קטגוריה: השיר של יום שלישי

בארי חזק, "מה תרעש אבי"

מַה תִּרְעַשׁ אָבִי,
אָבִי הַשּׁוֹתֵק, הַמָּלֵא
צַעֲקָתוֹ
אֶגְרוֹפִי בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ, אֲנִי,
שֶׁהִנְנִי מַכְאוֹבֶיךָ
הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
כִּי בְּדִמְעָה אוֹתִי זָרַעְתָּ
וּבְבֶכִי אַתָּה אוֹתִי תִּקְצֹר.

חיים נחמן ביאליק, "פעמי אביב"

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,

וַיִּגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –

עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!

עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,

מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.

 

עוֹד לֹא-פָרְצוּ הַנְּגֹהוֹת, אֵין עוֹד צִלְצְלֵי תְרוּעָה –

מֵאֵלֶיהָ תִּתְפַּשֵּׁט שִׁירָה זַכָּה וּצְנוּעָה,

אוֹרוֹת רַכִּים כְּמוֹ בֹקְעִים וְעוֹלִים –

חֲבוּ כִמְעָט! וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,

יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,

כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!

 

וּמַה-מָּתוֹק הָאוֹר וּמַה-מָּתוֹק הָרוּחַ!

פָּנִים שׂחֲקוֹת בַּכּל, בַּאֲשֶׁר עַיִן תָּנוּחַ –

שָׁם רְעוּתָהּ לִקְרָאתָהּ מַזְהֶרֶת.

וּמִכֹּל אֱלֵי-כֹל חוּטֵי זָהָב נִמְתָּחִים;

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכָה בְּלִבְנַת הַפְּרָחִים

שִׁפְעַת נֹעַר הַלֵּזוּ וְזֹה הָעֲתֶרֶת.

 

עוֹד מְעַט וְהִשְׁתַּפְּכוּ בִּפְרָחִים לְבָנִים

גַּם-נְעוּרַי הַחֲדָשִׁים וַחֲלֹמוֹתַי הַיְשָׁנִים,

כִּי גַּם-בָּם נָשְׁבָה רוּחַ הָאָבִיב.

וּמִלְּבָבִי הַמָּלֵא כָּל-הֲגִיגִי אָשִׂיחָה,

וּבִדְמָעוֹת מַזְהִירוֹת שְׁחוֹר יֵאוּשִׁי אָדִיחָה –

הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב!

 

תר"ס.

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 26

אֵיךְ יְדִידֵי דִּמְיוֹן אָז נַעֲנוּ
אֵלַי, אַךְ לֹא הָיוּ כְּלָל בְּנִי אָדָם.
כֵּן, לֹא הָיוּ עוֹד עֲדִינִים כְּמוֹתָם,
כַּמַּנְגִּינָה הַהִיא שֶׁהֵם נִגְּנוּ.
עַד מְהֵרָה לָאַרְגָּמָן נִלְוָה
אָבָק אַרְצִי וַחֲלִילָם נָדַם.
אֲנִי נֶחְלַשְׁתִּי תַּחַת מַבָּטָם,
עַד שֶׁאַתָּה הוֹפַעְתָּ וְאָז כְּבָר

אָהוּב, הַבֹּהַק שֶׁלָּהֶם הוּעַם
(כְּמוֹ מֵי נָהָר בְּתוֹךְ אַגַּן טְבִילָה)
דָּעַךְ הוֹדָם, נָמוֹג בְּרַק שִׁירָם.
כִּי בַּמִּפְגָּשׁ אִתְּךָ נַפְשִׁי כֻּלָּה
יוֹדַעַת: חֲלוֹמָהּ נִצָּב נִכְלָם,
שֶׁכֵּן הַשַּׁי מֵאֱלֹהִים מֻשְׁלָם.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 26 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 25

לִבִּי, אָהוּב, הָיָה כָּבֵד כֹּל כָּךְ,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה עַד שֶׁסוֹף סוֹף
עֵינַי זָכוּ לִרְאוֹת וְלֶאֱסֹף
אֶת זִיו פָּנֶיךָ – הַמַּפָּח נִשְׁכַּח.
כְּמוֹ פֶּרַח קִיר מוֹלַלְתִּי אֶת פְּנִינַי, 
לִבִּי פָּעַם בַּנֶּשֶׁף בְּתִקְוָה
שֶׁהִתְחַלְּפָה שׁוּב בְּיֵאוּשׁ וּכְבַר
גַּם חֶסֶד שֶׁל הָאֵל סַר מֵעָלַי.

לִבִּי הָיָה כָּבֵד עַד שֶׁאַתָּה
הוֹפַעְתָּ וּבְרוֹב עֶדְנָה וְרוֹךְ
הִנַּחְתָּ לוֹ לִשְׁקֹעַ, מְלֻטָּף
עָמוֹק לְפִי טִבְעוֹ וּבְלִי לַחְסֹךְ
מִמֶּנִּי, מֵעָלַי, אֶת הַמַּבָּט
שֶׁמְּהֻרְהָר, בֵּין כּוֹכָבִים, יִמְלֹךְ.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 25 Sonnets from the Portuguese

תרגומו של משה זינגר

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 24

מוּטָב שֶׁחַדּוּתוֹ שֶׁל הַיְּקוּם
תִּטְרֹק עַצְמָהּ בַּיָּד, כְּמוֹ אוֹלָר,
וְכָךְ לֹא יִפָּגַע אֶגְרוֹף נִסְגָּר,
וְלֹא נִשְׁמָע קוֹלוֹת מָדוֹן וּכְלוּם
כְּבָר לֹא יַטְרִיד אוֹתָנוּ בַּקִּיּוּם.
עָלֶיךָ אֶשָּׁעֵן בְּלִי בְּעַתָּה,
מוּגֶנֶת כְּמוֹ בְּקֶסֶם שֶׁאַתָּה
מַרְחִיק אִתּוֹ כָּל מַדְקֵרוֹת אִיּוּם.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ חֲבַצָּלוֹת רַכּוֹת,
לָבְנָן נִשָּׂא פָּגִיעַ, כָּךְ נִרְאֶה,
אֲבָל בָּאֲדָמָה יֵשׁ שְׁתֵּי פְּקָעוֹת
שֶׁחִבּוּרָן נִסְתַּר, לֹא מִתְגַּלֶּה.
זְקוּפִים, שְׁטוּפִים בְּטַל עַל הַגְּבָעוֹת
נִצְמַח בָּעֹשֶׁר שֶׁנּוֹתֵן הָאֵל.



Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 24 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 23

כָּךְ? הַאֻמְנָם אִם אָמוּת אָז תַּרְגִּישׁ
אֵיךְ קִיּוּמְךָ נֶעְלָם וְהוֹלֵךְ,
חֹם הַחַמָּה מִסְתַּלֵּק וְדוֹעֵךְ
עֵת קוֹר הַקֶּבֶר יַקִּיף אֶת רֹאשִׁי?
כַּמָּה הָלְמוּ בִּי דְּבָרֶיךָ, אֲשֶׁר
כָּךְ נִכְתְּבוּ בְּיָדְךָ בַּמִּכְתָּב:
כֵּן, שֶׁאַתָּה רַק שֶׁלִּי, לֹא אֵדַע:
רַעַד יָדִי – הֲיוּכַל לְאַפְשֵׁר

יַיִן לִמְזֹג? הֵן נַפְשִׁי מִקָּרוֹב
כָּאן אֶת מוֹתִי מַמְשִׁיכָה לְאַתֵּר,
אַךְ אֶתְחַנֵּן שֶׁתּוֹסִיף לֶאֱהֹב!
כְּמוֹ הַנָּשִׁים שֶׁיּוֹדְעוֹת לְוַתֵּר
כָּךְ גַּם אֲנִי לֹא אַחְלִיט לַעֲזֹב.
כָּאן בָּעוֹלָם, אֲהוּבִי, אֶשָּׁאֵר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 23 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 22

כְּשֶׁנַּפְשׁוֹתֵינוּ נִצָּבוֹת זְקוּפוֹת
וּמִתְקָרְבוֹת בַּלַּהַט הָרוֹגֵשׁ
קַצְווֹת כְּנָפֵינוּ מִתְלַקְּחוֹת בָּאֵשׁ
אַךְ הָעוֹלָם אֵינוֹ יָכוֹל לִצְפּוֹת
בַּנֶּזֶק שֶׁיּוּסַב לִשְׁנֵינוּ כָּאן.
הֲדַּי בְּכָךְ? הֵן אִם נִנְסֹק לָרוֹם
שְׁנֵי מַלְאָכֵינוּ יִתְבְּעוּ פִּתְאוֹם
שִׁירֵי שְׁלֵמוּת, שִׁירֵי זָהָב מוּכָן.

אָז בּוֹא וְנִתְחַפֵּר כָּאן בִּדְמָמָה,
נִחְיֶה, אָהוּב, רַק שְׁנֵינוּ, כָּךְ לְבָד,
וּמִתְנַגְּדֵינוּ לֹא יֵדְעוּ עַל מָה
לִרְטֹן וּכְשֶׁיֵּלְכוּ כְּלָל לֹא נֹאבַד.
אַהֲבָתֵנוּ תִּשָּׁאֵר שְׁלֵמָה,
מֻקֶּפֶת מָוֶת הִיא תִּחְיֶה לָעַד.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 22 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 21

אֱמֹר שֵׁנִית, וְשׁוּב חֲזֹר, וְשׁוּב,
כַּמָּה אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי, גַּם אִם
נִדְמֶה שֶׁאִם תַּחְזֹר עַל הַמִּלִּים
תִּדְמֶה לְקוּקִיָּה מִחוּץ לַכְּלוּב.
בַּגֶּבַע וּבָעֵמֶק צִיּוּצָהּ
מֵבִיא עִמּוֹ אָבִיב יָרוֹק מֻשְׁלָם.
בַּחֹשֶׁךְ בְּלִבִּי סָפֵק פָּעַם
וְהַכְּאֵב אֲשֶׁר נִלְחָשׁ הוּצַף.

אֱמֹר, חֲזֹר, תַּגִּיד – "אֲנִי אוֹהֵב",
הַלֹּא אֵין דַּי בְּכָל הַכּוֹכָבִים,
בְּשֶׁפַע הַפְּרָחִים שֶׁמְּלַבְלֵב
וְשָׁב בְּכָל שָׁנָה, הַלֹּא תָּבִין
שֶׁצְּלִיל כָּסוּף נָחוּץ תָּמִיד לַלֵּב,
אַךְ גַּם בַּשֶׁקֶט אַהֲבָה חוֹוִים.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 21 Sonnets from the Portuguese

אנה אחמטובה, "שבח לסבל בל יתואר"

 
(מרוסית: ריטה קוגן)
 

שֶּׁבַח לְסֵּבֶל בַּל יְתֹאַר!
הַמֶּלֶךְ אָפֹר-הָעֵינַיִם נִפְטַר.

עֵת עֶרֶב סְתָו חַכְלִילִי וּמַחְנִיק
שָׁב בַּעֲלִי וּבְרֹגַע הִמְתִּיק:

"רְאִי, מֵהַצַּיִד הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,
בֵּין אַלּוֹנִים נִמְצְאָה גּוּפָתוֹ.

צַר עַל אִשְׁתּוֹ. הַמַּלְכָּה צְעִירָה.
בִּן לַיְלָה הִכְסִיף-הֶאֱפִיר שְׂעָרָהּ."

אֶת מִקְטַרְתּוֹ הוּא נָטַל מִן הָאָח

וּלְמִשְׁמֶרֶת שֶׁל לַיְלָה הָלַךְ.

אָעִיר אֶת בִּתִּי בְּיָדַיִם קָרוֹת,
אַבִּיט בְּעֵינֶיהָ הָאֲפֹרוֹת.

שְׁאוֹן צַפְצֵפוֹת אֶל הַצֹּהַר נִתַּךְ:
"סָר מִן הָאָרֶץ הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּךְ."

 

11 בדצמבר 1910, צארסקויה סילו


על אנה אחמוטובה: ירח הדבש הקצר מדי, שלפני המהפכה

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 20

אָהוּב שֶׁלִּי, אָהוּב, אֵיךְ לֹא אֶזְכֹּר
שֶׁרַק לִפְנֵי שָׁנָה כָּאן, בָּעוֹלָם,
בִּבְדִידוּתִי, הָיִיתָ כְּבָר קַיָּם.
יָשַׁבְתִּי אָז בַּשֶּׁלֶג וּבַקֹּר
וְלֹא רָאִיתִי אַף פְּסִיעָה, גַּם לֹא
שָׁמַעְתִּי צְלִיל מִלְּבַד דְּמָמָה וְכָאן
מָנִיתִי רַק חֻלְיוֹת בַּאֲזִקַּי
שֶׁלֹּא נָפְלוּ, כִּי בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ

נוֹכַחְתִּי – לֹא הוּשְׁטָה לִי יָד, אֲבָל
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹתָה מִכּוֹס פְּלָאִים
אוֹתָהּ יָכֹלְתִּי לְהַחְמִיץ בִּכְלָל
לוּלֵא אוֹתָהּ פְּרִיחָה. כְּמוֹ נְבִיאִים
חָזִינוּ בַּצְּמִיחָה, וּמָה חֲבָל
עַל מִי שֶׁבְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים.


חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא elizabeth-barrett-browning-sonnet-20.png

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 20 Sonnets from the Portuguese

 

צ'סלב מילוש, "משמעות"

כְּשֶׁאָמוּת אֶרְאָה אֶת הַבִּטְנָה שֶׁל הָעוֹלָם.
הַצַּד הַשֵּׁנִי, מֵעֵבֶר לַצִּפּוֹר, לָהָר, לִשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶש.
הַפֵּשֶָר הָאֲמִתִּי יִתְגַּלֶּה.
מַה שֶׁלא נִפְתַּר, יִפָּתֵר.
מַה שֶָלֹא הָיָה מוּשָׂג, יוּשָג

וְאִם אֵין לָעוֹלָם בִּטְנָה?
אִם קִיכְלִי עַל עָנָף אֵינְנוּ סִמָן
כִּי אִם קִיכְלִי עַל עָנָף? אִם יוֹם וְלַיְלָה
בָּאִים זֶה אַחַר זֶה בְּלֹא פֵּשֶׁר?
וְאֵין דָבָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, חוּץ מִהָאֲדָמָה הַזֹּאת

אֲפִילוּ כָּךְ. עֲדַיִן תִּשָּׁאֵר
הַמִּלָה שֶׁבָּקְעָה פַּעַם מִפִי בֶּןחֲלוֹף,
וְהִיא רָצָה וְרָצָה, צִיר בִּלְתִּי נִלְאֶה,
שָׁלוּחַ אֶל מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים, מַסְלוּל שְׁבִיל הֶחָלָב,
וְהוּא מוֹחֶה, קוֹרֵא בְּקוֹל, צוֹעֵק. 

תרגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך "מחוזות רחוקים" 1991




מקשיבים לשיר שאהבת, וחושבים עלייך. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 19

בְּשׁוּק הַנְּשָׁמוֹת יֶשְׁנָהּ סְחוֹרָה;
קִבַּלְתִּי שָׁם תַּלְתַּל תְּמוּרַת תַּלְתַּל
שֶׁהַפַּיְטָן לִלְבָבִי נָתָן  –
שָׁוְיוֹ עוֹלֶה מְאוֹד עַל כָּל תְּמוּרָה.
כְּמוֹ שְׁתֵּי עֵינֵי פִּינְדָרוּס הוּא שָׁחֹר,
צִיצַת שֵׂעָר כִּמְעַט סָגֹל נָצַץ
לְרֹחַב מֵצַח צַח שֶׁבּוֹ מֻנְצָח
כּוֹחָן שֶׁל מוּזוֹת, אֲהוּבִי, נָכוֹן.

עַל אֶצְבָּעִי תַּלְתַּל שָׁחֹר שֶׁלְּךָ
מַמְשִׁיךְ לָגַעַת, מְנֻשָּׁק, נִנְשַׁם.
אֲנִי לוֹכֶדֶת צֵל וְהוּא מִמְּךָ
לֹא יַחֲזֹר, לֹא יַחֲמֹק לְשָׁם.
כָּאן, עַל לִבִּי, כְּמוֹ עַל מִצְחֲךָ,
עוֹד חַם, עַד שֶׁאֵלֵךְ מֵהָעוֹלָם.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 19 Sonnets from the Portuguese

עמוס נוי, קינמון

הַצַּיָּד אָהַב אֶת כִּפָּה אֲדֻמָּה
אֲבָל כִּפָּה אֲדֻמָּה אָהֲבָה אֶת הַזְּאֵב,
הִיא הָיְתָה מִתְרָאָה אִתּוֹ בַּחֲשַׁאי
בִּמְקוֹמוֹת מִסְתּוֹר בְּמַעֲבֵה הַיַּעַר.

הַצַּיָּד הָיָה יוֹשֵׁב לוֹ לִפְעָמִים בַּבַּיִת
וְחוֹלֵם עַל כִּפָּה אֲדֻמָּה בִּזְמַן
שֶׁנִּקָּה אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹ הוֹצִיא חֶשְׁבּוֹנִיּוֹת.
מְזֹהָם בִּגְרִיז אוֹ בִּדְיוֹ הוּא הֶעֱלָה בְּדִמְיוֹנוֹ
אֶת הַכִּפָּה הָאֲדֻמָּה אֶצְלוֹ עַל הַקִּיר
בֵּין רָאשֵׁי צְבָאִים וְעוֹרוֹת דֻּבִּים.
זוֹ הָיְתָה הֲזָיָה חֲזָקָה כְּמוֹ בַּזֶּלֶת.

סָבְתָא הָיְתָה מְכִינָה לְכִּפָּה אֲדֻמָּה
עוּגַת קִנָּמוֹן שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת,
שֶׁיִּהְיֶה לָהּ מַשֶּׁהוּ מָתוֹק כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת
רְטֻבָּה וּסְמוּקַת-לְחָיַיִם מֵעֹנֶג.
הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בְּבַיִת אֲמִתִּי
צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד רֵיחַ שֶׁל עוּגָה.

הֵן הָיוּ מְשׂוֹחֲחוֹת עַל כּוֹס תֶּה בַּמִּטְבָּח
וְכִפָּה אֲדֻמָּה הָיְתָה שׁוֹאֶלֶת:
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ אָזְנַיִם?
סָבְתָא, לָמָּה יֵשׁ לָךְ עֵינַיִם?
סָבְתָא, אָהַבְתָּ בִּכְלָל אֶת סָבָא לִפְנֵי
שֶׁצַּלָּף מִצְרִי הוֹרִיד אוֹתוֹ בִּירִיָּה
מְדֻיֶּקֶת לַמֵּצַח בָּעִיר סוּאֵץ?

סָבְתָא אָמְרָה: לֹא אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּמְיֻחָד.
הוּא הָיָה קִבּוּצְנִיק, וְהוּא הָיָה קְצָת טִפֵּשׁ,
וְהוּא לֹא אָהַב אֶת הָעוּגוֹת שֶׁלִּי
וְלֹא הֵבִין אֶת הַגּוּף שֶׁלִּי,
אֲבָל אֶפְשָׁר הָיָה לִסְמֹךְ עָלָיו
וְהוּא הָיָה טוֹב מְאוֹד בְּתִקּוּנִים.

וְאִם אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עֲצָתִי
אָז הַזְּאֵב הַזֶּה הוּא בָּחוּר קַל-דַּעַת
וְלַצַּיָּד יֵשׁ הַכְנָסָה קְבוּעָה
כָּכָה שֶׁלִּכְאוֹרָה הָיִיתִי אֲמוּרָה
לְהַמְלִיץ לָךְ עַל הַצַּיָּד,
אֲבָל הַצַּיָּד הוּא אִישׁ מַמָּשׁ מְרֻשָּׁע
אָז לְפָחוֹת תַּעֲשִׂי בֵּינְתַיִם חַיִּים.
אֲנִי תָּמִיד אֲחַכֶּה לָךְ כָּאן עִם עוּגָה.

לִפְעָמִים הֵן שָׁמְעוּ בַּחוּץ
אֶת הַצְּעָדִים הַכְּבֵדִים שֶׁל הַצַּיָּד –
צְלִיל שֶׁל זְרָדִים מִתְפַּצְּחִים
וְעָלִים יְבֵשִׁים נִשְׁבָּרִים.
זֶה הָיָה מַצְחִיק אוֹתָן.
וְהַסָּבְתָא הָיְתָה אוֹמֶרֶת:
הַמְּחַזֵּר שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּגֵּעַ
וְהוּא כְּבָר הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים –

אֲבָל אִם הַמַּצָּב יִהְיֶה גָּרוּעַ
תּוּכְלִי תָּמִיד לְהִכָּנֵס לִי לַבֶּטֶן
וְלֹא לָצֵאת הַחוּצָה לְעוֹלָם.
וְהֵן צָחֲקוּ וְצָחֲקוּ וְצָחֲקוּ
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד
לֹא הָיוּ בּוֹ בִּכְלָל זְאֵבִים וצַיָּדִים,
בְּעוֹלָם שֶׁלְּרֶגַע אֶחָד הָיוּ בּוֹ רַק
שְׁתֵּי נָשִׁים וְרֵיחַ שֶׁל קִנָּמוֹן

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 18

לא הֶעֱנַקְתִּי מֵעוֹלָם תַּלְתַּל
לְאִישׁ, מִלְּבַד לְךָ, אָהוּב יָקָר.
עַתָּה נוֹגַעַת בִּקְוֻצַּת שֵׂעָר,
לוֹטֶפֶת אֶת אָרְכָהּ, וְאָז אוֹתָהּ
אַגִּישׁ לְךָ, אָז קַח, הֵן לֹא נוֹתָר
דָּבָר מִדִּלּוּגַי כְּנָעֲרָה
שֶׁאָז הַשַּׂעֲרָה עוֹד נִשְׁאֲרָה
תְּלוּיָה עַל שִׂיחַ וֶרֶד כְּמַתָּת.

אָז רַק דְּמָעוֹת זָלְגוּ כְּמוֹ מִין אוֹתוֹת
עַל לֶחִי כֹּה חִוֶּרֶת,  רֹאשׁ נִרְכָּן
בְּצַעֲרִי חָשַׁבְתִּי אָז לִרְאוֹת
מַגָּל קוֹטֵל שֶׁל מָוֶת שֶׁמּוּכָן
לִגְזֹל, כְּמוֹ אֶת אִמִּי, עוֹד אֲהָבוֹת.
הִיא עַל מִצְחִי הוֹתִירָה נְשִׁיקָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 18 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 17

פַּיְטָן שֶׁלִּי, הֵיטֵב תֵּדַע – בִּצְלִיל
שֶׁאֱלֹהִים הִצִּיב בֵּין כָּאן לְשָׁם –
לָגַעַת, לְהָעִיר אֶת הָעוֹלָם
בִּנְעִימָה רוֹעֶמֶת שֶׁתָּכִיל
אֲוִיר נָקִי, טָהוֹר מֵרְעָלִים.
זֹאת מַנְגִּינַת מַרְפֵּא שֶׁמְּשִׁיבָה
לְבוֹדְדֵי תֵּבֵל אֶת כָּל טוּבָה,
אֲשֶׁר אַתָּה מוֹזֵג, כִּי אֱלֹהִים

מַקְדִּישׁ אוֹתְךָ לְכָךְ, וְאָז אוֹתִי
לִהְיוֹת נוֹשֵׂאת כֵּלֶיךָ, רַק תֹּאמַר
אֵיךְ לְשָׁרֵת אוֹתְךָ , כֵּן, אֵיךְ אֵיטִיב?
הָאִם תִּרְצֶה בִּצְלִיל תִּקְוָה מוּשָׁר,
אוֹ תַּעֲדִיף לִזְכֹּר אֶת הַמֵּתִים?
שִׂמְחָה, אוֹ עֶצֶב?  רַק אַתָּה תִּבְחַר.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 17 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 16

אֲבָל אַתָּה סָבְלָן, אַתָּה נֵחַן
בַּאֲצִילוּת שֶׁל מֶלֶךְ וְלָכֵן
תִּגְבַּר עַל פַּחַד שֶׁאֶצְלִי שׁוֹכֵן,
תִּפְרֹשׂ עָלַי גְּלִימָה מֵאַרְגָּמָן.
וְאָז תִּשְׁמַע כָּל כָּךְ קָרוֹב כֵּיצַד
לִבִּי כְּבָר לֹא נִרְעַד בִּבְדִידוּתוֹ.
כִּי כֵּן, עַכְשָׁו אַתָּה נוֹשֵׂא אוֹתוֹ
אֶל הַמְּרוֹמִים – שׁוּב לֹא יִהְיֶה לְבַד!

וּכְמוֹ חַיָּל מוּבָס שֶׁאֶת חַרְבּוֹ
שֶׁהֻכְתְּמָה בַּדָּם שׁוֹמֵט, נִכְנָע
עַתָּה הִגִּיעַ קֵץ כָּל הַקְּרָבוֹת
אֵין מַאֲבָק, אֲנִי כְּבָר מוּכָנָה.
אִם רַק תַּזְמִין, אֲנִי מִיָּד אָבוֹא
וּגְדֻלָּתְךָ אוֹתִי אוֹפֶפֶת וּמְשַׁנָּה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 16 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 15

אַל תְּגַנֶּה אֶת הַבָּעַת פָּנַי
שֶׁהִיא נוּגָה מִדַּי אוֹ סְתָם שְׁקֵטָה.
אֲנַחְנוּ כֹּה שׁוֹנִים וְרַק אַתָּה
בּוֹהֵק תָּמִיד בַּשֶּׁמֶשׁ, וְאוּלַי
תַּבִּיט בִּי בְּחֶמְלָה, כֻּלְּךָ מֵאִיר,
כְּמוֹ עַל דְּבוֹרָה כְּלוּאָה בְּתוֹךְ גָּבִישׁ.
מִי שֶׁרָגִיל לָעֶצֶב כָּךְ מַרְגִּישׁ:
יִקְשֶׁה לִפְרֹשׂ כָּנָף אֶל הָאֲוִיר.

אִם אֶשְׁתַּדֵּל רַק אֶכָּשֵׁל, אַךְ אִם
אַבִּיט בְּךָ, בְּךָ בִּלְבַד וְעַל
אַהֲבָתְךָ שֶׁמְּאִירָה פָּנִים,
אוּכַל לִשְׁמֹעַ נְשִׁיָּה, אוּכַל
לִצְפּוֹת מִלְּמַעְלָה, כְּמוֹ מֵעֲנָנִים
עַל הַנָּהָר הַמַּר – בְּשִׁכְחָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 15 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 14

אִם לֶאֱהֹב אוֹתִּי, הֲרֵי ­– מוּטָב
שֶׁזֶּה יִהְיֶה בְּשֵׁם הָאַהֲבָה,
וְלֹא בִּגְלַל קְלַסְתֵּר, בַּת שְׂחוֹק טוֹבָה,
שֶׁלֹּא בִּזְכוּת סִגְנוֹן דִּבּוּר תֹּאהַב.
שֶׁלֹּא תֹּאמַר – "אוֹהַב כִּי נוֹחַ כָּךְ",
שֶׁכֵּן דְּבָרִים כָּאֵלֶּה בֶּעָתִיד
עוֹד יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּנּוֹת תָּמִיד
וְאַהֲבָה כָּזוֹ אוּלַי תֻּכְרַח

לְהִתְפָּרֵק, לָפוּג כְּמוֹ שֶׁנּוֹלְדָה.
וְאל תֹּאהַב מֵחֶסֶד שֶׁל חֶמְלָה,
כִּי כְּשֶׁאֶחְדַּל לִבְכּוֹת הַאִם תֵּדַע
לִשְׁמֹר אֶת מְלֹא אַהֲבָתְךָ כֻּלָּהּ?
אֱהֹב בְּאַהֲבָה כָּךְ, לְבַדָּהּ,
רַק אַהֲבָה כָּזוֹ תִּשְׂרֹד צְלוּלָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 14 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 12

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 12 Sonnets from the Portuguese

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 11 (השוואת תרגומים)

תרגום: עופרה עופר אורן
Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 11 Sonnets from the Portuguese

 

תרגומו של משה זינגר

שושי שמיר: "אלגיות לאהבה"

 
 

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

 

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

 

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

 

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.


עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת


*


הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.


©שושי שמיר

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 7

פְּנֵי הַתֵּבֵל שֻׁנּוּ, אֲנִי סְבוּרָה,
מֵאָז שָׁמַעְתִּי אֶת אוֹתָן פְּסִיעוֹת
שֶׁל נַפְשְׁךָ נָעוֹת, חֲרִישִׁיּוֹת,
בֵּינִי לַתְּהוֹם שֶׁאָז עוֹד נִפְעֲרָה –
הַמָּוֶת שֶׁאָרַב לִי וְקָרָא.
אַהֲבָתְךָ לָכְדָה אוֹתִי פִּתְאוֹם,
לִמְּדָה מִקְצָב חָדָשׁ וְאֵיךְ לִטְעֹם
אֶת יְשׁוּעַת הָאֵל אֲשֶׁר בָּרָא,

וּלְהַלֵּל כָּל מֶתֶק כְּשֶׁאַתָּה
קָרוֹב בְּתוֹךְ יְקוּם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
בַּנּוֹכְחוּת שֶׁלְךָ שֶׁמֵּעַתָּה
נִמְצֵאת בְּכָל מָקוֹם כְּמַנְגִּינָה.
קוֹלָם שֶׁל מַלְאָכִים וְשִׁירָתָם,
שִׁמְךָ אֲשֶׁר נִשָּׂא בְּפִי שְּׁכִינָה.

Elizabeth Barrett Browning's Sonnet 7 Sonnets from the Portuguese