שני ספריה הקודמים של איריס קאופמן, הרומן טעם של מלח והממואר להיות או לא האהיבו עלי את כתיבתה. בשניהם הייתה בי תחושה שקאופמן מספרת אמת, גם כאשר מדובר בפיקשן וגם כאשר תיעדה זוויות מסוימות בחייה.
גם את ספרה השלישי, הצד של המים, קראתי בעניין שהלך וגבר עד סופו.
הרומן מחולק לשני קולות ראשיים. באחד מהם, זה שפותח את הספר, יש אישה שכותבת מכתבים מתוארכים, הם מתחילים במארס 2001 והאחרון שבהם נכתב חמישה חודשים אחרי כן. כל המכתבים מופנים אל אדם אחד: איזו אישה שתפקידה בחיי הכותבת מתברר ממש במשפטים הראשונים: "אני חושבת שמה שהעיר אותי היה הטריקה של הדלת. כמעט אחת עשרה וחצי בלילה. זה רק עניין של השבועות האחרונים שהוא חוזר כל כך מאוחר. איפה הוא הסתובב עד עכשיו? הרי לפי הטריקה לא שכבתם. כשאתם לא שוכבים הוא חוזר עצבני וטורק את הדלת. הוא בטח לא קולט את זה שאני כבר יודעת להבחין. אם הוא נכנס כמו גנב בלילה, סוגר אחריו את דלת הכניסה בשקט וצועד על קצות האצבעות ישר למקלחת – זה סימן שכן שכבתם", וכן הלאה.
די מהר מתבררת התמונה: הנמענת היא האישה שעמה בוחר בן זוג של הדוברת לבגוד בה.
במכתבים אל האישה האחרת היא כותבת איך נודע לה על קיומה, מה דעתה על האישה, ומה דעתה על מה שגרם לו לבגוד.
לאט לאט נפרש סיפור חייהם של השניים, ענת ושגיא. והשאלה הבסיסית שנשאלת בסיפור, במידה רבה כמו בספרה הראשון של קאופמן, טעם המלח, היא – האם בית הגידול שלנו קובע את גורלנו? האם מי שאביו בגד באמו מועד לבגוד גם הוא? האם מי שגדלה בבית שבו האימא לא תפקדה בחלק גדול מהזמן, כי הייתה שקועה בדיכאון קשה, תצליח לחיות חיים שונים?
האם אפילו עקרות חלקית היא צו גורל שתעבור אל הדור הבא, ותהפוך לעקרות מלאה?
איך בעצם נראה דיכאון חריף וקשה? מה הוא מעולל למי שאוהבים את האדם המדוכא?
האם קיומו של אדם חיוני אחד בחייה של ילדה שאמה מדוכאת יוכל לגאול אותה מהעתיד שהותווה לה לכאורה?
בין פרקי המכתבים המופנים אל המאהבת יש פרקים שנכתבו בגוף שלישי. הם מוסיפים נדבכים לאלה שאנחנו לומדים מהמכתבים, הם מעניקים לנו את הרקע המקיף את הדמויות, את מה שמספר כל יודע יכול לגלות לנו, את מה שדמות אחת, זאת שכותבת את המכתבים, לא יכולה לדעת על עצמה ועל זולתה.
כך הולך הספר ומתפתח, ואתו – הסקרנות הגוברת. מה יקרה הלאה? זהו כמובן השלד שתומך בכל סיפור ראוי לשמו, כפי שניסח זאת א"מ פורסטר בספרו Aspects of a Novel, מסה על אמנות הרומן. בפרק השני, "הסיפור”, מופיעה הגדרה של אבן היסוד בעלילה: השאלה "מה יקרה הלאה". הסקרנות היא זאת שמחזיקה אותנו קשובים.
ובספר שלפנינו אנחנו ממש רוצים לדעת איך זה ייגמר. ענת תסתפק בזה שהיא מוציאה קיטור, כותבת לעצמה, ותישאר ממורמרת, צודקת וכועסת, או שהיא תעשה משהו עם הידיעה, האכזבה, מפח הנפש? היא תדבר עם שגיא? תגלה לו שהיא יודעת? איך הוא יגיב? איך תגיב המאהבת? מה יקרה להם?
הסוף לא צפוי, ומפתיע (ולא מאכזב!)
באחרית הדבר לספר, בחלק שכותרתו "תודות", כתבה קאופמן שהספר "החל להיכתב בקיץ 2023 ופסק מלהיכתב באוקטובר. שבתי אליו מאות ימים מאוחר יותר, כשיכולתי לכתוב שוב. גם אם מעשה הכתיבה היה נגוע מאז באובדן שלא ידעתי שיכול להיות".
הדברים הללו הבהילו אותי. כולנו השתנינו בשבעה באוקטובר 2023, אבל אין ספק שאחרת לגמרי ממי שהטבח פגע בו ישירות. אני מרגישה שהכרתי אותה מקרוב, במיוחד אחרי הממואר שלה שקראתי, ולא יכולתי שלא להתכווץ בדאגה כשקראתי אותם.
אני מקווה ששלום לך, איריס!
הוצאת שתיים, 2026
עורכת: מירי רוזובסקי
157 עמ'
עפרה יקרה, תודה גדולה על המילים האלה: קראת כפי שרציתי שספרי ייקרא. מחזיקה יחד איתך ועם רבים אחרים את התקווה שספרי הבא ייצא לאור כשהמדינה שלנו תהיה כבר בדרך הבטוחה לשינוי. איריס
תודה על התודה, ומצטרפת מאוד לתקוותך!