"שמואל בס הוא משורר צנוע ואת זאת צריך להגיד ברבים לשבחו", כתב מבקר הספרות של העיתון "דואר היום" בחודש פברואר, 1927. עוד הוסיף המבקר וכתב על בס כי "אינו מרעיש עולמות ומרקיע שחקים כיתר משוררינו הצעירים. סיסמתו היא – הדרגה מתונה […]  בשירי ש' בס יש אולי מהטון היותר שקט ומרגיע…"

תשעים ושתיים שנים חלפו מאז אותה ביקורת, שנכתבה על הספר אדם, ספרו הראשון של בס, שהמבקר של אותם ימים התענג מאוד על קריאתו.

באותה שנה ראה אור גם ספר השירים לילדים שכתב בס, וממנו נותר בזיכרון עד היום שיר אחד קצר, רק שבע שורות אורכו, וזאת כנראה גם משום שהולחן בידיו של עמנואל עמירן (פוגצ'וב), ונהפך לפזמון שמלווה מאז ועד עתה את ילדי הגנים, בפרוס השנה החדשה. הנה מילות השיר "שנה חדשה":

הַקַּיִץ עָבַר, הַחֹם הַגָּדוֹל,
שָׁנָה חֲדָשָׁה בָּאָה לַכֹּל.

רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, נוֹדְדוֹת צִפֳּרִים,
הוֹלְכִים וּבָאִים הַיָּמִים הַקָּרִים.
הַבִּיטוּ וּרְאוּ, קָטֹנְתִּי אֶתְמוֹל,
הַקַּיִץ עָבַר – וַאֲנִי כְּבָר גָּדוֹל.

שָׁנָה חֲדָשָׁה הִתְחִילָה הַיּוֹם.

שמואל בס, שהיה גם מורה ולא רק משורר, נולד באוקראינה, ועלה לארץ ישראל ב-1905, בהיותו בן שש. אביו היה מורה לעברית ופעיל ציוני עוד שם, באודסה. אולי מכיוון שגדל בישראל, הצליח בס ללכוד בשירו הקצר את מהות הסתיו הארץ ישראלי: הציפורים הנודדות, החום של הקיץ שהולך ומתפוגג, הציפייה לבואו של החורף – "הַיָּמִים הַקָּרִים". ומה עוד קורה בסתיו? ילדים עולים כיתה. הקטנים הולכים לגן של בוגרים, וילדי בית הספר חשים במובהק כי אתמול עוד היו קטנים ומעתה כל אחד מהם "כְּבָר גָּדוֹל".

גם עמנואל עמירן-פּוּגָצ'וֹב, מלחינו של השיר, שהצליח ללכוד בלחן שלו את הנימה המהורהרת של מילות השיר, הגיע לארץ ישראל ממזרח אירופה. הוא היה יליד ורשה להורים ילידי אוקראינה, וגם אביו היה מורה לעברית. "התנ"ך ונוף הארץ הם הרקע האמיתי לזמרת הארץ", אמר עמירן בריאיון לעיתון "מעריב" במארס 1963.

שני היוצרים הללו, שלא נולדו בישראל, היטיבו לבטא ביצירתם המשותפת את האווירה האופפת את ימי ראש השנה בישראל. אפשר אולי לומר אפילו שבשיר שלהם לא רק ביטאו את החג, אלא למעשה יצרו אותו בתודעה הקולקטיבית. שכן כל מי שהיה אי פעם בגן ישראלי, כילד או כהורה, מכיר כנראה את השיר, והוא מזדמזם בתודעתו כל שנה בבוא הסתיו, לקראת ראש השנה ותחילת שנת הלימודים החדשה.

שיר אחר שמלווה את כולנו כפס הקול של השנה החדשה הוא "שנה טובה" שאת מילותיו כתב לוין קיפניס, ונחום נרדי הלחין. הנהו:

שָׁנָה הָלְכָה, שָׁנָה בָּאָה
אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה
שָׁנָה טוֹבָה לְךָ, אַבָּא,
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, אִמָּא
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְדוֹד גִּבּוֹר
אֲשֶׁר עַל הַמִּשְׁמֶרֶת
וּלְכָל נוֹטֵר בָּעִיר, בַּכְּפָר
בִּרְכַּת "חֲזַק" נִמְסֶרֶת.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה, טַיָּס אַמִּיץ,
רוֹכֵב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם,
וְרֹב שָׁלוֹם, מַלָּח עִבְרִי,
עוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בַּמַּיִם.
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה!

שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל
בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט,
שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
לְכָל יַלְדָּה וָיֶלֶד!
שָׁנָה טוֹבָה, שָׁנָה טוֹבָה

"שנה טובה" הופיע לראשונה בדפוס  בברלין ב-1923, בקובץ שיועד לשימושן של גננות.

שורה מהשיר נעשתה מזוהה כל כך עם החג, עד שאפרים קישון ציטט אותה בהומורסקה שכתב ב-1970 בעיתון "מעריב" במדורו הזכור לטוב "חד גדיא". את הטור הקדיש באותו שבוע לעומס הכבד שהוטל על כתפי הדואר, בעטיין של ברכות השנה הטובה הרבות שאנשים נהגו לשלוח זה אל זה באותם ימים. בהומורסקה עומד לדין אחד משולחי הברכות, ולהגנתו הוא פוצח במילים "אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה"… כותרתו של הטור הייתה "במאבק נגד השגשוג". נראה כי בספטמבר 1970, חודש אחרי שהסתיימה מלחמת ההתשה, התבטא השגשוג גם במשלוח של ברכות שנה טובה.

כמו יוצריו של השיר "שנה חדשה", גם לוין קיפניס והמלחין נחום נרדי היו ילידי מזרח אירופה (כיום באזור ששייך לאוקראינה). גם את "שנה טובה" ממשיכים לנגן ולשיר בגני הילדים, לברך לא רק את ההורים אלא גם את החייל הגיבור השומר עלינו, את הטייס ואת הבנאים, "שָׁנָה טוֹבָה לְכָל עָמֵל / בַּנִּיר וְגַם בַּמֶּלֶט". כמה עצוב לחשוב שאותו "ניר" חקלאי מפורסם מעבדים כנראה עובדים תאילנדים, או שכבר נהפך ברבות הימים לחלקת "שהופשרה" ונמכרה, או תימכר בקרוב, לאיזשהו איל נדל"ן שיבנה בה עוד כמה מגדלי מגורים, ושאת הבניינים הללו לא יקים עוד אותו "עָמֵל" עברי, אלא – פועלים זרים.

ובכל זאת: ננסה כולנו להתברך במידה נחוצה של אופטמיות, ונברך זה את זה שוב, עם תקווה שאסור לוותר עליה ב"שנה טובה".

לשמח את הקורא בשורה יפה של מילים אינה מטרת היצירה האמנותית. המטרה שלי, כשאני יושבת לעבוד, אינה לשמח איש: לא את עצמי, ולא את זולתי, כי אם לעשות את היצירה מושלמת ככל האפשר. השמחה – אחר כך, כשהיצירה עשויה. המפקד הפותח בקרב אינו חושב לא על זרי הדפנה, לא על הוורדים ולא על ההמונים – רק על הקרב, ופחות על הניצחון, מאשר על עמדה כזו או אחרת שעליו לנקוט. השמחה – אחר כך, וגדולה היא. אך גם העייפות רבה. את העייפות הזאת, עם סיום היצירה, אני מכבדת. זה אומר שהיה על מה להתגבר וההישג לא בא בחינם. זה אומר – היה כדאי להילחם. אותה עייפות אני מכבדת גם בקורא. התעייף מהיצירה שלי – זאת אומרת שקרא היטב – וקרא משהו טוב. עייפות הקורא היא עייפות לא הרסנית, כי אם יצירתית. שותפות ליצירה, המכבדת את הקורא ואותי. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

"אבל העולם ממשיך להתקיים, וזאת ההוכחה לכך שהטוב בכל זאת גובר על הרע," אמר לי פעם איש חכם שהפקדתי בידיו את שלוות נפשי, שלא לומר – את בריאותה.

הדברים ההם נחקקו בתודעתי, ומדי פעם אני בוחנת אותם ושואלת את עצמי: האם הם נכונים? האם הם פועלים? או שמא הכף נוטה אל המשפט המייאש מהגמרא "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו"?  האם שאלתו המייאשת לא פחות של הנביא ירמיהו "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל-בֹּגְדֵי בָגֶד" שוררת ותשרור לצמיתות? או שסוף גנב בכל זאת לתלייה, כמשל לכך שהרוע יובס?

בקולנוע, מראשיתו, מקובלת הנוסחה שלפיה הטובים מנצחים. "הכובעים השחורים" אינם רשאים לגבור על "הכובעים הלבנים". עד כדי כך שאפילו סיפור חייה המעובד של אנה פרנק "זכה" למין "סוף טוב", כפי שאפשר לראות בניתוח המרתק של אלווין רוזנפלד בספרו  קץ השואה.

האם אפשר לסמוך על הנוסחה הזאת גם בחיים? ומה באשר לסדרת דרמה המבוססת על מקרה שקרה במציאות?

"האם הטוב יכול לנצח?" – זאת לדעתי השאלה המהותית העומדת בבסיסה של הסדרה המופלאה מבית היוצר של נטפליקס. בשמונה פרקים עוצרי נשימה תיעדו יוצריה מקרה שהיה: סדרה של מעשי אונס, שאת הראשון שבהם, שאירע ב-2008, חקרה המשטרה, אך סגרה את התיק. החוקרים לא האמינו לקורבן. אילצו אותה "להודות" כי שיקרה, ובעצם – הרסו את חייה.

האם לצמיתות? האם מארי תצליח לגבור על העוול? האם השוטרים ייתנו את הדין על רשלנותם הפושעת? מה אישה צעירה, מוחלשת, אישה שהוזנחה בילדותה והופקרה בנעוריה, אישה שפגשה בחייה כמעט רק רוע, אכזריות, התעלמות, יכולה לעשות כדי לשלוט בכל זאת במציאות?

על השאלות הללו לא אשיב כאן, כמובן, שהרי מי שכבר צפה בסדרה יודע, ומי שטרם צפה בה, יעדיף מן הסתם לא להיחשף לספוילרים.

אומר רק ש"לא ייאמן" מיטיבה מאוד לייצג את העוול; שהיא מבהירה היטב את משמעותה של פגיעה מינית. השלכותיו של אונס אינן מתפוגגות. הן ארוכות טווח. הן ממשיכות להשפיע על חיי הקורבן גם זמן רב אחרי שהאונס עצמו "הסתיים", לכאורה. הסדרה מראה זאת. מראה לנו גם, כדבריה של אחת הדמויות, כי אונס נתפש בעיני הציבור כעניין שאפשר להאשים בו את הקורבן. גם אם מדובר באישה שישנה במיטתה, ופורץ אלמוני ואלים תקף אותה לפנות בוקר. "אף אחד לא מאשים את מי שנפגע משוד אלים" אומרת אותה דמות, אבל, כך אפשר לראות, כשמדובר באונס, לא מהססים לחשוד בנאנסת, להטיל בה דופי, להביע ספק באמיתות דבריה ולתקוף אותה, שוב. פגיעה נוספת שתוצאותיה חמורות לא פחות מאלה של האונס עצמו.

"לא ייאמן" היא סדרה חזקה מאוד. אין בה שום נימה של זיוף, ולא רק מכיוון שהיא נשענת על מקרה שהיה. הרי גם את "האמת" אפשר להציג בצורה מעוותת או מוגזמת. אבל לא כך כאן. כאן האמת – אמיתית ומדויקת. יש רגעים שהיא מרסקת. אבל יש גם רגעים שבהם היא מרוממת את הנפש. כדאי מאוד להתמיד בה. לראות את כל הפרקים. למעשה, די קשה לא לעשות זאת, אחרי שמתחילים.

בשולי הדברים, ואולי דווקא בלבם, אי אפשר שלא לשים לב למציאות העכשווית, כאן אצלנו, בישראל: נמסר כי נאנסת "עברה 'חקירה טראומתית' שבה ניסו לגרום לנערה לחזור בה," נמסר ב-Ynet בידיעה על אונס של ילדה בת 13 (כן, ילדה! לא "נערה"!). האם אנחנו עדים כאן ועכשיו לאותה תסמונת, שהסדרה מבטאת בעוצמה כה רבה? האם שוב ושוב יאשימו קורבנות ויסרבו להאמין להן? האם דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה?

האם ספר של הרלן קובן יכול באמת להעניק מעין הפוגת קריאה? אחרי שקראתי לפני שנתיים וחצי את תישאר קרוב שעורר בי זעם בשל מה שנתפס בעיני כמיזוגניה מסוכנת שבה הוא לוקה, החלטתי בכל זאת לנסות אותו שוב, ולקרוא את ספרו הלפני אחרון, Don't Let Go שתורגם לעברית בשם אל תעזוב. (ספרו החדש שראה אור השנה טרם תורגם לעברית).

כמה קלה הקריאה הזאת! כמה פשוט ולא מאתגר להישען לאחור ולתת לקובן לעשות בשבילי את כל העבודה! אין צורך בשום מאמץ, הכול כתוב ואז מוסבר, אין רבדים לצלול לתוכם, אין מורכבויות להתמודד אתן, אין צורך במחשבות או בהרהורים – סתם שעשוע.

קובן, כך נוכחתי בספר שלפנינו, יודע לעורר סקרנות, והידיעה כי חוקי הז'אנר מחייבים אותו לספק לה מענה מרגיעה. צריך רק לקרוא עוד ועוד, וכל התשובות יגיעו, זה ברור.

הסיפור מתרחש בעיירה קטנה בניו ג'רזי, כמו זאת שבה הוא עצמו גדל. בהקדמה מספר קובן כי בעירו נפוצו שתי אגדות. האחת עסקה במאפיונר מטיל אימה שגר באחוזה גדולה ובה כבשן שנועד מן הסתם להעלים גופות…  האגדה השנייה סיפרה כי בשולי העיירה, למעשה – בסמוך לאחד מבתי הספר שבה – שכן בסיס טילים גרעיניים סודי. "אחרי שנים," חותם קובן את ההקדמה במשפט המפתיע והמזעזע, "נודע לי ששתי האגדות אמיתיות".

בסיס הטילים הוא מוקד הסיפור שלפנינו. כרוכים בו מסתורין, סודות ואיסורים. הידיעה המפחידה והמסקרנת שמקום מאיים כל כך שכן בסמוך לשכונות מגורים אזרחיות מעוררת את הדמיון, והייתה בעצם ההשראה או נקודת ההתחלה של הספר.

אבל קובן רוצה לא רק למתוח ולשעשע, אלא גם להוציא אותנו מהעמוד האחרון של הספר עם לקח, או מוסר השכל, שאותו הוא משלב בגלוי לאורך העלילה הקולחת לה בנחת.

המסר שלו כאן הוא שאסור לאף אחד ובשום תנאי "לקחת את החוק לידיים"!

הכול מתחיל כשגיבור הספר, נאפ (קיצור של שמו האמיתי, נפוליון) מספר לנו בגוף ראשון איך תקף מישהו באלימות. ואז מתברר לנו, להפתעתנו שנאפ הוא דווקא לא איזה ביריון שכונתי מסוכן, אלא שוטר. אז מה פתאום הוא עושה דין לעצמו והולך ושובר למישהו ברכיים, לכאורה בלי שום סיבה? אהה. כי הוא, כך מסתבר, בעצם אדם ממש טוב, ויש לו אג'נדה: את הרעים צריך להעניש, או ליתר דיוק – להרתיע. ואם החוק אינו מאפשר זאת, אין בעיה, מעניקים להם טיפול פיראטי, כלומר – מארב, הפחדה, מכות איומות…

אך אבוי, נאפ לומד בדרך הקשה שאסור בתכלית האיסור לנהוג כך, גם כשהכוונות טובות או לפחות מוצדקות. כי מי שלוקח את החוק לידיים עתיד, במוקדם או במאוחר, להיסחף, וכל עשיית דין שאינה מתקיימת בהליך מסודר ומבוקר, בחסות החוק, תפרוץ בסופו של דבר את הגבולות, לא רק של החוק, אלא גם של המוסר.

לכן גם, מסביר לנו הרלן קובן, בִּיוּשׁ ברשתות החברתיות הוא עניין מסוכן מאוד, כי גם כאן נוקטים אנשים ענישה יזומה, לא מבוקרת ולכן גם לא תמיד מוצדקת. כדי להדגים זאת מביא קובן בפנינו לא רק את הסיפור הראשי של נאפ, אלא גם כמה סיפורי משנה קטנים שהוא שוזר באופן מגמתי ומלאכותי לתוך העלילה, וזאת כדי לשכנע אותנו עד כמה מסוכן להשתתף בביוש ברשת. כך למשל, באחד הסיפורים הקטנים המשולבים בסיפור הגדול, הוא מתאר מקרה של ילדה שחברתה לכיתה נטלה בלי רשות את הטלפון שלה והפיצה באמצעותו לכל רשימת חבריה תצלומים אינטימיים שלה עצמה, רק כדי לפגוע בשמה הטוב של בעלת הטלפון ולהשפיל אותה בפני כל חבריה ובני משפחתה.

מסוכנותן של הרשתות החברתיות תופסת מקום נוסף בסיפור הכללי, והיא משמשת חוליה חשובה בפתרון התעלומה.

אין ספק: הרלן קובן יודע לרקוח עלילה, והפתרון המגיע בסוף סביר ולא מאכזב. עם זאת, בסיכומו של דבר יש משהו קצת מייגע ולא מרענן בקריאת הספר. היא הזכירה לי את החוויה של ביקור בפארק שעשועים הומה אדם שמבחינתי לפחות אינה מעניקה הפוגה, כי בעצם קצת משעמם שם, עם כל המלאכותיות, הרעש והצפיפות, ועם הצרימה שמעוררת התחושה של בזבוז זמן.

את הספר תרגם לעברית שאול לוין. מאחר שקראתי אותו באנגלית, לא אוכל לחוות דעה על התרגום.

כשרוצים מאוד, הכול אפשרי. אפילו להקים מחדש בהרף עין בניינים שנהרסו כליל. ככה זה בקולנוע. 

הסרט הצרפתי "לולה ואחיה" מדגים זאת בחן, חביבות ואנושיות. לולה ושני אחיה, בנואה ופייר, מאוחדים כמו אחים אוהבים וקרובים, אבל יודעים גם להתקוטט זה עם זה – כמו אחים. לא ברשעות, אלא בחום ואכפתיות אמיתיים. ואנחנו הצופים הולכים שבי אחריהם, ואחרי הסרט שמביא אותם אלינו בהומור ובאינספור קריצות. 

כל אחד מהשלושה מתמודד עם בעיות של היומיום – האם לולה תמצא אהבה וזוגיות ותממש את תשוקתה להיות אימא? האם האח המובטל ימצא עבודה? האם האח שנושא אישה בפעם השלישית יצליח הפעם? 

השאלות הללו מטופלות בתערובת של קלילות ורגש, צחוק ודמעות, הומור ופגיעוּת. 

כל כך הרבה נועם יש בסרט, שאינו מזייף, גם כשהוא משקר. הרי במציאות כשהורסים מרחוק בניין רב קומות בנגיעת כפתור שמפעילה את הדינמיט, אי אפשר לאתחל אותו מחדש, אי אפשר להתחרט ולהחזיר את הגלגל לאחור, תרתי משמע, בניגוד לסרט שבו אפשר לעשות בדיוק את זה, שהרי בתמונה שמוקרנת לאחור מה שנפל שב ומתרומם ומה שנשבר מיתקן. התמונה האחרונה הזאת, שמגיעה ממש בסופו של הסרט, היא סמלית. היא מספרת לנו שאנשים יכולים להימלך בדעתם ושאפשר לתקן גם את מה שנשבר. 

נעים להאמין לאהבה המוצגת בפנינו. לאנשים המסורים הללו. לרגישות הלא סנטימנטלית שלהם. עוקצים ומחבקים, מלגלגים ודואגים, מותחים ביקורת ומטפלים, ובעיקר, כל הזמן, באמת טובים זה אל זה!

לאורך כל הסרט נשמעו מהקהל צחקוקים. לא פרצי צחוק מתגלגלים, לא מדובר בקומדיה, אלא בשפע של שנינויות קטנות. למשל: אחד האחים אופטיקאי. הוא בודק לקוחה שיושבת עם הפנים בתוך מכשיר מיוחד. הוא פוקד עליה לעצום את עין ימין. ואחרי כן את עין שמאל. "אני לא רואה כלום," היא אומרת והוא משיב – "זה נורמלי"…

הם כל כך סימפטיים ונחמדים, כל כך מתחשבים, כל כך בני אדם, הלולה הזאת, האהוב החדש והמקסים שלה, שני אחיה, האחיין שלה, אפילו אשתו החדשה של אחד האחים, שנראית בהתחלה מעצבנת, מתגלה כאדם חביב, בסופו של דבר. 

הסרט אומר לנו שוב ושוב – אני לא לוקח את עצמי ברצינות רבה מדי. אני מוכן לצחוק, לא מהזולת, אלא מעצמי. ואני רוצה להראות לכם שיש בעולם משפחות שמצטיינות ביופי ובאחווה. שקונפליקטים יכולים להיפתר. שהאהבה יכולה לנצח. שיהיה כיף!

מה אפשר להגיד על זה? רק שזהו מסר שנעים ומשמח לחוות אותו, גם אם הוא נמשך רק לאורכו של סרט קולנוע אחד, לא "גדול", אבל בהחלט מהנה…   

• למשוררים גדולים נוסחאות פואטיות מוכנות מראש אינן נחוצות, ומשוררים לא גדולים – אינם נחוצים לנו.

• המורה היחיד: העמל שלך. השופט היחיד: העתיד. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

כמה עשרות של סיפורונים קצרצרים, תיעוד של פגישות אקראי, מעשיות שספק היו וספק נבדו, תיאורים שמוסר השכל בצידם, יצירות קטנות או "וִינְיֵטוֹת", כפי שכינה אותן אהד זמורה, עורכו של "דבר השבוע" וחברו של הסופר, התקבצו בספרו החדש של חיים באר. הפרקים קצרצרים, רובם קריאים וחביבים מאוד, והלקח שרבים מהם נחתמים בו מעניין. בעיקרן מדובר ברשימות מפנקסו של סופר, המתעד חלקים מתהליך העבודה שלו: למשל – איך בחר בשמות לגיבוריו ומה חש כשהסתבר לו ששמות שהמציא בעצם ניטלו מתוך הלא מודע שלו והשתייכו למעשה לאנשים ממשיים. 

רבות מהמעשיות משעשעות. למשל זאת המכונה "מבטא זר" שבה סיפר איך פרנס בבית כנסת בניו יורק תהה "למה לעברית שבפיך יש מבטא זר כל כך"…

אחרות מעמיקות לגעת במקומות שמהם נובעת אמנות הכתיבה. למשל, המפגש שהיה לו עם נזירה שנזפה בו על ביקור שערך בבית חולים לחולים סופניים, כמחקר לספרו עת הזמיר. כשהבינה אותה נזירה מה הביא אותו אל בית החולים "עווית של אי נחת חלפה על פניה", והיא כיהתה בו: "המקום פתוח לכולם, ואני לא יכולה למנוע מאף אחד להיכנס, אבל עם זה אני רוצה לומר לך דבר מה. אתה נראה לי אדם בעל נפש, שהרי רק אדם בעל נפש כותב רומן על אישה שגומרת כאן את חייה, ואדם לא צריך להיות תייר במקום שכנפיים של מלאך המוות פרושות מעליו. מוטב שלא יהיה תייר בכאב"… 

באר מספר על מה שלמד מזולתו. למשל, שמוטב לא לצבור נכסים, כי "הקניינים המדומים רק מכבידים על החיים", כפי שנהג לומר עגנון (במיוחד אחרי שכל רכושו הארצי, וגם ספרים וכתבי יד פרי עטו, אבד לו בשריפה), ומתעד תובנות מרשימות שאסף, למשל, בסיפור "הגיעה השעה" הוא מתאר ציור שמן שהתבונן בו בחברתה של המארחת שלו בביקורו בציריך. בציור מהמאה ה-18, מאת אמן מקומי, וולפגנג אדם טאופפר,  תוארה "הופעת תיאטרון בובות  נודד ברחבת כנסייה בכפר שוויצי שוקט וטובל בירק". בת לוויתו הסבה את תשומת לבו לפרטים, לאיכרים הפשוטים "המתמכרים כל כולם למתחולל שם", "לשועי הכפר", לאדם הניצב בגבו אל הבמה, לכומר שעומד "עצור ומכונס בתוכו, כמי שאומר, מה לי ולהבלי העולם", אבל, וזאת הפואנטה המרכזית של הסיפור, ואולי של הספר כולו:  ש"הדמות המרכזית הנושאת על כתפיה את כל הציור, הדמות המלכדת סביבה את הפרטים, היא דמות נעלמה – זהו האמן". כמה יפה!

באר מתעד אנקדוטות קטנות ונוגעות ללב, כמו למשל – ספר שמצא באחד ממסעותיו בחנויות של ספרים נושנים, ובו הקדשה של המחבר, "לאמי, הטובה שבידידותיי," ומתחתיה הערה בכתב יד רועד של אדם זקן "האם זה היה אי פעם? פורים 1973". באר תוהה על האם שאיבדה את בנה. על החיים השלמים שחלפו בין ההקדשה והתגובה לה, ועל מה שקרה בין לבין. את כל זאת הוא עושה בכישרון של סופר שבורא עולם בכמה מילים, ונשען על כמה מילים. האמנם היה ספר כזה שבו מצא את המילים הללו הכתובות בכתב יד? אין לדעת וזה גם לא משנה. הסיפור, בין שהוא אמת ובין שהוא בדיה, מוצלח ובעל משמעות. 

לא אחת באר צוחק מעצמו. למשל – סיפורו כיצד הניח את הספרים שכתב בפני הפקידה במשרדי מס ההכנסה שתבעה ממנו להמציא בפניה "את הספרים שלו" והייתה בטוחה שהוא חומד לצון, שהרי כוונתה הייתה כמובן לספרי חשבונות. באמת היה, או לא היה? לא משנה! הסיפור משעשע, ויותר משהוא מעיד על תמימותו של הכותב, שאותה ביקש להנציח, הוא מדגיש את רצונו לתאר את עצמו באירוניה. עם זאת, עלי להודות שהאירוניה העצמית לפעמים כה מופרזת, עד שהיא כמעט גובלת, ודאי בניגוד לכוונתו של הסופר, בהאדרה עצמית המסתווה כצניעות מופלגת. 

על יחסו המיוחד מאוד לספרים הוא מעיד שוב ושוב, והסיפורים מרתקים. למשל, התיאור של פיזור הספרייה שצבר אביו של אסא כשר. שני בניו, אסא ורימון, נפרדו מהספרים, לא לפני שהדביקו בכל אחד מהם מדבקה עם תמונת אביהם שמתחתיה נכתב "מספריו של שמעון כשר ז"ל, 1968-1914". באר מצטט את דבריו המאלפים של אסא כשר: 

"ספרייה היא דבר חי כמו האדם עצמו, ומשעה שאדם מת, נגזר על הספרייה לחדול להתקיים בצורתה הקודמת מכיוון שהייתה מותאמת לאיש שהיה בעליה. כשם שהאיש מת, כך מתה גם הספרייה; כשם שהגוף נקבר ונבלע ומתפרק לתוך הטבע, כך גם הספרייה מתפרקת ומתפזרת לכל עבר. כל ספר ילך למקום שילך, ובשערו הפנימי מוטבע חותמו של האיש. אבא ימשיך להתקיים קיום זוטא בכל אחת מהספריות האלה, אצל כל מי שקיבל ספר או ספרים שהיו שלו". 

עלי להוסיף הסתייגות בלתי נמנעת, שהיא עניין של טעם אישי: אותי סגנון הכתיבה של באר עלול פה ושם לייגע. כך למשל בעלת הבית שאצלה התגורר בציריך היא, בנוסח עגנוני מובהק (שהרי באר רואה בעצמו תלמיד של עגנון ואולי ממשיך דרכו), "אדונית", סופרים מתחילים הם "זרזירי העט", אדם חוזר "משוטטויותיו ברחבי האיפרכיה", אישה שעסקה ב"גיבול טיט של לבנים" "הפילה שפיר שלה וגיבלתו עם הטיט", וזאת "מפאת הטורח", בשדה התעופה גטוויק שבלונדון "בני כל האומות נכנסו כבני מרון בשערי המקום", נוסעים ברכבת "תפסו פלך שתיקה", וכן הלאה וכן הלאה. כתיבתו של באר משובצת "אמרי שפר חז"ליים לאורך ולרוחב", ממש כמו שהוא מספר על כותב אחר בסיפור "הכפיל", המתאר אנקדוטה משעשעת שבה נודע לו להפתעתו שיש בארץ חיים באר נוסף על עצמו, ועוד אחד שמנסה לשלוח את ידו בכתיבה על ספרות.

מי שסגנון כזה חביב עליו יהנה ממנו מן הסתם. 

מאחר שחיים באר מקדיש בספרו מקום רב למפגשיו עם אנשים בכלל, ועם אנשים הקשורים בעולם הספרות בפרט, אתפתה להוסיף אנקדוטה משלי, והיא תיאור המפגש שלי עם הסופר. אמנם אין בה מוסר השכל, אבל לי היא חשובה. או לפחות הייתה פעם כזאת.

ב-1986 (או שנה אחרי כן, אינני זוכרת בדיוק) השתתפתי בשתי סדנאות כתיבה בבית אריאלה. חיים באר היה אחד המנחים, לצדם של יצחק אורפז, חנוך ברטוב, ויורם קניוק. (לימים, למרבה הפליאה והשמחה, הזדמן לי להנחות כמה וכמה סדנאות כתיבה כאלה, ממש באותו המקום שאליו הגעתי לראשונה כמתלמדת!).

ב-1989 ראה אור בעם עובד הספר הראשון שלי, הפרדת צבעים. הוא כלל ארבע נובלות שכולן "עברו" לפני כן בסדנאות הכתיבה. חיים באר התמנה מטעם ההוצאה לאור להיות העורך של הספר וללוות אותי ואותו. העבודה אתו הייתה נוחה ונעימה, באר עורר בי את התחושה שהוא מעריך את כתיבתי ומחבב את הסיפורים (גם אם הפציר בי אז לשנות את שמו של הספר, שהיה אמור להיות "מחזור שירים על סוסה", כשמה של אחת הנובלות, ובדיעבד אני לא בטוחה שהיעתרותי להפצרותיו הייתה נכונה, אבל אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות לכך). לכן אולי ציערה אותי שבעתיים האכזבה שחשתי זמן קצר אחרי שהספר ראה אור. חיים באר התראיין אז במוסף סוף השבוע של אחד העיתונים היומיים בכתבה גדולה שעסקה בבוגרי סדנאות הכתיבה שספר ראשון שלהם ראה אור. אמנם באר היה לי מנחה ועורך והייתי אמורה להיות מועמדת טבעית להשתתף בכתבה, אבל אותי הקפיד משום מה שלא להזכיר. חשדתי בו אז ששמועה שהגיעה לאוזניו – התיידדותי עם מנחה אחר, יצחק אורפז – הייתה לצנינים בעיניו. אולי מאחר שאורפז (שספרו הכלה הנצחית ראה אור כמה חודשים לפני כן, זמן לא רב אחרי עת הזמיר של באר), תקף באותם ימים את כתיבתו של באר בפומבי ובארסיות. שיערתי אז בנפשי שאני "נענשית" על לא עוול בכפי, על חטאיו של מי שנחשב כידיד שלי… ייתכן כמובן שטעיתי בפרשנות. 

שנים חלפו מאז, והספרים הרבים שנכתבו וראו אור עמעמו את הצער שחשה סופרת צעירה, שקיוותה ליחס אוהד מצד העורך שלה. למרבה השמחה, אני יכולה כיום ליהנות מספרו החדש ולהמליץ עליו. הוא בהחלט מהנה. 

לפני כמעט חמישים שנה החליטה הוצאה בשם טרקלין להוציא לאור ספר מכתמים, כולם פרי עטו של הסופר האנגלי הנודע אוסקר ויילד, שעל סיפור חייו העגום כתבתי כאן. 

ויילד היה ידוע כסופר שנון במיוחד, שלא חסך את שבט לשונו מאיש. הוא היה יוצר פורה מאוד, כתב עשרות מחזות, רומנים וקובצי שירה שחלקם נחשבים כיום נכס צאן ברזל של התרבות.

לפיכך, לא מפתיע לגלות את הספרון הקטן הזה, הנושא את השם על טיפשים וחכמים, עד שמתחילים לקרוא אותו.

השער הראשון, המפתיע והמזעזע מבין כולם, נקרא "על נשים". הוא נפתח כך: "אל לו לאדם לבטוח באשה המגלה את גילה האמיתי. אישה המסוגלת לגלות זאת, מסוגלת לגלות הכול." המכתם השני: "נשים – ספינקסים ללא חידות". השלישי – "נשים נועדו להיאהב, הן לא נולדו להיות מובנות". הרביעי: "היא לא תאהב אותך, אלא אם כן תהיה תמיד בקרבתה ולרגליה; הנשים אוהבות להיות מוטרדות."

וכך זה נמשך: "האשה תפלרטט עם כל אחד, כל זמן שאנשים מסתכלים בה."

"שלושים וחמש הוא גיל מושך מאוד, החברה הלונדונית מלאה נשים מבתים טובים אשר בחרו, מרצונן החופשי, להישאר בנות שלושים וחמש במשך שנים", וכן הלאה עוד ועוד.

אוסקר ויילד חי בסוף המאה ה-19 ומת ב-1900. מעניין, מנקודת מבט סוציולוגית גרידא, אולי אפילו אנתרופולגית, לבחון את המכתמים הללו, המיזוגניים כל כך, אשר ביטאו מן הסתם השקפת עולם רווחת, או לפחות לגיטימית, בתקופה שבה נכתבו במקור.

אם מנסים למדוד את האפליה נגד נשים בכלים אובייקטיביים, אפשר לבחון את השנה שבה החליטו "להעניק" להן בארצות השונות את זכות הבחירה. ובכן, באנגליה זה קרה 18 שנה אחרי מותו של אוסקר ויילד, ב-1918. בארצות הברית (וביישוב היהודי בארץ ישראל) – שנתיים אחרי כן, ב-1920. אפילו בשוויץ, שנתפסת כמדינה נאורה, נשים קיבלו את הזכות להשתתף בבחירות הארציות רק ב-1971 (השנה שבה ראה הספר שלפנינו אור!)

מעניין לתהות אם מכתמים דוחים כמו אלה שמתנוססים בין דפי הספר היו יכולים להתפרסם גם כיום ואם הפרסום היה עובר בשלום, או שהיה מעורר זעם (מוצדק).

האם הספר מעיד על השינוי החברתי שהתחולל מאז תחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת (וממשיך להתחולל)?

יש להודות כי לא כל חלקיו מוקדשים לשנאת נשים ולזלזול בהן. הפרק הבא נקרא "על גברים", וגם הוא די ארסי ומרושע. הנה למשל השניים האלה: "הגברים מזדקנים, אך לעולם אינם משתפרים", "לעתים נדמה לי, שהאל בבוראו את הגבר הגזים מעט בהערכת יכולתו," ולעומתם המכתם "לעולם אין האדם עשיר במידה מספקת כדי לחזור ולקנות את עברו" אינו עוסק באמת בגברים אלא בבני אדם בכלל (אלא אם לדעתו של ויילד "אדם" אינו כולל "אישה").

הפרקים הבאים הם "על אנשים": "שטות היא לחלק את האנשים לטובים ולרעים. הם מקסימים או משעממים", "אנשים המעוניינים לומר רק את שהוא הגיוני, מן הדין שיאמרו זאת לעצמם לפני רדתם לארוחת הבוקר, ולעולם לא לאחר מכן"; "על אמנות": "אין אמנות מוסרית. רגש לשם רגש הוא מטרת האמנות, ורגש לשם פעולה הוא מטרת החיים".

הפרקים האחרים הם "על החיים"; "על ספרות" ("אם אינך יכול לחזור ולקרוא באותו הספר פעמים מספר, הרי שאין טעם לקוראו בכלל"); "על מוסיקה"; "על ילדים ועל הורים" וכן הלאה.

עורכי הספר דלו מן הסתם את אוסף המשפטים הללו מתוך יצירותיו של אוסקר ויילד. יש להודות כי חלקם מאכזבים למדי בתפלותם, וקשה למצוא בהם את שנינותו הידועה כל כך של מחברם.

אבל החלק הראשון, זה שמוקדש לנשים הוא המתמיה מכולם. לא מכיוון שאוסקר ויילד כתב את הדברים הללו, המוקצים מחמת מיאוס, אלא מכיוון שמישהו בחר לתעד אותם בעברית, כאילו שיש בהם חשיבות או עניין כלשהם.

החלק המבדח באמת בספר הוא הנוסח של מה שנכתב על גבו: "אוסקר ויילד: סופר, מחזאי ומשורר אנגלי-אירי. נולד ב-1854, מת ב-1900. מן הדמויות המפורסמות של דורו, הם בזכות כתיבתו השנונה-סארקאסטית והן בזכות אורח חייו רב התהפוכות."

אהה. "אורח חייו רב התהפוכות"! הכוונה, כמובן, לכך שוויילד היה הומו מוצהר, שנשלח לכלא בעוון קשר האהבה שהיה לו עם בן אצולה צעיר, אלפרד דאגלס.

מסתבר שבישראל ב-1971 אהבה חד מינית, עונש כליאה עם עבודת פרך, חרפה והשפלה, בריאות לקויה, בעקבות הכליאה בתנאים מחפירים, מוות בגיל  46, נחשבו "אורח חיים רב תהפוכות"…

זמן מה אחרי רצח רבין החל הסופר דוד גרוסמן לאסוף סטיקרים פוליטיים. באותם ימים שקדמו לאינטרנט ולרשתות החברתיות המאפשרות לכל אדם להביע בקלות את דיעותיו בכל נושא ועניין, נהגו הבריות להדביק למכוניותיהם משפטים ששיקפו עמדות חברתיות ופוליטיות. מכוניות דמו למצע של מפלגה, והנוסעים בדרכים יכלו לנחש בוודאות כמעט גמורה לאיזה צד במפה הפוליטית שייכים הנהגים הנוסעים לפניהם ומאחוריהם.

התופעה סיקרנה את גרוסמן, ואחרי שאסף כ-120 משפטים כאלה, החל לחבר אותם ולעבד מהם שיר ראפ. הנה מילות השיר:

דור שלם דורש שלום
תנו לצה"ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם
יש"ע זה כאן
נ נח נחמן מאומן
No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים
בג"ץ מסכן יהודים
העם עם הגולן
העם עם הטרנספר
טסט בירכא
חבר, אתה חסר
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך
בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך
ימותו הקנאים.

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם
ולכן…

מדינת הלכה – הלכה המדינה
מי שנולד הרוויח
יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון
חברון מאז ולתמיד
ומי שלא נולד הפסיד
חברון אבות
שלום טרנספר
כהנא צדק
CNN משקר
צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים
ביבי טוב ליהודים
פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם
אחים לא מפקירים
עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים
תנו לחיות לחיות
מוות לערכים

כמה רוע אפשר…

לחסל, להרוג, לגרש, להגלות
להדביר, להסגיר, עונש מוות, NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער
הכל בגללך, חבר.

כפי שאפשר לראות, גרוסמן הציב זה מול זה משפטים של "הימין", לעומת "השמאל" – פרי מוחם של אנשים מהרחוב שהגו אותם ונופפו בהם כדי לשכנע את זולתם, או יצירות של קופירייטרים מפלגתיים. וכך "דור שלם דורש שלום" ניצב מול "תנו לצה"ל לנצח", "עם חזק עושה שלום" לעומת "תנו לצה"ל לכסח" וכן הלאה, עוד ועוד קריאות, מתלהמות, זועקות: "מוות לבוגדים" לעומת "תנו לחיות לחיות", ובתווך כל העת הפזמון החוזר: "כמה רוע אפשר לבלוע…"

גרוסמן הציע את השיר ללהקת הדג נחש. "אני נפלתי מהכיסא כי זה רעיון גדול, שכתוב מדהים", סיפר שאנן סטריט, סולן הלהקה, בריאיון לעיתון "הארץ" על פגישתו הראשונה עם גרוסמן.  חברי הלהקה הלחינו וביצעו את השיר. ב-2004 הוא יצא לאור, והצליח מאוד. המחאה הטמונה בו דיברה אל לבם של ישראלים, לא משנה עם איזה חלק מתוכו הזדהו. עצם הרעיון להשתמש בסטיקרים השונים והרבים שנראו בחוצות הארץ הפתיע ועורר הזדהות.

ראפ, כידוע, הוא סגנון שירה של מחאות, וכששומעים את השיר נראה כי הוא מוחה בעיקר כנגד הפילוג, כנגד האלימות המובעת ברבים מהסטיקרים, ולכן הפזמון החוזר חשוב ומשמעותי כל כך.

גם כיום, חמש עשרה שנה אחרי שהשיר הפציע לראשונה בחיינו, אנו חשים בעוצמה גוברת והולכת של ההסתה שהחיים הפוליטיים בישראל רוויה בה. מילים כמו "מוות לערכים" (חברי הלהקה ביקשו מגרוסמן "לעדן" את השורה הזאת. במקור הוא ציטט בה את הסטיקר "מוות לערבים") או "לחסל, להרוג, לגרש, להגלות / להדביר, להסגיר, עונש מוות" אינן זרות לנו. אדרבא, גם אם אינן מופיעות עוד כסטיקרים על מכוניות, הן קיימות ומהדהדות בחוזקה בתודעה הציבורית.

השיר ממשיך לחיות בתודעה. הוא אפילו משמש ככלי ל"משחק חברתי" חינוכי שנועד לפתח שיח וחשיבה בקרב בני נוער.

"חשבתי שאם ארכז את כולם ביחד זה יבטא את הרעש, הגסות והרוע שיש בחיינו," אמר גרוסמן ב-2004 והוסיף ואמר שאינו יודע אם יכתוב עוד שירים. שנתיים אחרי כן נהרג בנו במלחמת לבנון, וגרוסמן כתב שיר נוסף ושובר לב – "קצר פה כל כך האביב" – שמספר על בנו. לשורות "קרבי זה הכי אחי" ו"אין ייאוש בעולם" מ"שירת הסטיקרים" נוסף נופך אחר, עצוב ומייסר.

האם יצליחו אזרחי ישראל, בתום סבב הבחירות הנוכחי, לשנות את השיח, אם לא את המציאות המובילה אליו?

מהי תכלית הקיום? מה פשר  "כל הרחש-בחש, כל העמלנות הבלתי נלאית, כל הנאמנות הדטרמיניסטית לתפקיד…"? את השאלה הזאת שואל את עצמו נתי נתנזון, מושבניק, כוורן, כשהוא צופה בדבורים שבכוורות שלו, שם לב איך "שכל פריט ופריט בנחיל בוקע אליו [אל אותו תפקיד]", ותוהה מה המשמעות של "כל ההקרבה העצמית למען הכלל" שבה הכול נועד "למען אותה תכלית מעגלית" המשותפת לכל היצורים החיים: לידה והולדה, שבסופה מגיע מותו של הפרט, אך לא של הכלל.

ספרו המקסים של ערן בר-גיל, על הדבש ועל המוות אינו מתיימר להשיב על השאלה הפילוסופית כבדת המשקל. הוא "רק" מעלה ומפרט אותה, ועושה זאת באמצעות עלילה חכמה ומרתקת.

שני קווי התרחשות נשזרים ברומן. האחד מתקדם לאורך כמה ימים בשנת 2004, והאחר – ב-1999. גיבוריו הם בני משפחה אחת: רינה ונתי, הוריהם של אורי ועמליה. ההורים גרים במושב ששוכן בין חצור לתל נוף. במושב קדרון, הנושק לגדרה, ממוקמות הכוורות שאורי מטפל בהן במסירות. רינה הייתה מורה ומנהלת בית ספר, לפני שנאלצה לפרוש. עמליה דיילת אוויר. ואורי  הבן – הוא בעצם מוקד העלילה. הוא שואף לגדולות, אבל כבר בפרק השני, מיד עם פגישתנו הראשונה אתו, אנחנו מגלים שהוא בעצם "בעייתי" מאוד: הוא עבריין קטן, פורץ לבתים של אנשים וגונב מהם, אבל חולם על הצלחה רבתי. על עושר מופלג. בעיקר רוצה להרשים את הוריו, לשמח אותם כך שסוף סוף יתגאו בו. למעשה הוא חולם "להשיג" ראיות לכך שאמו אוהבת אותו.

החדירה של ערן בר-גיל לדמותו המורכבת, רבת הפנים, של אורי, פשוט מופלאה. האם, תוהה הקורא, מדובר בפסיכופת? מעשיו והתנהגותו מעידים לכאורה שהתשובה לכך חיובית. כבר בילדותו התגלו באישיותו קווים סוציופתיים, שרק התחזקו עם הזמן, ושמסבכים אותו שוב ושוב. "איך," שואל את עצמו אביו, "לא ראה מה מקשר בין ההפרעות בכיתה, ונעלי ההתעמלות החדשות שפתאום הופיעו בבית, והידיעה שמפעם לפעם נעלם לו כסף מהארנק, וסלידתו של אורי מהצופים, והתיעוב הארסי שחש כלפי כל מסגרת, והיכולת שלו לשקר בלי הינד עפעף. זאת ועוד, עשרות מקרים, ומאות, מאות רבות שמתקבעים בהם דפוסי חשיבה, ערכי מוסר וערכי משפחה".

האם אפשר היה למנוע את התדרדרותו לעולם הפשע? "מרגע שנכנס לבית הספר לא הסתדר שם," מספרים לנו. "את החומר הנלמד דווקא הבין, מהר למד לקרוא ולכתוב, אבל שנא לשבת בכיתה ותיעב את המורה שלו. 'היא כל הזמן צועקת,' היה מתלונן, ורינה הסבירה שאם המורה צועקת ודאי יש לה סיבה". האמנם? אולי כאן הייתה נקודת התחלה שתגובות אחרות – הבנה, הכלה, הזדהות עם מצוקתו, שיתוף פעולה של ההורים אתו – יכלו להשפיע על עתידו ולשנות אותו?

ועם זאת, יש בו, באורי, כשאנחנו מגיעים לתוך נפשו, גם רוך, עדינות ואהבה עצומה. כדי שנוכל להתקרב אליו, הפרקים המוקדשים לו, המתרחשים ב-1999, כתובים בגוף ראשון, בעוד שהפרקים של 2004, שבהם אנחנו מתוודעים מקרוב לאורי ולעמליה, כתובים בגוף שלישי.

אורי אוהב את אמו אהבת נפש, גם אם היא לא תמיד מבינה את זה. קולה מדבר בתוכו. הוא מצטט  לעצמו דברים שנהגה לומר. והוא עושה למענה מעשים שגובלים בהקרבה עצמית, ואינם מובנים מאליהם, אבל היא חושדת במניעיו.

באחת הסצנות הנוגעות ללב במיוחד עוקב אורי אחרי אישה שמיניקה את התינוקת שלה בנוכחותו, במסעדה. הערגה המתעוררת בו מתוארת להפליא, והיא כרוכה בשאלה ששואל אביו את עצמו ממש בתחילתו של הרומן לגבי תכלית הקיום ופשרו: "כל הרחש-בחש". האב, נתי, מתבונן בדבורים, במלכתם שתפקידה היחיד בחיים הוא להטיל את הביצים כדי להמשיך את הדור, בדבש שהפועלות יוצרות (והוא גוזל מהן), כדי להאכיל את הצאצאים. אורי מתבונן בתינוקת היונקת ואומר לעצמו "ולחשוב שגם אני הייתי פעם כזה. קטנטן. בנאדם בובה. חסר ישע. יונק מאימא", ומבין כי "כולם היו פעם תינוקות כאלה. רק בהתחלה של החיים. עדיין בלי שום כתם, רק מבקשים שד." המחשבות הללו מזקקות בתוכו תחושה של נועם והוא חש אותה בעוצמה כזאת, עד שגם כשהוא נזכר באחד מעמיתיו, שהוא רואה בו "טמבל" ו"בזוי" נוצרת בתוכו עדנה: "אני יכול למצוא משהו טוב כשאני חושב עליו בתור תינוק". כך בדיוק אנחנו, הקוראים, רואים לפתע באור רך את אורי העבריין.

השיחות בספר, תיאורי המקום וההתרחשויות – הכול מדויק, משכנע, אמיתי, ויפה להפליא. כותרתו של הרומן שמופיעות בה המילים "דבש" ו"מוות" מבטאת בדייקנות את שתי פניו: הדבש אינו רק מה שנתי רודה מהכוורות, מה שעמליה בולעת בתשוקה שיש בה יותר מחיבה למתיקות, הוא גם – האהבה העמוקה השוררת בין בני המשפחה הללו, גם כאשר הם נראים מנוכרים וכועסים.

אנחנו רגילים לחשוב על המילה "עוקץ" הצמודה אל הדבש, וגם היא מופיעה בסיפור: ה"עוקץ" שהוא חדות לשונה של רינה. העוקץ הממשי של הדבורים, והרי, מסביר לנו נתי, בני אדם שפוחדים מהן אינם מבינים שדווקא נפנופי הידיים המבוהלים והמיותרים שלהם גורמים להן להקריב את חייהן, כי כאשר הן עוקצות, קרביהן נקרעים מתוכן והן מתות.

אכן, המוות הוא "גיבור" ראשי בסיפור. הוא מוות ישראלי מאוד: ההודעה עליו, בבית החולים. התחושות. ההתנהגויות. התגובות. הדיבורים. ההתקבצות של המשפחה. מה שקורה בבית העלמין. ובמהלך השבעה. כל אלה מוכרים ומתוארים בדייקנות שמתעלה מעל היומיום, התעלות שמשווה להם נופך חדש, פיוטי ויפה להפליא.

על הדבש ועל המוות הוא ספר שכדאי לא להחמיץ.

הסרט מתחיל למעשה בסוף: קולה הדובר של המספרת מסביר לנו על עצמה שהיא נרצחה, ואנחנו אף רואים את את הצילום של גופתה, כפי שנמצאה על המדרכה ברחוב בברלין.

הצילום אותנטי: תיעוד של קורבן לרצח שהתרחש בגרמניה ב-7 בפברואר, 2007. אחיה הצעיר ביותר של חאתוּן "איינור" סורוקו, צעירה בת 23 ממוצא טורקי-כורדי, ירה בה למוות "על רקע כבוד המשפחה".

הסרט מעניק לאותה אישה צעירה קול. היא מספרת את סיפורה. מתארת איך זה קרה. מה הייתה השתלשלות המהלכים המזוויעים שהביאו לסופה, כמו בספר העצמות המקסימות מאת אליס סיבולד, שגם בו מדברת הנרצחת ומספרת על המקרה שלה.

איינור האמיתית, כמו זאת שבסרט, אולצה להפסיק את הלימודים בבית הספר ובגיל שש עשרה לנסוע לכפר בטורקיה שממנו הגיעה משפחתה ולהינשא שם לבן דודה. עד מהרה גילתה שהוא אלים ונסה מפניו, עם תינוק בן יומו.

בסרט היא בורחת כשהיא בהיריון מתקדם. במציאות ובסרט בני משפחתה שבברלין אינם מקבלים אותה בסבר פנים יפות, הם רוצים שתשוב אל גבר שהותיר בגופה צלקות מחרידות המעידות על העינויים שעברה במחיצתו.

הסרט עוקב אחרי מאמציה של איינור לשקם את חייה. להשתחרר מהכפייה והעוול. להיות עצמאית. לחיות. לללמוד. להתפרנס. לגדל את בנה בכבוד. למצוא זוגיות ואהבה.

כל אלה יכלו להתאפשר, בזכות כוחות הנפש המופלאים שלה, וכמעט קרו. כמעט. הבעיה העיקרית הייתה שאיינור לא מצאה בתוכה את הכוח האחד והיחיד שהיה נחוץ כדי שתוכל לחיות ולממש את עצמה: היא לא הייתה מסוגלת לוותר על הרצון שלה במשפחה. לא הייתה מוכנה להינתק מהם, גם כשהתאכזרו אליה, גם כשהתנכרו לכל צרכיה, גם כשסירבו להבין מי היא, מה רצונותיה, כיצד מכתיבה לה אישיותה לנהוג, מה היא מבקשת לעשות בחייה.

זאת הבחירה האיומה: חירות וחיים, או אשליה של משפחה. אילו רק השלימה עם המציאות! אילו רק הבינה שבנסיבות מסוימות ה"אין" מבטיח חיים וה"יש" מוביל למוות! אילו רק ידעה עוד בחייה שמשפחה מרעילה היא משפחה ממאירה ומסוכנת, ששומר נפשו ירחק, תרתי משמע ובפועל: לנוס, להציל את עצמה ואת עתידו של בנה הקטן. אבל לא, איינור, במציאות ובסרט, נפלה קורבן לצורך העמוק, הבסיסי, המייסר, במשפחה. באהבת הוריה, אחיה ואחיותיה. שכולם, למעט אח אחד, מעלו באמונה, בגדו בה באופן השפל והמחפיר ביותר.

הסרט מכאיב מאוד, דווקא מכיוון שהוא עשוי היטב. לתוך הדרמה המבוימת הושתלו כמה קטעי וידיאו קצרצרים מחייה של איינור האמיתית. צעירה מקסימה, מוכשרת, מלאת תקוות ורצונות, שקיפחה את חייה על מזבח "הכבוד" המתועב של בני משפחתה האפלים.

כמה נשים כאלה לא נרצחו (עדיין?), כי מלכתחילה הן מוותרות על הכול? כמה נשים כמוה נרצחו, ולא שמענו עליהן כמעט דבר, לא הכרנו את הדרך שעשו, לא ידענו מאומה על המאמצים שלהן להשתחרר?

ועד מתי נשים (והילדים הקטנים שלהן!) ישלמו את המחיר על הפנטיות הדתית המעודדת גברים לפגוע בהן?

בברלין לא שכחו אותה. בימי השנה להירצחה פעילים חברתיים מגיעים ומניחים זרים לזכרה, ומנסים להיאבק למען זכותן של נערות להימנע מנישואים כפויים, ולמנוע מקרים נוספים של "רצח על כבוד המשפחה".

גם הסרט שלפנינו הוא יד לזכרה, והנצחה של דמותה. הסרט לא מאפשר למשפחתה להכחיד את זיכרה.

איזו נובלה מקסימה!

דיויד גארנט, סופר אנגלי שנמנה עם חבורת בלומסברי (וירג'יניה וולף, לנארד וולף, ונסה בל, קלייב בל, ליטון סטרצ'י, ועוד כמה מהשמות החשובים ביותר של האינטליגנציה האנגלית בתחילת המאה ה-20), פרסם בחייו עשרות ספרים. ב"תשע נשמות" בחרו לפצל את אחד מהם לשני ספרונים, שכל אחד מהם מכיל נובלה אחת מהשתיים שהיו בספר המקורי. "איש בגן החיות" שלפנינו הופיע במקור לצד "מאישה לשועלה".

יש בה, בנובלה הזאת כל כך הרבה הומור, שנינות, תעוזה והבנה של נפש האדם, עד שאי אפשר שלא להתענג עליה.

הסיפור מתחיל בתיאור ריאליסטי לגמרי: זוג אוהבים שמטיילים בגן החיות, שקועים במריבה. הגבר, ג'ון קרומרטי, הציע נישואים לאהובתו, ג'וזפין, שמשיבה את פניו ריקם, כנראה משום שבני משפחתה אינם אוהדים את השידוך. ג'ון מנסה לשכנע אותה להתנכר להם ולבחור בו. היא מסרבת. תוך כדי המריבה הם מתבוננים בחיות ומעירים הערות הנוגעות בהן. אכן, החיות שותפות, אם ירצו בכך ואם לא, במריבה. כך למשל ברגע מסוים ג'וזפין הכעוסה "נעצה באריה השאנן מבט זועם עד כדי כך שמקץ רגע או שניים קמה חיית הטרף ופרשה למאורה שבירכתי הכלוב".

האינטראקציה הזאת שבה הצעירה מביסה בקרב מבטים את האריה רק מנבאה את מה שיתרחש בהמשך, ואת היחסים המרתקים והמורכבים שמתפתחים בין בני האדם והחיות השונות שבגן החיות. "כולן נראו כאילו התנהגותן זו כלפי זו מגלה משהו עליהן", מגלה ג'ון קרומרטי בעקבות החלטה מוזרה ואולי אפילו נמהרת שהוא מגיע אליה בתום המריבה עם ג'וזפין.

גם טבעם האמיתי, הנסתר, של בני האדם נחשף בפניו: "הדבר שאנשים אסירי תודה עליו יותר מכול – נושא חדש לשיחה, משהו שכולם יכולים לדבר עליו ולחרוץ עליו משפט".

עוד הוא מגלה כי חיות פראיות עולות באופיין על בני האדם ועל החיות הקרובות אליהם ביותר, הקופים הגדולים, (באנגלית יש כמובן אבחנה בין ape ל monkey. בעברית המילה קוף משמשת לשני הזנים, שיש להבדיל ביניהם!). היצורים הפראיים "שומרים על כבודם העצמי" בכך שאינם מתכחשים לטבעם, בניגוד לחיות אחרות שלומדות לציית לבני האדם, לרצות אותם או להתאים את עצמן אליהם.

מכל מקום, אם מישהו רוצה להיות שווה ערך לחיות, מוטב שינסה את כוחו בגן החיות: "אם ברצונו למצוא מישהו שחולק עמו את נסיבות חייו כחיה, אין מקום טוב יותר מגן החיות. גם אם ייסע אל יערות העד לא יתקרב לכך יותר, כי שם החיות מרגישות בבית, שלא כמוהו."

הסיפור גדוש בהלצות קטנות ומבדחות. למשל – ברגע מסוים בוחרת ג'וזפין להגיע אל תחנת הרכבת ברחוב בייקר, כי "הרי רחוב בייקר הוא מרכזי, וממנו תוכל להגיע בקלות לכל מקום שתרצה. כזכור, מטעם זה קבע הבלש הדגול שרלוק הולמס את משכנו ברחוב בייקר, ובימינו הוא מרכזי אף יותר: ממלכת הרכבת התחתית כולה פרושה לרגליכם". אותי האזכור של שרלוק הולמס כאילו הוא דמות של ממש בידח (מעניין אם גם כיום יש מי ששולחים מכתבים ל-221B, כתובתו של הבלש הבדוי). בכלל, למי שאוהב את לונדון ורואה בעיני רוחו את המקומות – תחנת הטיוב, הכניסה למוזיאון מאדאם טוסו הסמוכה אליה, גן החיות בריג'נטס פארק – מדובר בחגיגה קטנה.

התרגום, כדרכה של הוצאת "תשע נשמות" מעולה. רק הערה קטנה אחת על שיבוש שכבר נתקלתי בו לא פעם, בהוצאות לאור רבות: את השם Marylbone, חרף העובדה שהאות r מופיעה לפני האות l, מבטאים בלונדון מָרְלִיבּוֹן ולא מֵרִילְבּוֹן, כפי שמופיע בספר (ועוד עם ניקוד!). הנה ההוכחה, אם אין די ב"ידע אישי":

אלה כמובן דקדוקי עניות, שכן, כאמור, התרגום מעולה, נוח ומשכנע.

 Man in the Zoo, David Garnett
לעברית: יותם בנשלום

הַתֵּבֵל כֹּה גְּדוּשָׁה בַּגְּדֻלָּה שֶׁל הָאֵל,
שֶׁכְּמוֹ זִיק מִבַּרְזֶל-מְרֻקָּע צָץ, מוּאָר,
אֲבָל אֵיךְ, אִם הוֹדוֹ מְפַכֶּה כְּמוֹ יִצְהָר,
לֹא כֻּלָּם מְצַיְּתִים לַמַּטֶּה הַגּוֹאֵל?
דוֹר וְדוֹר רַק רָמַס, וְרָמַס וְרָמַס,
וְהַכֹּל מְרֻבָּב וּמֻכְתָּם מֵעָמָל,
וְהַכֹּל מְרֻפָּשׁ, מְעֻפָּשׁ, מְעֻרְפָּל,
בֶּעָפָר שֶׁנֶּחְשַׂף הָאָדָם כְּבָר לֹא חָשׁ.

אַךְ הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְמַצֶּה לְעוֹלָם,
בְּעָמְקָם שֶׁל דְבָרִים יֵשׁ טְרִיוּת מֵיטִיבָה,
וְלָכֵן כְּשֶׁהָאוֹר נֶעֱלַם בִּשְׁחֹר יָם
עִם כֹּל שַׁחַר הוּא קָם מִמִּזְרָח וְשׁוּב בָּא,
כִּי אָז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעַל לָעוֹלָם
מִשְׁתּוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְחָזֵהוּ הַחַם.

1877

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן. 

על המשורר ג'ררד מנלי הופקינס: מדוע סירב לפרסם את שיריו

 נחזור למגפיים ולשירים. מהם מגפיים גרועים? כאלה שיתפרקו (הסנדלר). כאלה שהתפרקו (הקונה). איזו יצירת אמנות היא גרועה? כזו שלא שורדת (המבקר). כזו שלא שרדה (הקהל). לא הסנדלר ולא המבקר – מומחים בתחומם – אינם זקוקים למבחן הניסיון. הם יודעים מראש. אבל הקונה, בין אם של זוג מגפיים או של ספרון שירה, זקוק לזמן רב, למבחן הזמן. כל ההבדל הוא במשך המבחן, מגף רע יובחן בתוך חודש. ליצירת אמנות דרושה לעתים קרובות מאה שלמה. או שה"גרועה" (שלא הובנה, שלא נמצא לה נביא) תסתבר כמצוינת, או ש"המצוינת" (שלא נמצא לה שופט) תסתבר כגרועה. כאן אנחנו נתקלים כבר באיכות החומר של המגפיים ושל השירים וכל המשתמע מכך, התחשיב של החומר ואי היכולת לחשב את הרוח. כל סנדלר ממוצע יעיף מבט אחד במגף ויגיד: "טוב" או "לא טוב". לא דרוש לו לשם כך חוש מיוחד. אבל אם על המבקר להגדיר עכשיו, אחת ולתמיד, אם יצירה היא טובה או לא, מלבד כל נתוני הידע דרוש לו גם החוש, המתת של הנביא. החומר של הנעל – העור – ניתן לתחשיב והוא סופי. החומר של יצירת האמנות (לא הצליל, לא המלה, לא האבן, לא הבד, כי אם הרוח) אינו ניתן לתחשיב, והוא אינסופי. אין נעליים פעם אחת ולתמיד. כל שורה אפו של ספפו – אבודה פעם אחת ולתמיד. לכן (תחשיב של החומר) המגפיים האחוזים בידי הסנדלר הם בידיים טובות יותר, מאשר השירין שבידי המבקר. אין מגפיים לא מובנים, אבל כמה שירים לא מובנים יש! 

ואולם, גם המגף וגם השיר, ברגע יצירתם, צפונים חובם את השיפוט המוחלט של עצמם. כלומר, מן ההתחלה הם או מאיכות טובה או לא. האיכות הטובה חלה באותה המידה על שניהם – אריכות הימים. 

לקלוע לשיפוט הפנימי הזה של היצירה את עצמה, להקדים – להקדים לשמוע – את בני זמנך במאה או בשלוש מאות שנה: זוהי משימתו של המבקר, שיוכל לעמוד בה רק אם יש לו שאר רוח. 

מתוך הספר להט אדום האמנות באור המצפון, מבחר שירים ומסות מאת מרינה צווטאיבה

לעברית: רנה ליטוין

התחלתי לקרוא את הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה, כלומר – בלי לדעת עליו מאומה.

בפרק השני נעצרתי לרגע בתמיהה: האם ייתכן שלא הבנתי משהו? אביו של ארצ'י פרגוסון, הגיבור הראשי של הסיפור, מת או חי? נשדד או נהרג בשריפת חנותו? דודתו מילדרד נשארה רווקה או נישאה ועברה לגור הרחק ממנו ומאחותה? 

רק אחרי זמן מה הבנתי: שמו של הרומן מייצג ארבע אפשרויות. דמות אחת שחיה בארבע גרסאות שונות. חלקן ימותו בדרך. כולן ייוולדו ב-1949, אבל רק אחת מהן תגיע לשנת 1970, וגם אז מתוארת בפרק היסטוריה חלופית ושונה ממה שקרה באמת במציאות המוכרת לנו. לא זו בלבד, אלא שבסוף מסתבר גם שלא פול אוסטר כתב לכאורה את הרומן, אלא שזהו יציר כפיו של אחד הפרגוסונים, כלומר של אחת הדמויות שבספר, כמו בציור האשליה האופטית של יד שמציירת את עצמה

הרומן המסחרר ועצום הממדים – בעברית אורכו 887 עמודים, באנגלית הוא ודאי ארוך יותר, בשל הפערים הרגילים שקיימים תמיד בין שתי השפות – מרתק ברובו ומאתגר לכל אורכו.

לאמיתו של דבר, קשה להבין איך הצליח פול אוסטר במשימה המורכבת שלקח על עצמו: לשמר את קווי העלילה השונים, המפורטים ביותר, ואת מאות הדמויות המאכלסות את הסיפורים השונים. 

הבסיס שעליו נשען הספר הוא השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט. בשיר מסביר הדובר כי ברגע שנתיב מסוים נבחר, אין עוד דרך חזרה, שכן דרך אחת מובילה אל דרך אחרת, והחיים נמשכים. לפי ממרתו הנודעת של הרקליטוס "לעולם אין אדם נכנס לאותו נהר פעמיים", לא רק מכיוון שהנהר משתנה בלי הרף, אלא גם מכיוון שהאדם שנכנס לנהר בפעם הראשונה משתנה והוא כבר אדם אחר מזה שהיה לפני שנרטב, כך מטביעים בנו החיים את חותמם, משנים בלי הרף אותנו ואת גורלנו.  

אוסטר יותר מרומז לשיר. הוא ממש מצטט ממנו: "שני שבילים התפצלו" אבל אצלו זה לא קורה ביער, אלא "בכרך נטול משמעות והעתיד מת."

העלילות השונות נוגעות בלי הרף במציאות: משפט אייכמן. רצח קנדי. מרטין לות'ר קינג ויחסי שחורים-לבנים. המלחמה הקרה ("אני מבין, אנחנו מפחדים כל כך מהקומוניזם שנעשה הכול כדי לעצור אותו. אפילו אם זה אומר לעזור לאנשים שהם גרועים מהקומוניסטים"). גזענות של יהודים. גזענות נגד יהודים ("'פשוט לא ידעתי שהעם שלכם חוגג את חג ההודיה.' 'העם שלנו?' 'אתה יודע, יהודים.' 'למה שלא נחגוג את חג ההודיה?' 'כי זה מין משהו אמריקאי, אני משער'). מלחמת ששת הימים. מלחמת ויאטנאם. מהומות הסטודנטים. 

והן שופעות בנגיעות ארס פואטיות, שכן פרגוסון בכמה מגרסאותיו הוא סופר בתחילת דרכו, ואוסטר (כמו אלנה פרנטה ברביעיה הנפוליטנית!) מתאר בספר את הולדתו כאדם כותב, את ההשפעות השונות עליו, את האופן שבו הוא מתחיל לכבוש את דרכו. 

לא רק את עולמם התרבותי של הפרגוסונים השונים בודק הספר, אלא גם את המיניות שלהם. באחת הגרסאות פרגוסון נמשך לנשים ולגברים כאחת, והמיניות ההומו-ארוטית, כמו גם המיניות ההטרוסקסואלית, נבחנת מקרוב ומתוארת בפרוטרוט ובחיוניות. 

בכלל, נדמה שפול אוסטר ביקש ברומן שלפנינו להקיף הכול: יחסים בין המינים בפרט ובין בני אדם בכלל. פוליטיקה. קולנוע. עיתונות. ספרות. אלימות. תשוקה. הטקסט מבלבל, מסחרר, מפתיע, משתנה בלי הרף, כמו קליידוסקופ שכל תזוזה שלו מניבה שלל צורות ססגוניות שאין להן סוף. 

לאמיתו של דבר, בשלב מסוים כל השפע הזה מתחיל לייגע. את תשוקתו של אוסטר להקיף את כל האפשרויות אפשר להבין מהציטוט שלהלן, שבו ארצ'י פרגוסון בגרסה 4 משוחח עם חבר קרוב: 

"יש רק שתי אפשרויות, הכביש הראשי והכביש הצדדי. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות. בוא נגיד שבחרת בכביש הראשי והגעת לפגישה שלך בזמן. אתה לא תחשוב יותר על הבחירה שבחרת, נכון? ואם נסעת בכביש הצדדי והגעת לשם בזמן, שוב, הכול נהדר ואף פעם לא תחשוב על זה שוב. אבל כאן זה נהיה מעניין. אתה נוסע בכביש הראשי, יש תאונת שרשרת של שלוש מכוניות. התנועה תקועה יותר משעה וכשאתה יושב שם במכונית, הדבר היחידי שתחשוב עליו הוא הכביש הצדדי ולמה לא בחרת בו. אתה תקלל  את עצמך על הבחירה השגויה, אבל איך אתה באמת יודע שזאת הייתה הבחירה השגויה? אתה רואה את הכביש הצדדי? אתה יודע מה קורה בכביש הצדדי? מישהו סיפר לך שעץ סקוויה ענקי נפל על הכביש ומחץ מכונית חולפת והרג את הנהג של המכונית ההיא והתנועה התעכבה שלוש וחצי שעות? מישהו הביט בשעון ואמר לך שלו נסעת בכביש הצדדי, המכונית שלך הייתה נמחצת ואתה היית נהרג? או לחלופין: שום עץ לא נפל, והבחירה בכביש הראשי הייתה הבחירה השגויה. או לחלופין: נסעת בכביש הצדדי והעץ נפל בדיוק על הנהג שלפניך, וכשאתה יושב במכונית ומייחל לכך שהיית נוסע בכביש הראשי, אתה לא מודע לכך שיש שם תאונת שרשרת של יש מכוניות שהייתה גורמת לכך שהיית מפספס את הפגישה. בכל מקרה. או לחלופין: לא הייתה תאונת שרשרת של שלוש מכוניות והנסיעה בכביש הצדדי הייתה הבחירה השגויה. 

– מה אתה מנסה להגיד, ארצ'י? 

– שלעולם לא תוכל לדעת אם בחרת בחירה שגויה או לא. אתה צריך שכל העובדות יהיו לפניך לפני שתדע, והדרך היחידה שכל העובדות יהיו לפניך היא להיות בשני המקומות באותו זמן – וזה בלתי אפשרי."

אוסטר ניסה ליצור מצב שבו כל העובדות נמצאות לפניו, ולפנינו, הקוראים. רוב הזמן התוצאה מרתקת ובעיקר מעוררת השתאות. 

מבקרת הספרות של "לוס אנג'לס טיימס" מתחה ביקורת קשה על הספר, עד כדי הטענה המלגלגת שהוא יכול לשמש בעיקר כמעצור לדלת (בזכות נפחו ומשקלו?…). מבקרים אחרים, לעומתה, סבורים שהוא מבריק. לטעמי אפשר להזדהות לפרקים עם שתי העמדות. 

מאחר שקראתי את הספר בעברית, איני יכולה שלא לשבח ולהלל את התרגום, פרי עמלם של יואב כ"ץ ואפרת נווה. מלאכתם לא הייתה פשוטה, שכן הרומן עתיר בפעלולים לשוניים שלכולם מצאו פתרונות מצוינים. במקומות שבהם אי אפשר להמיר את השנינות הלשונית לשפה אחרת, פעלו המתרגמים נכון, והשאירו את המילים באנגלית, עם הערת שוליים מבארת. מלבד זאת, העברית נוחה לקריאה, נעימה ומשכנעת מאוד. כה לחי!

Paul Auster 4321

דומה כי בכל שנה ב-1 בספטמבר מזמזמים רבים לעצמם את השורות הידועות כל כך משירם של הפינק פלויד "We don't need no education": איננו זקוקים לשום השכלה. שיר המחאה האולטימטיבי של תלמידים באשר הם. 

הנה מילות השיר, כאן בתרגום חופשי שלי:

איננו זקוקים לשום השכלה,
איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,
לא ללעג מר בכיתה.
מורים – הניחו לילדים.
היי, מורים – הניחו לילדים.
הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,
הרי אתם רק עוד לבנה בחומה
איננו זקוקים לשום השכלה.

איננו זקוקים לשום השכלה,
איננו זקוקים לשליטה על מחשבות,
לא ללעג מר בכיתה.
מורים – הניחו לילדים.
היי, מורים – הניחו לילדים.
הרי זאת רק עוד לבנה בחומה,
הרי אתם רק עוד לבנה בחומה
איננו זקוקים לשום השכלה.

"טעית, תעשה את זה שוב! טעית, תעשה את זה שוב!"
"אם לא תאכל את הבשר, לא תקבל קינוח
איך תקבל קינוח, אם לא אכלת את הבשר?"
"אתה, כן אתה, שמסתתר מאחורי הסככה לאופניים, עצור, בחור!"

הפינק פלויד הייתה להקת רוק בריטית שפעלה במשך כעשרים וחמש שנה, מאז אמצע שנות השישים. השיר המדובר הופיע באלבומה "The Wall" (החומה). הלהקה שרה אותו בנימה רובוטית, כמייצגת את הילדים האומללים שאולפו לציית, או יצאו אחידים מתוך פס ייצור. את השורה "היי, מורים – הניחו לילדים", זועקים חברי הלהקה, ממש כמו מי שמתחננים על נפשם. 

את השיר, כמו מרבית השירים באלבום שהיה אחד המצליחים ביותר בהיסטוריה של הרוק, כתב סולן הלהקה, רוג'ר ווטרס. דימוי החומה עלה בדעתו במהלך אחת מהופעותיה של הלהקה: מעריץ הרגיז את רוג'רס שירק עליו, ואז חשב שכדאי לבנות חומה שתפריד בינו לבין הקהל. בהמשך לאותו רעיון עיצבה הלהקה ב-1980 מופע גרנדיוזי, באולם ענקי שהכיל 20 אלף איש. המופע כלל חומה ענקית (בשיאה היו בה 340 לבנים). החומה הלכה וצמחה עד שהסתירה את חברי הלהקה, שהמשיכו לשיר. מסוקים המריאו מעל הבמה, מערכות הגברה אדירות פעלו,  נשמעו קולות נפץ, חזיר גומי ענקי ריחף מעל לראשי הנוכחים בקהל וסרק אותם בזרקורים רבי עוצמה. 

השיר הופיע כעבור שנתיים גם בסרט "פינק פלויד – החומה", שם רואים מורה מרושע מצליף בתלמידים במקל, ואת עמיתיו חמורי הסבר – הסדיסטים! – משליטים את מרותם על הילדים הכפופים. האומלל מכולם הוא ילד שהמורה לועג לו, לקול צהלת חבריו לכיתה, כי נתפס כותב שירים. 

לא רק המורים מתאכזרים לילדים. גם הוריו של אותו תלמיד נהנים להצליף בו וממש מתענגים על כך. כמה רוע! כמה אלימות! בסרט מוצגים הילדים כשהם  פוסעים בטור עורפי על פי הקצב של השיר, עטויי מסכות שמעלימות את האינדווידואליות שלהם, עד לרגע שבו הם מתחילים להתקומם ושורפים את בית הספר. עד מהרה מסתבר שכל אלה היו הזיה בהקיץ של הילד המשורר שפוקח את עיניו ומגלה שהוא עדיין בכיתה, עדיין נתון למרותו של המורה המתעמר.

לא קשה לדמיין שרוג'ר ווטרס, פעיל חברתי שבימים אלה מעורב מאוד בתנועת הבי-די-אס ונודע במאמציו להניא זמרים ידועי שם מלהופיע בישראל, חשב על חוויות הילדות שלו בשעה שחיבר את השיר. מן הסתם ביטא בו את הסבל שחש, את מפחי הנפש ואת רצונו העז להתמרד.

האם יש לקבל בהסכמה מלאה את המסר של השיר, כמות שהוא? האמנם בני האדם אינם זקוקים להשכלה? האם רוב המורים עוסקים בעיקר בשליטה על המחשבות? בדיכוי ובהשפלה? האם ההורים מתעללים בילדיהם כשהם מאלצים אותם ללכת ללמוד? 

שמחת השיבה לבית הספר, שאינה מחזה נדיר, ואפשר להבחין בה ב-1 בספטמבר בבתי ספר רבים, מעידה כי ילדים ובני נוער שמחים בדרך כלל על שגרת יומם, רוצים להתפתח ולהרחיב את השכלתם, ואינם חשים שמוריהם עוינים או אכזריים. 

כדאי באותו הקשר לציין גם כי, למרבה ההפתעה, בשורה הידועה ביותר בשיר יש טעות דקדוקית. הניסוח הנכון אמור להיות "We don't need any education". (עם זאת, יש כמובן להודות: הטעות לא מנעה את הצלחתו המסחררת של השיר). 

היום, ב-1 בספטמבר 2019, יש לאחל לתלמידים שלא יחושו שהם "רק עוד לבנה" בשום חומה, אלא יפיקו מהלימודים את מירב התועלת ויהנו מהרחבת הדעת שבית ספרם יכול להקנות להם.