על הכריכה הקדמית של ספרה של נעמי קהתי ברונר, פסיכולוגית קלינית ש"מחלקת את זמנה בין ישראל לניו יורק" כך כתוב על גבו, מופיע תצלום נושן, בשחור לבן, שלא קשה להבין אותו: רואים בו שתי נשים ושלושה גברים. הנשים לבושות בשמלות "מודרניות", ואילו לגברים יש חזות תימנית מובהקת: פאות, עור כהה. למבוגר שבין השלושה יש גם זקן ארוך והוא חובש כובע רחב תיתורה.

לא קשה לשער מתי צולם: כנראה שהחמישה האלה, מן הסתם בני משפחה, הגיעו לישראל זמן לא רב לפני כן. הנשים כבר לבושות בבגדים ה"מקומיים", ואילו הגברים עדיין משמרים את הסממנים הברורים של מוצאם.

התצלום מתאים אם כן לכותרת הספר: "מתימן אל ציון", ואכן מתואר בו מסע מרתק של משפחה אחת, שמייצגת את הכלל, את עולי תימן, את עברם, את הדרך הקשה מנשוא שנאלצו לעבור כדי להגיע אל "ציון", ואת המסע הקשה לא פחות בארץ עצמה, עד שזכו – לא כולם! – להכרה כשווים ובעלי יכולת בכל אחד מתחומי החיים במציאות המודרנית שאליה נקלעו כשהגיעו לכאן.

קהתי ברונר מתחילה במעקב הדוק, מרתק, של קורות חייהם של בני הדורות הקודמים לה, בתימן. היא מתארת את הילדות של אמה, שהשיאו אותה לדודה כשהייתה בת עשר, כדי לפרוע חוב כספי שאביה לא הצליח לסלק בדרך אחרת, מתארת את אומץ ליבה של הילדה שהצליחה להיחלץ מהמלכודת שאליה שלחו אותה, את נחישותה להצליח כמיטב יכולתה בנסיבות החיים שלה: שיא ההצלחה מבחינתה היה למצוא עבודה כמנקה של בתי עשירים, כפי שעשתה אמה לפניה, שכן נולדה לעוני מרוד, עד חרפת רעב מתמדת.

קהתי ברונר מראה כיצד העבודה הזאת עברה מדור לדור, ואיך אחרי שהגיעו לישראל המשיכה אמה, ברוב תושיה וחוכמת חיים, לפרנס את בני משפחתה, מגיל צעיר מאוד, תחילה את הוריה ואחיה, ואחרי שנישאה, כאן בישראל, גם את בעלה וילדיה. נזכרתי בספרן של מימי חסקין ודינה חרובי מומחית בספונג'ולוגיה, וכך כתבתי עליו בשעתו: "המחקר מתחיל בעוזרות הבית ה'תימניות', שכן הן היו המנוצלות הראשונות. הפרק קשה מנשוא, במיוחד כשהוא מספר על עבודתן של ילדות, ובכלל – בעצם ההתניה שהתבטאה בכך שהמילה 'תימניה' הייתה שקולה למונח 'עוזרת בית'. (אפילו אני עוד זוכרת משפט בנוסח 'התימניה שלי כבר הגיעה', ולא משנה מה היה מוצאה בפועל של אותה 'תימניה'…). הן מספרות אפילו על מקרה שבו המנקה פוטרה מעבודתה, כי הסתבר שמוצאה אינו תימני!

"בשל התפיסה שלפיה קל לתימנים (ולתימניות, כמובן) לעבוד קשה, הרשו לעצמם המעסיקים – למעשה המעסיקות – לשלם להן פרוטות, לתבוע עבודה קשה, וכן, גם להשפיל".

נעמי קהתי ברונר זוכרת בעיקר מעסיקות נדיבות וטובות לב, שהיא זכתה להיחשף לבתיהן כשליוותה לפעמים את אמה לעבודה. אלה נהגו לתת לאמה חבילות של בגדים משומשים – במשך שנים זה היה מקור האספקה היחיד של בני המשפחה, ורק כך התאפשר להם להתלבש, להחליף, לגוון.

ברור שהכותבת גאה מאוד באימה, בין היתר מכיוון שהחליטה לא "להוריש" לבתה הבכורה את "משלח היד" שלה, לא ציפתה שתצטרף אליה, תעזור לה ותלמד להיות עוזרת בית, להפך – עודדה אותה לרכוש השכלה ולהתקדם.

אבל הגאווה והכרת התודה שלה מלוות גם בהסתייגויות. כך למשל היא מתקשה להבין את הוולדנות המתמשכת של האם: שאפילו כשנעמי הייתה כבר בת תשע עשרה עוד המשיכה אמה ללדת.

מאחר שנעמי נולדה כבר בארץ, ונחשפה לאורחות החיים בבתי חברותיה, היא מרבה להשוות בינה ובינן, וחווה בעוצמה את הפערים הגדולים: המהומה המתמדת בביתה, לעומת השקט והסדר בבתיהן; ההזנחה הרגשית שחשה, לעומת תשומת הלב ההדוקה והאוהבת שחברותיה זכו לה; הרגלי ההיגינה הלוקים בחסר שהיו נהוגים, בלית ברירה, במשפחתה, לעומת הסדר והניקיון אצלן; חוסר ההשכלה של הוריה: אמה הייתה אנלפבתית שניסתה אמנם בשלב מסוים ללמוד לקרוא ולכתוב, אבל בילדותה אביה מנע זאת ממנה, ובבגרותה – בעלה. את הסיבה להתנגדותו לא היסס לומר לבתו במפורש: אם אישה תהיה משכילה, מי ידאג לבית?

אביה של קהתי ברונר ידע אמנם קרוא וכתוב (וזכר בעל פה את התורה), אבל זה כל מה שידע. לא הייתה לו שום השכלה שיכלה לעזור לו לנצל את כישוריו השכליים. כל חייו התפרנס מעבודתו כשרת בבית הספר היסודי שבו למדה.

קהתי ברונר מתווה את דרכה אל חיים מסוג אחר: כאישה משכילה, ששירתה בצבא כקצינה, וזאת למרות העובדה שהייתה נטולת ההון התרבותי שעימו הגיעו חבריה לספסל הלימודים ולצבא. (בחסר הזה הרגישה כל העת!)

החלקים החזקים, החשובים והקשים ביותר בספרה הם – תיאור העינויים, אין מילה אחרת להגדיר את זה – שעברו עולי תימן בדרכם לארץ ישראל. חלקו נגרם בשל הנסיבות – המעבר מאורח חיים אחד לאחר, והכורח להסתגל למציאות שונה כל כך מזאת שהכירו. אבל רוב הסבל נגרם בשל הזלזול המחפיר שספגו לאורך הדרך, וגם אחרי שהגיעו ארצה. צריך לקרוא כדי להאמין שבני אדם, בדרכם להגיע לישראל, נאלצו להתמודד עם עוצמה כזאת של כאב, אובדן חיי אדם, רעב, מחלות, עוול וקיפוח. בין השאר אי אפשר ואסור לדחות על הסף ולהתכחש לעדויות המובאות גם בספר שלפנינו, סיפורים ממקור ראשון, על היעלמותם של התינוקות, בחלקם הגדול ילדים של יוצאי תימן, ולתחושה שֶׁרָוְחָה אז כנראה בציבורים מסוימים שבעצם מצילים את הילדים אם מעבירים אותם במרמה למשפחות מאמצות, בלי הסכמת הוריהם. איזו התנשאות וכמה רשעות!

עולי תימן הגיעו לכאן ברובם זמן לא רב אחרי השואה, וכשהשוו את סבלם הנורא לזה של הניצולים מאירופה, לא ראו אותו כאן ולא הכירו בו. לא בחיי היומיום ולא בתיעוד ההיסטורי, שבו לא זכו עולי תימן למקום של כבוד, אלא נדחקו לשוליים, אם בכלל הוזכרו, אף על פי שהיה להם חלק משמעותי בתקומת המדינה.

"הציונות, שביקשה להגן על יהודים מרדיפות, הייתה גם מרד ביהדות", כותבת קהתי ברונר, ומכאן: "היא שיקפה גם את הדחייה שלי כלפי המגבלות שהטילה עלי התרבות שממנה באתי". והיא מוסיפה: "חבריי היו התגלמות היהודי החדש, ואני – שאריתו של הישן. במשפחה אני הייתי זו שהייתה לה גישה לתרבות החילונית הנאורה, השלטת – התרבות האשכנזית – זו שנחשבת. ראיתי בעצמי שגרירה מטעם העולם הישראלי החופשי והחושב במשפחה שעדיין הייתה שקועה, כך הרגשתי, בחוסר התוחלת של הדת ושל המנהגים העתיקים".

בספרה היא עושה מהלך הפוך: משמשת שגרירה של תרבות הוריה ואבות אבותיה, שהייתה אמנם שונה ממה שהכירו כאן, אבל גם בה היו ערכים ומשמעות. הדרך שעשו בני משפחתה, ומשם ואילך גם היא אישית, מרתקת וראויה לתשומת לב.

הוצאת רסלינג, 2026
עורכת: אורית יושינסקי
264 עמ'