חיסין, ודובנוב הם מבחינתנו כיום שמות של רחובות, ושרתוק הוא כמובן שם המשפחה המקורי של מי שבנו, משה שרת, יהיה ראש הממשלה השני של מדינת ישראל. אבל חיסין, דובנודב ושרתוק היו שלושה חברים, אנשים בשר ודם, שנולדו בסוף המאה ה-19 ומתו בתחילת המאה-20, שלושה שהגיעו לארץ ישראל התיידדו בה אך עזבו אותה כעבור כמה שנים, ושניים מהם חזרו אליה.

תיאור המניעים שהביאו אותם להגר הלוך ושוב מרוסיה, שם נולדו, מרתק. 

כל השלושה היו מחוברים מאוד לתרבות הרוסית. דיברו רוסית, אהבו מאוד את הספרות של ארץ הולדתם, ולמעשה היו בני דור שביקש להתערות בחברה ולהיות חלק ממנה.  

שלושתם החליטו לעזוב בצעירותם, רק אחד מהם היה כבר בן יותר מ-20, בעקבות פוגרומים וגילויי אנטישמיות שהבהירו להם כי אינם שייכים  לרוסיה ואינם רצויים בה. אפשר ללמוד על כך ישירות מחלקו השני של הספר, שמכיל את מכתביהם זה לזה, והם המקורות הישירים לכל מסקנותיה של אניטה שפירא. 

שלושתם היו ציונים עוד לפני שהמילה נטבעה. שנים רבות אחרי שהגיעו לארץ ישראל כתב הרצל את מדינת היהודים והמושג "ציונות" בא לעולם. הם, אלה המכונים "הביל"ויים", ראו בו "מתופף": אותו מוזיקאי שהולך בראש המחנה ורועם בתופיו, הן כדי לעודד את ההולכים אחריו, והן כדי להכריז על בואם באוזני זולתם. 

"הסיפור של שלושת הרעים," כותבת שפירא, "הוא סיפורה של תנועה לאומית בהיווצרותה, בצעדיה הראשונים, בעוד לא ידוע אם היא תצליח ותהיה תנועה בעלת משמעות היסטורית, או שתיכשל כפי שנכשלו מאות תנועות קיקיוניות שהונעו על ידי חלום. אפשר אפילו שהכינוי 'תנועה' הוא מוגזם והיה ראוי להשתמש במושג 'רעיון לאומי טריטוריאלי'. בהיסטוריה היהודית היו לא מעט משיחי שקר שביקשו תיקון לעם היהודי על ידי השבתו למולדתו ההיסטורית. […] הסיפור של שלושת הרעים נותן אשנב לכוח הקסם של רעיון משנה מציאות. כזה היה גם הקסם של הסוציאליזם והקומוניזם. אלה היו אמונות הגאולה הגדולות של המאה העשרים. הסיפור גם מעיד על הקושי לקיים אמונה בעוד המציאות מנוגדת לה.

"בתקופת חיבת ציון היה דרוש דמיון עשיר ואמונה עזה, משיחית בעוצמתה, כדי להאמים שמהתנועה הדלה, חסרת המנהיגות, הענייה במשאבים, חסרת הניסיון הפוליטי, תנועה פרובינציאלית וחסרת השראה בהתנהלותה עתידה לצמוח תנועת עם שתשנה את פני ההיסטוריה היהודית". 

עוד טוענת שפירא בדברי הסיכום של ספרה: "תנועה לאומית לא נוצרת בחלל ריק: היא באה לענות על צורך […] כל גל עלייה לארץ הונע על ידי גל של פוגרומים: ב-1882, ב-1903, וב-1905." 

וכך שרתוק שב לישראל אחרי שחזר לרוסיה ושהה שם שוב עשרים שנה, "וספק אם היה עולה לארץ אלמלא התחוללו הפרעות בחרסון."

השלושה יכלו להגר גם לאמריקה, כמו רבים אחרים, אבל "הבחירה שהם בחרו בארץ הנידחת והבלתי מפותחת, בממשל העות'מאני העוין ובשכנים ערבים שלא  הסבירו פנים הייתה בחירה שמעידה על כוחו של הרעיון ועל שרידותו בתנאים שתנועות דתיות ומשיחיות לא עמדו בהם". 

שפירא תוהה "מה היה איפוא אותו דלק פנימי שהמשיך להצית להבה בליבו של חיסין, שניסה וחזר וניסה וחזר ונכשל במאמציו להתיישב בארץ ישראל?" וטוענת כי סיפורו "מאיר את הקושי של האינטליגנציה היהודית-הרוסית להתיישב בארץ הקשה, ללא תרבות אירופית, ללא חיי רוח." אמנם "ליבו היה ברוסיה, תרבותו הייתה רוסית, ובכל זאת הוא דבק בארץ הזאת ולא הרפה ממנה. הוא היה קרוע בין הלב, שהיה ברוסיה, ובין השכל, שאמר לו שארץ ישראל היא המקום ליהודים."

"זו הייתה תנועה משיחית ללא משיח, מסע צלב של ילדים," היא כותבת כשהיא מתארת את הגעתם לארץ ישראל בנעוריהם, לא בשלב שבו שניים מהם חזרו אליה כבר כאנשים בוגרים.

תיעוד ההתחלה של ההתחלה, הצעדים הקטנים, הראשונים לגמרי, של ההתיישבות, כשלא היה ברור לאיש מה עוד יתפתח מהמהלכים הללו, אם בכלל, מרתק. הביל"ויים היו, כידוע, אנשי "העלייה הראשונה". מדהים לקרוא כי "אנשי העלייה השנייה, שהגיעו לאחר רבע מאה," יכלו "לכעוס ולהתמרמר" כנגדם, שכן "כבר הייתה קיימת תשתית ציונית-התיישבותית מסוימת בארץ."

בהקשר זה אי אפשר שלא לחשוב על המערכון המפורסם של חבורת לול:

הביל"ויים נאלצו להיעזר בכספו של הברון רוטשילד, ובסיבוב הראשון שלהם בארץ ישראל יכול היה הגורל להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא סירבו לעשות שקר בנפשם: הם כתבו לברון אדמונד דה רוטשילד מכתב ובו פירטו את עיקרי השקפת עולמם כדי לשכנע אותו לעזור להם. חלק מהם רצו לשלוח לו את התקנון המלא שלהם. אחרים הפצירו בהם להשמיט את הסעיפים שייראו לו קיצוניים מדי, אבל בסופו של דבר שלחו אליו גם את הסעיפים שבהם נכתבה החלטתם לאסור על רכוש פרטי בקרב חברי הקבוצה, ועל האיסור להינשא שיחול עליהם. "הברון נרתע מהקיצוניות השתפנית שנשקפה אליו ממנו, אותה פירש כאנרכיזם, ומאז לא היה מוכן לסייע לביל"ויים. גורלה של ביל"ו היה יכול להתגלגל אחרת אלמלא גברה הטהרנות האידיאליסטית על הפרגמטיזם הפשרני." כל מחשבה היסטורית בדיעבד על "מה היה אילו" היא כמובן חסרת משמעות, שהרי כך היה ולא אחרת, ובכל זאת כשקוראים על כך קשה להימנע מתהיות מעין אלה…

השרטוט של שלושת החברים הקרובים הללו, חיסין, שהיה לימים הרופא של אחוזת בית (והונצח בכתביו של נחום גוטמן), שרתוק, לימים (ושנים רבות אחרי מותו) אביו של ראש ממשלת ישראל, ודובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, והמעקב אחרי הקשרים ביניהם, מעניין מאוד.