מי הם "טפילי הטקסט הספרותי"?
את המושג טבע הסופר יזהר סמילנסקי (הנודע יותר בכינוי ס' יזהר).
ב-1972 פרסם יזהר בכתב העת "החינוך" את המסה "להפסיק ללמד ספרות", שם כתב כי "ההצלחה הגדולה ביותר בלימוד הספרות בבתי הספר היא ההצלחה להשניא את הספרות, את הוראתה ואת מוריה…"
אחת עשרה שנים אחרי כן הופיעה המסה בספר שני פולמוסים, שכלל גם את "על חינוך ועל חינוך לערכים" − מסה "אנטי חינוכית" נוספת.
עמדותיו הנועזות והמרדניות של יזהר כוונו לא רק כלפי הוראת הספרות המקובלת בבתי הספר, אלא גם כלפי המחקר והביקורת הספרותית. אפשר לקרוא על עמדותיו אלה בספרו סיפור אינו (הקיבוץ המאוחד, 1983).
שמונה מאמרים מרתקים ומרנינים כלולים בספר. כמעט כולם הופיעו לפני כן במועדים שונים בעיתונים יומיים – ידיעות אחרונות, מעריב, על המשמר. (למרבה הצער קשה להעלות על הדעת שעיתוני ערב היו מפרסמים כיום מסות כאלה, כה רחבות יריעה ומעמיקות).
בכל אחד מהמאמרים נוגע יזהר בליקויים השונים שבקריאת ספרות, ומסביר ומפרט למה כוונתו. ומתוך כל מה שהסיפור איננו, אפשר אולי להתחיל להבין מה כן קיים ביצירת אמנות בכלל, וביצירה ספרותית בפרט.
ובכן – סיפורים אינם מייצגים את התקופה שבה נכתבו. כי הרי "במקום ובזמן מוגדר כלשהו לא נולדו שני באך ולא יצרו שני בטהובן". משמע – אין די בכוחו של הזמן כדי לברוא יוצר בסדר הגודל של האמנים שהוזכרו. סיפורים גם אינם משקפים את העת שבה נכתבו, כי "ליצירת האמנות חוקי זמן, מרחב ותנועה שאינם כחוקי הפיסיקה" וכי "ההיסטוריה נעצרת על סף הסיפור". אמנות יוצאת אמנם מתוך המציאות, אבל משם היא ממריאה לעולם של עצמה, ובוראת את המציאות החדשה שלה עצמה, ובה בעת משתמשת במה שחיצוני לה כחומר לצרכיה. לכן מה הטעם "לקרוא סיפור ולהחזירו אל המציאות? […] לקרוא שיר ולהחזירו אל קודם שהתחיל? לשם מה לשייכם שוב אל מה שבקושי נפרדו ממנו ובדי עמל?" סיפור גם אינו תקשורת, גורס יזהר, וזאת משום שלשונו "אינה נכחדת עם כלות שימושה" כי אין לה ייעוד פרקטי בתוך המציאות. ואם הסיפור או השיר אינם מובנים לחלוטין, זוהי דווקא מעלתם, כי אם מבארים אותם עד תום, הם נעשים בנאליים, וזה אינו "מצדיק את מאמצי ההבנה," כי האמנות, כאמור, יוצרת "עולם אחר, בדוי," והיא דומה ל"פנס שבחוץ, שבין אם מצטרף לשדרת פנסים ובין בודד לעצמו – אורו מאיר למי שבא אליו."
וכאן מגיע יזהר אל מי שהוא מכנה "אנשי הספרות": החוקרים, עורכי המוספים, עסקני התרבות, המבקרים. בכל אחד מהם הוא רואה סכנה גדולה, כי הם אינם קוראים להנאתם. לא כדי להתפעם. לא כדי להתרגש. המבקר או המורה לספרות "לא יניח לספרות להתפרע". שהרי "מדעני הספרות" לא יעזו להזכיר הנאה, לומר על שיר שהוא יפה, או מרגש. לא יעלו בדעתם להגיב באופן "לא מדעי".
במאמר "הצבע הלבן וזמן הווה" מדגים יזהר סוגיה ספרותית מרתקת: האופן שבו נוצר זמן הווה בספרות הנכתבת בעברית, שפה שחסרה את הגמישות הדקדוקית הקיימת בשפות אירופיות, שבהן יש לו "מיני משך שונים ומיני התמד מגוונים – פעם הוא הווה נמשך והולך, פעם מסיים מה שכבר התחילו מקודם, ופעם הוא מהול בעבר, יותר או פחות, ויש גם שאינו אלא זה שהנה הוא רק נוכח כאן-כעת, וכל היוצאים באלה" (איזה תיאור מקסים! וכן, אני מרשה לעצמי להשתמש במילים שחוקרי ספרות, אליבא דיזהר, נזהרים מפניהן כמו מפני אש…). הוא מביא מובאות מתוך סיפורים של גנסין ושל ביאליק, ומדגים – בדימוי מעולם הציור – כיצד כמו שערבוב של צבעים יוצר תחושה של צבע לבן (או שחור), כך בסיפור או בשיר שנכתב בעברית אפשר ליצור תחושה של הווה שונה מהזמן "שמעיקרו אינו קיים [בעברית] – מָחוץ כולו ולָחוץ בין עבר ועתיד – או שהוא קיים אבל לָבוּד ומוקפא", באמצעות השימוש בפעלים ובשמות תואר, "בתחבולות אמירה". והוא מגיע למסקנה שעמה בעצם התחיל: "חייו של סיפור אינם מותנים […] לא בנושא ולא בתוכן, וגם לא בחתך החיים המוצג בו, ולא בידיעות על החיים המוצעות בו – אלא הם מותנים, קודם כל, בקשב שיש בכוחו לעורר."
כתיבתו של יזהר לא רק מרוממת, אלא גם משעשעת. כך למשל במאמר על עגנון, שבו הוא מלעיג למפרשיו המנסים כמו להפשיט את הכתיבה, לחשוף את כל מנגנוניה ולמצוא את הסודות החבויים בה, עד שהם מציבים את עגנון "קצת חלוש וקצת צימחי, מבוית לגמרי ובלתי מזיק, והעקוב היה למישור, הרכסים שפלו, הצללים נסו, וחדל מהטריד אותנו הזר והמוזר הזה." יזהר כותב על המבקרים כך: "אם היו סודות נוראיים לעגנון, או מה היו, או מה חשב בלבו ומה לא חשב – מי יודע. אבל מה חושבים מפרשיו ומבקריו של עגנון – גלוי וכתוב לפנינו." במקום אחר הוא מגיב בהומור לפרשנות מסוימת לסיפוריו של עגנון: "שלום רב שובך ארוטיות נחמדת", הוא מגחך למין מושג מפתח שהשתרש אצל חוקרים שמוצאים "ארוטיות תחת כל סמל רענן." כך למשל בסיפור "הנרות", הוא כותב, "יש נרות ויש ים. הנרות הם גוף ארוך וחד, מזכיר לכם הפרשן, והים כזכור הוא גוף עגול ולח," ויזהר מוסיף בלגלוג, "בואו נוריד מהר מסך בטרם תתחיל שם האורגיה של הארוך והחד עם העגול והלח."
ס' יזהר תובע מהקורא "התוודעות אישית". את חדוות הקריאה ואהבתה, שבאה מתוך נוכחותו שלו, בזמן ההווה שלו עצמו בעת הקריאה. הוא מצטט את פיקאסו שכינה את המבקרים "עיוורים עם תיאוריות". כי באמנות חייבת להישאר איזו תעלומה, "משהו בלתי ידוע", וכמו שלא יעלה על הדעת להבהיר את הצללים שבציור, כך אין לפרש ולבאר את כל מה שלא ברור בסיפור.
אז מי הם, אם כן, "טפילי הטקסט הספרותי"? אלה "ההיסטוריונים, הסוציולוגים, הפסיכולוגים" שיש להפקיע מידיהם את הפרשנות הספרותית, ולהשיבה אל הקורא התמים, המתענג, שיכול פשוט להפיק הנאה מהספרות, "שהיא מה שהיא, עם או בלי שום קשר הכרחי לשום כן-או-לא תכלית שמעבר לה שמתראה לה כאילו היא יקרה ממנה."
ועכשיו – מה לעשות כדי להביא את הדברים הללו, המרתקים והמרעננים (גם אם התפרסמו לפני עשרות שנים), אל לבם של אבירי מערכת החינוך, בעיקר אל אלה שמעצבים את לימודי הספרות האנגלית לקראת בחינת הבגרות? שהרי אחד המרכיבים החשובים ביותר בבחינה היא שאלה הדורשת מהתלמידים לחבר בין היצירה הספרותית לבין הרקע ההיסטורי או הסוציולוגי שבתוכו נכתבה.
לא בִּכְדִי פרשתי מהמערכת הזאת. נפשי קצה בה, וס' יזהר מיטיב כל כך להסביר מדוע.
את הספר אפשר לקנות כאן, באתר סימניה. מניסיוני, שיתוף הפעולה בין מוכרים לקונים עובד היטב.