ארכיון הקטגוריה: השיר של יום שלישי

יהונתן גפן, "לילה טוב"

דילן תומס, "סירוב להתאבל על מותה באש של ילדה, בלונדון": תרגומים של אברהם עוז (ושלי)

לֹֹא, לְעוֹלָם, עַד כִּי יוֹצֵר כָּל אִישׁ,
צִפּוֹר, חַיָּה וּפֶרַח,
אָב וּמַכְנִיע כֹּל: הָאֹפֶל. בִּדְּמָמָה
יֹאמַר אוֹר אַחֲרוֹן בּוֹקֵעַ, מַחֲרִיש;
וְשָׁעָה חִוֶּרֶת
עוֹלָה מִיָּם עֲקוּד רִתְמָה.

עָלַי לָשׁוּב אֶל פְּנִים הַמַּעֲגָּל,
צִיּוֹן פְּנִינֵי הַמַּיִּם,
פָּרֹכֶת מוּל קִלְחֵי קָרְבָּן לָאֵל.
הַאִם אֶשָּׂא תְּפִלָּה אֶל צֵל גִּלְגָּל?
אוֹ מֶלַח בְּעֵינַי
עִם חֶגֶר שַׂק בְּגֵיא צַלְמָוֶת אֶתְאַבֵּל?

הַדְרַת פְּאֵר שְׂרוּפָה שֶׁל מוֹת יַלְדָּה
לֹא, לֹא אֶרְצַח;
אֱנוֹשׁ מוֹתָהּ זוֹרֶה אֱמֶת בֵּין הַקְבָרִים.
לֹא אַחֲלֵל אֶת תַּחֲנוֹת כְּבוֹדָה,
נִשְׁמַת אַפָּה הַצַּח,
בְּשִׁיר קִינֹות עַל תֹּם וּנְעוּרִים.

עָמֹק בֵּין הַמֵּתִים יַלְדַּת לוֹנְדוֹן תָּנוּח,
כְּרוּכָה בְּאֹרֶךְ הָרֵעִים,
רִגְּבֵי הַקֶּדֶם, וְעוֹרְקֵי אִמָּהּ הָאֲפֵלִים,
בְּסוֹד הַמַּיִּם שֶׁאֶבְלָם שָׁכוּח
לְמוּל גַּלֵּי הַתֶּמְזָה הַפְּרוּעִים.
מָוֶת רִאשׁוֹן, וְשַׁעֲרֵי הָאֵבֶל נְעוּלִים.

Worn teddy bear with a red bow sitting on burnt wooden floor amid debris and fire
נוצר באמצעות בינה מלאכותית

אַף פַּעַם לֹא, עַד שֶׁנִּבְרָא אָדָם,
פֶּרַח, צִפּוֹר, חַיָּה
הוֹלִיד וְהִכְנִיעַ, אָפֵל,
מְסַפֵּר בְּלִי קוֹל, בְּאוֹר אַחֲרוֹן, בְּנַהַם
בְּרֶגַע שֶׁל דּוּמִיָּה.
מִתּוֹךְ הַיָּם, רָתוּם, יוֹצֵא וּמִתְגַּלְגֵּל.

וְעָלַי לָשׁוּב לַמַּעְגָּל
שֶׁל אֵגֶל טַל־צִיּוֹן, עָלַי
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, רֹאשׁ דָּגָן,
לְהִתְפַּלֵּל לְצֵל הַצְּלִיל, לְגַל?
אַטִּיף עוֹד זֶרַע מֶלַח, אוֹ אוּלַי
אֶחְגֹּר אֶת שַׂק הָאֵבֶל לָאָבְדָן?

אֶת הוֹד מוֹתָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה בָּאֵשׁ
לֹא שׁוּב אֶרְצַח, עַתָּה הִיא כְּבָר אֵינָהּ,
הָלְכָה אֶל קֶבֶר שֶׁל אֱמֶת מָרָה.
לֹא אֲחַלֵּל אֶת מָה שֶׁהִתְרַחֵשׁ.
תֹּם שֶׁל יַלְדוּת יָפוּג לֹא בְּקִינָה
לֹא בְּמִזְמוֹר וְלֹא בִּצְלִיל שִׁירָה.

בִּתָּהּ שֶׁל לוֹנְדוֹן הִיא עִם הַמֵּתִים
הִיא עֲטוּפָה בַּמִּסְתָּרִים עָמֹק
אִמָּהּ – וְרִידֵי עָפָר, וּבַנָּהָר
גַּם מֵי הַתֶּמְזָה כְּלָל לֹא מֵאִטִּים,
נָעִים בְּלִי לְקוֹנֵן וּבְלִי לַחְמֹק.
הַמָּוֶת לֹא הוֹתִיר עוֹד שׁוּם דָּבָר.

A Refusal To Mourn The Death, By Fire, Of  A  Child In London

Dylan Thomas

Never until the mankind making
Bird beast and flower
Fathering and all humbling darkness
Tells with silence the last light breaking
And the still hour
Is come of the sea tumbling in harness

And I must enter again the round
Zion of the water bead
And the synagogue of the ear of corn
Shall I let pray the shadow of a sound
Or sow my salt seed
In the least valley of sackcloth to mourn

The majesty and burning of the child's death.
I shall not murder
The mankind of her going with a grave truth
Nor blaspheme down the stations of the breath
With any further
Elegy of innocence and youth.

Deep with the first dead lies London's daughter,
Robed in the long friends,
The grains beyond age, the dark veins of her mother,
Secret by the unmourning water
Of the riding Thames.
After the first death, there is no other.

אמיר גלבוע, "כדור מן הצער"

הִנֵּה אֶעֱשֶׂה כַּדּוּר מִן הַצַּעַר
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יְשַׂחֲקוּ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִּילֶנּוּ
מֵאֹפֶל שֶׁל יַעַר
מִבְּרֵכָה רוֹדֶמֶת.
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִּילֶנּוּ.
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יְשַׂחֲקוּ מוּל שֶׁמֶשׁ
כַּמָּה צְבָעִים בּוֹ יִבְכּוּ עִם עָנָן.
בְּכוֹחַ אַחֲרוֹן עוֹד אַטִּילֶנּוּ
עֵר וְחוֹלֵם,
סוֹעֵר וְשַׁאֲנָן
וְהַכַּדּוּר שָׁזוּר
כָּל צַעַר וְצַעַר
בְּכֹחַ יִפְתַּח
שַׁעַר
אַחַר
שַׁעַר.
וְכָל כָּל רוֹאָיו
זֶה אֶל זֶה
יֹאמְרוּ
וַדַּאי מַעֲשֵׂה יָדָיו
יָדָיו שֶׁל נַעַר.

פבל פרידמן, "הפרפר" | תרגמה: לאה גולדברג

אַחֲרוֹן הָיָה, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים,
וְכֹה שָׂבֵעַ, מַר וְסַסְגּוֹנִי –
אֲשֶׁר, אוּלַי אֵי שָׂם בִּזְרֹחַ שַׁבְרִירִים שֶׁל לֹבֶן אֲבָנִים
נִרְאֶה צָהֹב,
וּבְשֵׂאתוֹ כְּנָפַיִם מַעְלָה־מַעְלָה
עָף לְנַשֵּׁק אֶת אַחֲרִיתוֹ שֶׁל עוֹלָמִי.

זֶה שָׁבוּעוֹת שִׁבְעָה
שֶׁפֹּה אֲנִי –
"גֶטוֹאִזִרְט" –
פֹּה מְצָאוּנִי יַקִּירַי.
קוֹרֵא לִי פֶּרַח שֵׁן-הָאֲרִי גַּם פֹּה,
וְהָעַרְמוֹן שֶׁבֶּחָצֵר בְּלֹבֶן פְּרִיחָתוֹ מוֹשִׁיט אֵלַי כַּפּוֹ
אֲבָל פַּרְפַּר אֲנִי פֹּה לֹא רָאִיתִי.
וְזֶה הָיָה אַחֲרוֹן, אַחֲרוֹן הָאַחֲרוֹנִים.
כִּי פַּרְפָּרִים אֵינָם חַיִּים
בַּגֶּטוֹ.

4 ביוני 1942

פבל פרידמן, יליד פראג, נרצח באושוויץ בסוף ספטמבר 1944, בגיל 23. את השיר נתן, ביום שגורש מהגטו, לאידה אשתו. הם הספיקו להינשא זמן לא רב לפני כן, חרף האיסור. אידה שרדה את השואה, עלתה ארצה, נישאה וחיה בקיבוץ גניגר, עד לפטירתה.

צרויה להב: נומי, פרח

שָׁם, בֶּעָפָר וּתְכֵלֶת
חֶלְקַת שָׁלוֹם יֶשְׁנָהּ
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.

אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לָךְ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לָךְ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

אֶת חִיּוּכֵךְ, תִּינֹקֶת,
קָבְרוּ בָּאֲדָמָה
אֵיךְ צוֹמֵחַ שֶׁקֶט
מִתּוֹךְ הַמְּהוּמָה.

מִי שֶׁלָּחַץ עַל הֶדֶק
דָּם אֶת לִבּוֹ מַכְתִּים
בְּמִלְחָמוֹת לְצֶדֶק
גַּם יְלָדִים מֵתִים.

אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לָךְ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לָךְ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

שָׁם, בֶּעָפָר וּתְכֵלֶת
חֶלְקַת שָׁלוֹם יֶשְׁנָהּ.
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.

אֶת הַחַיִּים לָקְחוּ לָךְ
הוֹ, מִלְחָמוֹת קְדוֹשׁוֹת
מַלְאָכִים בָּכוּ לָךְ
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.

וַחֲלוֹמֵךְ בָּרוּחַ
חָרוּז לַמַּנְגִּינָה
נוּמִי פֶּרַח, נוּמִי
נוּמִי יַלְדָּה קְטַנָּה.

 

 

הלחין: יהודה פוליקר

ציפי לוין־בירון, "באליס איילנד":

"אז נלכה נא בצוותא / שחקים על ערב שטוח מטה" | "בואי ונלך, אם כך / כשהערב על השמים נמתח"

יש להקיש פעמיים על הצילום כדי להגדיל את תצוגת השיר

תרגמה: עופרה עופר אורן

השיר בתרגומי ראה אור בספרי מה המים יודעים על צמא, 2018

"פצצת המצרר" – קורא: דורי מנור

זכיתי שהמשורר, המו"ל והעורך (שערך גם את מה קרה להגר באילת? שלי), דורי מנור, הקליט בקריאה מופתית את "פצצת המצרר": וילאנל שכתבתי לפני כמה שנים.

לאחרונה אנחנו מרבים לשמוע על טילי מצרר מתפרקים באוויר, שמגבירים את הנזק ואת חומרת הפגיעות האפשריות.

אמנם השיר "מתכוון" לפצצה ולנזק מסוג שונה לגמרי, אבל יש בכל זאת קשר.

מרגישה שעכשיו בכל זאת הזמן להזכיר אותו שוב.

דליה רביקוביץ, "על היחס לילדים בעיתות מלחמה"

דליה רביקוביץ' מבכה בשיר את מותם של ילדים פלסטינים.
 
אני מבקשת להוסיף לתמונה גם את הילדים הישראלים החפים מפשע.
 
ובתחתית הרשומה – את מה שכתב הבוקר בידיעות אחרונות בן־דרור ימיני, שמסביר מדוע פונדמנטליסטים פועלים בניגוד להיגיון ולאינטרסים של בני עמם.

אריאל וכפיר ביבס, נחטפו ונרצחו בעזה, בנובמבר 2023

עלי חאסן ג'אבר, נהרג מכט"בם ישראלי בדרום לבנון ב־9 בפברואר 2026

גבריאל ברוך, נהרג במקלט בבית שמש, מפגיעת טיל אירני, ב־1 במרס 2026
יש להקיש פעמיים על המאמר, כדי להגדילו

שלוש סונטות מתוך "מה קרה להגר באילת?" ושיר אחד של דורי מנור

בחגיגת יום ההולדת העשרים של כתב העת הו!, שנערכה בסוף דצמבר 2025, הוזמנתי לקרוא שלוש סונטות מתוך מה קרה להגר באילת? ושיר נוסף מתוך כל השפע שהתפרסם בהו! לאורך השנים.

בחרתי בסונטות הללו:

ובשיר "ברלין" של דורי מנור, מייסד הו! (וגם, לשמחתי, העורך של מה קרה להגר באילת?)

ציפי לוין־בירון, "בטרם, ילדות"

זלדה, "כל שושנה"

ויליאם וורדסוורת', "ידעתי בולמוסי חמדה"

יָדַעְתִּי בֻּלְמוּסֵי חֶמְדָּה
לְלוּסִי אֲסַפֵּר,
אֶלְחַשׁ רַק לָהּ, הַיְּחִידָה,
עַל מָה שֶׁהִתְעוֹרֵר.

אֲהוּבָתִי כָּל כָּךְ דָּמְתָה
לְוֶרֶד רַעֲנָן
וּבְכֵן – חָמַקְתִּי אֶל בֵּיתָהּ
בְּלַיְלָה בְּלִי עָנָן.

סוּסִי בָּאָחוּ הַמֻּכָּר
דָּהַר, מִהֵר, וְאָץ,
וּמַבָּטִי הַמְּהֻרְהָר
בַּלְּבָנָה נִנְעַץ.

הַלְּבָנָה יָרְדָה לְאַט,
שָׁקְעָה עַל הַמַּטָּע
עַד שֶׁנָּגְעָה כֻּלָּהּ כִּמְעַט
בְּלוּסִי, בַּמִּטָּה.

כְּמוֹ שַׁי הַטֶּבַע וּמַתָּת,
תְּשׁוּרָה כֹּה מְתוּקָה
עַל הַלְּבָנָה אֶת הַמַּבָּט
הוֹתַרְתִּי – הִיא שָׁקְעָה.

פַּרְסָה אַחַר פַּרְסָה הַסּוּס
קָדִימָה הִתְאַוָּה,
טוֹפֵף וְנָע לְלֹא הִסּוּס,
אוֹר הַלְּבָנָה כָּבָה.

וְהִתְעוֹרֵר הִרְהוּר מוּזָר
וּפַחַד: אֱלוֹהִים
מָה אֶעֱשֶׂה אִם לוּסִי כְּבָר
אֵינָהּ בֵּין הַחַיִּים.

תרגום: עופרה עופר אורן

תרגם: יהושע כוכב

Strange Fits of Passion Have I Known
William Wordsworth

Strange fits of passion have I known:
And I will dare to tell,
But in the lover's ear alone,
What once to me befell.

When she I loved looked every day
Fresh as a rose in June,
I to her cottage bent my way,
Beneath an evening-moon.

Upon the moon I fixed my eye,
All over the wide lea;
With quickening pace my horse drew nigh
Those paths so dear to me.

And now we reached the orchard-plot;
And, as we climbed the hill,
The sinking moon to Lucy's cot
Came near, and nearer still.

In one of those sweet dreams I slept,
Kind Nature's gentlest boon!
And all the while my eye I kept
On the descending moon.

My horse moved on; hoof after hoof
He raised, and never stopped:
When down behind the cottage roof,
At once, the bright moon dropped.

What fond and wayward thoughts will slide
Into a Lover's head!
"O mercy!" to myself I cried,
"If Lucy should be dead!"

 

ברטולט ברכט, "מתוך מדריך מלחמה גרמני", (1938) תרגם – אהרן שבתאי: "זה שמדבר על האויב הוא האויב בעצמו"

הָעֲבָדִים מְשַׁוְּעִים לְלֶחֶם

הָעוֹבְדִים מְשַׁוְּעִים לַלֶּחֶם.
הַסּוֹחֲרִים מְשַׁוְּעִים לַשְּׁוָקִים.
הַמֻּבְטָלִים רָעֲבוּ, עַכְשָׁו
רְעֵבִים גַּם הַמַּעֲסִיקִים.
הַיָּדַיִם, שֶׁהָיוּ חֲבוּקוֹת, שׁוּב בִּתְנוּעָה:
הֵן מְיַצְּרוֹת פְּגָזִים.

אֵלֶּה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַבָּשָׂר

אֵלֶּה שֶׁנּוֹטְלִים אֶת הַבָּשָׂר מֵהַשֻּׁלְחָן
מְלַמְּדִים לְהִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט.
אֵלֶּה שֶׁלָּהֶם מְיֹעֶדֶת הַתְּרוּמָה
תּוֹבְעִים הַקְרָבָה.
אֵלֶּה שֶׁהִתְפַּטְּמוּ מְסַפְּרִים לָרְעֵבִים
עַל יְמֵי הַגְּדֻלָּה הָעֲתִידִים לָבוֹא.
אֵלֶּה שֶׁגּוֹרְרִים אֶת הַמְּדִינָה לַתְּהוֹם
טוֹעֲנִים שֶׁחָכְמַת הַמִּמְשָׁל הִיא מֵעֵבֶר לְכֹחוֹ
שֶׁל הָאָדָם הָרָגִיל.

כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְדַבְּרִים עַל שָׁלוֹם

כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְדַבְּרִים עַל שָׁלוֹם
פְּשׁוּטֵי הָעָם יוֹדְעִים
שֶׁהַמִּלְחָמָה מִתְקָרֶבֶת.
כְּשֶׁהַמַּנְהִיגִים מְקַלְּלִים אֶת הַמִּלְחָמָה
צַוֵּי הַגִּיּוּס כְּבָר נִכְתְּבוּ.

הַמַּנְהִיגִים

הַמַּנְהִיגִים
הִתְכַּנְּסוּ בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבוֹת.
הַהוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
הַשְׁלֵךְ כָּל תִּקְוָה.
הַמֶּמְשָׁלוֹת
מְנַסְּחוֹת הֶסְכֵּמִים.
אִישׁ קָטָן
כְּתֹב צַוָּאָה.

הַמַּנְהִיגִים אוֹמְרִים

הַמַּנְהִיגִים אוֹמְרִים: שָׁלוֹם וּמִלְחָמָה
אֵינָם עֲשׂוּיִים מֵאוֹתוֹ אָרִיג.
אֲבָל אֶצְלָם הַשָּׁלוֹם וְהַמִּלְחָמָה
הֵם כְּמוֹ רוּחַ וְסוּפָה.
הַמִּלְחָמָה צוֹמַחַת מֵהַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם
כְּמוֹ הַבֵּן מֵרֶחֶם אִמּוֹ
הוּא נוֹשֵׂא אֶת תְּוֵי פָּנֶיהָ הַמַּחֲרִידִים.
מִלְחַמְתָּם הוֹרֶגֶת
אֶת מָה שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלָּהֶם
הִשְׁאִיר לִפְלֵטָה.

עַל הַקִּיר

עַל הַקִּיר נִכְתַּב בְּגִיר:
הֵם רָצוּ בְּמִלְחָמָה.
זֶה שֶׁכָּתַב זֹאת
כְּבָר נָפַל.

אֵלֶּה שֶׁמֵּעַל אוֹמְרִים

אֵלֶּה שֶׁמֵּעַל אוֹמְרִים:
זוֹ הַדֶּרֶךְ לַתְּהִלָּה.
אֵלֶּה שֶׁמִּתַּחַת אוֹמְרִים:
זוֹ הַדֶּרֶךְ לַקֶּבֶר.
הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה
אֵינָהּ הָרִאשׁוֹנָה. לְפָנֶיהָ
הָיוּ עוֹד מִלְחָמוֹת.
כְּשֶׁהָאַחֲרוֹנָה נִסְתַּיְּמָה
הָיוּ מְנַצְּחִים וּמְנֻצָּחִים.
בַּצַּד הַמְּנַצֵּחַ פְּשׁוּטֵי הָעָם
רָעֲבוּ. בְּקֶרֶב הַמְּנַצְּחִים
פְּשׁוּטֵי הָעָם רָעֲבוּ גַּם הֵם.

כְּשֶׁבָּאָה הָעֵת לִצְעֹד

כְּשֶׁבָּאָה הָעֵת לִצְעֹד, רַבִּים אֵינָם יוֹדְעִים
שֶׁהָאוֹיֵב הוּא הַצּוֹעֵד בְּרֹאשָׁם.
הַקּוֹל הַמְּחַלֵּק לָהֶם פְּקֻדּוֹת
הוּא קוֹלוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב.
זֶה שֶׁמְּדַבֵּר עַל הָאוֹיֵב
הוּא הָאוֹיֵב עַצְמוֹ.

כריסטינה רוזטי, "שירי לי שיר": התינוקת ישנה כל כך עמוק

האיורים לשירים מופיעים במקור, בספרה של כריסטינה רוזטי Sing Song 1893, וגם בתרגומו לעברית, בהוצאת ספרים עיתון 77 בשנת 2020

תרגום: עופרה עופר אורן

מי יוצר את האל?

סופיה זאכארובנה פדורצ'נקו, "מי ימצא את סוף הדרך", תרגם מרוסית: שלמה דיקמן

בַּשָּׁמַיִם
עָב, עָב!
הָבָה מַיִם,
הַב, הַב!

רַעַם גָּח כַּגַּלְגַּל!
וָדִי נָח
דַּל, דַּל!

[…]

עַל הַוָּדִי
עָב נִצָּב.
גָּח הָרַעַם
מִן הָעָב.
בְּנֵי־אָדָם
בָּאִים בֵּיתָם.
הַבַּקָר
בְּדִיר נִסְתָּר.
הַכַּלְבּוֹן
אֶל אִמָּא רָץ.
אֶל חַלּוֹן
חָתוּל קָפַץ.
אַנְקוֹרִים
סִדְּרוּ שׁוּרָה
בַּמַּתְבֵּן
עַל הַקּוֹרָה.
תַּרְנְגוֹל
קוֹרֵא בְּקוֹל
הֵי, בְּנֵי־קִישׁ,
הַלּוּלָה חִישׁ!
[…]

 

נלקח מהספר שורות אחרונות – מחקרים, מסות, רשימות מאת עמינדב דיקמן

חדווה הרכבי, "אבל בחלומי"

אֲבָל בַּחֲלוֹמִי
תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת
וְעִיר אוֹיֶבֶת
וְאֶבֶן אֲדֻמָּה

תָּמִיד אוֹתָהּ עוֹבֶרֶת-אֹרַח-צְהֻבָּה, נוֹדֶדֶת,
וּבְיָדֶיהָ חוֹל וְדֶגֶל וְחוֹמָה.

וְרַק אֵי-שָׁם, עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה
פִּתְאֹם אֲנִי פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ
וְנַעַר מִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מִן הַחוֹמָה
וּבְיָדָיו מְעַרְבּוֹלוֹת וְלוּחַ.

וְכָל אֲבוֹתַי זוֹכְרִים אֶת פָּנַי
קוֹרְאִים לִי
קוֹרְאִים לִי לָנוּחַ.

אלי אליהו, "ארץ הצל"

שאול טשרניחובסקי, "נס חנוכה": קוּמוּ גִּבּוֹרִים, נֵס צִיוֹן יוֹפִיעַ!…

… וּבַלַיְלָה זֶה צִלְלֵי-צַלְמָוֶת גָּבָרוּ,
שָׁמַיִם וָאָרֶץ כַּקֶּבֶר קָדָרוּ;
וַיְחוֹלֵל הָרוּחַ בֵּין אֵילֵי-הַיְּעָרִים,
וַיָּנַח מְעַט קָט, וַיַּרְעֵם מִמְּזָרִים,
וַיִּקְרָא קוֹל יָגוֹן, תַּמְרוּרִים וּנְכָאִים;
וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל וִיִלְלַת סוּפָתָה
עֲטוּפַת הַשֶּׁלֶג הָעִיר נָמָה שְׁנָתָהּ.

וְעַל כַּנְפֵי הָרוּחַ מְרַחֶפֶת בָּרָמָה
עֲדַת צִלְלֵי-נֶשֶׁף עַל עִיר זוּ נִרְדָּמָה:
אֵין רוּחַ, אֵין חַיִּים בַּעֲדַת הַגִּבּוֹרִים
יַשְׁגִּיחוּ – וּנְמַקּוֹת עֵינֵיהֶם-חוֹרִים:
–הֵן אֵלֶּה בָנֵינוּ! אֵל גַּלֵּי עֲצָמִים,
יָדַיִם יָבֵשׁוּ, הָעוֹרְקִים אֵין-דַּמִּים,
אֵל צְמוּקֵי הַמֹּחַ הַחַיִּים בְּנֵס,
הַחַיִּים וְלֹא חַיִּים וּזְקֵנִים בְּלֹא עֵת!
אֵין כֹּחַ, אֵין אֱיָל, הַפַּחַד בָּעָיִן,
וּכְפוּפֵי הַקּוֹמָה כָּעֲרָבָה עַל עָיִן.
אוֹר שַׁדַּי בַּל יֵדְעוּ, חַיָּתָם – מַטְבֵּעַ,
מַה יֹפִי – בַּל תָּבִין נִשְׁמָתָם הַנְּכֵאָה,
בַּאֲזִיקֵּי הַדָּת וּבְכַבְלֵי דִין מֶלֶךְ
עַל לֶחֶם יִפְשָׁעוּ, עַם נוֹדֵד, עַם הֵלֶךְ.

–אֲנַחְנוּ גָּוַעְנוּ בִּישִׁימוֹן-חֲרֵרִים,
בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת, בֵּין הַרְרֵי נְמֵרִים,
בַּצָּמָא, בַּכָּפָן וּבְמַדְקְרוֹת חָרֶב.
בְּמַלְתְּעוֹת כְּפִירִים, לַחַיָּה לִטָרָף;
עַל צְלָבִים בַּדְּרָכִים אֲנַחְנוּ הוּקָעְנוּ,
הַחֶרֶב בַּכַּף בַמִּלְחָמָה גָּוָעְנוּ.
גָּוַעְנוּ, אָמַרְנוּ: הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
הַחֶרֶב בַּכַּף יִנָּקְמוּ דָּמֵינוּ.
כִּי יָשׁ יוֹם, קוֹל שׁוֹפָר בַּלְּבָנוֹן יָרִיעַ,
יָקוּמוּ גִּבּוֹרִים, נֵס צִיוֹן יוֹפִיעַ!
הַלְּאֵלֶּה קִוִּינוּ? עַם חֹפֶשׁ לֹא יָבֶן,
גּוֹי בַּרְזֶל אֲזִקָּיו בַּל יָחוּשׁ וּלְאֶבֶן
בּוֹ יַדּוּ כְּבָר הִסְכִּין וְלֹא יָחוּשׁ, וְהוּא שַׁאֲנָן
גּוֹי יַד הַמַּכֵּהוּ אַךְ יִשַּׁק, יִתְחַנָּן!…
וְנִכְרַת גּוֹי עֶבֶד, דּוֹר יִבֶז הוֹרָתוֹ,
עַם, אָכַל רִקָּבוֹן חֶרֶב-גַּאֲוָתוֹ!…

וְטֶרֶם עוֹד יִכְבֶּה כָּל נֵר חַג-הָאוּרִים,
וּמְתִים בָּעִיר נָחוּ אֶל שְׁרִיקַת צַרְצוּרִים,
וּבְחֶזְיוֹן הַלַּיִל בְּרִקְמוֹת פִּלְאֵיהֶם
גֻּשְׁמוּ גַּם קָמוּ כָּל מַאֲוַיֵּיהֶם:
אֵשׁ קִנְאָה וְשִׂנְאָה, תַּחֲרוּת וָלָחֶם
עַל כָּבוֹד, עַל אֵלִים, עַל כִּכָּר קָט לָחֶם.

וּבְנַחֲרוֹת אֵימָה הִתְאוֹנֵן הַסָּעַר,
וּבְאַנְחוֹת גֹּוֵע הִתְאַבֵּל הַיָּעַר,
וַיָּשַּׁח כּוֹתַרְתּוֹ, וַיָּנַע פֹארוֹתָיו,
וַיִּשָּׂא לְשִׂיא-עָבִים עֲרִמּוֹת שְׁלוּחוֹתָיו…

 

אודיסה 1896

מתוך פרויקט בן־יהודה

לאה גולדברג, "מזמור לילה"

חיים חפר, "אדוני השופט"

פעם ראיתי מרפסת בלי אור,
טיפסתי אליה לאורך צינור,
רציתי רק לבדוק את מצב המנורה
לפתע מי מופיע? המשטרה.

אדוני השופט! אדוני השופט!
זאת האמת וכל האמת,
אז למה אתה לי בית סוהר רושם?
אינני אשם, אינני אשם.

לגברת אחת באוטובוס
פיניתי מקום מתוך נימוס,
אבל מרוב צפיפות ומחנק –
הכנסתי לה ת'יד לתוך הארנק.

יום אחד פוגש אני בתייר
שרצה להשקיע באיזה דבר,
אז מכרתי לו בית שלא היה שלי –
כי לא רציתי שיסע מפה עם יחס שלילי.

אדוני השופט…

היה לי שכן נורא ואיום
שלא רצה לחיות איתי בשלום,
כשחטבתי עצים, בא פתאום המסכן
והכניס את הראש מתחת לגרזן.

אדוני השופט…

אדוני השופט, אל תהיה כזה מין…
למה באדם אתה לא מאמין?
רק לא בית סוהר, למען השם –
אינני אשם, אינני אשם.

אדוני השופט…

שייקספיר, סונטה 11: ככל אשר תקמול הלוא תצמח | כרבות בלותך כן עדנתך תרבה | אם חיש תיבול הן חיש תשוב תצמח | ככל אשר תיבול כן תלבלב | ככל אשר תיבול, תשוב תפרח אזי | מה מהר תתמעט, כן מהר תתגדל | ברפות אונך תגדל ותאדיר | גם אם תיבול תשוב ותלבלב

יהודה עמיחי, "אדם אתה, ואל אדם תשוב":

ו' ס' מרווין "אתמול"

חָבֵר שֶׁלִּי אוֹמֵר לֹא הָיִיתִי בֶּן טוֹב
אַתָּה מֵבִין
אֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי מֵבִין

הוּא אוֹמֵר לֹא הָלַכְתִּי
לִרְאוֹת אֶת הוֹרַי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ
וַאֲנִי אוֹמֵר כֵּן אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲפִלּוּ כְּשֶׁגַּרְתִּי בְּאוֹתָהּ הָעִיר הוּא אוֹמֵר
הָיִיתִי הוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם אוּלַי פַּעַם
בְּחֹדֶשׁ וְאוּלַי אֲפִלּוּ פָּחוֹת
אֲנִי אוֹמֵר הוֹ כֵּן

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהָלַכְתִּי לְבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
אֲנִי אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי

הוּא אוֹמֵר הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁרָאִיתִי אֶת אַבָּא שֶׁלִּי
הוּא שָׁאַל אוֹתִי עַל הַחַיִּים שֶׁלִּי
אֵיךְ אֲנִי מִסְתַּדֵּר וְהוּא
הָלַךְ לַחֶדֶר שֶׁלְּיַד
לְהָבִיא מַשֶּׁהוּ לָתֵת לִי

הוֹ אֲנִי אוֹמֵר
וּמַרְגִּישׁ שׁוּב אֶת הַקֹּר
שֶׁל יָדוֹ שֶׁל אָבִי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

הוּא אוֹמֵר הָאַבָּא שֶׁלִּי הִסְתּוֹבֵב
בַּמִּסְדְּרוֹן וְרָאָה אוֹתִי
מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן וְהוּא
אָמַר אַתָּה יוֹדֵעַ אֶשְׂמַח אִם תִּשָּׁאֵר
וּתְדַבֵּר אִתִּי

הוֹ כֵּן אֲנִי אוֹמֵר

הוּא אוֹמֵר אַבָּא שֶׁלִּי
אָמַר בֶּטַח
יֵשׁ לְךָ עֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה לַעֲשׂוֹת
אוֹ אוּלַי אַתָּה צָרִיךְ לְהִפָּגֵשׁ
עִם מִישֶׁהוּ אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהַחְזִיק אוֹתְךָ

אֲנִי מַבִּיט הַחוּצָה מֵהַחַלּוֹן
חֲבֵרִי מְבֻגָּר מִמֶּנִּי
הוּא אוֹמֵר אָמַרְתִּי לְאַבָּא שֶׁלִּי שֶׁהוּא צוֹדֵק
וְקַמְתִּי וְעָזַבְתִּי אוֹתוֹ אָז
אַתָּה יוֹדֵעַ
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיִיתִי צָרִיךְ לָלֶכֶת לְשׁוּם מָקוֹם
וְלֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר

תרגם: דרור בורשטיין, בבלוג מתחת לשולחן

לאה גולדברג, "במקום ששם נדמו"

לאה גולדברג, "ומכל המתים"

נתן יונתן, "תמיד אוקטובר"

רוחות אוקטובר

בחג…

לאה גולדברג, "על האשם"

א
וְנֵדַע כִּי אָשַׁמְנוּ מְאֹד,
כִּי הָיִינוּ עֵדִים לְמוֹתוֹ הַמְכֹעָר שֶׁל עוֹלָם שֶאָהַבְנוּ כָּל כָּךְ
כִּי כָּבֵד מִדִּמְעוֹת אֲבֵלִים, מִלֵּילוֹת נְדוּדִים,
כָּבֵד דִּמְכֶם הַנִּשְׁפָּךְ.

לֹא שִׁכְחָה נְבַקֵּשׁ, וְהַנֵּס, אִם יָבוֹא, לֹא יַצִּיל,
כִּי היָה הַמָּגוֹר וְאֶת מִי עוֹד יִגְאַל הַמַּלְאָךְ,
תְּפִילָּתֵנוּ נָדַמָּה מִכְּבָר, הַיּוֹם הֶאֱפִיל,
אַל תִּסְלַח לָנוּ אֵל, אֵל מָלֵא רַחֲמִים, אַל תִּסְלַח!

ב
הֲנוּכַל עוֹד בִּרְבוֹת הַיָּמִים לְהַבִּיט בְּעֵינֵי יְלָדֵינוּ
בְּחִיּוּךְ שֶׁנִּרְגַע וְקוֹרֵן בְּשַׁלְוַת-הֲתְּבוּנָה?
לֹא טָבַלְנוּ יָדֵינוּ בְּדָם, וְִהנֵּה הוּא דָבַק בְּיָדֵינוּ,
אֲשֵׁמִים וּכְפוּפִים נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה.

וְהָיוּ, הֵן גַּם לָנוּ הָיוּ, בְּחֶדְוָה לֹא נִשְׁכַּחַת
שְׁלוּלִיּוֹת עִם גִּשְׁמֵי הָאָבִיב וּבִרְכַּת שַׁלָּכוֹת
וַעֲצֵי הַתַּפּוּחַ עָמְדוּ בַּעֲדִי הַתִּפְרַחַת
וּבְפֶתַח הַבַּיִת חִיכּוּ לָנוּ אָח וְאָחוֹת.

וְהָיִינוּ קְטַנִּים וְחֶלְקַת לְחָיֵינו בּוֹעֶרֶת,
לְמִשְׁמַע אַגָּדָה עַל כּפָּה אֲדֻמָּה וְהַזְּאֵב,
וְצִפִּינוּ מְאֹד לְבַגְרוּת אֱנוֹשִׁית וְאַחֶרֶת,
לִשְקִיעָה שֶׁל פִּיּוּס וּלְחֶסֶד אוֹרָהּ הַכּוֹזֵב.

אֶבְיוֹנִים, עֲרֻמִּים, אֲשֵׁמִים, אֵין מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ
מַצְדִּיקִים אֶת הַדִּין, נַעֲלֶה בִּשְׁלַבֵּי הַזִּקְנָה
וּבְאֶפֶס אוֹנִים נְיַחֵל לְבוֹאוֹ שֶׁל אוֹרֵחַ,
לְבוֹאָהּ שֶׁל שָׁעָה אַחֲרוֹנָה.

ג
כַּאֲשֶׁר עוֹד לֹא שַׁרְתִּי, אָשִׁיר לְךָ שִׁיר,
עוֹלָמִי, עוֹלָמִי הַגּוֹוֵעַ,ַ
לִשְׂדוֹתֶיךָ בִּצְעִיף-אַלְמְנוֹת – הַסַּגְרִיר,
אַדְמָתְךָ בְּפִצְעֵי רְגָבֶיהָ –

כִּי הָיִינוּ לְךָ עַד אֵין גְּבוּל, עַד אֵין שֵׁם
וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל,
כִּי סָגַדְנוּ לְךָ, כָּל בּוֹגֵד וְאָשֵׁם,
אַתָּה מָעַלְתָּ הַמַּעַל,
כִּי עָמַדְנוּ מִנֶּגֶד בְּיוֹם הַהֶפְרֵד,
נִכְנָעִים, חֲתוּמֵי שְׁפָתַיִם,
וְרָצִינוּ לִשְׂנֹא, וְהַלֵּב לֹא צִיֵּת
וַיֶּאֱהַב, וַיֶּאֱהַב שִׁבְעָתַיִם…

דבר, 23 אפריל 1943⁩ 

ריטה קוגן, "אשת לוט"

ט' כרמי, היום פונה

אהרון אלמוג, "סע ברכבת ישראל"

מתוך הספר "הצדעה לישראל – שירים", 1975 – 1976

דליה רביקוביץ', "על היחס לילדים בעיתות מלחמה"

ברטולט ברכט, "הכול משתנה"

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

 

תרגם: בנימין הרשב

דן פגיס, "אירופה, מאוחר"

אלי אליהו, "הטייסים"

דליה רביקוביץ', "התרוששות"

פרידריך רִיקֶרט "על מות הילדים"

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב תִּזְרַח, זוֹרַעַת אוֹר
כְּמוֹ לֹא אָסוֹן יָרַד עַל לֵיל הַשְׁחוֹר.
אַךְ הָאָסוֹן רַק בְּלִבִּי הָלַם.
הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה עַל פְּנֵי כֻּלָּם.
אֶת פְּנֵי הַלַּיְלָה אַל תִּטְמֹן בַּחֵיק:
עֲטֹף אוֹתוֹ בְּאוֹר נִצְחִי בּוֹהֵק
בְּאָהֳלִי אוֹר קָט הָיָה לְצֵל;
אוֹר שֶׁל שִׂמְחָה יִזְרַח עַל פְּנֵי תֵּבֵל
עַכְשָׁו אֶרְאֶה אֵיךְ אֹפֶל וְשַׁלְהֶבֶת
רָשְׁפוּ מֵעֵינֵיכֶם אֵלַי כָּל יוֹם.
הוֹ, זוּג עֵינַיִם, כְּמוֹ לִצְבֹּר פִּתְאֹם
אֶת מְלֹא כֹּחָן לִשְׁלֹחַ בִּי עַצֶּבֶת.
מִבְּלִי לַחֲשֹׁד בַּעֲרָפֶל אוֹרָם,
מִטְוֵה גּוֹרָל מֻכֶּה בְּעִוָּרוֹן
כִּי כְּבָר קָרֵב יוֹמָם הָאַחֲרוֹן
בּוֹ מַבָּטִים שָׁבִים אֶל מְקוֹרָם.
אוֹר עֵינֵיכֶם שָׁב וּבִקֵּשׁ לוֹמַר לִי
לִשְׁכֹּן בְּךָ בִּקַּשְׁתִּי בְּמַבָּט,
אֲבָל גְּזַר הַגּוֹרָל אֲשֶׁר הֵמַר לִי
יַפְרִיד בֵּינֵינוּ נֶצַח עוֹד מְעַט.
שְׁלַח לִי בַּיּוֹם אוֹרְךָ אֲשֶׁר יָקַר לִי;
עִם בּוֹא הַלַּיְלָה אֶהְיֶה כּוֹכָב לָעַד.

תרגם לעברית: אברהם עוז

שולמית הראבן, "היו לנו עיניים"

הָיוּ לָנוּ עֵינַיִם
לָדַעַת אֶת הַכֹּל, הַכֹּל:
וּמָן, וּשְׂלָו, וּדְבַשׁ,
וּמַיִם בְּכָל צוּק.

בְּאַרְמוֹנוֹת־אֱדוֹם
צָהַלְנוּ רִאשׁוֹנִים,
מִרְבַּץ חַיּוֹת בְּעַיִן חַכְלִילִית.

הַגֶּשֶׁם אָז הָיָה נָכוֹן
וְהַבְּקָרִים דִּבְּרוּ אֱמֶת,
שׁוֹתֵי שָׁלשׁ טִפּוֹת הַמַּיִם
גְּבוֹהִים כַּיְעֵלִים.

עַתָּה יֵשׁ לָנוּ כְּבָר הַכֹּל, הַכֹּל,
הוֹלְכִים לְאַט וְהַשָּׁנִים נוֹקְפוֹת –
אַךְ מִי נָטַל רְאוּת עֵינֵינוּ הַיָּפוֹת?

דליה רביקוביץ׳, "סיום המלחמה"

אברהם חלפי

דליה רביקוביץ׳ "הסיוט הזה"

גלעד מאירי, "דרורים"

חנוך לוין, "טורקי, טורקי, מי חלם אותך הלילה"

–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, מִי חָלַם אוֹתְךָ הַלַּיְלָה?
–  זְקֵנָה יַפָּנִית, הִיא חָלְמָה אוֹתִי.
–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, וּמֶה עָשִׂיתָ בַּחֲלוֹם יַפָּנִי?
–  חַיַּי וּמַעֲשַׂי הָיוּ קְצָרִים:
עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס שֶׁבְּהֹדּוּ רַצְתִּי בְּתַרְבּוּשׁ אָדֹם,
קוֹף בֵּין הָעֵצִים צָרַח, אַחַר-כָּךְ גַּזְתִּי.
–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, מַה פֵּשֶׁר הַחֲלוֹם?
אֵינִי יוֹדֵעַ. מַה לִּי וְלַגַּנְגֶּס?
–  טוּרְקִי, טוּרְקִי, אֵיךְ הִגַּעְתָּ מִיַּפָּן לְהֹדּוּ?
–  בָּאתִי, נֶעֱלַמְתִּי, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ אֵיךְ,
הַכֹּל עָבַר כְּאִלּוּ לֹא אֲנִי הוּא, בָּאתִי
לְעוֹלָם מוּזָר, אוֹחֵז קָצֶה שֶׁל חוּט
לֹא מְחֻבָּר לְשׁוּם דָּבָר.

–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, אֶת מִי חָלַמְתָּ הַלַּיְלָה?
–  חַיָּל טוּרְקִי, הוּא שֶׁאוֹתוֹ חָלַמְתִּי.
–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, וּמֶה עָשָׂה הַטּוּרְקִי בַּחֲלוֹמֵךְ?
–  חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו הָיוּ קְצָרִים:
הוּא רָץ עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס שֶׁבְּהֹדּוּ בְּתַרְבּוּשׁ אָדֹם,
קוֹף בֵּין הָעֵצִים צָרַח, וְאָז הֵקַצְתִּי.

–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, מַה פֵּשֶׁר הַחֲלוֹם?
–  אֵינִי יוֹדַעַת, מַה לִּי וְלַגַּנְגֶּס?
–  זְקֵנָה, זְקֵנָה, אֵיךְ בָּא אֶצְלְךָ טוּרְקִי לְהֹדּוּ?
בָּא מֵעַצְמוֹ, הַשֵּׁד יוֹדֵעַ אֵיךְ,
דְּבָרִים קוֹרִים סְבִיבִי, חוֹלְפִים בִּי,
כְּאִלּוּ מְסֻפָּר בִּי מַשֶּׁהוּ הַמְּיֹעָד
בִּכְלָל לֹא לִי.

–  חַיָּל טוּרְקִי, זְקֵנָה יַפָּנִית,
מִי אַתֶּם? מַה לִּי וְלָכֶם?
נָמוֹג הַקּוֹף, נָגוֹז הַגַּנְגֶּס,
וְגַם אַתֶּם,
עוֹד רֶגַע – וְאֵינְכֶם.

אברהם סוצקבר, מתוך "הר געש של שלווה"

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? יִשָּׁאֵר הָרוּחַ,
יִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל עִוֵּר שָׁכוּחַ.
יִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: פְּתִיל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,
יִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, לָכוּד בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

מִי יִשָּׁאֵר? מַה יִּשָּׁאֵר? הֲבָרָה פְּשׁוּטָה,
שֶׁתָּנֵץ מִבְּרֵאשִׁית שׁוּב אֶת בְּרִיאָתָהּ.
יִשָּׁאֵר הַוֶּרֶד לְבַד בִּגְאוֹנוֹ,
וּבָעֵשֶׂב – נִצָּנִים שִׁבְעָה, לְהָבִינוֹ.

מִכָּל כּוֹכְבֵי רָקִיעַ, מִצָּפוֹן עַד יָם,
יִשָּׁאֵר כּוֹכָב שֶׁבְּדִמְעָה טָבַע דּוּמָם.
טִפָּה אַחַת נוֹתֶרֶת בְּכָל קַנְקַן שֶׁל יַיִן.
מִי יִשָּׁאֵר? אֱלֹהִים. לֹא דַּי לָכֶם עֲדַיִן?

1974
תרגם: אמיר בקר

"הֵעוֹר אָדָם!"

הַחֲרִישׁוּ תֹּף וּמְצִלְתַּיִם!
עִמְדוּ מִלֶּכֶת חַיָּלִים!
לָכֶם אֶמְכֹּרָה נַעֲלַיִם,
בָּהֶן רָצִים כְּאַיָּלִים!

כִּי הַחַיָּל עָמוּס עַד מָוֶת
רוֹבִים, כִּנִּים, שְׁאָר מַכּוֹת,
אַךְ אִם דִּינוֹ לִצְעֹד הַקְּרָבָה
תְּנוּ נְעָלִים לוֹ חֲזָקוֹת!

הֵעוֹר אָדָם! אָבִיב כָּעֵת!
רַק הַמֵּתִים בַּלָּאט נָחִים.
אַךְ כָּל שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ מֵת
שׁוּב מִתְרוֹצֵץ בְּרֹאשׁ דְּרָכִים!

שִׁמְעוּ קְצִינִים! תּוֹרָה נָאָה לִי,
אֲנִי אַטִּיף לָהּ לֹא לָרִיק:
חַיָּל אֵינוֹ צוֹעֵד הַמָּוְתָה
מִבְּלִי לִטְעֹם פְּרוּסַת נַקְנִיק

תּוֹתָח מָלֵא וְחוֹר בַּבֶּטֶן, —
זֶה לֹא בָּרִיא זֶה לֹא בָּרִיא!
פְּלֻגָּה שְׂבֵעָה בְּעֹז שׁוֹעֶטֶת
יָשָׁר אֶל לֹעַ הָאֲרִי!

הֵעוֹר אָדָם!…

מִקְּרָב אֶל קְרָב תָּדִיר דּוֹהֶרֶת
אִמָּא קוּרָאז' — יָדָהּ תִּכּוֹן!
הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה עוֹפֶרֶת,
הַמִּלְחָמָה צְרִיכָה מָזוֹן,
אַךְ עוֹד דָּבָר יָקָר צוֹרֶכֶת:
הַבַּחוּרִים הַחֲמוּדִים!
כְּדֵי שֶׁלֹּא תֶּחְדַּל מִלֶּכֶת
חִישׁ הִצְְטָרְפוּ אֶל הַגְּדוּדִים!

הֵעוֹר אָדָם!

תרגום: רפאל אליעז 

נתן יונתן, "איש מביט בבנו"

אִישׁ מַבִּיט בִּבְנוֹ
וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ אֶת מָה שֶׁהָיָה
וּמָה שֶׁהִנּוֹ וּמָה שֶׁיִּהְיֶה כְּשֶׁהוּא
עַצְמוֹ כְּבָר אֵינוֹ
וְכָל הַמַּרְאֵה הַזֶּה אֵיךְ כָּבָה
כְּמוֹ בְּמַכַּת-רַעַם
וּמִי יָמֹד אֶת יְגוֹנוֹ
אִם הוּא כְּשֹׁרֶשׁ עֵץ
אוֹ הוּא כַּאֲמִירוֹ
וְהַזִּכָּרוֹן יְעִירוֹ אֶל חֶלְקַת-יַעַר
אֲשֶׁר הוּא וְהַנַּעַר חָצוּ
בְּסִבְכֵי-אֳרָנֶיהָ
אוֹ אֶל אוֹתָהּ פְּאַת-שָׂדֶה שְׁכוּחָה
שֶׁהֵם הָיוּ אַחֲרוֹנֶיהָ
לְעֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה
בֶּאֱסֹף הַשֶּׁמֶשׁ מִן הָאֲדָמָה
שְׁאֵרִית קַרְנֶיהָ
וְאֵין צוֹעֵק וְאֵין עוֹנֶה
חֲרִישִׁית תֵּאָסֵף חֶלְקַת-הַשָּׂדֶה
אֶל יְגוֹנֶיהָ
וְרַק אָב וּבְנוֹ הוֹלְכִים
שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו
וְלֹא אֵשׁ וְלֹא עֵצִים
וְלֹא שֶׂה וְלֹא שׁוֹפָר
וְלֹא הָיְתָה עוֹד כָּאַהֲבָה הַהִיא
עַל עָפָר.

חסרים, מתוך "אלבום המשוררים"

רחל, "זמר נוגה"

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,
הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –
קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי
וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.
נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.
מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,
לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,
כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,
אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,
כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

יהודה עמיחי, "ומה משך חיי"

חיים גורי, "האם אתה שומע אותי"

וְהָעֵינַיִם הַקְּרוּעוֹת רוֹאוֹת הַבֹּקֶר דְּבָרִים אֲחֵרִים.
וַאֲנָשִׁים שֶׁהָלְכוּ לְאִטָּם וְהִגִּיעוּ בְּעִתָּם רָצִים כִּמְאַחֲרִים.
וְעָשָׁן שֶׁעָלָה בָּאֲרֻבּוֹת הַנִּזְכָּרוֹת
פּוֹתֵחַ סְנִיפִים בְּחַלּוֹנוֹת אֲחֵרִים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?!
וְהָעֵינַיִם רוֹאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים
וַאֲנָשִׁים רַבִּים נַעֲשִׂים בְּבַת־אַחַת לִקְרוֹבֶיךָ,
נוֹהֲרִים מֵעֲבָרִים וְצוֹעֲקִים בְּבַת־אַחַת דְּבָרִים וַחֲצָאֵי דְּבָרִים
וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם מוֹלִיכִים אֶת הַקּוֹלוֹת לְכָל הָעֲבָרִים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?!
וְהָעֵינַיִם הָאַדֻמּוֹת רוֹאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הַמְּשֻׁנִּים,
אֶת אֵלֶּה הַמַּסְבִּירִים מַה קָּרָה וְאֶת אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְבִינִים,
רוֹאוֹת אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַלַּיְלָה עֲשׂוּיִים מִצְּבָעִים מְשֻׁנִּים.
הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ?! הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ אוֹתִי?

חיים גורי, ארץ

אמיר גלבוע, "לא הנבלים יעשו טוב"

ברטולט ברכט, "עוצו עצה ותופר", תרגום: אברהם שלונסקי

כָּל גֶּבֶר בֶּן אֱנוֹשׁ
חַיָּיו בִּזְכוּת הָרֹאשׁ
אֲבָל בָּרֹאשׁ גַּם אִם תִּדְרֹשׁ
אֵין כְּלוּם מִלְבַד פַּרְעוֹשׁ

כִּי לַחַיִּים הַלָּלוּ
כָּל אָדָם הוּא קְצָת חָמוֹר
גַּם אִם מְנֻוָּל הוּא
הֵן יִפֹּל בַּבּוֹר

עוּצוּ נָא עֵצָה
עֵצָה מְעֻצָּצָה
וְעוֹד שְׁנִיָּה תָּעוּץ תִּמְצָא
שְׁתֵּיהֶן קְלִפַּת בֵּיצָה

כִּי לַחַיִּים הַלָּלוּ
כָּל אָדָם הוּא קְצָת נָבָל
הָעֲלִיָּה לְמַעְלָה
הוּא הָאִידֵיאָל

אַחֲרֵי הָעֹשֶׁר רוּץ
אַךְ אַל בְּמֶרֶץ רַב
אָדָם אַחֲרֵי הָעֹשֶׁר רָץ
וְהוּא מֵאֲחוֹרָיו

כִּי לַחַיִּים הַלָּלוּ
כָּל אָדָם הוּא תַּם תָּמִיד
וְכָל חֲלוֹמוֹתָיו הָהֵם
הוֹנָאָה עַצְמִית

כָּל בֶּן אָדָם חָצוּף
הַרְבֵּץ לוֹ בַּפַּרְצוּף
כִּי אִם תַּרְבִּיץ לוֹ בַּפַּרְצוּף
יֶחְדַּל לִהְיוֹת חָצוּף

כִּי לַחַיִּים הַלָּלוּ
כָּל אָדָם הוּא קְצָת חָצוּף
אַל תִּפְחַד וּתְקַע לוֹ
תְּקַע לוֹ בַּפַּרְצוּף

מתוך "אופרה בגרוש"

רחל שפירא, "נהר הבכי"

זְרֹם נָהָר שֶׁל בֶּכִי
אֶל חוֹף לְלֹא שִׂנְאָה
בְּכֵה נָהָר עַל כָּל אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר הָלְכוּ וְאֵינָם.

בְּכֵה נָהָר גַּם עַל אֵלֶּה
שֶׁכְּבָר יָבְשָׁה עֵינָם
אֶת רֹאשָׁם הֵם הֵסֵבוּ
אַתָּה תִּבְכֶּה בִּמְקוֹמָם.

בְּכֵה נָהָר עַל הַהֶרֶס
אֵיבָה בֵּין אָח לְאָח
בְּכֵה מָרָה עַל הָאָרֶץ
וְעַל הַדָּם שֶׁנִּשְׁפָּךְ.

פֶּרַח צָף עַל הַמַּיִם
שָׁטוֹת סִירוֹת שֶׁל נְיָר
בְּכֵה נָהָר יוֹם וָלַיְלָה
כִּי לֹא לָמַדְנוּ דָּבָר.

טלי אשר, "מי סופר"

גלעד שגב, "תן"

גוזל לא מוזן

נתן זך, "נגד פרידה"

כנרת מגן, "שיבת ציון"

אברהם סוצקבר, "מה ישאר?"

יחזקאל רחמים, "נס" | "ויש להתפלא"

איך חג יכול להיחשב נכון

לא היה לה מושג…

הווילאנל מופיע בקובץ שירי האהבה בלי להישיר מבט, שערך מיכאל קגזנוב, וראה אור בהוצאת קתרזיס בדצמבר 2024

דוד פוגל, "בלילות הסתיו"

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
נוֹפֵל בַּיְּעָרִים עָלֶה לֹא־נִרְאֶה
וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים
יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם
וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה
יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר
נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא־נִרְאִים
הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶּה יִשְמַע
הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף
וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

יוהנס בכר, "מסע הברברים", תרגמה: לאה גולדברג

לְמֵרָחוֹק חָזִיתִי אֶת בּוֹאָם
מִתְּהוֹם-עָבָר, מִתּוֹךְ תְּקוּפָה נִשְׁכַּחַת,
מִדּוֹר וָדוֹר שָׁמַעְתִּי מִצְעָדָם
וּבְדַרְכָּם נָשְׂאוּ אֵימָה וָפַחַד.

לֹא מֵעֲבִי הַיַּעַר וִישִׁימוֹן,
לֹא בְּמִשְׁעוֹל הַסֶּלַע הַקָּשִׁיחַ,
תָּעוּ בֵּין הָעַמִּים, בֵּין הֶהָמוֹן,
וְהִתְיַמְּרוּ לִגְאֹל וּלְהוֹשִׁיעַ.

טְמִירִים הוֹפִיעוּ, עֲטוּיִים בְּלֵיל,
וְכָל חֶשְׁכַת דּוֹרוֹת אָסְפוּ-צָבָרוּ,
אֶת רוּחַ הָאָדָם הַמִּשְׁתּוֹלֵל
וּסְחִי-מַחְשֶׁבֶת מִיָּמִים עָבָרוּ.

בַּזֶּרֶם הֶעָכוּר וְהַמְּזֹהָם
אַשְׁפַּת רַעֲיוֹנוֹת, רָקָב וָפִיחַ.
"מֵעַל לַטּוֹב וָרַע" זֶה נְבִיאָם
קָם וַיַכְרֵז בְּקוֹל, כִּי הוּא מָשִׁיחַ.

אַךְ הָאָבוֹת אָמְרוּ: "אֱמֶת וָאוֹר,
בָּנִים, לָאִישׁ יִשְׁפֹּךְ דָּמְכֶם כַּמַּיִם",
וְכָךְ הָיָה, וְכָךְ גָּדַל הַדּוֹר –
עוֹכְרֵי אָדָם מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם.

הוֹי מִי יִתֵּן קוֹלִי נִשָּׂא, אֵיתָן,
יַבְקִיעַ, עוֹלָמִי, עַד קְצֵה גְּבוּלֶיךָ.
הַבַּרְבָּרִים, הַבַּרְבָּרִים עָלֶיךָ,
הִנֵּה הֵם כְּבָר עוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַזְּמַן!

דורותי פארקר, "קורות חיים"

מוסף תרבות וספרות, הארץ, 15.11.2024
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
במוסף ספרות ותרבות של הארץ עלה ביום שישי (ב־15 בנובמבר 2024) התרגום שלי לשיר קצר ושנון של דורותי פארקר.
על השיר סיפרה לי לראשונה אישה צעירה ואהובה שאיננה עוד אתנו: מיכל, הבת של אריק, שהתלבטה, ביום שאושפזה לראשונה, איך להציג אותי בפני הצוות הרפואי, ובסוף סיכמה – "אימא מאמצת".
את השיר דיקלמה באוזניי "מהראש". כזאת הייתה – עשירה וגדושה בידע מתחומים שונים (כל עוד לא נגעו במציאות הישירה, במה שכינתה "פוליטיקה"…)
היא דיקלמה אותו באנגלית, בשלמותו, בחיוך אירוני: אין מה לעשות, אמרה לי באותו חיוך, אלא להשלים ולהמשיך, כל עוד ועד ש…
המון זמן והמון פעמים ניסיתי לתרגם את השיר. האתגר לא פשוט, כי הוא קצר, מחורז, עם פאנץ' שנון בסופו.
כשוויתרתי על ההיצמדות המדויקת לסדר השורות בשיר המקורי הצלחתי, אני חושבת לגעת בו ולהמיר אותו לעברית.
כל תרגום, ודאי של שירה, הוא פשרה. אבל עכשיו, כשהוא בעברית, אני מרגישה שהוא גם קצת שלי…
מקדישה את התרגום לזכרה של מיכל.
 
 

קלרינה פריבורקין, "פורסם באישור הצנזורית הראשית"

זוכרים את 4 בנובמבר 1995 –

"פה בארץ חמדת אבות", ישראל דושמן

פה בארץ חמדת אבות
תתגשמנה כל התקוות
פה נחיה ופה ניצור,
חיי זוהר חיי דרור.
פה תהא השכינה שורה
פה תפרח גם שפת התורה.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
כבר הנצו ניצנים.

נירו ניר ניר ניר
שירו שיר שיר שיר
גילו גיל גיל גיל
עוד יבואו זרעונים.



ענבל פרלמוטר, חמדת אבות שתיים

מקץ אלפיים שנות גלות, שואה, תקווה:
חלב חמוץ וגם דבש מר הארץ מניבה.
משפחת שכול – שיגרת יום חול,
ואיבה עתיקה שמכסה על הכל.

בראש מורכן נמשיך לסבול,
או שנצעק בקול גדול:

אי אפשר לקנות גן עדן בדם.

דוד פוגל, "לאט עולים סוסי"

לאט עולים סוסי

אדמיאל קוסמן, "מבוקש"

נתן זך, "אל תחשוב לי זאת לעוון"

אלי הירש, "יומן"

שמואל הנגיד, נתן יונתן, "מת אב ומת אלול"

פרסי ביש שלי, "אוזימנדיאס": השוואת תרגומים

טור שכתבתי על השיר של פרסי ביש שלי

כדי להגדיל את התמונה שלהלן
יש להקליק פעמיים על הצילום שלהלן
קישור לטור שכתב רונן סוניס בעיתון הארץ 

התרגום שלי לשיר מופיע בספרי רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד שראה אור לאחרונה

אפשר לקנות אותו גם ישירות ממני תמורת 50 ש"ח + דמי המשלוח בדואר רשום:

→ חזרה

תודה רבה ששלחת את התשובה! ✨

דוד אבידן, "תפילה לאללה השם"

אבנר טריינין, "מה המצב?"

בִּתְשׁוּבָה לִשְׁאֵלָתְךָ מָה הַמַּצָּב
אֲצַטֵּט לְפָנֶיךָ מַה שֶּׁכָּתַב הוֹד מַעֲלָתוֹ
הַנְּצִיב הָרִאשׁוֹן הֶרְבֶּרְט סָמוּאֵל
כְּשֶׁקִּבֵּל אֶת הָאָרֶץ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן
בְּיוּלִי 1920 מֵחֵיל הַכִּבּוּשׁ הַבְּרִיטִי:
"הִנְנִי מְאַשֵּׁר בָּזֹאת שֶׁקִּבַּלְתִּי
פָּלֶסְטִינָה אַחַת בְּמַצָּב טוֹב",
חָתַם וְהוֹסִיף בִּזְהִירוּת מִסְחָרִית:
E & OE, כְּלוֹמַר לְמַעֵט הַשְׁמָטָה אוֹ טָעוּת.

חָלַף חֹרֶף נָעִים, הַקַּיִץ מַה נּוֹחַ,
פֵּרוֹת הָעוֹנָה בְּיָפְיָם מַרְהִיבִים
(אֵיךְ אוּכַל לְתָאֵר לְךָ מַה שֶּׁעוֹשָׂה לִי
פְּרִיחַת הַזֵּיתִים, סֻכַּת עֲנָבִים שֶׁל גֶּפֶן אַדֶּרֶת
לִי יָם תִּיכוֹנִי לְלֹא תַּקָּנָה)
אָמְנָם שׁוּב נִלְחָמִים אַךְ מַצָּבֵנוּ טוֹב:
לָהֶם אַלְפֵי נִפְגָּעִים וְלָנוּ מֵאוֹת,
לֹא הוֹתַרְנוּ לָהֶם בַּיִת עַל בַּיִת.

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשמ"ה 1985

נתן זך, "על סף הבכי, בכי"

עַל סַף הַבֶּכִי הַבֶּכִי
וּמֵעֵבֶר לַבֶּכִי בְּכִי
בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ תֵלֵכִי
וּבַאֲשֶׁר תֵלֵכִי בְּכִי

וְאֵין עוֹד קֵץ לַבֶּכִי
וּבִי רַק בְּכִי עַל בְּכִי
מִנְעִי עֵינֵךְ מִבֶּכִי
מִנְעִי מִבְּכִי עֵינִי

רַק הֶרֶף בֵּין אׁפֶל לְאׁפֶל
הִבְהוּב רַק בֵּין צֵל לְצֵל
הַבִּיטִי: הָאִישׁ הַמְבָרֵךְ הוּא
הָאִישׁ הַמְקַלֵּל.

שאול טשרניחובסקי, "ראי אדמה"

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

דילן תומס, "ולא תהיה למוות ממשלה"

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.
אֶחָד יִהְיוּ הָאֲנָשִׁים הַמֵּתִים בְּמַעֲרֻמֵּיהֶם
עִם הָאָדָם אֳשֶׁר בָּרוּחַ וּבְסַהַר הַמַּעֲרָב;
עֵת עַצְמוֹתֵיהֶם יְלֻקְּטוּ נְקִיּוֹת וְהָעֲצָמוֹת הַנְּקִיּוֹת תִּמֹּגְנָה,
כּוֹכָבִים יִהְיוּ לָהֶם בְּמַרְפֵּקָם וְרַגְלֵיהֶם;
אַף כִּי יִשְׁתַּגְּעוּ, שְׁפוּיִים לִהְיוֹת יוֹסִיפוּ,
אַף כִּי יִטְבְּעוּ בִּמְצוּלוֹת יָם, שׁוּב יַעֲלוּ וְיַעְפִּילוּ;
אַף כִּי אוֹהֲבִים יֹאבְדוּ, לֹא תֹּאבַד הָאַהֲבָה;
וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.
תַּחַת תַּכְרִיכֵי הַיָּם
בְּהַאֲרִיכָם לִשְׁכַּב כִּסְעֹר רוּחַ לֹא יָמוּתוּ;
מְפֻתָּלִים עַל מִתְלִים בְּגִידִים שֶׁפֹּרְקוּ,
מְתוּחִים עַל גַּלְגַּל אַךְ בִּלְתִּי נִשְׁבָּרִים;
הָאֱמוּנָה בִּידֵיהֶם לִשְׁנַיִם תִּתְבַּקֵּעַ,
וְעַוְלוֹת הַחַד-קֶרֶן גּוּפָם תַּחֲדֹרְנָה;
בְּהִבָּקַע הַכֹּל מִסָּבִיב הֵם לֹא יִסָּדְקוּ;
וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.
לֹא עוֹד יוֹסִיפוּ שְׁחָפִים צְוָחוֹת בְּאָזְנָם לְהַשְׁמִיעַ
וּמִשְׁבְּרֵי גַּלִּים מִתְנַפְּצִים אֶל הַחוֹף קוֹלָם לֹא יָרִימוּ;
בִּמְקוֹם בּוֹ פֶּרַח הֵנֵץ לֹא עוֹד יוֹסִיף פֶּרַח
לִזְקֹף אֶת רֹאשׁוֹ אֶל מוּל חֲבָטוֹת הַמָּטָר;
אַף כִּי מְטֹרָפִים יִהְיוּ וּמֵתִים כְּמַסְמְרִים,
רָאשֵׁי דְּמֻיּוֹת יִהְיוּ הוֹלְמִים מִבַּעַד לַמַּרְגָנִיּוֹת,
מַבְקִיעִים אֶל הַחַמָּה עַד כִּי תִּשְׁתַּבֵּר הַחַמָּה וְתִפֹּל אַרְצָה.
וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

תרגם: אבנר פרץ

ג'ון דאן, "לא, מוות, אתה אל תהיה גאה"

ג'ון דאן מוכר בעיקר בזכות קטע מתוך כתביו שנהפך לאחד השירים הנודעים ביותר בשפה האנגלית: "למי צלצלו הפעמונים", שהיה בכלל חלק מתוך חיבור שכותרתו הייתה "הפעמון המצלצל חרש למען אדם אחר אומר לי – נגזר עליך למות".

לעומת זאת השיר "Death Be Not Proud", או, בעברית, "לא, מוות, אתה אל תהיה גאה", נכתב כסונטה, כלומר, כשיר לכל דבר, שאורכו ארבעה עשרה שורות. מבנה החריזה של הסונטות משתנה על פי קונווציות מסוימות. בשיר שלפנינו הוא – א־ב־ב־א א־ב־ב־א  ג־ד־ד־ג  ה־ה.

ג'ון דאן נמנה עם קבוצת "המשוררים המטפיזיים" בני המאה ה־17, שיצירתם התאפיינה בשימוש היצירתי שלהם בדימויים מורכבים.

בסונטה שלפנינו פונה דאן אל המוות ולועג לו. אין לך באמת כוח, אומר לו המשורר; רק נדמה לך שאתה מסוגל לקחת אליך את מי שחי. אתה בסך הכול דומה לשינה, שהיא הרי חוויה נעימה ומוכרת היטב. נדמה לך שאתה גוזל את הטובים, אבל בעצם אתה רק פודה אותם, ומציע להם שלוות נצח. ובכלל, מי אתה? לאן אתה שייך? הוא שואל את המוות, ומשיב בשמו: מקורותיך הם מחוזות הייאוש, מקומות ששולטים בהם מחלות, הרעלות, מלחמות… בסופו של דבר אתה תנוצח, כי על מי שמת כבר לא תוכל לאיים…

השיר נכלל במחזור שמכונה "הסונטות הקדושות", או "הרהורים אלוהיים". 

ג'ון דאן היה כומר אנגליקני. את השיר כתב אחרי מחלה קשה, שכמעט הביאה למותו.

אני תוהה אם אפשר לשאוב נחמה מההתרסה הזאת; מהפנייה הישירה אל מה שמפחיד כל כך את כל מי שיודע שהוא בן תמותה (כלומר – את כולנו, החל מהגיל בילדות הרכה שבו כל אחד מאתנו הבין את ארעיות קיומנו כאן, על פני כדור הארץ). 

לא בטוח שהשיר מרגיע. אולי במיוחד לא – בימים אלה, כאן בישראל, כשמוות אכזרי גבה וגובה את חייהם של צעירים, של מי שאמורים עוד למצות את חייהם ולהגיע אל הזקנה, רוויים בעשייה ובהתנסויות, עתירי ימים ומסופקים. 

ובכל זאת משהו פיתה אותי להתקרב אל השיר. לתרגם אותו. לגעת בו מקרוב. לתהות מה הוא אומר לי, שכבר איני עולת ימים…

לא מוות – אל תהיה גאה

לֹא, הַמָּוֶת,  אַתָּה – אַל תִּהְיֶה כֹּה גֵּאֶה…
מְכַנִּים אוֹתְךָ "עַז וְנוֹרָא", אַךְ אֵינְךָ!
כִּי גַּם מִי שֶׁאַתָּה, זֹאת לְפִי דַּעְתְּךָ,
כְּבָר סָחַפְתָּ – חַיִּים! – כָּךְ אֲנִי, הֲתִּרְאֶה?
דַּע כִּי מִי שֶׁאוֹתְךָ מְחַקָּה: שְׁנַת־לֵּאֶה,
מְהַנָּה, וּבְכָךְ – מִתְרַחֶקֶת מִמְּךָ…
כְּשֶׁאֶת כָּל הַטּוֹבִים תְּסַלֵּק, הֵם בְּךָ
רַק יָנוּחוּ, נַפְשָׁם תִּפָּדֶה, אַל תִּטְעֶה!
אַתָּה עֶבֶד לַפּוּר, לַמְּלוּכָה, לַיֵּאוּש,
מְעוֹנְךָ – הַרְעָלָה, מַחֲלָה, מִלְחָמָה,
גַּם בַּפֶּרֶג, בַּסַם, יֵשׁ מִקְסָם שֶׁל תְּנוּמָה,
אָז עַל מָה תִּתְרַבְרֵב, מִתְנַפֵּחַ, חֲמוּשׁ?
עוֹד שֵׁנָה קְצַרְצָרָה וְנָקִיץ לִצְמִיתוּת,
וְאַתָּה, כֵּן, הַמָּוֶת, אַתָּה שָׁם תָּמוּת.

Holy Sonnets: Death, be not proud

BY JOHN DONNE

יהודה עמיחי, "המקום שבו אנו צודקים"

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב

חנוך לוין, עם הפצצת ביירות על-ידי צה"ל – ספטמבר 1982

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
וזאת ההזדמנות להיפטר מכל הזבל.
השלך לאש את המצפון והחירות.
נקה את כל השטח, אל תשאיר גם אבן.

הבער את הספרים, נייר נשרף היטב.
אל תהיה רך-לב, רק תן מזון לאש.
עשה בבית פסח? מישהו צועק?
תחוֹב סמרטוט בוער לפה המקשקש.

יש פקפוקים? שרוף גם אותם! וזרוק למדורה
את הבכיות, האנחות והגניחות.
סרחון בשר תינוקות חרוך באש
עוד יכסה על פני הרבה ריחות.

ביירות בלהבות. בוערת לה ביירות.
הפוך הכל לאפר, אחת ולתמיד.
השלך לאש את המצפון והחירות.
מחר הם עלולים, חלילה, לפרוח בשנית.

פדריקו גארסיה לורקה, "קסידה על הבכי"

אֶת הַמִּרְפֶּסֶת אֲנִי סָגַרְתִּי
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַבֶּכִי,
אֲבָל מִבַּעַד לַקִּירוֹת הָאֲפֹרִים
דָּבָר לֹא יִשָּׁמַע מִלְּבַד הַבֶּכִי.

יֵשׁ מְעַט מְאוֹד מַלְאָכִים שֶׁשָּׁׂרִים,
יֵשׁ מְעַט מְאוֹד כְּלָבִים שֶׁנּוֹבְחִים,
אֶלֶף כִּנּוֹרוֹת תִּמָּלֵא כַּף יָדִי.

 

אֲבָל הַבֶּכִי הוּא כֶּלֶב עֲנָק,
הַבֶּכִי הוּא מַלְאַךְ עֲנָק,
הַבֶּכִי הוּא כִּנּוֹר עֲנָק,
הַדְּמָעוֹת חוֹנְקוֹת אֶת הָרוּחַ,
וְדָבָר לֹא יִשָּׁמַע מִלְּבַד הַבֶּכִי.

 

תרגם: עמוס נוי

כריסטינה רוזטי – יום הולדת

גם אם על שלווה ושמחה קשה, ולא מותאם למציאות, לדבר היום. 

רחל שפירא, "נחמה"

נורית זרחי "הילדה שאביה נדקר למוות"

מתוך מטעי הבר 1974

סיון בסקין, "אנחנו חסרי המולדת"

לאה גולדברג, "איך נשכח"

קנקו מיסוזו, "אבן"

אֶתְמוֹל,
גָּרַמְתְּ לְיֶלֶד לִפֹּל,
הַיּוֹם,
סוּס מָעַד.
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת,
מִי יָבוֹא מָחָר?

אֶבֶן, שׁוֹכֶבֶת שָׁם
בִּשְׁבִיל הַכְּפָר,
תַּחַת שְׁקִיעָה אַדֻמָּה,
דָּבָר לֹא אִכְפַּת לָךְ!

מיפנית: קימורה אקיקו ואוריאל קון

קלרינה פריבורקין, "הוכחת יהדות"

פראנטה בס, 1943 בטרזיינשטט

קָטָן, אַךְ מָלֵא
וְרָדִים הַגַּן.
הוֹלֵךְ לוֹ בַּשְּׁבִיל
יֶלֶד קָטָן
יֶלֶד חָמוּד
יָפֶה כְּנִצָּן.
כְּשֶׁיִּפְרַח הַנִּצָּן
לֹא יִחְיֶה, כִּי יָמוּת
אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן

פראנטה בס היה בן 13 כשכתב את השיר. הוא נרצח לפני שמלאו לו 14.  מתוך ספרה של רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן.

עמוס נוי, "סדר פסח כהלכתו"

לְמִי אוֹי
לְמִי אֲבוֹי
לְמִי פְּצָעִים חִנָּם?

אוֹי לוֹ לְבַיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו כֻּלָּם
קְרוּעִים לִרְוָחָה אֶל חֲשֵׁכָה.

אֲבוֹי לוֹ לְיֶלֶד הַמַּפְנֶה אֶת גַּבּוֹ
לְשֻׁלְחַן חַג עֲמוּס זִבְחֵי רִיב
כְּדֵי שֶׁדִּמְעוֹתָיו לֹא תֵּרָאֶינָה.

אוֹי לָהּ לַמַּפָּה הַחֲגִיגִית הַצְּחֹרָה
הַזְּרוּעָה שִׁבְרֵי זְכוּכִית וְכִתְמֵי דָּם
כְּפִרְחֵי פָּרָג בְּחֹדֶשׁ נִיסָן.

אֲבוֹי לָהּ לָרוּחַ הַקָּרָה
הַנּוֹשֵׂאת אֶת תְּפִלָּתוֹ: קְחִי
קְחִי אוֹתִי רוּחַ טוֹבָה הַרְחֵק
הָנִיחִי אוֹתִי בְּלֵב הָעוֹלָם
שָׁם אֶהְיֶה כְּשׁוֹכֵב בְּלֵב יָם
שֶׁסְּפִינָתוֹ נִטְרְפָה בִּסְעָרָה
וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה שִׁירָה
וְהַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק
הַמָּתוֹק כְּמָרוֹר
יַחְבֹּשׁ פִּצְעֵי חִנָּם
וְלֹא אֵבוֹשׁ וְלֹא אֶכָּלֵם עוֹד
וְדָבָר לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

אֲפִלּוּ דָּבָר הֲכִי קָטָן לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

שמעון מרמלשטיין, "אלה היו הימים"

לאה גולדברג, "חמסין של ניסן"

היום – א' ניסן, תשפ"ד

רחל

"שיחה עם אחותי"

היום את חוגגת יום הולדת. את בת חמישים ותשע.

אז, לפני חמישים ותשע שנים, לקראת השקיעה, לפני הלילה שבו נולדת, נשלחתי כדי לקרוא לו, להודיע לו שהוא נחוץ: עליו להוביל את היולדת לבית החולים. הייתי בת כמעט ארבע עשרה, ומחולקת. חצי מהעולם סביבי היה ורוד ומלבלב: הכביש שצעדתי לאורכו נמשך לעבר שמים שהפריחו שושנים כתומות של אור ובאוויר נתלו ניחוחות של ניצני הדר. את חציי השני לא הכרתי אז. הוא התקיים באפלה ובעיניים עצומות מבעתה. הוא היה גוף כפוי, איסורים אפלים נפרמים, התנגשויות והתנפצויות. בין החצאים זלגתי בלי לדעת, אני ואין אני, אינני והנני, מציאותית ומומצאת.

כל אותו ערב הוא לא היה ולכן יכולתי להיות: הסתובבתי, קיימת וממשית, לבדי בבית הקטן שגרנו בו. במשך שעות טיילתי בין החדרים, אבל לא אבדתי אף לרגע, שמעתי את אחי ישן, הסתכלתי על מדפי הספרים, על הרדיו הגדול עם הכורסה הצמודה אליו, אבל לא ראיתי אותם אלא את הלידה המתרחשת הרחק ממני, שמועות על הייסורים הכרוכים בכך כבר גונבו לאוזניי, חשבתי עלייך ועל מי שתהפוך בעוד זמן לא רב לאימא של שתינו.

כעבור כמה שעות הוא חזר שוב: היה בסרט, כך אמר בחצי פה. לא ציפו אז מגברים לשבת לצדן של יולדות, להחזיק את ידן, לחבק את הרך ברגע היוולדו, בכל זאת מעורבות מסוימת הייתה נהוגה: גברים התהלכו מעברו השני של הקיר, כססו ציפורניים, חיכו בחמדה. לא הוא. הוא בילה את זמנו בקולנוע, לכאורה, וכנראה שבמקום אחר.

מיד אחרי שפתח את הדלת ונכנס הביתה, הוא מצא סיבה לנזוף, ורק אני הייתי שם כדי להינזף: על הכיריים במרפסת נשאר סיר של חמין שלא אני שכחתי. ברגע שהוא התחיל להתהלך, אני התחלתי להתמעט, גם החצי הלא יודע רצה להתרחק, אבל הבית ההוא היה כאמור קטן מדי.

לפני כמה שנים, כשישבנו בחדר הסגור ההוא ואני הרגשתי שאני מתחילה שוב להתמעט, שאני רוצה שוב להתרחק, אבל שילמנו שם על שעה מדודה שצריך להגיע ביחד אל סופה, את אמרת – לך היו יחסים מיוחדים עם אבא. וגם אמרת – ונגיד שהוא עשה לך את מה שאת מספרת, אז מה?

ועוד כמה שנים לפני כן, כשאני שאיננה עָצְמָה לְעַצְמָהּ את כל העיניים ומצאה חשכה ושקעה על זיזי המתכת שקיבלו אותה כמו תכריכים רכים, לא כמו דלת של מכונית ואחריה אלונקה ואחריה מיטה מחוממת בקיא ובמבטים, אמרת שאת לא רוצה לראות אותי, כי רסק אדם מגעיל אותך.

כמה שנים אחרי כן, כשכל החוטים נפרמו לי כמו לצמיתות וכבר לא ידעתי אם עוד אוכל אי פעם לטוות אותם, אם אדע שוב לקוות, כשהחצי השחור פער תהומות ולא מצאתי סולמות, את אמרת לי – אם למישהו נדמה שהוא אוהב אותך, סימן שהוא לא מכיר אותך.

זמן קצר אחרי שהוא חזר הביתה הגיעה שיחת הטלפון וההודעה: נולדת. את, אחותי הקטנה.

האם סיפרתי לך פעם איך התקבלת באותו לילה בבית ההוא, איך הוא רטן מיד אחרי שסגר את הטלפון, איך הוא זעם והתלונן. איך הוא אמר, רק לי, ואולי גם לאחינו שהתעורר, עד כמה הוא לא רוצה בך. עד כמה קיומך, תינוקת בת דקות, מיותר בחייו. לא תוכלי לעולם לנחש איך התרחקתי ממנו אל החושך שבחדר הילדים ושם, בחשאי, אל הקיר, ביכיתי את חייך הזעירים, חסרי האונים.

ובכל זאת – גדלת. היית תלתלי זהב עגולים ועיניים, היית ידיים מושטות וחיוכים, שמלות ורגליים מדדות, אני רואה אותך עכשיו על רקע המדשאה הירוקה, נופלת ומתיישבת, קמה שוב, מתייצבת, מתהלכת ומחפשת פיה של ממטרה ללגום ממנה. הוא לא אמר יותר שום דבר על כך שאת מיותרת ולא רצויה, נראה היה ששינה את דעתו כשהתגאה לספר איך ישבת מולו, נופפת באצבע מאיימת והודעת שאסור לו להרביץ לך. הוא צחק. היית אז בת שנתיים.

השיר "שיחה עם אחותי" עתיד לראות אור בקרוב בקובץ השירים רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, בעריכתה של אנה הרמן.

רחל נגב, "לשוב, ולו ליום אחד"

לָמָּה הֵם אֵינָם שָׁבִים?
הָאִמָּהוֹת מְחַכּוֹת. הַיְלָדִים

גְּדֵלִים וּמְחַכִּים.
לָשׁוּב, לוּ רַק יוֹם אֶחָד, לִרְאוֹת אוֹתָם
גְּבוֹהִים. הַגַּעְגּוּעִים צוֹמְחִים עָמֹק
אֶל רֶחֶם הָאֲדָמָה. מַצִּים
נִשְׁמָתָם עַד כְּלוֹת –
הֵם אֵינָם שָׁבִים. כָּל הַיּוֹם
הַדְּלָתוֹת קַשֻּׁבוֹת. לְבָבָן
נוֹפֵל עַל הַסַּף. "הוּא לֹא בָא,
הוּא לֹא בָא", בּוֹכוֹת הַדְּלָתוֹת. בַּלֵּילוֹת
הַתְּרִיסִים עֵרִים. יְדֵי הָאִמָּהוֹת
נֵרוֹת בּוֹעֲרִים עַל כָּל הַשְּׁבִילִים הַבָּאִים – –
וְהֵם אֵינָם שָׁבִים.

פרטי מהדורת מקור: הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה

רחל נגב, "ציפייה לאות"

אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
בְּאַחַד הַיָּמִים.
אוּלַי בְּאַחַת הַמִּלְחָמוֹת.
לוּלֵי הָאִמָּהוֹת שֶׁנִּשְׁאָרוֹת לְחַכּוֹת
עַד עוֹלָם –
לֹא הָיָה אִישׁ יוֹדֵעַ, שֶׁמִּישֶׁהוּ
לֹא שָׁב.
הָאֳנִיָּה עָגָה בַּנָּתִיב הֶעָגֹל, תָּמִיד
מוּעָדָה לְהִשָּׂרֵף.
קוֹל הָעַוְלוֹת עוֹלֶה, צוֹחֵק עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
אוּלַי הָאֱלֹהִים מֵת.
כְּאֵב עָיֵף שׁוֹתֵק מִצִּפִּיּוֹת לַשָּׁוְא.
הַיְלָדִים בָּאִים יוֹם-יוֹם
אֶל הַבַּיִת הָרֵיק.
הֵם אוֹכְלִים אֶת לַחְמָם, מַקְשִׁיבִים לַדְּלָתוֹת.
מְחַכִּים –
אִישׁ לֹא יָהִין לוֹמַר לָהֶם
כִּי הוּא לֹא
יָבוֹא.

פרטי מהדורת מקור:הוצאת אל"ף; 1967

מתוך פרויקט בן יהודה