה ייחודית, השוכנת בשטח האפור שבין כתיבה ספרותית לכתיבה עיתונאית: בכל אחד מספריה ראיינה עשרות רבות של אנשים, שאת דבריהם תיעדה כמעט כפי שהם, בלי שום מעורבות שלה, למעט הערות ביניים קצרות כמו "היא שותקת", או, לכל היותר, "הוא מראה לי מחברת שבתוכה רשם ציטוטים מתוך החיבורים של הקלסיקונים המרקסיסטים. אני מעתיקה לי ציטוט אחד מתוך כתבי לנין…" וכן הלאה. 

 על שניים מספרים אחרים שלה, הפנים הלא נשיות של המלחמה, שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1985 ועסק בתרומתן של נשים לוחמות במלחמת העולם השנייה ועל הניצולים האחרונים, ההיסטוריה המדוברת של ילדים במלחמת העולם השנייה שיצא לאור לראשונה ברוסית ב־1993, כתבתי בעבר.

לאחרונה ראה אור בעברית הספר שלפנינו. הוא הופיע לראשונה ברוסית ב־2013. יש לזכור אם כן כי אינו משקף את העמדות השוררות כיום ברוסיה, כי הוא כבר כבן עשר.

עם זאת, אפשר ללמוד ממנו רבות על הלכי רוח עמוקים מאוד שממשיכים כנראה להתקיים ברוסיה, ויכולים אולי להסביר את המניעים לכמה מההתרחשויות העכשוויות, ליתר דיוק – למלחמה על אוקראינה – ואת מקורותיהם בנפש הרוסית.

אלכסייביץ' מתמקדת בספר בדברים השונים והמגוונים שאמרו לה מרואייניה זמן קצר אחרי שברית המועצות קרסה והתפרקה. מה חשו? איך דיברו?

אמנם הדעות שהביעו אינן הומוגניות, אבל הרוח הכללית העולה מהמונולוגים המצוטטים בספר היא של אובדן, צער ואכזבה על התפוררותה של ברית המועצות. איך ייתכן שכך איבדו את האימפריה? איך יכול להיות שירדו מנכסיהם? 

קשה לקלוט שגם שנים רבות אחרי שסטלין, העריץ המחריד, גדול הרוצחים שחיו במאה ה־20 (והתחרות על המקום הראשון לא הייתה פשוטה), האיש שטבח בעשרות מיליונים, לא רק אויבים מחוץ, אלא גם מיליונים רבים מבני ארצו, העריץ שהנהיג פולחן אישיות מבעית, זוכה עדיין בהערצתם של רבים!

מי שקרא ספרים מתקופת שלטונו, למשל את תקוות השיר, ספרה המופלא של נדייז'דה מנדלשטם, שמתאר בפרוטרוט את ההתנכלות, ההתעללות, ובסופו של דבר – הרצח של בעלה, המשורר אוסיפ מנדלשטם ("אם מוציאים להורג בגלל שירים, סימן שיש להם עוצמה"), לא ישכח לעולם את שלל הזוועות המתוארות בו, את הרדיפות, הטרור, האימה, ובכל זאת – מספרה של אלכסייביץ' אפשר להיווכח שרבים התגעגעו לאותם זמנים.

פשוט בלתי נתפש!

ובעצם – מבהיר כנראה את סוד כוחו של פוטין כיום. 

"הערגה לצאר היא במנטליות שלנו, בתת־מודע שלנו. בגנים," אומר אחד הדוברים שאלכסייביץ' מצטטת בספרה, "כולם זקוקים לצאר. באיוואן גרוֹזְנִי, המכונה באירופה איוואן האיום, שהטביע את עריה של רוסיה בנהרות של דם והובס במלחמת ליבוניה, נזכרים ביראת כבוד."

"אנו זקוקים לצבא גדול וחזק, תראו על איזה שטחים אנחנו חולשים! אנחנו גובלים בחצי עולם. מביאים אותנו בחשבון כל עוד אנחנו חזקים. אם ניחלש שום 'מחשבה חדשה' לא תשכנע אף אחד." (כשקראתי את הדברים הללו נזכרתי בספרו של פרופ' דוד פסיג, 2048, שבו הוא מסביר את הרציונל העומד מאחורי ההתקפה הרוסית על אוקראינה. הספר, שראה אור ב־2010, חוזה כמעט במדויק את מה שמתרחש כעת, ומנתח את הסיבות או ליתר דיוק, את המניעים של פוטין). 

רבים מהדוברים בספרה של אלכסייביץ' כועסים על אובדן האידיאלים שליווה את התמוטטות האימפריה שלהם. מאוכזבים מהחומרנות שהפכה לערך. "אנחנו חיים בעידן שפל. ריק. הכול קורס תחת תלי הסמרטוטים והווידיאוטייפים. איפה המדינה הגדולה? אם יקרה משהו, היום כבר לא ננצח אף אחד, וגאגרין לא ימריא לחלל."

על קריסתה של ברית המועצות הם אומרים שהמדינה הסובייטית הייתה "מקור לגאווה". אבל אז "בבת אחת לא נותר מזה כלום. כלום! הם התעוררו בבוקר, הביטו בחלון וראו דגל זר מתנוסס מעליהם. הם במדינה זרה. הם זרים."

בהקשר זה מעניין להיזכר בספר העיון המרתק של מאשה גסן The Future is History שראה אור באנגלית ב־2018. גסן מסבירה בו איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה, וברומן המרתק לא פחות של אחיה, קית' גסן, A Terrible Country, שמתאר בפרוזה את מציאות החיים במוסקבה ב־2008, את השתלטות הקפיטליזם על החברה הרוסית, את האלימות הסמויה והגלויה, ואת הפערים המזעזעים בין עשירים מאוד – אוליגרכים! – לבין שאר האוכלוסיה, שירדה ברובה מנכסיה המעטים, כל אלה כשבע עשרה שנים אחרי הראיונות שערכה סבטלנה אלכסייביץ' עם רוסים מאוכזבים, שאפילו לא ידעו עדיין עד לאן יתדרדרו החיים בארצם. 

ועם זאת, נראה שכאשר הם מדברים על הימים הטובים, ימי סטלין (!), שבהם "אהבנו, אהבנו עד בלי די את מולדתנו הטובה מכולן!" הם נוסטלגיים. ובעיני ההגדרה הנכונה ביותר לנוסטליה היא – געגועים אל מה שלא היה באמת במציאות.

הם מספרים על המטבחים בדירות הקטנטנות שבהם נהגו להתכנס, לשתות ולהתווכח עד שעות הלילה המאוחרות, ואז לקום בבוקר לעמל יומם, אפופים בתחושה של משמעות.

איך הם "שוכחים" את התורים האינסופיים ללחם, או לכל מוצר אחר? את הקושי העצום שהיה בברית המועצות למצוא אוכל, לבוש, כל דבר שהוא. שהרי בברית המועצות לא השתמשו במושג "לקנות". המילה הייתה – "להשיג". 

כשברית המועצות קרסה הכרתי ישראלים שהתחילו לקבל שיחות טלפון מקרובי משפחה שלא פגשו עשרות שנים, ואלה הציפו אותם עם רשימת בקשות: תשלחו לי נעלי עקב אדומות. תשלחו לי ג'ינס, במידה זאת וזאת… 

כשהחלו להגיע העולים החדשים של תחילת שנות ה־90 אני זוכרת היטב את ההשתוממות שלהם: בני זוג שרק לפני יומיים או שלושה היגרו לישראל ראו אותי פותחת את המקפיא בביתי כדי להוציא ממנו משהו, ונשנקו מרוב התפעמות: "כמה אוכל! אילו אריזות יפות!" 

כשישראלית אחת חזרה פעם הביתה ביחד עם חברתה, תיירת מברית המועצות לשעבר, ונאנחה: "אין מה לאכול…" ואז ארגנה בכמה דקות ארוחת צהריים מתוך השקיות שבמקפיא, אמרה לה חברתה בהשתוממות: "אצלנו כשאומרים שאין מה לאכול, אין מה לאכול!"

אבל "החופש התגלה כתחייתו של הרעיון הבורגני", אומר אחד המשתתפים בספרה של אלכסייביץ'. "הרעיון שזכה ברוסיה לבוז מאז ומעולם. חופש הצרכנות, הוד רוממותה, רוממות האופל."

ואולי הכי נורא, הכי יכול להסביר את המלחמה באוקראינה, הוא הציטוט: "מה ערכם של חיי אדם בעיני מי שמותם של מיליונים הוא זיכרון חי בשבילו?"

מלחמת העולם השנייה, סטלין ורציחותיו, שוב אינם "זיכרון חי" לבני הדור הנוכחי. אבל ייתכן שמשהו נטבע ונחתם אצלם בדי־אן־איי. משהו שמאפשר, ואפילו מצדיק, את הזוועה שמתרחשת שוב, ממש בימים אלה, על סף דלתם. 

"אנחנו אנשי מלחמה," אומר אחד המרואיינים. "תמיד נלחמנו או התכוננו למלחמה הבאה. מעולם לא חיינו אחרת. ומכאן הפסיכולוגיה 'המלחמתית'. גם חיי שלום אצלנו דמו לשגרה צבאית. התופים הכתיבו את הקצב, הדגל התנוסס אל על… הלב הלם בחוזקה… בני האדם לא הבחינו בעבדותם ואולי אפילו אהבו אותה." 

אללי.

יש צורך להסביר מדוע הדברים האלה מפחידים אותי שבעתיים?

תרגמה מרוסית: פולינה ברוקמן