ספר השירים השני של אורית פוטשניק, "פיזיקאית, משוררת, מתרגמת ועורכת שירים", ככתוב בדש הספר, הוא בעת ובעונה אחת גם ממושטר וגם פרוע.
החזות הממושטרת נובעת מהענותה הקפדנית – לרוב, לא תמיד – של פוטשניק לכתיבה קלאסית, כזאת שמצייתת למשקל קבוע ולחריזה. חלק מהשירים כתובים כסונטות: שיר שיש בו ארבע־עשרה שורות עם חריזה קבועה (פוטשניק בחרה במבנה של הסונטה הפטררקית, שבה סכימת החריזה שונה מזו שבסונטה השייקספירית), ויש בספר גם כמה וילאנלים – צורה מוקפדת מאוד שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות – חמישה בתים שבכל אחד מהם שלוש שורות ובית אחד, האחרון, שבו ארבע שורות. החריזה של כל אחד מחמשת הבתים הראשונים בווינלאנל אחידה (א-ב-א) ויש בשיר גם שני רפרנים, שורות שלמות החוזרות על עצמן במתכונת קבועה.
מתעורר אם כך הרושם שסגנון הכתיבה הנובע מהצייתנות הברורה לצורה יהיה מאופק ואולי אפילו מנומס, אבל, כאמור, בתוך המסגרת הנוקשה פוטשניק מרשה לעצמה להתפרע ממש.
רוב השירים בקובץ, אך לא כולם, מוקדשים לאהבת נשים. באחד היפים שבהם "אקטאון", משחזרת פוטשניק את הרגע שבו, כשהייתה בת חמש, חשה שמראה של אישה עירומה במלתחה שבבריכה מפלח את נפשה: "הייתי בת חמש והסתתרתי בכניסה / פגע בי חץ, איני ילדה, אני יצור אחר / רגלי כשלו כשלהקת כלבים פראית שוסתה / בי מתוכי, ולא נותר אלא להסתתר".
אבל לפני שמגיעים אל השיר הזה עוברים את קודמיו, שכרונולוגית מתארים רגעים מאוחרים יותר בחייה של הדוברת. והם כולם אמיצים ונועזים מאוד. פוטשניק אינה מהססת לכתוב על מה שלא מקובל למצוא בשירה: הדם הנשי הניגר: "נפלטנו מזירת הפשע למקלחת, / כי לא נותרה ברירה, למים הקרים. / הדם נשטף מעל גופנו אל מתחת / לרצפה לצינורות הנפערים", ואפילו – "דחפתי כבר טמפון, וזה לא יעצור / את הדימום שלך מבין רגלי, אבוד לי." (החריזה בשיר מרהיבה: "אבוד לי", למשל מתחרז עם "סרט הוליוודי" – אני מאוד אוהבת חריזה כזאת, לכאורה לא מדויקת, אבל משכנעת, מוזיקלית ומתנגנת, והדמיון בין הצלילים השונים־לכאורה מפתיע ומרגש).
דם, כמו גם נוזלי גוף אחרים, מופיע ברבים מהשירים – זיעה, "דבש מבין רגליך", "המפל השוצף של מרוץ גזרתך / הרכות המשכרת, המתק חשוף". הם מפורשים, ויש בהם לא רק תשוקה סוערת, אלא גם מפחי נפש, ייסורים, ערגה לא ממומשת "תשוקת זכוכית חדה, לוהטת וחותכת", "למרות שלא אגע בך לעולם / שפתייך בוערות אל תוך עורי".
פוטשניק מתארת בנקודות נפרדות שאפשר לחבר אותן את הדרך שעברה בתהליך הגילוי העצמי. כך למשל אחרי השיר "אקטאון" מופיע "סטרייטית": תיאור התאהבותה הבלתי אפשרית, כנערה, שנתקלת, לראשונה, בחוסר התוחלת ובאובדן התקווה: היא מאוהבת בחברתה הטובה, אבל: "חזרנו אל ביתך, ועל המדרגות / הרגשתי את גופך הולך ומתקשח. / גופך, שעד עכשיו הרשה לי לקוות, / הפך צונן, נוקשה, וכמו מוכת ירח / גמאתי בריצה את כל המדרגות". אילו ייסורים!
בדרכה אל היכולת לממש אהבה נשית היא גם נקלעת – מרצון – למשגל עם זוג גברים, בשיר "ניו יורק" מתוך המחזור "שלוש ערים": "הייתם חברים טובים, רציתם רק אותי", אבל "ברווח בין שניכם רק פחד קר ניצת". השיר מחורז, מהודק, ממושקל, אבל פראי בתוכנו, ואנחנו חשים עם הדוברת את אותו "מבט גברי דוקר וקר" אשר "סקר את השלל" ואז "הפך בי וחדר, יוקד וחד ואז חדל", והיא לא מהססת לנקוב במילה המפורשת, כאב: "וכאבי הוטל לצד גופך שכבר נבל". כמה ייסורים!
פוטשניק אינה מהססת להיות מפורשת ואפילו "חוץ ספרותית", או סוג של ארס-פואטית.
כך למשל כשהיא מספרת בשיר "כולם מתחשבנים עם אמא" כיצד אמה מגיעה לבקר ושואלת "יצא כבר הו?", ומשחזרת את רגעי המבוכה: "היא אומרת: קראתי את השירים החדשים שלך", ומה שבא בעקבות השאלה: "אנחנו שותקות. / מישהי מושיטה יד / אל השלט. יש חדשות"…
וכך ב"ווילאנל יום שישי", שבו היא קובלת, ספק בהיתול, ספק בצער, על התעלמותם של מוספי הספרות משיריה:
עָבַר עוֹד יוֹם שִׁשִּׁי וּבַמּוּסָף
אֵין אַף מִלָּה, אֵין זֵכֶר לְבִקֹּרֶת.
הֵם לֹא רָאוּ אוֹתִי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.
בִּצְלִיל אִוְשַׁת דִּפְדּוּף זֶה שׁוּב נֶחְשַׂף,
אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁמִּישֶׁהוּ יִזְכֹּר אֶת
סִפְרִי שֶׁאֵין לוֹ זֵכֶר בַּמּוּסָף.
וְשׁוּב דְּקִירָה, עֶלְבּוֹן קָטָן נִצְרָב.
עוֹד יוֹם שִׁשִּׁי, זוֹ בִּשְׁבִילִי מָסֹרֶת
הֵם לֹא קוֹרְאִים אוֹתִי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.
עֵינַי סוֹקְרוֹת עוֹד מְבַקֵּר שֶׁעָף
עַל הֲגִיגִים שֶׁל אֵיזֶה בֶּן תִּשְׁחֹרֶת
תּוֹרָן שֶׁשּׁוּב מַלְהִיט אֶת הַמּוּסָף.
בַּהַשָּׁקוֹת אֲנִי עָלֶה נִדָּף,
תּוֹעָה בַּמְּבוֹכִים שֶׁל הַכַּוֶּרֶת.
הֵם לֹא שָׂמִים עָלַי – שׁוֹמְרֵי הַסַּף.
אֲנִי לֹא אֶחֱצֶה כְּבָר אֶת הָרַף,
בְּעֵינֵיהֶם אֲנִי לֹא מְשׁוֹרֶרֶת.
קְמֵלָה כָּל יוֹם שִׁשִּׁי מוּל הַמּוּסָף,
צְמֵאָה לְאַהֲבַת שׁוֹמְרֵי הַסַּף.
השיר הוא ממש "הרמה להנחתה", והוא מעורר מיד רצון להגיב אליו, לנחם, להבין, להבחין. הבלוג "סופרת ספרים" איננו אמנם אחד מהמוספים הספרותיים שכולנו, כל הכותבות והכותבים, מייחלים להתייחסותם, אבל הנה, אורית, ממקומי הצנוע כאן, קראתי את שירייך וראיתי אותך בהם. היטבת לעשות.