ארכיון הקטגוריה: השיר של יום שלישי

נתן יונתן, “שוב נתחיל מחדש”

יונה וולך: “מת בארץ” | רחל בלובשטיין: “עץ אגס”

הַמֵּת הַיָּפֶה כְּבָר הָיָה מָצוּי בְּגַנִּי
פּוֹרֵחַ, שְׁטוּף זְהַב-אוֹר וְרֵיחַ מַיִם
בְּגֹבַהּ גֻּמָּה לְאַגָּס נָח מֵת נֶהְדָּר.
שְׁבִילִים זְרוּיֵי חוֹל רַךְ בָּהִיר
עִטְּרוּ לַדֶּשֶׁא, הַכֹּל רָאִיתִי חָדָשׁ
מֵת מַתָּנָה שָׁם נָח וְחִכָּה לִי.
אָבִיב יָם-תִּיכוֹנִי מֻקְדָּם וְעוֹמֵד
בַּלָּאט, הִסִּיעַ אוֹתִי כְּפַרְפָּר לְאָן
שֶׁכְּאֵב מָתוֹק הִפְצִיעַ כְּמוֹ שַׁחַר.
וְגָהַרְתִּי מֵעַל אֻמְלָלִי הַמַּרְהִיב
הַלָּבָן וְדָמוֹ עִגּוּל יָפֶה בְּיוֹתֵר
לוּחַ לִבּוֹ, צַוָּארוֹ אָהַבְתִּי כָּרֶגַע.
יָכֹלְתִּי לְקוֹנֵן לָשִׁיר לְהַקְפִּיא
מֵת שֶׁלִּי, אֵין שִׁירִים בְּדָמִי
הָאָרֶץ הוֹרִישָׁה שִׁירִים לְמֵת אַחֵר.
תּוֹדָה וּבְכִי מֵתִי שֶׁלִּי יְפֵהפֶה
הַצָּפוּי בְּמוֹ עֵינַי עָמַדְתִּי לִרְאוֹת
אֵיךְ יֹפִי בִּתְנַאי כְּהֶרֶף זְוָעָה.

יונה וולך

יַד אָבִיב בַּקֶּשֶׁר הַזֶּה… אָדָם מֵקִיץ מִשֵּׁנָה
וְרוֹאֶה: מוּל חַלּוֹנוֹ
עֵץ אַגָּס מְלַבְלֵב.
וּבִן-רֶגַע: הָהָר זֶה רָבַץ עַל הַלֵּב
הִתְפּוֹרֵר וְאֵינוֹ.

הֵן תָּבִין: לֹא יוּכַל הָאָדָם בְּאֶבְלוֹ הִתְעַקֵּשׁ
עַל פִּרְחוֹ הָאֶחָד שֶׁכָּמַשׁ
בִּנְשִׁיבַת הַסְּתָו הָאַכְזָר –
אִם אָבִיב מְפַיְּסוֹ וּמַגִּישׁ לוֹ, חַיֵּךְ וְהַגֵּשׁ
זֵר פְּרָחִים עֲנָקִי לְמוֹ חַלּוֹנוֹ מַמָּשׁ!

רחל בלובשטיין

שתי משוררות, שני עצי אגס. אחד מהם “מת נהדר” – פרי שנשר לתוך הגומה, מחכה לה כמעין מתנה. האחר – מלבלב לתוך החלון. פירותיו טרם הבשילו, ויש הבטחה בפריחה.

מות האגס של יונה וולך דומה בעיניה למותו של האחר, הקודם,  אביה שהותיר אותה ילדה יתומה כשנפל בקרב מול הליגיון הירדני ביולי 1948. היא נמשכת אליו כמו פרפר, שאורך חייו, כידוע, נמשך כיממה: קצר “כהרף זוועה”.

גם רחל, כמוה, יודעת עד כמה קצר צפוי להיות יפי הפריחה, היא כבר חושבת על הכמישה הבלתי נמנעת, אבל כרגע, לרגע, כשהקיצה משנתה וראתה את האגס שמציץ לתוך חלונה, היא חשה שהמועקה, שרבצה על לבה כמו הר, התפוררה ונעלמה. האביב מפייס אותה בניחוחו, בחיוכו, והיא לומדת לוותר לרגע על תחושת האבל. 

האם היה באמת לרחל סיכוי להירפא מהכאב, בזכות יופיו של הטבע שמוגש לה, לפתחה?

האם יכלה יונה וולך לקונן ולשיר למת שלה, ובכך “להקפיא” אותו לעד?  

שתי המשוררות כבר מזמן אינן אתנו. רחל הוגלתה, כזכור, מהקיבוץ, כי חלתה, וימיה האחרונים עברו עליה בבדידות ובצער, רחוקה מכל מה שאהבה והוקירה. היא מתה ב־1931, כשהייתה בת ארבעים ואחת. 

יונה וולך מתה ב־1985 כשהייתה בת שלושים ושמונה, כי סירבה לטפל בסרטן השד שבו חלתה.  

שתי נשים שמתו צעירות כל כך, בדמי ימיהן, כמעט כמו הפרפר בשירה של אחת מהן.

אבל השירים שלהן נשארו אתנו. 

שייקספיר, סונטה 10: אינך אוהב, מוטב שתתבייש | את הבריות, בוש, לא תאהב אפילו | לבושתך אין אהבה אתך | בוש והודה: אינך אוהב אף איש | אוי לבושה, הכחש כי לא אהבת | מפני בושה מוטב כחש כי לא תאהב | בוש והודה שאינך אוהב איש

אפשר לקנות – תמורת 15 ש”ח, את התרגום שלי (בעריכה של דורי מנור ושל אנה הרמן)
למחזור הסונטות המלא של הסונטות של שייקספיר, באתר e-vrit

ב\

חנוך לוין, “תן לנו בריאות”

תן גרון בריא לצעוק מכאב,
ולב בריא לשברון הלב,
ועיניים בריאות לראות כמה שחור,
ושיניים בריאות שיהיה מה שינשור –

תן לנו בריאות.

תן לנו בריאות לבכות על מה שאין,
ובריאות לקנא, ובריאות להתלונן,
וקצת בריאות לפחדים, לבדידות,
וגם להתייאש תן קצת בריאות –

תן לנו בריאות.

תן שפע בריאות לחלות כמו שצריך,
ועוד טיפת בריאות בשביל היסורים,
ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשוא גם נמות –

תן לנו בריאות.

ותן לנו בריאות להבין בפשטות
שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות.

מתוך: הגיגולו מקונגו

ויליאם שייקספיר, מקבת מערכה V תמונה 5: הדרך שבה הלכו טיפשים…

מָחָר, וְעוֹד מָחָר, וְעוֹד מָחָר
יִזְחַל אַט אַט כְּצָב מִיּוֹם לְיוֹם
עַד דַּף אַחֲרוֹן בְּלוּחַ הַזְמַנִּים;
וְכָל תְּמוֹלֵינוּ רַק הֵאִירוּ דֶּרֶךְ,
שֶׁבָּהּ הָלְכוּ טִפְּשִׁים לִזְלֹל עָפָר.
דְּעַךְ, דְעַךְ כְּבָר, נֵר קָצָר!
חַיִּינוּ צֵל עוֹבֵר, שַׂחְקָן עָלוּב
הַמְקַפֵּץ שָׁעָה עַל הַבִּימָה
וּמִתְנַדָּף: הֵם רַק מַעֲשִׂיָּה
שֶׁל מְפַגֵּר, גִּבּוּב שֶׁל שֶׁצֶף קֶצֶף
בְּלִי שׁוּם מוּבָן.

תרגום: מאיר ויזלטיר

תרגום: דורי פרנס

צ’ואנג צו, “כשהנעל תואמת”

צ’וּי הָאֻמָּן
הֵיטִיב לְשַׂרְטֵט עִגּוּלִים מֻשְׁלָמִים
בְּיָד חָפְשִׁית
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּעֶזְרַת מֵחוּגָה.

אֶצְבְּעוֹתָיו יָצְרוּ
מֵאֲלֵיהֶן צוּרוֹת, מֵאֵי שָׁם.
בָּהּ בָּעֵת  הָיְתָה תּוֹדַעְתּוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת,
וְלֹא הֻטְרְדָה מִמַּעֲשָׂיו.

לֹא הָיָה צֹרֶךְ בְּשׁוּם הִתְעָרְבוּת.
תּוֹדַעְתּוֹ הָיְתָה פְּשׁוּטָה בְּתַכְלִית,
וְלֹא הִכִּירָה שׁוּם מַחְסוֹם.

כְּשֶׁהַנַּעַל תּוֹאֶמֶת,
כַּף הָרֶגֶל נִשְׁכַּחַת,
כְּשֶׁהַחֲגוֹרָה תּוֹאֶמֶת,
הַבֶּטֶן נִשְׁכַּחַת,
כְּשֶׁהַלֵּב צוֹדֵק
הבְּעַד וְהַנֶּגֶד נִשְׁכָּחִים.

אֵין דְחָפִים, אֵין כְּפִיוֹת,
אֵין צְרָכִים, אֵין הִמָּשְׁכֻיּוֹת:
עִנְיָנַיִךְ נִשְׁלָטִים,
אַתְּ אָדָם חָפְשִׁי.

הַקַּלּוּת צוֹדֶקֶת. כְּשֶׁאַתְּ צוֹדֶקֶת –
אַתְּ קָלָה.
הַמְשִׁיכִי בְּקַלוּת, וְתִצְדְּקִי.
הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לָלֶכֶת בָּהּ הִיא – קַלּוּת:
לִשְׁכֹּחַ אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה,
וְלִשְׁכֹּחַ שֶׁהַהֲלִיכָה קָלָה.

 

(בתודה – לגיורא אנדן)

ז’ק פרוור, “ארוחת בוקר”

תרגם: שמעון זנדבנק

תרגם אהרון אמיר


Jacques PRÉVER

Il a mis le café
Dans la tasse
Il a mis le lait
Dans la tasse de café
Il a mis le sucre
Dans le café au lait
Avec la petite cuiller
Il a tourné
Il a bu le café au lait
Et il a reposé la tasse
Sans me parler
Il a allumé
Une cigarette
Il a fait des ronds
Avec la fumée
Il a mis les cendres
Dans le cendrier
Sans me parler
Sans me regarder
Il s’est levé
Il a mis
Son chapeau sur sa tête
Il a mis
Son manteau de pluie
Parce qu’il pleuvait
Et il est parti
Sous la pluie
Sans une parole
Sans me regarder
Et moi j’ai pris
Ma tête dans ma main
Et j’ai pleuré.

חיים נחמן ביאליק, “על השחיטה”

סיון תשפ”ג

 



 

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!
אִם־יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב
וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו –
הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!
אֲנִי – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף־אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד־מָתַי, עַד־אָנָה, עַד־מָתָי?

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט!
עָרְפֵנִי כַּכֶּלֶב, לְךָ זְרֹעַ עִם־קַרְדֹּם,
וְכָל־הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –
וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!
דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,
דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל־כֻּתָּנְתְּךָ –וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח.

וְאִם יֶשׁ־צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!
אַךְ אִם־אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ
הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –יְמֻגַּר־נָא כִסְאוֹ לָעַד!
וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;
אַף־אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה
וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ.

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא־בָרָא הַשָּׂטָן –
וְיִקֹּב הַדָּם אֶת־הַתְּהוֹם!
יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים,
וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם
כָּל־מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים.

 

אייר, תרס”ג.

סונטה 50, מתוך “מה קרה להגר באילת?” רומן בסונטות

כתבו על הספר

חנוך לוין, “שחמט”

לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
חייל שחור מכה חייל לבן.
לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן.
חייל שחור מכה חייל לבן.

אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור.
חייל לבן מכה חייל שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.

ילדי שבחיקי, עכשיו הוא בענן.
חייל שחור מכה חייל לבן.
אבי בחום ליבו, עכשיו ליבו בקור.
חייל לבן מכה חייל שחור.

בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
המלך משחק עם המלכה.
לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?
נפלו חייל שחור, חייל לבן.

לא יחזור אבי, אבי לא יחזור.
ואין חייל לבן ואין שחור.
בכי בחדרים ובגנים שתיקה;
על לוח ריק רק מלך ומלכה.

© 2020-2022 יורשי חנוך לוין


מתוך: את ואני והמלחמה הבאה
בספר: מה איכפת לציפור

אברהם סוצקבר (סוצקעווער) מתוך “אל יורשִי הלא–נולד, אחד–עשר שירים מאוחרים”, תרגם מיידיש: בני מר

ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!

יגאל שפירא, “בסיני”

אלמנתו, רותי שפירא, כתבה את הספר בקולן – נשים בישראל בצל האובדן

השיר התפרסם בגיליון מיוחד ליום הזיכרון ויום העצמאות, “לשחזר תקווה״, שיזם וערך אילן שיינפלד.

גליון 24 של הו! ובו גם שלושה וילאנלים שכתבתי

קישור לרכישת הגליון

קישור לפייסבוק של הו!

קישור לאינסטגרם של הו!

כתב אפרים סידון, אייר יוסי אבולעפיה, “עלילות פֶרְדִינַנְד פְּדָהצוּר בקיצור”  

ג’ויס קרול אוטס “דוקטור תעזור לי” תרגמה מאנגלית: רוני אמיר

התפרסם במדור לספרות ותרבות של עיתון הארץ ב-26 באוגוסט 2022

שייקספיר, סונטה 9: האם אתה נותר ברווקות | האם מפחד בכי של אלמנה | המחשש דמעות האלמנה | האם כדי למנוע מאלמנה לקונן | שמא מפחד עין אלמנה להרטיב | את בכי האלמנה אתה ירא? האם | האם מפחד בכי האלמנה


מדוע מדוזה נענשה



יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

צילה זן־בר צור, שמרי על הקיכלי: “קמה בבוקר אל תוך העצב”

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

לאה גולדברג, “גשם בשמש”

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

כמה דק המרחק



אתמול היינו אמורים לחגוג עם מיכל את יום הולדתה ה־45. לצערנו, לא זכינו. 

מיכל השאירה לעולם את יצירתה – הדיסרטציה שכתבה – שממשיכה לשמש חוקרים בבלשנות, וכמובן גם את הזיכרונות הרבים ממנה.


השירים מתוך השער תמונות מרמב”ם,  בספר מה המים יודעים על צמא

אנדרו מרוול, “לגבירתו המצטנעת” | “לגבירתו הסרבנית”

אלפרד טניסון, “הוא נם, עלעל אדום” | “הנה ישן ניצן שני ולובן”

אברהם חלפי, “עם קומץ שמים”

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

שרון אולדס, תרגמה: שירה סתיו, “קרקעית חיינו”: השטן בא אלי

שייקספיר, סונטה 8: אתה הלחן | כולך רינה |כולך ניגון | זמרה לאוזן! | קולך כמנגינה | למוסיקה תקשיב? | בשמוע צלילים | מוסיקה נשמעת