ארכיון הקטגוריה: השיר של יום שלישי

לאה גולדברג "האביב שפרץ מאין-סוף ערבות": בליעל!

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

נתן זך, "חרטה"

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

 

וילנל: הקצו לה חדר


הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

י"ל פרץ, "המוזה שלי"

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ – זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

תרגם: בני מר

מרלן דיטריך שרה את "שיר התן"

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר "התן", ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.

אברהם שלונסקי, "קץ אדר"

א

כְּאֶצְעֲדוֹת־הַזָּהָב אֲשֶׁר לִזְרוֹעוֹת הַבֶּדְוִיָּה
יַעַנְדוּ הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אֶת צְמִידֵיהֶם
בִּשְׁעוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.
אָז תֵּצֶאָן הַשֹּׁאֲבוֹת הָעַיְנָה
וְהָיוּ הַכַּלָּנִיּוֹת כְּאֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן.

הַטִּי הַטִּי־נָא אֶת כַּדֵךְ
וְנִשְׁתֶּה מֵימֵי־עַיִן קָרִים נוֹזְלִים
וְהָיוּ לְחִכֵּנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב.

כִּי יָרַד הָאֲדָר לִגְווֹעַ מִתְּנוּבָה
כַּאֲשֶׁר יָמוּתוּ הַבֶּדְוִים אֲשֶׁר לְשֵׁבֶט עֶזְרָא
מִנִּי אַהֲבָה.

אָז הָיִינוּ שְׁמֵי־הַשְּׁקִיעָה
אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.

 

ב

הַחַמָּה פָּרְשָׁה מַעֲדַנּוֹת אֶל מֵעֵבֶר הַגִּלְבֹּעַ
כְּשֵׁיךְ נְשׂוּא־פָּנִים וּשְׂבַע־מַרְגֹּעַ
וְהַלַּיִל – בֶּדְוִי צָעִיר עִם יְפֵה תַּלְתַּלִים
יָצָא אֶת אָהֳלוֹ.
מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׁילוּ הַשָּׁמַיִם כּוֹכְבֵיהֶם כָּכָה!
בַּת־בֶּדְוִים פֹּה הִתְפָּרְקָה אֶת כָּל עֶדְיָהּ:
הֵן זָקֵן הַשֵּׁיךְ
וְהַבֶּדְוִי צָעִיר וְעַז־עֵינַיִם.

הִנֵּה יוֹצֵא כְּבָר לְאִטּוֹ הַיָּרֵחַ
כְּסָרִיס שָׁמֵן מִן הַהַרְמוֹן
וַתְּהִי דְמָמָה.

 

ג

עַד שֶׁתִּתְרַפֵּק לָהּ חַמָּה עַל צַוְּארֵי הַגִּלְבֹּעַ
הָבָה נֵרֵד גַּם אֲנַחְנוּ מַרְגְּלוֹתָיו
וְנִרְבְּצָה כִּגְמַלִּים אוֹ כְּהָרֵי הַגִּלְבֹּעַ
עַל גְּדוֹת הָעָיִן.

וְהִנֵּה גַּם הַצֹּאן תָּבֹאןָ אֵלֵינוּ
עִם הָרוֹעֶה.
אֶחֱזוּ לָנוּ טָלֶה טָלֶה קָטֹן־קָטֹן
נַגְמִיאֶנּוּ מִן הָעַיִן
וְעֵינֵנוּ טָהוֹר.

אַךְ הִנֵּה יְאַסֵּף כְּבָר הָרוֹעֶה אֶת עֲדָרָיו
וַחֲלִילוֹ יָשִׁיר אֶת הַלָּיִל.
הָבָה אֶנְהָגֵךְ אֲבִיאֵךְ הָאֹהֱלָה
אֶל אָהֳלֵנוּ הַנּוֹהֵר כְּשַׂלְמַת־חָג
וְרָבַצְתִּי לְרַגְלַיִךְ
כְּעַיִן הַיּוֹצֵא מֵרַגְלֵי הַגִּלְבֹּעַ.

כִּי הָיָה הָעוֹלָם לְשִׁיר־חֲלִילִים בְּפִי הָרוֹעֶה.

 

ד

וּבְשׁוּבֵנוּ מֵעֲמַל יוֹם הָאֹהֱלָה
וְהָעֲיָנוֹת
כְּטַף אֲשֶׁר פָּרְצוּ מִבַּיִת הוֹרָתָם חוּצָה
עוֹד יְפַטְפְּטוּ בְּאָזְנֵינוּ רוּץ וּפַטְפֵּט
בּוּל־בּוּל
וְהָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ לְטַף אוֹ לְיִבְלֵי־הָרִים
אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹבְבוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
בּוּל־בּוּל.

הִנֵּה־הִנָּה שְׂפַת הָאַהֲבָה
לְכָל טַף הָאֲדָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

 

ה

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיַּכְמֵר מִכְמְרוֹתָיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נַכְמִיר גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּכְמָרוֹת
כִּי עוֹד מְעַט וִירַצְּדוּ דְגֵי־הַזָּהָב
אֲשֶׁר לִיאוֹר הַלַּיִל הָרָחוֹק.

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיִּפְרֹשׂ אֶת מִפְרָשָׂיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נִפְרֹשׂ גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּפְרָשִׂים
כִּי עוֹד מְעַט וְהֻצְּתוּ גַם הָאוּרִים
אֲשֶׁר לְחוֹפֵי הַלַּיִל הָרְחוֹקִים.

אַךְ אוּלַי יוֹמֵנוּ הוּא שֶׁנֶּעֱקַד עַל מִזְבְּחוֹ
כִּי בָּא לָיִל?
אָז לָמָּה לֹא נַעֲמֹס גַּם אֲנַחְנוּ אֶת עֲצֵי־הַמַּעֲרָכָה
כִּי עוֹד מְעַט וְנֶחְתּוּ הַגֶּחָלִים
אֲשֶׁר לְמַחְתַּת הַלַּיִל הָרְחוֹקָה.

הַגִּידִי לִי
אַתְּ הַמִּכְמוֹרֶת אַתְּ הַמִּפְרָשׂ אַתְּ הָעֲקֵדָה
אֲשֶׁר לַאֲדָרִי:
עַל מָה זֶה כֹּה אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב?

 

ו

בַּמֶּרְחָק שׁוֹקֵק נְחַשׁ־הַבַּרְזֶל מִדֵּי עֶרֶב

וּמַפְרִישׁ עָשָׁן אֶל מוּל אָהֳלֵנוּ.
אָז הָבָה נִפְתְּחָה אַמְתְּחוֹתֵינוּ
עִם הַעֲרֵב־שֶׁמֶשׁ אֵי־שָׁם הַרְחֵק הַרְחֵק
וְיִבְצֹר נָא הַלַּיִל אֶת כּוֹכָבָיו
מְלֹא טְנָאֵינוּ.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִגְוְעוּ לְפֶתַע כָּל הַצִּפֳּרִים
אֶל שְׁקִיעָה אַחַת
וּפִתְאֹם נַעֲמֹד – כִּי חָסַרְנוּ כֹּל.

מִי הִצִּית אֶת הַמְּדוּרָה הָאַחֲרוֹנָה לְרַגְלֵינוּ?
מִי יְצַוֵּנוּ לֶכֶת לֶכֶת לֶכֶת?
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי בָּכֹה נִבְכֶּה עוֹד כִּילָדִים
כִּי נִרְעַב מְאֹד.

אָז נִפְתַּח אַמְתְּחוֹתֵינוּ
(אַיֵּה הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הִצְטַיַּדְנוּ?)
וּבָכִינוּ
כִּי אֵין גְּמוּל.

 

ז

וְהִנֵּה גַּם עֶרֶב־הַזְּקוּנִים אֲשֶׁר לַאֲדָר!
בִּכְלִי אַרְגָּמָן אֲשֶׁר לִשְׁקִיעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
כִּגְלִימַת בֶּן־הַשֵּׁיךְ
אִישׁ כְּפַר הָעַיִן
אֶל אָהֳלֵנוּ יָסוּר כְּנִכְלָם.
וְעִם הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לָךְ
מֵת הָאֲדָר.
וַיִּהְיֶה אָהֳלֵנוּ – עֶרֶשׂ־מוֹתוֹ.

שִׁמְרִי שִׁמְרִי לִי הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה
אֶת גְּלִימַת הָאַרְגָּמָן אֲשֶׁר בְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ.
הִנְנוּ הוֹלְכִים מִזֶּה כְּנִכְלָמִים
וְרַגְלֵנוּ בּוֹכָה אֶל כָּל רֶגֶב מִדֵּי נִפְסַע
וּגְלִימָתוֹ לַהַט עֲלֵי שֶׁכֶם.

כִּי יָתַמְנוּ.

 

ח

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים
יְצַלְצְלוּ פַּעֲמוֹנִים
עֶרֶב־עֶרֶב
אֶל הַכְּחֹל.

עוֹד בָּלֹה יִבְלוּ עַל פְּעָמֵינוּ נַעֲלֵי־זָהָב
מִשּׁוּט בְּלִי הֶרֶף
בִּנְתִיבֵי חֹל.

וַאֲנַחְנוּ (כָּל אֲשֶׁר פַּעַם אָהָב)
בָּכֹה־נֵבְךְּ לִצְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים
עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים.

אליזבת בישופ: "ללמוד איך לאבד זאת אמנות" | "האמנות לאבד אינה קשה ללמידה" | "יכולת לאבד היא כלל אינה קשה" | "אובדן הוא אמנות גם לחסרי הכישרון"

אליזבת בישופ (1979-1911) הייתה משוררת וסופרת אמריקנית. השיר שלה One Art נכתב כווילנל, צורה שירית שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות בשישה בתים. בחמישה הראשונים שלוש שורות כל אחד, ובאחרון – ארבע. החריזה בחמישה הבתים הראשונים אחידה: (א-ב-א), ושתי השורות האחרונות בבית השישי הן א-א. כמו כן יש בשיר שני רפרנים, כלומר – שורות חוזרות במתכונת קבועה. עוד פרטים מעניינים על הווינל אפשר לקרוא כאן. 

ב-2004 הושלמה דיסרטציה של חוקרת אמריקנית שכתבה על שובו של הווילנל. אפשר לקרוא אותה כאן. 

ברשומה שלהלן מובאים ארבעה תרגומים שונים לעברית של שירה של אליזבת בישופ, ואחריהם – השיר במקור, באנגלית. 

סונטה 5 של שייקספיר, שמונה תרגומים: "אותן שעות ששרטטו את מה" | "שעות אשר הלבישו עדנים" | "אותן שעות העניקו עיטורים" | "אותן שעות שעיצבו במעודן" | "הזמן אשר היטיב בכשרונו הרב" | "אותן שעות אשר ביד רכה" | "השעות הללו אשר בעמל רב צודד" | "שעות שחוללו ביד רכה" |

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.


 

 

 

 

 

 

 

בגיליון הו! 22 הופיעה מסה קצרה  ובה השוואה בין תרגומים של סונטה 20 מאת שייקספיר. 

יונית נעמן, "מפגשים אקראיים עם גזענים בני זמננו – רשימה חלקית"

השיר התפרסם לראשונה בעיתון הארץ ב-18 בינואר 2022

פרץ מרקיש, "זה טוב…"

זֶה טוֹב: מִגֶּשֶׁם חֹרֶף, מֵעָשָׁן שָׁחֹר
הַלֵּב יָכוֹל לָנוּחַ כְּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ:
אִמָּא מַדְלִיקָה אֵי־שָׁם בִּימוֹת הַחֹל
נֵרוֹת שַׁבָּת עַכְשָׁו לִכְבוֹד כָּל יְלָדֶיהָ…
לָמָּה לִי שַׁבָּת? שַׁלְוָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת?
מִי יִשְׁתֶּה עַצְבוּת מִבֵּין הַחֲרַכִּים?
אֵי־שָׁם יֵשׁ אַבָּא שֶׁקִּדֵּשׁ כְּבָר עַל הַגֶּשֶׁם,
הוּא עֵץ גִּבֵּן שֶׁעֲנָפָיו נֶאֱנָקִים.
יָמִים — לְדַיִשׁ. כְּמוֹ שִׁבֹּלֶת סְתָו לִשְׁכַּב,
עַל תְּחִנָּתִי הָרוּחַ תַּעֲבֹר וִיהִי מָה.
רֹאשִׁי עַכְשָׁו שִׁבֹּלֶת — אֶל חֶרְמֵשׁ יִקְרַב,
וְאֵין לִי טְעָנוֹת לָרוּחַ אוֹ לְאִמָּא…
לָמָּה לִי שַׁבָּת, סִירִים, נֵרוֹת דּוֹלְקִים?
הַלַּיְלָה הוּא פָּנָס. סוּסֵי הַלְּוָיָה
דָּרְסוּ לִי שָׁם בִּגְדֵי שַׁבָּת שְׁחוּקִים.
— טִפּוֹת הַיָּם, טִפָּה נוֹסֶפֶת לִרְוָיָה!

בחר ותרגם: בני מר

חיים נחמן ביאליק, "צנח לו זלזל"

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִי וּלְגִזעִי.
וּמַה לִי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׁרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת־לִי.
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵץ
רֹאשׁי אֶל־כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
על־גִזְעִי אֶתָּלָה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וְפֶרַח
לֹא־פְּרִי וְלֹא־עָלֶה.

אלול, תרע"א

א' ס' פושקין, "יבגני אונייגין", שלושה בתים ראשונים: דודי איש תם | דודי חסיד | דודי מן המהדרין הנהו

א.
דּוֹדִי אִישׁ תָּם הוּא וִישַׁר-דֶּרֶךְ:
עֵת מַחֲלָתוֹ גָּבְרָה עָלָיו,
הוֹכִיחַ, כִּי הוּא אִישׁ רַב-עֶרֶךְ
וּבְשֵׂכֶל יְכַלְכֵּל מַעֲשָׂיו.
נִקַּח מוּסָר מִמַּעֲשֵׂהוּ!
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, כַּמָּה קָשֶׁה הוּא
בְּאִישׁ נוֹטֶה-לָמוּת טַפֵּל,
בְּלִי עָזְבֵהוּ יוֹם וָלֵיל.
הַאִם אֵין זֹה צְבִיעוּת נִתְעֶבֶת
שַׂמֵּחַ לֵב חוֹלֶה אָנוּשׁ,
תַּקֵּן כָּרוֹ לִבְלִי יָמוּשׁ,
הַגֵּשׁ סַמִּים לוֹ בָּעַצֶּבֶת,
לִגְנֹחַ וְלַחֲשֹׁב בֵּין כָּךְ:
מָתַי הַשֵּׁד אוֹתְךָ יִקָּח?

ב.
בִּקְרוֹן-רָצִים בַּאֲבַק דְּרָכַיִם
צָעִיר קַל-דַּעַת כֹּה חָשָׁב,
זָכָה לִהְיוֹת בִּרְצוֹן שָׁמַיִם
יוֹרֵשׁ יָחִיד לְכָל קְרוֹבָיו.
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי הִתְמַהְמֵהַּ,
הוֹאִילוּ-נָא לְהִתְוַדֵּעַ,
רֵעֵי לוּדְמִילָה וְרוּסְלָן,
אֶל הַגִּבּוֹר שֶל הָרוֹמָן.
אוֹניֶגִין, יְדִידִי מִנֹּעַר,
נוֹלַד בָּעִיר עַל הַנֵּבָה,
אוּלַי, קוֹרְאִי, נוֹלַדְתָּ בָהּ
אוֹ שָׁם לָבַשְׁתָּ הוֹד וָזֹהַר!
שָׁם גַּם בִּלִּיתִי אֶת יָמַי,
אַךְ הַצָּפוֹן קָשֶׁה עָלַי.

ג.
אָבִיו, פָּקִיד יָשָׁר, אִישׁ-קשֶׁט,
חַי כָּל יָמָיו כְּבַעַל-חוֹב;
שָׁנָה שָׁנָה עָרַךְ הוּא שְׁלשֶׁת
מִשְׁתִּים, וְנִדַּלְדֵּל סוֹף סוֹף.
יַד הַגּוֹרָל עַל בְּנוֹ סוֹכֵכָה:
תְּחִלָּה “מַדַם” אוֹתוֹ טִפֵּחָה,
“מוֹסְיֶה” טִפֵּל בּוֹ אַחֲרֵי-כֵן:
הָיָה שוֹבָב, אַךְ מָלֵא-חֵן.
וּלְבַל הַיֶּלֶד יִתְיַגֵּעַ,
“מוֹסְיֶה” לְ’אַבֵּי, צָרְפַתִּי דָךְ,
כִּלְאַחַר-יָד אוֹתוֹ חָנָךְ.
בִּקְשִׁי מוּסָר לֹא יַטְרִידֵהוּ,
יִנְזֹף רַכּוֹת בַּחֲנִיכוֹ
וּלְגַן-הַקַּיִץ יוֹלִיכוֹ.

תרגום: אברהם לוינסון

(מתוך פרויקט בן יהודה)

1
"דּוֹדִי חֲסִיד שׁוּבָה וָנַחַת;
אֶל מַר חָלְיוֹ עֵת הִתְוַדַּע,
דוֹרֵשׁ כָּבוֹד וְלֵב גַּם יַחַד –
עַל כָּךְ רָאוּי הוּא לְתוֹדָה.
אָכֵן, אָכֵן – יִרְבּוּ כָּמוֹהוּ,
אֲבָל אֵלִי, עוֹלָם שֶׁל תּהוּ
הוּא, לְשָׁרְתוֹ יוֹמָם וָלֵיל:
הַשִּּעָמוּם מִי יְמַלֵּל!
הֲלֹא נִבְזוּת, שִׁפְלוּת וְרֹעַ
לְשַׁעֲשֵׁעַ בַּר-מִנָּן,
לְהֵיטִיבוֹ שְׁכִיבַת פְּרַקְדָן,
לְסַעֲדוֹ תְּרוּפָה לִבְלֹעַ,
וּלְהַחְנִיק בִּי בָּהּ-בָּעֶת:
מָתַי יִקַח אוֹתְךָ הַשֵּׁד!"

2
בְּכִרְכָּרָה פּוֹחֵז נָסַע לוֹ,
וּבְלִבּוֹ כָּל זֹאת חָשַׁב;
הוּא בְּחַסְדֵי אֵל טוֹב לְמַעְלָה,
יוֹרֶשׁ חֻקִּי שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
רֵעֵי רוּסְלִן, רֵעֵי לוּדְמִילָה,
אַצִּיג לָכֶם כְּבָר מִלְכַתְּחִלָּה,
בְּלִי הַקְדָמוֹת, בְּלִי לִכְאוֹרָה,
הִנֵָה, עִרְכוּ נָא הַכָּרָה:
אוֹנְיָגִין, לִי יָדִיד וְרֵע,
נוֹלַד לְחוֹף נְהָר נֶבָה;
הֲגַם אַתֶּם מִן הַסְבִיבָה?
וַדַּאי טִיַלְתֶָּם עַל גְּדוֹתֶיהָ.
בִּלִיתִי שָׁמָּה לְעִתִּים –
צָפוֹן מַזִיק לִבְרִיאוּתִי.

3.
אָבִיו שֵׁרֵת בְּתֹם וּבְקֶשֶׁב;
צָבַר חוֹבוֹת, חַי עַל הַסָּף.
כָּל שְׁלִישׁ שָׁנָה זִמֵּן הוּא נֶשֶׁף –
בַּסּוֹף יָרַד מִנְּכָסָיו.
אֲבָל הַבֵּן – דַּרְכּוֹ הִצְלִיחָה:
תְּחִלָּה Madame עָלָיו הִשְׁגִיחָה;
Monsieur תַּחְתֶּיהָ בָּא צָמוּד.
יַלְדּוֹן שׁוֹבָב, אֲבָל חָמוּד.
הַצָרְפָתִי מֹחו הוֹגִיעַ:
שֶׁרַק הַיֶלֶד לא יִסְבֹּל.
תּוֹךְ שְׂחוֹק לִמֵּד אוֹתוֹ הַכֹּל;
דְּרִישׁוֹת נִמְנַע מַלְהַשְׁמִיעַ.
עַל שׁוֹבְבוּת קָלוֹת גִּנָה,
טִיֵל עָם גֶ'נְיָה בַּגִּנָּה.


תרגום: יואל נץ

א
דּוֹדִי מִן הַמְהַדְרִין הִנֵּהוּ:
וַיְהִי כַּחֲלוֹתוֹ לָמוּת,
אָכַף עָלַי כִּי אֲכַבְּדֵהוּ
וְאֵין כָּמוֹהוּ לְפִקְחוּת.
זֶה מַעֲשֵׂהוּ לְדֻגְמָא הוּא;
אַךְ, אֵל עֶלְיוֹן, שִׁעֲמוּם נוֹרָא הוּא
בְּלִי הֲפוּגוֹת, יוֹמָם וָלֵיל,
בִּידוּעַ־חֹלִי לְטַפַּל!
מַה מְגֻנָּה גְּנֵבַת־הַדַּעַת
לִשְׁכִיב־מְרָע הַרְגַן לֵבָב,
תַּקֵן הַכַּר לִמְרֵאשׁוֹתָיו
סַמֵּי־מַרְפֵּא הַגֵּשׁ בְּרַעַד
לְהֵאָנֹחַ – וְלַחְשׁוֹב :
תִּפַּח נָא רוּחֲךָ, סוֹף סוֹף!"

ב
כֹּה, בְּגַמֵּא סוּסֵי־הַדֹּאַר
הִרְהֵר הָעֶלֶם הַשׁוֹבָב,
בְּחֶסֶד צֵאוּס רָם־הַתֹּאַר
יוֹרֵשׁ הוֹנָם שֶׁל כָּל קְרוֹבָיו.
מְיֻדָּעִי רוּסְלַן־לוּדְמִילָה!
לְהִתְוַדַּעַ נָא הוֹאִילוּ,
בְּלִי הַקְדָּמוֹת וּבִטּוּל־זְמָן,
עִם גִּבּוֹרוֹ שֶׁלָּרוֹמָן:
אוֹנְיֶגִין, יְדִידִי מְנֹעַר,
עַל גְדוֹת נְהַר נֶוָה נוֹלָד,
שָׁם גַּם אַתָּה, קוֹרֵא נִכְבָּד,
אוּלַי הִפְלֵאתָ זִיו וָבֹהַר!
שָׁם אָז טִיַּלְתִּי גַם אֲנִי –
אַךְ אוֹי לִי מֵאַקְלִים צְפוֹנִי.


ג.
פְּקִיד־אֶמוּנִים הָיָה אָבִיהוּ
וְחַי עַל כָּסֶף הַמִּלְווֹת;
שְׁנֵי בָּלִים בְּשָׁנָה הִפְלִיא הוּא,
עֲדֵי רֻשַּׁשׁ מֵרֹב חוֹבוֹת.
שָׁפַר מְאֹד גּוֹרַל הַיֶלֶד:
תְּחִלָּה Madame בּוֹ מְטַפֶּלֶת;
Monsieur חִנְכָהוּ אַחְרֵי־כֵן.
וַיְהִי קֻנְדָּס, אַךְ מָלֵא־חֵן.
וְאֶת מֹחוֹ לִבְלִי יַגֵעַ,
Monsieur l'Abbé, עֲלוּב צָרְפַת,
לִמְּדוֹ הַכֹּל בְּאֶפֶס־יָד,
אֶת שֵׁבֶט פִּיו הָיָה מוֹנֵעַ,
בְּדַרְכֵי־נֹעַם הוֹכִיחו
וּלְגַן־הַקַּיִץ הוֹלִיכוֹ.

תרגום: א' שלונסקי

קונסטנדינוס קוואפיס, "מחכים לברברים"

− לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר?

הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.

− מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים?
לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם.
מַה צֹּרֶךְ בְּחֻקֵּיהֶם שֶׁל הַמְחוֹקְקִים?
כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַבַּרבָּרִים יְחוֹקְקוּ אֶת חֻקֵּיהֶם.

לָמָּה הִשְׁכִּים שַׁלִּיטֵנוּ לָקוּם עִם שַׁחַר?
לָמָּה הוּא יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר הַגָּדוֹל
עַל כֵּס מַלְכוּת, לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס, כֶּתֶר עַל רֹאשׁוֹ?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וְהַשַּׁלִּיט מְחַכֶּה לְקַבֵּל פְּנֵי מַנְהִיגָם.
הִתְקִין אֲפִלּוּ מְגִלַּת קְלָף לָתֵּת לוֹ
מַעֲנִיק לוֹ תְּאָרִים וְשֵׁמוֹת רַבִּים.

− לָמָּה שְׁנֵי הַפְּקִידִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַפְּרֶטוֹרִים יָצְאוּ
בְּכָתֳנוֹתֵיהֶם הַמְרֻקָּמוֹת, הָאֲדֻמּוֹת?
לָמָּה עָנְדוּ אֶצְעָדוֹת עִם אַבְנֵי-אֲכָטִיס רַבּוֹת
וְלָמָּה לָהֶם הַטַּבָּעוֹת עִם הָאִיזְמָרַגְדִים הַבּוֹהֲקִים?
לָמָּה בִּידֵיהֶם מַקְלוֹת כֹּה הֲדוּרִים
גֻּלּוֹתֵיהָם מְגֻלָּפוֹת בְּכֶסֶף וּבְזָהָב?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּדְבָרִים כָּאֵלֶּה עוֹשִׂים רשֶׁם עַל הַבַּרְבָּרִים.

− לָמָּה הַנּוֹאֲמִים הַמְצֻיָּנִים שֶׁלָּנוּ אֵינָם עוֹלִים
לָשֵׂאת דְּבָרִים מֵעַל בָּמוֹת כְּמִנְהָגָם מֵאָז?

כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם
וּנְאוּמִים נָאִים מְשַׁעְמְמִים אֶת הַבַּרְבָּרִים.

אֲבָל לָמָּה מִתעוֹרֶרֶת לְפֶתַע בֶּהָלָה
וְקָמָה מְהוּמָה (כָּל הַפָּנִים הִרְצִינוּ)
לָמָּה מִתְרוֹקְנִים פִּתְאוֹם רְחוֹבוֹתֵינוּ, כִּכְּרוֹתֵינוּ
הַכֹּל שָׁבִים לְבָתֵּיהֶם נְבוֹכִים עַד מְאֹד?

כִּי יָרַד הַלַּיְלָה ולְאֹ בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים
וְכַמָּה אֲנָשִׁים שֶׁבָּאוּ מֵאֵזוֹר הַגְּבוּל אוֹמְרִים
שֶׁאֵין בִּכְלָל בַּרְבָּרִים בַּסְּבִיבָה.

מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?
הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן.

תרגום: יורם ברונובסקי

אצל בקט דידי (ולדימיר) וגוגו (אסטרגון), מחכים לגודו. גודו? מה פירוש? גוד קטן? ואולי היפוך של המילה dog  כפי שהיו מי שהציעו (אבל הרי המחזה נכתב במקור בצרפתית)? האם גודו יגיע? אולי אנחנו צריכים להתחרט ולהכות על חטא? תוהה ולדימיר. אבל על מה, שואל אותו אסטרגון, "על כך שנולדנו?" 

דידי וגוגו מנסים "להעביר את הזמן". למשל – במשחקים קרקסיים. לרגע הם נראים כמו שני מוקיונים, לרגע – כמו זוג נוודים בדמות ההלך הנצחי העצוב, שיצר צ'רלי צ'פלין.

הם מתפלספים: "אז תגיד לי. אני לא יודע. הסיכויים שקולים", אומר אסטרגון, ומוסיף, "או כמעט – " וולדימיר משיב לו: "אז? אז מה נעשה?" "בוא לא נעשה כלום," משיב לו חברו, "זה יותר בטוח." וולדימיר משיב: "בוא נחכה ונראה מה הוא אומר." "מי?" "גודו". וכך שוב ושוב, כמו בשיר מעגלי בלי קצה ובלי סוף, שכן הם התחברו  זה לזה, חוזרים דידי וגוגו אל העיקר: גודו, ששמו מתחיל בהברה של שם החיבה של אחד מהם, ומסתיים בתחילת הצליל של האחר. 

"אישית אני אפילו לא יודע אם אזהה אותו אם אראה אותו", אומר אסטרגון, בעצם, במשפט שמנוסח כתנאי בטל, באנגלית: "personally I wouldn't even know him if I saw him"', לכן: "אילו ראיתי אותו". תנאי בטל דומה למי שמפנטז על אפשרות לא קיימת. כשלימדתי אנגלית הדוגמה לתנאי בטל הייתה ציטוט מפיו של אדם שלא קנה כרטיס פיס, ובכל זאת מפנטז על מה היה עושה אילו זכה, ובעצם מדבר על אפשרות לא אפשרית.  

המונח "מחכים לגודו" נהפך למושג שמביע חוסר תוחלת: ציפייה למה שלעולם לא יתגשם. 

בספר משלי פרק י"ג פסוק י"ב " כתוב כי "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, מַחֲלָה-לֵב". למיטב הבנתי אומר הפסוק שציפייה ממושכת מדי מחליאה את האדם. מעניינת הסתירה עם עמדתו של ישעיהו ליבוביץ בעניין ביאת המשיח, שלפיה "מבחינת היהדות ההיסטורית קיימת האמונה במשיח שיבוא אבל לא במשיח שבא. מהותו של המשיח שהוא מציג דבר שהוא העתיד הנצחי." כלומר, היהדות, אליבא דלייבוביץ, דוגלת דווקא בעצם הציפייה. כמו דידי וגוגו, שמחכים לנצח לגודו. כמו גם הדוברים בשירו של קוואפיס, אשר "מחכים לברברים".

ציפייתם בשיר שלפנינו מעניקה לכאורה פשר לחייהם. בזכותה הכול נאספים בכיכר העיר. אבל כאן, בשיר של קוואפיס, הציפייה לברברים משתקת. בגללה לא מחוקקים חוקים. בגללה טובי הנואמים השתתקו. בגללה הכול עסוקים רק בעטיית מחלצות, שאמורות להרשים את הברברים, כשיבואו. ועוד יום חולף בלי תכלית, כי שוב הם לא הגיעו, אותם ברברים. 

הבחירה דווקא במילה "ברברים" היא כמובן עצם העניין. על פי מילון רב מילים: בַּרְבָּרִי הוא "כינוי לאדם פרימיטיבי וחסר תרבות המתנהג בצורה גסה, פראית ולעיתים אכזרית". מה בכלל ידוע לנו עליהם, במסגרת של השיר? רק שנאומים נאים משעממים אותם, ושפאר והדר חיצוניים מרשימים אותם מאוד. 

ומה עוד? 

שאולי בעצם אינם קיימים בכלל. 

אז אולי הברברים הם בכלל אנחנו? אלה שנאספים כדי להתפעל מגינונים חיצוניים? אלה שוויתרו על התוכן, לטובת מראית עין? אלה שמעדיפים להעביר את ימיהם בבטלנות ובחוסר מעש, שמוותרים למחוקקים, שאינם ממלאים את תפקידם?

בלילה תיפול עלינו שוב המבוכה. נגלה שעוד יום עבר בלי תכלית. אנחנו לא מחכים למשיח. אנחנו מחכים לברברים, ואפילו הם לא יביאו לעולם. 

אברהם חלפי, "אישה עם כלב"

גְּבִרְתִּי יְרֻקַּת־הָעֵינָיִם.
אֲפוֹרַת הַגּוֹרָל (וְכַלְבֵּךְ מִן הַצַּד).
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, וְכַלְבֵּךְ – הַשְׁנַיִם,
שֶׁגּוֹרַלְכֶם אֶחָד.

אֶת יְהָבֵךְ, הַגְּבֶרֶת, תַּשְׁלִיכִי
עַל שֶׁכֶם מְאַהֵבֵךְ־לְשָׁעָה.
וְאִם לא יָבוֹא, אֶת קוֹלֵךְ אָז תַּנְמִיכִי
בְּשִׁיחָתֵךְ עַם לִבֵּךְ שֶׁטָּעָה.

תַּנְמִיכִי קוֹלֵךְ, שֶׁיִשְׁמַע רַק הַלַּיִל,
לא אֹזֶן אָדָם. וְתֹאמְרִי אָז: מַה טּוֹב
שֶׁיֵשׁ בָּעוֹלָם גַּם בְּדִידוּת שֶׁל שְׁנַיִם
וּלְכָל הַדְּבָרִים יֵשׁ סוֹף.

מַה טוֹב כִּי רֵעִי הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
רַק לִי מְצַיֵּת הוּא. אַבִּיר נֶאֱמָן! – –
– – לוּלֵא זֶה רֵעֵךּ הַקָּטָן, זֶה הַכֶּלֶב,
וַדַּאי שֶׁהָיִית אִלֶּמֶת מִזְמָן.

דליה רביקוביץ, "סוף הנפילה"

אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.

לאה גולדברג, "אהבתה של תרזה דימון" – סונטה י"א

בְּתוֹךְ לִבִּי כְּלוּאָה צִפּוֹר עִוֶּרֶת
וְקוֹל שִׁירָהּ מָתוֹק מֵרֵיחַ וֶרֶד,
אֲבָל אַתָּה אֲשֶׁר מָאַסְתָּ בִּי
לִפְתֹּח לֹא תֹאבֶה אֶת סְגוֹר־לְבִּי.

בַּחֲלוֹמוֹת לֵילִי כִּבְמִכְמֶרֶת
נָצוֹדָה קוֹנְכִיָּה וְסוֹד דּוֹבֶרֶת,
אֲבָל אַתָּה שֶׁכֹּה יָקַרְתָּ לִי
לָדַעַת לֹא תֹאבֶה אֶת סוֹד־לֵילִי.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת
שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר,
זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי,

יַצְמִיד אֵלַי הָאֹזֶן הַקַּשֶׁבֶת
וְיַאֲזִין לַלַּחַשׁ וְלַשִּׁיר
עַד בְּיָדָיו אַפְקִיד אֶת אוֹצְרוֹתַי.

תרצה אתר, "גשם, הקשב לנשים"

עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.

גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.

עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.

גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת…

אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.

הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ —

הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

שרון אריק כהן, "רשומון מרוקאי", 8.5 | 1981

אֵלֶּה אֵינָם קְמָטִים,
אֶלָּא סִדְקֵי מַסֵּכָה.

פָּנֶיךָ הֵם פְּנֵי
הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ.

אֲנִי קוֹבֵר יַלְדוּת,
תּוֹפֵר סוֹדוֹת לְתוֹכִי.

לִפְנֵי שֶׁנַּפְשִׁי לִגְזָרִים תִּקָּרַע
נוֹתָר לִי לִהְיוֹת הַיֶּלֶד הָרַע.

ויסלבה שימבורסקה: תצלומו הראשון של היטלר

וּמִיהוּ הַתִּינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?
זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!
אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?
אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?
שֶׁל מִי הַיָּד הַקְּטַנְטַנָּה הַזֹּאת, שֶׁל מִי הָאֹזֶן, הָעַיִן, הָאַף הַזְּעִירִים?
שֶׁל מִי הַבֶּטֶן הַקְּטַנְטַנָּה הַמְּלֵאָה חָלָב, עֲדַיִן לֹא יָדוּעַ:
שֶׁל דַּפָּס, רוֹפֵא, סוֹחֵר, כֹּמֶר?
לְאָן יַגִּיעוּ הָרַגְלַיִם הַקְּטַנְטַנּוֹת, הַמַּצְחִיקוֹת הַלָּלוּ, לְאָן?
לַגַּנּוֹן, לְבֵית־הַסֵּפֶר, לַמִּשְׂרָד, לַחֲתֻנָּה
אוּלַי עִם בִּתּוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר?
עוֹלָל, מַלְאָכוֹן, פְּתִיתוֹן, קֶרֶן אוֹר,
כְּשֶׁבָּא לָעוֹלָם אֶשְׁתָּקַד,
לֹא חָסְרוּ אוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:
שֶׁמֶשׁ אֲבִיבִית, צִמְחֵי גֵּרַנְיוּם בַּחַלּוֹנוֹת,
בֶּחָצֵר מוּזִיקָה שֶׁל תֵּבַת נְגִינָה,
נִבּוּי מֻצְלָח בַּעֲטִיפַת נְיָר וְרֻדָּה,
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַלֵּדָה חֲלוֹמָהּ הַנְּבוּאִי שֶׁל הָאֵם:
לִרְאוֹת בַּחֲלוֹם יוֹנָה — בְּשׂוֹרָה מְשַׂמַּחַת,
לִלְכֹּד אוֹתָהּ — יַגִּיעַ אוֹרֵחַ מְיֻחָל זֶה מִכְּבָר.

טוּק טוּק, מִי שָׁם, זֶה לִבּוֹ שֶׁל אַדּוֹלְפִיק פּוֹעֵם.
מוֹצֵץ, חִתּוּל, סִנָּרוֹן, רַעֲשָׁן,
הַבַּחוּרוֹן בָּרִיא, תּוֹדָה לָאֵל,
דּוֹמֶה לְהוֹרָיו, לַחֲתַלְתּוּל שֶׁבַּסַּל,
לַיְלָדִים מִכָּל הָאַלְבּוֹמִים הַמִּשְׁפַּחְתִּיִּים הָאֲחֵרִים.
נוּ, הֲרֵי לֹא נַתְחִיל לִבְכּוֹת עַכְשָׁו,
אָדוֹן צַלָּם יַעֲשֶׂה קְלִיק מִתַּחַת לַשַּׁרְווּל הַשָּׁחֹר.
פוֹטוֹ־קְלִינְגֶּר, גְּרַבֶּנְשְׁטְרָסֶה בְּרַאוּנַאוּ,
וּבְּרַאוּנַאוּ הִיא עֲיָרָה קְטַנָּה אַךְ מְכֻבֶּדֶת,
חֲבָרוֹת סוֹלִידִיּוֹת, שְׁכֵנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,
נִיחוֹחַ עוּגַת שְׁמָרִים וְסַבּוֹן אַפְרוּרִי.
יִבְבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים.
הַמּוֹרֶה לְהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ
וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת.

 

תרגם מפולנית: רפי וייכרט

אלכסנדר פן, "ובכל זאת"

בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, כַּשֶׁמֶשׁ הַזֹּאת,
מִי, מִי הִמְצִיאֵךְ לְחָרְכֵנִי בְּחֶנֶק?…
אָרוּר, שֶׁהִסְגִּיר לְאָזְנִי אֶת הַסּוֹד,
כִּי רַק בִּדְרָכַיִךְ שֶׁלָךְ אֶבָּחֵנָה!

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הָלוֹהֵט,
קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,
וְאַתְּ לא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –
אֲנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

וּפַעַם־בְּפַעַם, תְּפוּחָה כְּאֶשְׁכּוֹל,
תִּפְּלִי עַל אָבְנָיִם פְּלָאַיִךְ לָלֶדֶת.
וְאָז, בִּבְלִי־דָעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל :
בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!…

 


1930

חנה סנש, "יש כוכבים"

יֵשׁ כּוֹכָבִים שֶׁאוֹרָם מַגִיעַ אַרְצָה,
רַק כַּאֲשֶׁר הֶם עַצְמָם אָבְדוּ וְאֵינָם.
יש אֲנָשִׁים שֶׁזִיו זִכְרָם מֵאִיר
כַּאֲשֶׁר הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹד בְּתוֹכֵנוּ.
אוֹרוֹת אֵלֶה הַמַּבְהִיקִים בְּחֶשְׁכַת הַלַיִל –
הֵם הֵם שֶׁמַּרְאִים לָאָדָם אֶת הַדֶּרֶךְ.

לי עברון, "גודל האהבה"

לֹא טוֹב שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה
גְדוֹלָה מֵהַחַיִים
עֲדִיפָה אַהֲבָה בְּגדֶל הַחַיִים
שֶׁכְּשֶׁיִתְנַשְׁקוּ הָאַהֲבָה וְהַחַיִים
אַף אֶחָד מֵהֶם לֹא יִצְטָרֵךְ לְהִתְכּוֹפֵף מְאֹד,
עֲדִיפָה אַהֲבָה גְמִישָׁה,
שֶׁמִּתְנַשֶׁמֶת, מִתְרַחֶבֶת, מִתְכַּוֶצֶת
עִם הַחַיִּים,
אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה, אוֹ לִרְבּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח.
אַהֲבָה שֶׁמַיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים.

חיים נחמן ביאליק, "הקיץ גווע"

הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל־שַׁלֶכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל־עָבֵי עַרְבַָיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.

וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַבּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַיָּרוֹת הַחֲסִידות.

וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל־הַחַלּוֹן יִתְדַפֵּק בִּדְמָמָה:
"בְּדַקְתָּם נַעֲלֵיכֶם? טְלֶאתָם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחִי אָדָמָה".

תרס"ה

גרי אקשטיין: "רוח סתיו"

רוּחַ סְתָו אֶל הַחַלּוֹן הֵבִיאָה חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁל יָמִים קָרִים וְשֶׁל שֶׁלֶּכֶת,
וּבַבַּיִת שׁוּב הָאַף דָּבֵק לַזְּגוּגִיּוֹת,
וְחֶשְׁוָן דּוֹחֵק חֻמּוֹ שֶׁל קַיִץ.

וּכְעָלֶה נִדָּף בָּרוּחַ
כָּךְ דּוֹאוֹת הַמַּחְשָׁבוֹת
אֶל שֶׁמֶשׁ בְּחֻפְשָׁה
וְעַל יָרֵחַ שֶׁכָּבֶה בַּחֹרֶף,
וְאִילָן קָטָן שָׁכוּחַ
מִשְׁתּוֹפֵף בְּצֵל אָבִיב
וְרוּחַ יְגֵעָה נוֹשֵׂאת מַשָּׂא
לַעֲיֵפָה עַד הָאָבִיב.

רוּחַ סְתָו הַדְּרָכִים הֵבִיאָה הַבְטָחוֹת
שֶׁל יָמִים טוֹבִים עוֹמְדִים בַּפֶּתַח,
וְיוֹנָה תְּמִימָה נוֹשֵׂאת עָנָף לְמַזָּל טוֹב
וּשְׁלֵמִים שְׁלֵוִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם.

וְעוֹבֶרֶת לָהּ חוֹלֶפֶת עוֹד עוֹנָה וְעוֹד תְּקוּפָה
וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג וּמִשְׁתַּנֶּה בְּתוֹךְ שָׁבוּעַ
וַאֲנִי עוֹמֵד תָּמֵהַּ, מִתְקַשֶּׁה קְצָת לְהָבִין,
אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אֵדַע, לֹא אֵדַע.

רוּחַ סְתָו הִבְהִירָה מַחְשָׁבוֹת וְזֶה לֹא דַּי לָהּ
רוּחַ סְתָו עָשְׂתָה שֵׁרוּת יָפֶה…

אליזבת בארט בראונינג סונטה 44

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 44 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 43

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגום: משה זינגר
Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 43 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 42

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 42 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 41

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 41 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 40

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 40 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 39

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 39 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 38

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 38 Sonnets from the Portuguese 

אליזבת בארט בראונינג סונטה 38

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 38 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 37

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 37 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 36

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 36 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 35

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 35 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 34

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 34 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג סונטה 33

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 33 Sonnets from the Portuguese

קדיה מולודובסקי' "כַּלּוֹת": מי ינחם אותן?

"ב-1919 פרץ בקייב פוגרום", סיפרה המשוררת קדיה מולודובסקי בשיחה שנערכה בישראל עם עיתונאי של מעריב, שלושים שנה לאחר המעשה. קדיה הסתתרה באותו יום ביחד עם שתי חברות בביתו של ידיד, אך "קצינים פורעים" מצאו אותן שם. להפתעתן, הסתפקו הפורעים בתכשיטיהן של הצעירות, ולא נגעו בהן לרעה. "מאז אין אני עונדת עדיים", סיפרה קדיה, והוסיפה: "סידרנו מסיבה לכבוד הנס, ובמסיבה קראתי כמה שירים שכתבתי בקשר למאורע".

כך נהפכה קדיה מולודובסקי בת העשרים וחמש למשוררת. עד אז עבדה כגננת בוורשה. "ילדות קודרת הייתה לילדי ישראל אלה", סיפרה באותו ריאיון בעיתון מעריב. "יחפים היו באים לגן, נפשה כלתה לנעליים", והיא הייתה מספרת להם אגדה על נעליים חדשות ועל מעיל חם "כשהם רועדים מקור". 

אכן, מולודובסקי ידועה בעיקר בזכות השירים שכתבה לילדים. בין הידועים שבהם "גלגוליו של מעיל" שמתאר את קורותיו של מעיל שתפרו במיוחד לילד, ואחרי שגדל, המעיל עובר לילדים אחרים, עובר ומתגלגל ומתבלה, מאבד חלקים ממנו ולבסוף מתפורר לגמרי.  השיר התפרסם לראשונה ביידיש בעיתון הילדים "גרינינקע ביימעלעך" (העצים הירקרקים), בווילנה, ב- 1933, ותורגם לעברית פעמיים. בפעם הראשונה הוא הופיע בדבר לילדים ב-1934, בתרגומה של פנינה הלפרין:  

ובפעם השנייה תרגם אותו נתן אלתרמן והוא הופיע בספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1945:

אבל כפי שאפשר להבין מסיפורה של מולודובסקי על הנסיבות שבהן כתבה את שיריה הראשונים, היא כתבה גם שירים למבוגרים.

את אחד מהם, שנקרא "כלות", היא מייחדת לנשים היהודיות שהכירה בערי פולין. הנה הוא כאן, בתרגומו של עמוס נוי:

לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת שֶׁהָיוּ עוֹזְרוֹת בַּיִת
מוֹזֶגֶת שָׂרָה אִמֵּנוּ בְּקַנְקַנִּים
יֵין נְתָזִים מֵחָבִיּוֹת אֲפֵלוֹת.
מִי שֶׁיֹּעַד לָהּ קַנְקַן מָלֵא
נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.
וּמִי שֶׁיֹּעַד לָהּ גָּבִיעַ זָעִיר
מְמַלְּאָה אוֹתוֹ שָׂרָה אִמֵּנוּ בִּדְמָעוֹת.
וּלְנַעֲרוֹת הָרְחוֹב
הָרוֹאוֹת נַעֲלֵי חֲתֻנָּה לְבָנוֹת בַּחֲלוֹמָן,
מְבִיאָה שָׂרָה אִמֵּנוּ
לְפִיהֶן הֶעָיֵף
דְּבַשׁ טָהוֹר בְּצַלָּחוֹת קְטַנּוֹת.
לְכַלּוֹת עֲלוּבוֹת מִמּוֹצָא מְיֻחָס,
מְבֻיָּשׁוֹת מִכְּדֵי לְהָבִיא לְבָנִים מֻכְתָּמִים
אֶל תַּחַת מַבָּטָהּ הַבּוֹחֵן שֶׁל הַחוֹתֶנֶת,
מוֹבִילָה רִבְקָה אִמֵּנוּ גְּמַלִּים
טְעוּנִים אֲרִיגֵי פִּשְׁתָּן.
וּכְשֶׁעֲלָטָה נִפְרֶשֶׂת לִפְנֵי רַגְלֵיהֶם
וְכָל הַגְּמַלִּים כּוֹרְעִים בֶּרֶךְ לָנוּחַ עַל הָאֲדָמָה
מוֹדֶדֶת רִבְקָה אִמֵּנוּ כֻּתְנָה, אַמָּה אַחַר אַמָּה,
מֵהַטַּבָּעוֹת שֶׁעַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ וְעַד הַצָּמִיד שֶׁעַל זְרוֹעָהּ.
לְאֵלּוּ שֶׁעֵינֵיהֶן כְּבָר עָיְפוּ
מִצְּפִיָּה בְּיַלְדֵי הַשְּׁכֵנִים,
וִידֵיהֶן כָּחֲשׁוּ מִכְּמִיהָה
לְגוּף יֶלֶד קָטָן וְעָנֹג,
מְבִיאָה רָחֵל אִמֵּנוּ עִשְׂבֵי מַרְפֵּא
שֶׁנִּתְגַּלּוּ עַל הָרִים רְחוֹקִים,
וּמְנַחֶמֶת אוֹתָן בְּדִבּוּר שָׁקֵט:
אֱלֹהִים יָכֹל בְּכָל רֶגַע לִפְתֹּחַ רֶחֶם שֶׁנֶּחְתַּם.
לְאֵלּוּ שֶׁבּוֹכוֹת בַּלַּיְלָה עַל יְצוּעִים בּוֹדְדִים,
וְאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּחֲלֹק עִמָּן אֶת צַעֲרָן,
הַמְּדַבְּרוֹת עִם עַצְמָן בִּשְׂפָתַיִם חֲרוּכוֹת,
אֲלֵיהֶן בָּאָה חֶרֶשׁ לֵאָה אִמֵּנוּ
מְסוֹכֶכֶת עַל שְׁתֵּי עֵינֶיהָ בְּיָדַיִם חִוְּרוֹת.

מהשיר אנחנו לומדים להכיר את הנשים הללו ואת מצוקותיהן: עוזרות בית, נערות רחוב, נשים בודדות ונשים אומללות. מולודובסקי מתארת בשיר את הנחמה והפיצוי שיזכו להן עלובות הנפש, אותן המקופחות והזנוחות, שלאחר מותן יעניקו להן אהבה ותשומת הלב שכמותן לא קיבלו מעולם בחייהן. ולא סתם טיפול רגיל יקבלו: האמהות מהמקרא, הן עצמן, יטפחו את הנשים הללו, כל אחת על פי דרכה.

שרה אמנו, שעל פי הסיפור בספר "בראשית" רדתה באמתה והתנכלה לה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ", (בראשית ט"ז, ו') דווקא היא, תפצה את עוזרות הבית ותשרת אותן.

רבקה הנדיבה, זאת שאמרה לאליעזר, ההלך שביקש ממנה להגמיע אותו מים: "שְׁתֵה אֲדֹנִי… גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת" (בראשית, כד, יח-יט), רבקה הצנועה, שבראותה את החתן המיועד לה שאלה את אליעזר "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ" וכשהוא משיב לה "הוּא אֲדֹנִי" היא מתכסה, מפאת הצניעות: " וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית, כד, סה), היא, שעזבה את בית אביה והגרה לארץ כנען, תוביל על גמלים, כמו אלה שעליהם הגיעה אל משפחתה החדשה, שלא תראה בה רוב אושר, אריגי פשתן שמיועדים  לאותן "כלות עלובות ממוצא מיוחס", שמתביישות להוכיח את בתוליהן (או להיחשף בקלונן?)

רחל שהשתוקקה לבן: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א') כך איימה, תעזור לעקרות, ולאה הדחויה, שזכתה אמנם לבנים, אבל לא לאהבה: "וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה; וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ, עוֹד שֶׁבַע-שָׁנִים אֲחֵרוֹת. לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כ"ט, ל'), הָאֵם ששמה מעיד עליה שהיא עייפה, רפה וחולה: "וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת" (בראשית, כ"ט, י"ז), תסוכך על עיניהן של הבודדות, עיני הנשים שלא היה מי שיאהב אותן וינחם אותן בחייהן.

נראה כי הפיצוי והגמול מיועד לא רק לנשים שאליהן מפנה מולודובסקי את השיר, אלא גם לאמהות עצמן, שגם הן זקוקות לתיקון או לנחמה.

השיר ראה אור לראשונה בתרגומו הנוכחי בגיליון 13 של כתב העת הו! לצד הקדמה שכתב המתרגם, עמוס נוי.