

שׁוּב נַתְחִיל מֵחָדָשׁ, שֶׁכֻּלָּם מַתְחִילִים;
|
יונה וולך
יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.
הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!
רחל בלובשטיין
שתי משוררות, שני עצי אגס. אחד מהם “מת נהדר” – פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה כמעין מתנה. האחר – מלבלב לתוך החלון. פירותיו טרם הבשילו, ויש הבטחה בפריחה.
מות האגס של יונה וולך דומה בעיניה למותו של האחר, הקודם, אביה שהותיר אותה ילדה יתומה כשנפל בקרב מול הליגיון הירדני ביולי 1948. היא נמשכת אליו כמו פרפר, שאורך חייו, כידוע, נמשך כיממה: קצר “כהרף זוועה”.
גם רחל, כמוה, יודעת עד כמה קצר צפוי להיות יפי הפריחה, היא כבר חושבת על הכמישה הבלתי נמנעת, אבל כרגע, לרגע, כשהקיצה משנתה וראתה את האגס שמציץ לתוך חלונה, היא חשה שהמועקה, שרבצה על לבה כמו הר, התפוררה ונעלמה. האביב מפייס אותה בניחוחו, בחיוכו, והיא לומדת לוותר לרגע על תחושת האבל.
האם היה באמת לרחל סיכוי להירפא מהכאב, בזכות יופיו של הטבע שמוגש לה, לפתחה?
האם יכלה יונה וולך לקונן ולשיר למת שלה, ובכך “להקפיא” אותו לעד?
שתי המשוררות כבר מזמן אינן אתנו. רחל הוגלתה, כזכור, מהקיבוץ, כי חלתה, וימיה האחרונים עברו עליה בבדידות ובצער, רחוקה מכל מה שאהבה והוקירה. היא מתה ב־1931, כשהייתה בת ארבעים ואחת.
יונה וולך מתה ב־1985 כשהייתה בת שלושים ושמונה, כי סירבה לטפל בסרטן השד שבו חלתה.
שתי נשים שמתו צעירות כל כך, בדמי ימיהן, כמעט כמו הפרפר בשירה של אחת מהן.
אבל השירים שלהן נשארו אתנו.
מתוך: הגיגולו מקונגו
תרגום: מאיר ויזלטיר
תרגום: דורי פרנס
(בתודה – לגיורא אנדן)
תרגם: שמעון זנדבנק
תרגם אהרון אמיר
Jacques PRÉVER
Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuiller
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.
© 2020-2022 יורשי חנוך לוין
מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור
אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן
השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.
אתמול היינו אמורים לחגוג עם מיכל את יום הולדתה ה־45. לצערנו, לא זכינו.
מיכל השאירה לעולם את יצירתה – הדיסרטציה שכתבה – שממשיכה לשמש חוקרים בבלשנות, וכמובן גם את הזיכרונות הרבים ממנה.
השירים מתוך השער תמונות מרמב”ם, בספר מה המים יודעים על צמא