ארכיון הקטגוריה: השיר של יום שלישי

מדוע מדוזה נענשה



יש להקליק על התמונה שלהלן כדי לקרוא את הטור שעלה ב־Ynet ב־20.11.2022
לציון יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים

https://www.ynet.co.il/news/article/s1h11acp8s

צילה זן־בר צור, שמרי על הקיכלי: "קמה בבוקר אל תוך העצב"

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

לאה גולדברג, "גשם בשמש"

הַבְּרִית הַזֹּאת בֵּין גֶשֶׁם וּבֵין אוֹר
כְּרוּתָה וַדַּאי רַק לִרְגָעִים סְפוּרִים.
אַךְ אַהֲבָה, כְּשֶׁהִיא קְצָרָה מְאֹד,
יָפָה יוֹתֵר מִכָּל הָאֲהָבוֹת.

כמה דק המרחק



אתמול היינו אמורים לחגוג עם מיכל את יום הולדתה ה־45. לצערנו, לא זכינו. 

מיכל השאירה לעולם את יצירתה – הדיסרטציה שכתבה – שממשיכה לשמש חוקרים בבלשנות, וכמובן גם את הזיכרונות הרבים ממנה.


השירים מתוך השער תמונות מרמב"ם,  בספר מה המים יודעים על צמא

אנדרו מרוול, "לגבירתו המצטנעת" | "לגבירתו הסרבנית"

אלפרד טניסון, "הוא נם, עלעל אדום" | "הנה ישן ניצן שני ולובן"

אברהם חלפי, "עם קומץ שמים"

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד.

שייקספיר, סונטה 8: אתה הלחן | כולך רינה |כולך ניגון | זמרה לאוזן! | קולך כמנגינה | למוסיקה תקשיב? | בשמוע צלילים | מוסיקה נשמעת

חיים נחמן ביאליק, "מנהג חדש"

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
שִׂמְלַת שֵׁשׁ וּכְתֹנֶת פַּסִּים –
וּבְשַׁבָּתוֹת, בֵּין הָעֵצִים,
פּוֹרְחִים נְשִׁיקוֹת וַאֲגַסִּים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
נַעֲלֵי מֶשִׁי עִם קִשּׁוּרִים –
וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת
תּוֹלִים עַצְמָם שְׁנֵי בַחוּרִים.

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה:
אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה;
אֲבָל חֶזְקֵאלִי מַחֲמַדִּי –
לִי לְבַדִּי, לִי לְבַדִּי.

שייקספיר, סונטה 7: הבט אל המזרח | מזרחה שא עיניים | שור, במזרח | ראה, בעת שבמזרח | ראה במזרח | עת במזרח | ראה! פאתי מזרח | ביקוד מאור

מעיין אבן, גיא וינטרוב, ההצגה "הסוף": פתאום אני נזכרת שאני, בעצם, בחיים

לאה גולדברג, "שיבולת ירוקת העין"

א. פתיחה
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָה יִרֻקַּת הָעַיִן.

כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.

ב. פגישה בגשם
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
זְרוֹעַ נִשְׁזְפֶת חָבְקָה אֶת הַכַּד.
סִיד הַכְּתָלִים. תְּמוּנָתָהּ שֶׁל מָרִיָּה.
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
צֹהַר כָּחֹל אֶל בִּרְקִי הָרָקִיעַ.
צהַר כָּחֹל וְנִרְעָד.

תְּכֵלֶת־מָטָר עֲמֻקָה וְנִרְגֶּשֶׁת.
קַמְנוּ. בֵּרַכְנוּ. לָלֶכֶת. לָצֵאת.
צְחוֹק מִתְנַצֵל. תְּנוּעָה מְגַשֶׁשֶׁת.
תְּכֵלֶת מַבָּט עַמֻקָה וְנִרְגֶשֶׁת.
עָמְדָה בַּפֶּתַח. עָמְדָה בַּגֶשֶׁם.
עָמְדָה כְּאִילָן שָׁקֵט.

ג. קשת מעל לשדה
וּמִתַּחַת לַקֶשֶׁת טִפָּה מְצַלְצֶלֶת –
פַּעֲמוֹן הַדְּרָכִים הַגָּלוּל וְהַקָּר.
רָתְמוּ הַשְׁחָקִים בְּסוּפָה צוֹהֶלֶת
אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הַנִּסְעַר.

הוּא רָץ אֶל הָאֹפֶק, אֶל קְצֵה־הַסוּפָה,
הוּא רָץ וְדוֹהֵר אֶל מָסַךְ הַגְּשָׁמִים.
מָחָר הוּא יָשׁוּב אֶל שַׁחֲרִית יְחֵפָה,
יָבִיא עֲגִילִים אֲדֻמִּים.

ד. שלוליות
עָמְדוּ אִילָנוֹת. הֻכְפְּלוּ בַּמַּיִם.
שְׁלוּלִיוֹת. כֹּה הַתְּכֵלֶת תִּשְׁתֶּה לִרְוָיָה.
הִצְטַלְבוּ הַדְּרָכִים מוּל אָדָם וְשָׁמַיִם
כְּנָשִׁים יְחֵפוֹת בְּפִתְחִי כְּנֵסִיָּה.

וּבָאוּ לִשְׁתּוֹת הַשָּׁעוֹת הַחִוְרוֹת,
לָאֵבוּס הַשְׁקִיעָה הַלּוֹהֶטֶת הַגִיעָה.
מַה דָּקוֹת רַגְלֵי הַסְיָח הַוָּרֹד
מוּל אֲגַם יְרַקְרַק שֶׁל רָקִיעַ!

ה. הָאַוָּז
אֵל פַּרְוָר, אֶל גָּדֶר שֶׁל קְרָשִׁים, אֶל עֵץ־דְֻבְדְּבָן,
אֶל הַנּוֹף הָרָטֹב שֶׁבְּרוּחַ טוֹבָה יְצַפֶּה לִי,
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ הֲלוֹם, הָאַוָּז הַלָּבָן,
הַבּוֹדֵד, הַנָּזִיר, הַפֶּלִי?

יֵשׁ אַחִים יְרֻקִים דּוֹבְבִים לְכָל גִּבְעוֹל,
יֵשׁ בְּגַנִּים עֲמֻקִים אָב לָאִילָן הַפּוֹרֵחַ,
רַק לָאַוָּז הַלָּבָן, רַק לַמֶּרְחָק הַכָּחֹל
אֵין אָח, אֵין אָב, אֵין רֵעַ.

ו.זמר למשחק ולמפוחית
צָמְחָה בַּקָמָה, בְּשָּׂדֶה עָבֹת
שִׁבֹּלֶת יִרֻקַת הָעַיִן.
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רְבָבות
שִׁבֳּלִים יְרֻקוֹת־עֵינַיִם.

אַךְ לָנוּ בִּלְבַד זִכָּרוֹן וּמַבָּט
וְאָנוּ נִבְחַר לְעוֹלָם בָּאַחַת.
אֲחֵרוֹת עַל פָּנַיִךְ אֵיִן,
ירֻקַּת־הָעַיִן.

שייקספיר סונטה 6: "לא, אל תתן לחורף להשחית" | "בל יך בך אגרוף ברזל הכפור" | "מנע איפה קיצך מלהשחת" | "יד חורף מחוספסת בל תחמוס" | "אז אל תניח לעול ידו של החורף להשחית" | "ובכן בל תניח ליד חורפית מרופטת לרגום" | "לא, אל תניח לאגרוף החורף" | "ועל כן אל תרשה לכפור חורף משחית"

לאה גולדברג "האביב שפרץ מאין-סוף ערבות": בליעל!

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

נתן זך, "חרטה"

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

 

וילנל: הקצו לה חדר


הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
בֵּין הַמִּטְבָּח לַחֶדֶר שֶׁלָּהֶם, מֵעֵין פְּרוֹזְדּוֹר.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר,

בַּבַּיִת שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ אֲגַף, כָּךְ הוּא נוֹצַר:
מִין מִסְדְּרוֹן, בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו דְּלָתוֹת שֶׁיֵּשׁ לִסְגֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר:

מִי שֶׁהָלַךְ לַכִּיּוֹר, לַשַּׁיִשׁ, לַשֻּׁלְחָן, עָצַר
וְהִסְתַּכֵּל, סָקַר אוֹתָהּ, צָפָה בָּהּ, בְּדַרְכּוֹ.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

הִיא בַּלֵּילוֹת הִנִּיחָה עַל אָזְנֶיהָ אֶת הַכַּר,
אַךְ צְלִיל הַיְּפָחוֹת לֹא נֶעֱלַם, הִמְשִׁיךְ לַחְדֹּר.
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,

וְהִיא זָכְרָה הֵיטֵב, לֹא שָׁכְחָה מָה שֶׁאָמַר:
שֶׁבַּלֵּילוֹת הִיא לֹא תָּזוּז, תִּקְפָּא, תִּשְׁתֹּק, תִּדּוֹם.
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

"אִם הִיא שׁוֹמַעַת שֶׁאַתְּ שָׁם הִיא לֹא נוֹתֶנֶת לִי
לָגַעַת בָּהּ, לָכֵן אַתְּ אַל תָּזוּזִי, תִּשְׁתַּדְּלִי!"
הִקְצוּ לָהּ חֶדֶר שֶׁהָיָה בְּעֶצֶם מַעֲבָר,
חַדְרָהּ הָיָה קָרוֹב, דָּחוּק, קָצָר מִדַּי, וְצַר.

עופרה עופר אורן

י"ל פרץ, "המוזה שלי"

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ – זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

תרגם: בני מר

מרלן דיטריך שרה את "שיר התן"

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, תַּן מְיַלֵּל,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַתַּן מְיַלֵּל שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

הוֹ-הוֹ, מָה הַקּוֹלוֹת שָׁם בַּלַּיְלָה,
הוֹ, יֶלֶד בּוֹכֶה,
הוֹ-הוֹ, לָמָּה הַיֶּלֶד בּוֹכֶה שָׁם בַּלַּיְלָה,
כִּי הוּא רָעֵב.

מילים: משה סחר
לחן: יוחנן זראי

מרלן דיטריך הגרמנייה, שפעלה נגד השלטון הנאצי ואף הצילה יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ביקשה לשיר את השיר "התן", ולמדה אותו מפיה של ריקה זראי, במהלך ביקורה בישראל ב-1960.

בביצועה אפשר לשמוע את עוצמת הקינה שביקשה להביע.

דיטריך המשיכה לשיר אותו גם אחרי הביקור בישראל, בהופעותיה באירופה.

אברהם שלונסקי, "קץ אדר"

א

כְּאֶצְעֲדוֹת־הַזָּהָב אֲשֶׁר לִזְרוֹעוֹת הַבֶּדְוִיָּה
יַעַנְדוּ הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל
אֶת צְמִידֵיהֶם
בִּשְׁעוֹת הַזָּהָב אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.
אָז תֵּצֶאָן הַשֹּׁאֲבוֹת הָעַיְנָה
וְהָיוּ הַכַּלָּנִיּוֹת כְּאֶצְעָדוֹת לְרַגְלֵיהֶן.

הַטִּי הַטִּי־נָא אֶת כַּדֵךְ
וְנִשְׁתֶּה מֵימֵי־עַיִן קָרִים נוֹזְלִים
וְהָיוּ לְחִכֵּנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב.

כִּי יָרַד הָאֲדָר לִגְווֹעַ מִתְּנוּבָה
כַּאֲשֶׁר יָמוּתוּ הַבֶּדְוִים אֲשֶׁר לְשֵׁבֶט עֶזְרָא
מִנִּי אַהֲבָה.

אָז הָיִינוּ שְׁמֵי־הַשְּׁקִיעָה
אֲשֶׁר לְעַרְבֵי קֵץ־אֲדָר.

 

ב

הַחַמָּה פָּרְשָׁה מַעֲדַנּוֹת אֶל מֵעֵבֶר הַגִּלְבֹּעַ
כְּשֵׁיךְ נְשׂוּא־פָּנִים וּשְׂבַע־מַרְגֹּעַ
וְהַלַּיִל – בֶּדְוִי צָעִיר עִם יְפֵה תַּלְתַּלִים
יָצָא אֶת אָהֳלוֹ.
מֵעוֹדָם לֹא הִשִּׁילוּ הַשָּׁמַיִם כּוֹכְבֵיהֶם כָּכָה!
בַּת־בֶּדְוִים פֹּה הִתְפָּרְקָה אֶת כָּל עֶדְיָהּ:
הֵן זָקֵן הַשֵּׁיךְ
וְהַבֶּדְוִי צָעִיר וְעַז־עֵינַיִם.

הִנֵּה יוֹצֵא כְּבָר לְאִטּוֹ הַיָּרֵחַ
כְּסָרִיס שָׁמֵן מִן הַהַרְמוֹן
וַתְּהִי דְמָמָה.

 

ג

עַד שֶׁתִּתְרַפֵּק לָהּ חַמָּה עַל צַוְּארֵי הַגִּלְבֹּעַ
הָבָה נֵרֵד גַּם אֲנַחְנוּ מַרְגְּלוֹתָיו
וְנִרְבְּצָה כִּגְמַלִּים אוֹ כְּהָרֵי הַגִּלְבֹּעַ
עַל גְּדוֹת הָעָיִן.

וְהִנֵּה גַּם הַצֹּאן תָּבֹאןָ אֵלֵינוּ
עִם הָרוֹעֶה.
אֶחֱזוּ לָנוּ טָלֶה טָלֶה קָטֹן־קָטֹן
נַגְמִיאֶנּוּ מִן הָעַיִן
וְעֵינֵנוּ טָהוֹר.

אַךְ הִנֵּה יְאַסֵּף כְּבָר הָרוֹעֶה אֶת עֲדָרָיו
וַחֲלִילוֹ יָשִׁיר אֶת הַלָּיִל.
הָבָה אֶנְהָגֵךְ אֲבִיאֵךְ הָאֹהֱלָה
אֶל אָהֳלֵנוּ הַנּוֹהֵר כְּשַׂלְמַת־חָג
וְרָבַצְתִּי לְרַגְלַיִךְ
כְּעַיִן הַיּוֹצֵא מֵרַגְלֵי הַגִּלְבֹּעַ.

כִּי הָיָה הָעוֹלָם לְשִׁיר־חֲלִילִים בְּפִי הָרוֹעֶה.

 

ד

וּבְשׁוּבֵנוּ מֵעֲמַל יוֹם הָאֹהֱלָה
וְהָעֲיָנוֹת
כְּטַף אֲשֶׁר פָּרְצוּ מִבַּיִת הוֹרָתָם חוּצָה
עוֹד יְפַטְפְּטוּ בְּאָזְנֵינוּ רוּץ וּפַטְפֵּט
בּוּל־בּוּל
וְהָיִינוּ גַּם אֲנַחְנוּ לְטַף אוֹ לְיִבְלֵי־הָרִים
אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹבְבוּ בְּחֵיק הָאֲדָמָה
בּוּל־בּוּל.

הִנֵּה־הִנָּה שְׂפַת הָאַהֲבָה
לְכָל טַף הָאֲדָר אֲשֶׁר מֵעוֹלָם.

 

ה

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיַּכְמֵר מִכְמְרוֹתָיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נַכְמִיר גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּכְמָרוֹת
כִּי עוֹד מְעַט וִירַצְּדוּ דְגֵי־הַזָּהָב
אֲשֶׁר לִיאוֹר הַלַּיִל הָרָחוֹק.

הִנֵּה יָצָא הָעֶרֶב וַיִּפְרֹשׂ אֶת מִפְרָשָׂיו
אֶל הַלָּיִל.
אָז הָבָה נִפְרֹשׂ גַּם אֲנַחְנוּ הַמִּפְרָשִׂים
כִּי עוֹד מְעַט וְהֻצְּתוּ גַם הָאוּרִים
אֲשֶׁר לְחוֹפֵי הַלַּיִל הָרְחוֹקִים.

אַךְ אוּלַי יוֹמֵנוּ הוּא שֶׁנֶּעֱקַד עַל מִזְבְּחוֹ
כִּי בָּא לָיִל?
אָז לָמָּה לֹא נַעֲמֹס גַּם אֲנַחְנוּ אֶת עֲצֵי־הַמַּעֲרָכָה
כִּי עוֹד מְעַט וְנֶחְתּוּ הַגֶּחָלִים
אֲשֶׁר לְמַחְתַּת הַלַּיִל הָרְחוֹקָה.

הַגִּידִי לִי
אַתְּ הַמִּכְמוֹרֶת אַתְּ הַמִּפְרָשׂ אַתְּ הָעֲקֵדָה
אֲשֶׁר לַאֲדָרִי:
עַל מָה זֶה כֹּה אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב?

 

ו

בַּמֶּרְחָק שׁוֹקֵק נְחַשׁ־הַבַּרְזֶל מִדֵּי עֶרֶב

וּמַפְרִישׁ עָשָׁן אֶל מוּל אָהֳלֵנוּ.
אָז הָבָה נִפְתְּחָה אַמְתְּחוֹתֵינוּ
עִם הַעֲרֵב־שֶׁמֶשׁ אֵי־שָׁם הַרְחֵק הַרְחֵק
וְיִבְצֹר נָא הַלַּיִל אֶת כּוֹכָבָיו
מְלֹא טְנָאֵינוּ.

כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר יִגְוְעוּ לְפֶתַע כָּל הַצִּפֳּרִים
אֶל שְׁקִיעָה אַחַת
וּפִתְאֹם נַעֲמֹד – כִּי חָסַרְנוּ כֹּל.

מִי הִצִּית אֶת הַמְּדוּרָה הָאַחֲרוֹנָה לְרַגְלֵינוּ?
מִי יְצַוֵּנוּ לֶכֶת לֶכֶת לֶכֶת?
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי בָּכֹה נִבְכֶּה עוֹד כִּילָדִים
כִּי נִרְעַב מְאֹד.

אָז נִפְתַּח אַמְתְּחוֹתֵינוּ
(אַיֵּה הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הִצְטַיַּדְנוּ?)
וּבָכִינוּ
כִּי אֵין גְּמוּל.

 

ז

וְהִנֵּה גַּם עֶרֶב־הַזְּקוּנִים אֲשֶׁר לַאֲדָר!
בִּכְלִי אַרְגָּמָן אֲשֶׁר לִשְׁקִיעָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה
כִּגְלִימַת בֶּן־הַשֵּׁיךְ
אִישׁ כְּפַר הָעַיִן
אֶל אָהֳלֵנוּ יָסוּר כְּנִכְלָם.
וְעִם הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה אֲשֶׁר נָשַׁקְתִּי לָךְ
מֵת הָאֲדָר.
וַיִּהְיֶה אָהֳלֵנוּ – עֶרֶשׂ־מוֹתוֹ.

שִׁמְרִי שִׁמְרִי לִי הַנְּשִׁיקָה הָאַחֲרוֹנָה
אֶת גְּלִימַת הָאַרְגָּמָן אֲשֶׁר בְּמוֹתוֹ צִוָּה לָנוּ.
הִנְנוּ הוֹלְכִים מִזֶּה כְּנִכְלָמִים
וְרַגְלֵנוּ בּוֹכָה אֶל כָּל רֶגֶב מִדֵּי נִפְסַע
וּגְלִימָתוֹ לַהַט עֲלֵי שֶׁכֶם.

כִּי יָתַמְנוּ.

 

ח

עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים
יְצַלְצְלוּ פַּעֲמוֹנִים
עֶרֶב־עֶרֶב
אֶל הַכְּחֹל.

עוֹד בָּלֹה יִבְלוּ עַל פְּעָמֵינוּ נַעֲלֵי־זָהָב
מִשּׁוּט בְּלִי הֶרֶף
בִּנְתִיבֵי חֹל.

וַאֲנַחְנוּ (כָּל אֲשֶׁר פַּעַם אָהָב)
בָּכֹה־נֵבְךְּ לִצְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים
עוֹד הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים.

אליזבת בישופ: "ללמוד איך לאבד זאת אמנות" | "האמנות לאבד אינה קשה ללמידה" | "יכולת לאבד היא כלל אינה קשה" | "אובדן הוא אמנות גם לחסרי הכישרון"

אליזבת בישופ (1979-1911) הייתה משוררת וסופרת אמריקנית. השיר שלה One Art נכתב כווילנל, צורה שירית שמאופיינת במבנה קבוע: תשע-עשרה שורות בשישה בתים. בחמישה הראשונים שלוש שורות כל אחד, ובאחרון – ארבע. החריזה בחמישה הבתים הראשונים אחידה: (א-ב-א), ושתי השורות האחרונות בבית השישי הן א-א. כמו כן יש בשיר שני רפרנים, כלומר – שורות חוזרות במתכונת קבועה. עוד פרטים מעניינים על הווינל אפשר לקרוא כאן. 

ב-2004 הושלמה דיסרטציה של חוקרת אמריקנית שכתבה על שובו של הווילנל. אפשר לקרוא אותה כאן. 

ברשומה שלהלן מובאים ארבעה תרגומים שונים לעברית של שירה של אליזבת בישופ, ואחריהם – השיר במקור, באנגלית. 

סונטה 5 של שייקספיר, שמונה תרגומים: "אותן שעות ששרטטו את מה" | "שעות אשר הלבישו עדנים" | "אותן שעות העניקו עיטורים" | "אותן שעות שעיצבו במעודן" | "הזמן אשר היטיב בכשרונו הרב" | "אותן שעות אשר ביד רכה" | "השעות הללו אשר בעמל רב צודד" | "שעות שחוללו ביד רכה" |

אוֹתָן שָָעוֹת שֶׁשִּׂרְטְטוּ אֶת מָה
שֶׁחֵן דְּמוּתוֹ עָלָה עַל כָּל דִּמְיוֹן,
עוֹד יִנְהֲגוּ בַּעֲרִיצוּת שְׁלֵמָה
וְאֶת יָפְיוֹ יוֹרִידוּ לְטִמְיוֹן.
הַזְּמָן דּוֹהֵר, הוֹדֵף וּמַעֲלִים
כָּל קַיִץ אֶל הַחֹרֶף הָאָיוֹם.
הַכְּפוֹר מֵנִיס עָסִיס מִן הֶעָלִים,
וְעֵירֻמָּם בַּשֶּׁלֶג נָח יוֹם-יוֹם.
לְשַד הַקַּיִץ שֶׁזֻּקַּק, לָכוּד
בְּתוֹךְ בַּקְבּוּק זְכוּכִית – וְכָךְ נִשְׁמַר.
לוּלֵא נִכְלָא, הָיָה עַתָּה אֲבוּד,
וּכְלוּם מִמֶּנּוּ לֹא הָיָה נִזְכָּר.
   אַךְ פֶּרַח שֶׁקָּמַל בַּחֹרֶף – אִם
   זֻקַּק בַּזְּמַן, יִחְיֶה עוֹד וְיַנְעִים.