נתן שחם, “לוח חלק”: מה קרה לאמן בקיבוץ

“כשאדם הולך לעולמו כל חייו עוברים לזמן הווה”, כתב נתן שחם (2018-1925) בספרו לוח חלק וכמו הותיר בכך את חותמו: גם הוא כבר איננו, אבל הדברים שכתב נשארו אתנו ולכן גם הם כאן, בהווה.

ספרו המוכר ביותר של שחם היה הרומן רביעית רוזנדורף שבמרכזו היו מוזיקאים, נגנים (הוא עצמו היה כנר וויולן חובב). בספר שלפנינו פנה שחם אל תחום אמנות אחר, אל הציור, וגיבור ספרו, חנן, הוא צייר שנאלץ להתפשר ביצירתו: סובביו אינם מבינים ואינם מעריכים את המופשט, ומעדיפים את הציורים הנאיביים, הפיגורטיביים, שחנן מצייר בלית ברירה, כי רק הם נמכרים, ואין לו ברירה אלא להצדיק את קיומו, שכן הוא חבר קיבוץ, ומאחר שהקיבוץ מאפשר לו שעות ציור, הקיבוץ צריך גם להרוויח על הזמן והחומרים שחנן משתמש בהם לצורך אמנותו.

שני הצירים הללו – האמנות וחיי הקיבוץ – הם הנושאים המרכזיים ברומן.

שוב ושוב אנו נוכחים בעימות המתעורר בין הצורך לביטוי אמנותי של חנן, לבין התביעות מצד הסביבה: “בציור הזה [הפיגורטיבי] כל אחד יכול לומר לך אם הצלחת לצייר מה שרצית, ובציור עם פילוסופיה אף אחד חוץ ממך לא יודע אם יצא לך מה שרצית,” אומרת לחנן מירה, חברתה הקרובה ביותר של בהירה אשתו. 

גם בהירה סולדת מפני המופשט בציור. בהיותה קומוניסטית מושבעת היא מתקשה להבין, וגם מתנגדת, לציורים שאינם קונקרטיים וברורים. 

מבחינתו של חנן בציור המופשט הוא מתכתב עם הלא-מודע. זהו “היומן שלי, על הבד, בצבעים”. הוא מקווה שלאחר מותו ילדיו “יקראו” אותו ואז “יתגלה להם מה שמעולם לא ביקשתי להסתיר אבל לא הצלחתי להבהיר.” מבחינתו “ציורים נאיביים הם דיווח על המציאות ולא התרשמות ממנה”. אמנם, על פי השקפתו, “העולם המידרדר במהירות עצומה לתוהו ובוהו לא יכול לבקש מהאמנות הפלסטית לשמור על נאמנות לצורות הרמוניות ולצבעים תואמים, אבל קל יותר למכור ציורים שבהם הקהל התמים רואה דמויות דומות לאלו שהוא מכיר ונופים שהוא יכול לראות בחלון מאשר יצירות שאפשר לראותן רק בחלום”. 

אכן, עולמו של חנן הולך ומתערער, הולך ונעלם. כחבר קיבוץ הוא עד למה שמכנים בלשון נקייה “שינוי”: ההפרטה, המעבר מהמילה “קיבוץ”, למילה “קהילה”. הוא חושב על כך ש”על סידור העבודה מופקד עתה גוף בשם ‘משאבי אנוש'”, מתעכב על המילה “אנוש”, ואומר לעצמו שמשתמשים בה “בכל פעם שמבקשים להחליף את האנושי בתועלתי”. 

העקרונות הבסיסיים של הקיבוץ בתחילת דרכו נזנחו: “שוב אין הקיבוץ נבחן על פי נאמנותו לעיקרון המכונן – מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו – אלא לפי יכולתו של המשק לשרוד במערכת כלכלית שאין בה חמלה כלפי בטלנים”. החברים בהווה מאמינים כי הם נפטרו ממחלות הילדות של הסוציאליזם הנאיבי “שכן הכסף לא מטמא את הידיים, הוא מניע את הכלכלה” (ולכן מצפים שגם האמן ישווק את יצירותיו ויכניס כסף, בימי הקיבוץ הלא מופרט – לקופה הכללית, ואחרי ההפרטה – לפרנסתו האישית). 

הציר הנוסף בספר הוא אהבתו של חנן אל בהירה ומסירותו אליה. הרומן נפתח בכך שבהירה נפצעת בתאונת דרכים שבה חנן נהג במכונית, והוא נאלץ להתמודד עם מצבה ההולך ומידרדר, “אט-אט נמחק מתודעתה הזיכרון שנאגר בה ומוחה נהיה בהדרגה לוח חלק”. 

אהבתו לאשתו קשורה בשינוי העובר על אורח החיים שבו כרכו שניהם את חייהם. חנן מסתיר ממנה את ההפרטה, כי אם יספר לה, “זה כאילו אמר לה שהתכונות שעל אימוצן טרחה כל ימיה התרוקנו מתוכנן ועליה להשלים עם גורלה של אישה מזדקנת חסרת כושר התפרנסות, שנאלצה להסתפק בגמלת זקנים של הביטוח הלאומי וביחס הומני כלפי נכים.” 

את מהות האבסורד במצבו, חנן מסכם במשפט: “דווקא כשהקיבוץ יאמץ את המודל הקפיטליסטי, אני אהיה אנוס לאמץ את המודל הסובייטי. אצטרך לצייר רק מה שאיוון מבין. ציור מופשט מותר רק למי שהוכרזו כגאונים. את הסחורה שלהם קונים, כי אחרי כמה שנים אפשר להתעשר ממנה.” 

לוח חלק הוא מעין שיר פרידה של נתן שחם: מהקיבוץ שאהב ואיננו עוד, מאהובתו (אם כי במציאות היא האריכה ימים אחריו), וגם מהחופש ליצור בדיוק את מה שעולה על דעתו של אמן.

אבל, כאמור וכדבריו, לאחר שהלך לעולמו “כל חייו עוברים לזמן הווה”. הספר ראה אור ב-2010, והנה רק עכשיו הגיע לידי. עשר השנים שחלפו לא הותירו אותו זנוח בעבר, הוא חי וקיים, ממשיך להיות מעניין ולומר את דבריו. 

מה התועלת הרפואית במים (שאינם יכולים להזיק)?

בסוף החורף נועדו שני רופאים בבית השצ’רבצקים, לדון במצב בריאותה של קיטי ובאמצעים שיש לנקוט כדי להשיב לה את כוחותיה המידלדלים והולכים. היא היתה חולה, ולקראת האביב החריפה מחלתה עוד יותר. רופא המשפחה רשם לה שמן דגים, אחר־כך ברזל, אחר־כך אבן לַאפּיס, אבל מאחר שלא זה ולא זה אף לא זו לא הועילו, ומאחר שעצתו היתה להרחיקה מן האביב הרוסי ולהסיעה לחוץ־לארץ, הוזמן גם רופא בעל מוניטין לחוות דעה. הרופא בעל המוניטין, גבר נאה שעוד לא הגיע לזיקנה, דרש לבדוק את החולה. בהנאה יתירה, כמדומה, עמד על דעתו שביישנותה של נערה אינה אלא שריד מן העידן הברבארי, ושאך טבעי הוא כי גבר שעוד לא הגיע לזיקנה יפשפש במערומיה של נערה. הוא ראה בזה עניין טבעי מאחר שעשה זאת יום יום ולא הרגיש כלום, ואף לא בא, כך נדמה לו, לידי הירהורי עבירה, ומשום כך ראה בביישנותה של נערה לא רק שריד מן העידן הברבארי, אלא גם עלבון לעצמו.

קיטי נאלצה להיכנע, כי אף־על־פי שכל הרופאים היו חניכי אותה אסכולה עצמה, למדו מתוך אותם הספרים והיו בקיאים באותן התורות, ואף-על-פי שהיו מי שטענו שאותו רופא בעל מוניטין הוא רופא גרוע – הנה בביתה של הנסיכה הזקנה ובקרב בני חוגה האמינו משום־מה שרק אותו בעל מוניטין לבדו מחזיק באיזה ידע מיוחד, ורק הוא לבדו יכול להציל את קיטי. בתום בדיקה מדוקדקת ונקישות על גופה של החולה המבולבלת, ההמומה מעוצם הבושה, רחץ הרופא המהולל את ידיו בשקידה והלך לטרקלין ושוחח שם עם הנסיך. הנסיך הקשיב לדבריו בפנים זעופות וכיחכח שוב ושוב בגרונו. כיוון שהיה אדם בעל ניסיון, לא טיפש ולא חולה, לא האמין במדע הרפואה, ובלבו פנימה כעס על כל הקומדיה הזאת, מה גם שהיה כנראה היחיד שהשכיל להבין באמת מהו שורש מחלתה של קיטי. “הרי זו נביחת סרק,” אמר בלבו בלשון הציידים לשמע דברי הרופא המהולל המלהג כאוס על סימני המחלה של בתו. בתוך כך התאפק הרופא בדי על מלהשמיע בקול את רחשי הבוז שלו כלפי אותו אציל זקן ומפונק, ובדי עמל אילץ את עצמו לרדת מטה אל שפל הבנתו הירודה. הוא תפס שאין לו בעצם מה לדבר עם אותו זקן. שכן האֵם היא המושלת בכיפה בבית הזה, ורק לפניה יש טעם שיפזר את פניניו, והנה נכנסה הנסיכה הזקנה לטרקלין ועמה רופא המשפחה. הנסיך הזקן סר הצידה, משתדל להעלים מהם כמה נלעגת בעיניו כל הקומדיה הזאת. הנסיכה היתה נבוכה ואובדת עצות ולא ידעה מה לעשות. היא הרגישה שגרמה עוול לקיטי.

“נו, דוקטור, חרוץ את דיננו,” אמרה. “תגיד לי הכול.” – “האם יש תקווה?” ביקשה לשאול, אבל שפתיה רעדו והשאלה לא נשאלה. “נו, מה, דוקטור?..”

“מיד אשוחח עם הקולגה שלי, ואז יהיה לי הכבוד לחוות את דעתי באוזנייך.”

“עלינו לצאת איפוא מהחדר?”

“עשו כטוב בעיניכם.”

הנסיכה נאנחה ויצאה.

כשנשארו הרופאים לבדם התחיל רופא המשפחה להרצות במורך את דעתו, לאמור, שיש כאן התחלה של שחפת, אך לעומת זאת… וכו’. הרופא המהולל הקשיב לדבריו, ואגב כך הציץ בשעון־הזהב הגדול שלו.

“כן,” אמר, “אבל…”

רופא המשפחה קטע את דבריו באמצעם והשתתק ביראת כבוד.

“כידוע לך, אין ביכולתנו לקבוע התחלה של שחפת; עד שלא מופיעות השקערוריות עצמן, אין לנו שום סימן מובהק. אבל לחשוד אנחנו יכולים, ואף יש מה שמצביע על כך: תזונה לקויה, עצבים גְרויים, וכיוצא באלה. והנה השאלה: כשיש חשש להתחלה של שחפת, מה צריך לעשות כדי לסייע להזנת הגוף?”

“אבל, אתה הרי יודע, מסתתרות פה תמיד גם סיבות רוחניות, נפשיות,” אזר עוז רופא המשפחה והעיר בחיוך דקיק.

“כן, זה מובן מאליו,” השיב הרופא המהולל וחזר והציץ בשעונו. “סלח לי, הגשר על היאוזה כבר הוקם, או שעדיין צריך לנסוע מסביב?” שאל פתאום. “אה! כבר הוקם. יפה, אוכל להגיע בתוך עשרים רגע. ובכן, אמרנו שהשאלה היא זו: איך לשפר את התזונה ולחזק את העצבים. הדברים כרוכים זה בזה, יש לפעול בבת־אחת על שני חצאי העיגול.”

“והנסיעה לחוץ-לארץ?” שאל רופא המשפחה.

“אני מתנגד לנסיעות לחוץ-לארץ. ותן דעתך: אם אמנם יש כאן התחלה של שחפת, מה שעדיין אין ביכולתנו לקבוע, הרי נסיעה לחוץ-לארץ לא תעזור. יש לנקוט אמצעים שישפרו את התזונה ולא יגרמו נזק.”

והרופא המהולל גולל את תוכניתו – ריפוי במימי סוֹדֶן, שכל סגולתו בכך, כמדומה, שהמים האלה אין בהם כדי להזיק.

רופא המשפחה הקשיב בתשומת לב ובסבר של כבוד.

“אבל לזכות הנסיעה לחוץ-לארץ אפשר לומר שהיא מבטיחה שינוי הרגלים והתרחקות מן הסביבה ומן הזכרונות הכרוכים בה. וחוץ מזה, האֵם רוצה בכך,” אמר לבסוף.

“אה! נו, אם כך – למה לא, שייסעו להם. צריך רק להיזהר מפני השרלטנים הגרמנים… שלא יגרמו נזק… נו, שייסעו להם.”

והוא חזר והציץ בשעון.

“הו, עלי ללכת,” אמר ופנה אל הדלת.

הרופא המהולל אמר לנסיכה הזקנה (לבו אמר לו שכך ראוי) שעליו לראות שוב את החולה.

“מה! שוב פעם לבדוק?” קראה האם בחלחלה.

“לא, לא. אבל יש לי צורך בעוד כמה פרטים, גבירתי הנסיכה.”

“בבקשה, בבקשה.” והאם נכנסה בלוויית הרופא אל חדרה של קיטי. קיטי עמדה באמצע החדר, כחושה וסמוקת לחי וברק לח בעיניה, עקבות הבושה שהתייסרה בה קודם. כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל-כך, ואפילו נלעגים! הניסיון לרפא אותה היה מגוחך, ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר. לבה נשבר בקירבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות? אבל אי אפשר לפגוש ככה באמא, ומה גם שאמא לא האשימה אלא את עצמה.

“הואילי־נא לשבת, עלמתי,” אמר הרופא המהולל.

הוא ישב מולה בחיוך, מדד את הדופק בפרק ידה והתחיל שוב לשאול כל מיני שאלות משעממות. היא השיבה לו, אך פתאום נתקפה כעס וקמה ממקומה.

“סלח לי, דוקטור, אבל אין בזה שום טעם. אתה חוזר שלוש פעמים על אותה השאלה.”

הרופא המהולל לא נעלב. .

“רגזנות חולנית,” אמר לנסיכה הזקנה כשיצאה קיטי מן החדר. “אבל אני כבר סיימתי, בעצם…”

והוא החל להרצות לפני הנסיכה, כלפני מומחית ובקיאה, ולהסביר לה באורח מדעי מה מצבה של בתה ואיך עליה לשתות את המים ההם שאין בהם צורך. כשנשאל על הנסיעה לחוץ־לארץ שקע הרופא בהירהורים, כמבקש לפתור בעיה קשה. לבסוף הציע את הפתרון: לנסוע ולא להאמין לשרלטנים, אלא לפנות בכל עניין אליו.

כשהסתלק הרופא נדמָה כאילו נמלא הבית שימחה. האם חזרה אל בתה בפנים צוהלות, וקיטי עשתה עצמה צוהלת אף היא. בימים אלה נאלצה להעמיד פנים לעיתים קרובות, כמעט בלי הרף.

“באמת, אני בריאה, maman. אבל אם את רוצה לנסוע – ניסע!” אמרה. וכיוון שביקשה להראות שדעתה כבר נתונה לנסיעה הקרובה, החלה לדבר על ההכנות הנחוצות.

אינגבורג הכט, “חומות סמויות מן העין”: למי יש דם פסול

על עטיפתו הקדמית של הספר מופיעים ציורי דיוקנאות, כפי שנהוג להראות אותם במאגרים משטרתיים: צדודית, וחזית. “חלק מתוך טבלת זיהוי פנים של גזעים גרמניים (1935) שנלמדה בתקופת הנאצים במסגרת קורס ב’תורת הגזע’.”

הספר הוא “על חוקים שהגביהו חומות וחרצו גורלות”. כתבה אותו אינגבורג הכט, “בת לאב גרמני יהודי ולאם גרמנייה ‘ארית'”, והיא מספרת בו על השפעתם של חוקי הגזע על אנשים כמוה, “בני תערובת”, ועל בני משפחתם האחרים, יהודים ולא יהודים כאחת.

כל פרק נפתח בציטוט של חוק נאצי, לצד התאריך שבו נחקק, ואחר כך מתארת הכט את השלכותיו הישירות והעקיפות על חייה.

באחרית הדבר לספר נכתב כי אחרי מלחמת העולם השנייה לקתה הכט בנפשה, ובמשך שלושים שנה הייתה בעצם חולת נפש. הספר שינה אותה ועזר לה להירפא.

אפשר להבין מכך עד כמה היה חשוב לה לספר לעולם על העוולות. על האימה. על התלאות. על האי צדק שנאלצה להתמודד אתו בארצה ובמולדתה, על תחושת האשמה שלה כלפי אביה, שבשלב מסוים נשלח לטרייזנשטט, מקום שעד אז לא ידעה ולא שמעה עליו, ואחרי זמן מה – נעלם, כנראה נשלח “למזרח”, כלומר, לאושוויץ, שם, מפאת גילו המתקדם (כבן חמישים…) נרצח מיד. 

הצו הראשון שמופיע בספר הוא משנת 1938, מה-24 באפריל: “אין להרשות ליהודים להשתמש בארכיונים ממלכתיים חוץ מאשר לצורך בירור תולדות המשפחה ולחקר הלאומיות היהודית. במקרים החריגים הנ”ל יש להקפיד להציג למשתמש היהודי רק את החומר ההכרחי לצורך הבירור או המחקר”. לכאורה – לא פקודה מחמירה במיוחד. אבל היא משמשת להכט כעילה לתיאור קורות בני המשפחה של הצד היהודי שלה. ובעיקר – את תחושת הניכור שלהם אל העולם שממנו באו רק כמה דורות לפני כן, עולם העיירות שבמזרח אירופה. “אבל סבי וסבתי כבר לא היו שייכים לעולם ההוא. רק כאשר ניחת עליהם הסבל המשותף בוורשה, אושוויץ, מיידנק וטרבלינקה, רק אז נזכרו בני ישראל מהמזרח ומהמערב בשורשים המשותפים שלהם”. ההורים ניסו “להגן” עליהם מפני יהדותם, במיוחד הורים כמו שלה, שבהם צד אחד היה יהודי והאחר “ארי”. לכאורה “רצו להניח לנו לבחור ביניהן [כלומר: בין הדתות] בעצמנו”, אבל למעשה “על הדת היהודית לא סיפרו לנו כלום – ההתבוללות, שרוב היהודים ה’מערביים’ חפצו בה, חייבה זאת, מן הסתם”. 

ובכן, יהודים, או יהודים למחצה, לא יכלו להיפטר מהדם ה”לא טהור” שזרם בעורקיהם. “רק בעלי דם גרמני או דם מסוג קרוב הם אזרחי הרייך”, קבע חוק מ-15 בספטמבר 1935, והכט כותבת על עצמה: “מבחינת הדם המעורב הפסול שזרם בעורקינו זה לא שינה כלום” (“דם פסול”! האם אפשר שלא לחשוב בהקשר זה על חוק השבות? זה שמפלה הלכה למעשה בין דם לדם?).

שלל החוקים והתקנות שהכט מצטטת נמשך עוד ועוד: “אסור לרשום תרופות שהיצרנים שלהן יהודים, אלא אם כן אין תכשירים השווים להן בערכן” (אפשר לא לחשוב על יוצאי אתיופיה שהתבקשו לעבור לתפקיד שאין בו מגע עם היין, מחשש לכשרותו?)

מעניינים במיוחד הקטעים שבהם הכט מראה איך הקורבנות עצמם אימצו בלי דעת את שפת הרשע ואת המונחים שטבעה.

כך למשל, התלהבו בני נוער יהודים מהמראה הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, של חברתם, צעירה יהודייה: “האדונים היטלר וגבלס היו מקנאים בך כהוגן על המראה שלך, מראה מושלם של ‘גזע האדונים'”.

דוגמה נוספת – הכט מספרת: “הרגשתי איך נולד בי ומחלחל אל מבטי אותו חיוך כנוע שליווה את היהודים אלפי שנים בדרכם בקרב עמים זרים”, היא כותבת את זה על התהליך שבו לימדה את עצמה להשתדל להתחבב ולמצוא חן בעיני הארים הסובבים אותה, כדי שלא יסגירו אותה או יתנכלו לה בבוא העת. 

ועוד דוגמה: היא מתארת איך כשפרצו למסעדה שבה ישבה עם חברים שלפה תעודות כנדרש ולשאלה “את לא יהודייה?” השיבה “אני גרה אצל אמי, היא הצד הארי של נישואי תערובת מיוחסים” והיא מוסיפה: “באיזו קלות הוצאתי מפי את הביטויים האידיוטיים שהמציאו הנאצים…”

אחרי המלחמה, כך היא מספרת, כשביקרה אצל הרב הראשי של הקהילה היהודית בפרייבורג, בניסיון לברר אתו מה עלה בגורלו של אביה, שכן גם הרב היה בטרייזנשטט, ובתשובה לשאלתו מתי עזבה את המבורג, השיבה לו “בהתקפת הטרור של יולי 1943”, והיא מוסיפה בהשתאות: “המילה ‘טרור’ יצאה מפי בקלות, היא נהייתה חלק מאוצר המילים שלנו.” הרב “כמעט יצא מגדרו מזעם: ‘את התגובות על התוקפנות הגרמנית אי אפשר לכנות ‘טרור’, הוא אמר”. 

“הם סברו,” נכתב בהקדמה לספר, “שאם הם מלבישים את פשעיהם נגד האזרחים הגרמנים-יהודים בכסות ‘חוקית’ ואורזים כל עוול שהם מעוללים ליהודים בתקנות, צווים, הוראות וכו’, כי אז אין הם לא שודדים ולא רוצחים”.

וזה אחד הלקחים שהכט מבקשת להעביר אלינו, הקוראים: רוצה שנבין כי חוקים עלולים להיות לא חוקיים.

(כלומר – כאלה שאי חוקיותם תתנוסס מעליהם “כדגל שחור”, כלשון פסק הדין שנתן השופט בנימין הלוי בשנת 1957 במשפטם של מבצעי טבח כפר קאסם?) 

לא בִּכְדִי הקדישה המתרגמת אילנה המרמן את התרגום “לחברה הישראלית”. 

ועם זאת (ועם זאת!): כשהיא כותבת איך איבדה את זהותה ואת הקשר שלה למקום שבו נולדה וגדלה: “איזה ערך היה לכל העיר היפה, האהובה הזאת, על גדות האלבה, עכשיו שנאסר עלי להרגיש אליה שייכות” האם אפשר שלא לחשוב שיש הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטית? כשקוראים על הנבזות שברדיפות אחרי היהודים, עוד לפני הרצח עצמו: “אין להציק ליהודים בעלי אזרחות זרה,” או: “בכל המחוזות יש לעצור יהודים – בייחוד יהודים אמידים” [ההדגשה שלי, עע”א], אפשר לא להאמין בצורך שתהיה ליהודים מדינה משל עצמם? 

לי, וכנראה שלא רק לי, אין תשובות. רק שאלות. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 12

Elizabeth Barrett Browning’s Sonnet 12 Sonnets from the Portuguese

כמה שנים קיים אודיסאוס?

שמו היה הומרוס. הוא חי ויצר במאה השמינית לפנה”ס. שתי יצירותיו הידועות ביותר, “האיליאדה” ו”האודיסיאה”, שרדו תחילה כשירה שנמסרה בעל פה מדור לדור וכך נשמרה, עד שהועלתה לראשונה על הכתב, כמאתיים שנה אחרי שחיבר אותה.  

יש מי שסבורים שכלל לא היה אדם אחד כזה, ושאת האפוסים המפורסמים כל כך המיוחסים לו חיברו למעשה משוררים רבים. מכל מקום, שתי היצירות הללו, “האיליאדה” ו”האודיסאה”, נשמרו למרבה המזל, ונותרו כנכס צאן ברזל של התרבות המערבית. 

“האודיסיאה” היא סיפור מסעותיו של אודיסאוס, מלך איתקה, לאחר ששב ממלחמתו בטרויה. זוהי פואמה ארוכה שמחולקת לעשרים וארבעה בתים, או “ספרים”, המתארים את הרפתקאותיו של אודיסאוס במשך שתים עשרה השנים שבהן היה בדרכו הביתה. 

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את שני האפוסים הללו, וגם כתב להם מבוא ובו ביאר, בין היתר, מהו אפוס: “בניגוד לסיפור-מעשה סתם, למשל לאגדה, האפוס מקבל צורה יציבה ומגובשת, הן בבניין והן במנגינה”, ואת הדרך שבה התגלגלו לדעתו היצירות עד שנהפכו לאפוס: “ברבות הימים, כשכבר קיבל הסיפור את צורתו המגובשת, והתפתח בכמותו, הוא נופל בידי ‘בעלי כישרונות’, מחוננים בזיכרון טוב, ובכוח יוצרים ודמיון מפותח; הוא עובר לרשותם של ‘בעלי מקצוע’ בסיפור”, כך עד שמגיע יוצר גאון “אמן אחד גדול” והוא, להערכתו של טשרניחובסקי, זה ש”צר את כל המחזורים ביחד, מאחד את כל הנוסחאות ומרכז את כולם מסביב למאור אחד גדול ביותר”. 

טשרניחובסקי מספר במבוא גם על הספק בעניין מלחמת טרויה, האם אלה “דברים שלא היו ולא נבראו על מלחמות שלא היו ולא נבראו ועל עיר של נבראה מאת משורר שלא היה ולא נברא, אלא משל היה”? אפשר למצוא את התשובה לשאלה, כך הוא כותב, בתגליתו של  הארכיאולוג הגרמני היינריך שלימן שהאמין בסיפור על טרויה, ואכן, הגיע למקום המשוער שבו שכנה, חפר באדמה, “וגילה את האגדה הנפלאה, את חלום נעוריו, ומצא את טרויה שלו על מסד מגדלה הגדול אשר מרמתו השקיפו הזקנים והלנה המלכה על פני צבא הצרים”, כדברי טשרניחובסקי. 

אחד הסיפורים המוכרים ביותר שנשארו מ”האודיסיאה” הוא זה של הסוס הטרויאני: המתנה האפלה והמסוכנת שהונחה לפתחה של העיר הנתונה במצור, סוס עץ גדול שהסתתרו בתוכו חייליו החמושים של אודיסאוס. אנשי טרויה הכניסו את הסוס לעירם ולעת לילה פרצו מתוכו החיילים וכך הצליחו להביס את טרויה. 

תיאור התכסיס של הסוס הטרויאני, מופיע בספר השמיני ב”אודיסאה”, כאן בתרגומו של שאול טשרניחובסקי: 

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת
יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,
בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,
יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.
כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם, וְהֵמָּה מִסָּבִיב מַכְבִּירִים
מִלִּים אֵין לָהֶם שָׁחַר, כִּי נִפְרְדוּ שְׁלשׁ עֲצוֹתֵיהֶם:
לַהֲרֹס בִּנְחשֶׁת אַכְזְרִיָּה בִּנְיַן הָעֵצִים הַנָּבוּב,
אוֹ לְהַסִּיעוֹ לַמְּצוּדָה, לְהַפִּילוֹ מִשָּׁם מִן-הַסְּלָעִים,
אוֹ לְהַשְׁאִירוֹ, – וְהָיָה אוֹת-חַטָּאת וְתִפְאֶרֶת לָאֵלִים.
וְקָמוּ וְהָיוּ הַדְּבָרִים, הָעֵצָה הַיְעוּצָה נֶעֱשָׂתָה,
יַעַן כִּי נִגְזְרָה כְלָיָה עֲלֵיהֶם, לִכְשֶׁתִּפָּתַח
עִירָם לְסוּס-עֵץ הָאַבִּיר, אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי
חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.
שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,
פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,
אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,
אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,
עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,
אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,
וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה. 

צמד המילים “סוס טרויאני” נהפך למושג. כך למשל מכנים תוכנה מתחזה ומסוכנת, שאינה מועילה למשתמש אלא מזיקה לו אם הוא  מוריד אותה אל המחשב שלו.

ברברה טוכמן, בספרה מצעד האיוולת ניתחה את טעותם של תושבי העיר הנצורה, ובדקה מדוע לא הטו אוזן לחשדותיהם, התעלמו מהם והתפתו להכניס את הסוס אל תחומי עירם.  

השם אודיסאוס זכה לקיום משלו. כך למשל נושא אותו הספר יוליסס של ג’יימס ג’ויס, כמו גם השיר “אודיסאוס” של אלפרד טניסון. גם המילה “אודיסאה” חדרה לשפה כמושג, ולא רק במשמעות של “כינוי למסעות ולנדודים ארוכים, מלאים קשיים ואירועים יוצאי דופן ומסוכנים”, על פי מילון רב מילים. היא משמשת רבים. הנה דוגמאות אחדות מתוך רבות לאינספור: “תוכנית אודיסיאה” למדענים צעירים; כתב עת “אודיסאה”, מרכז מעבדות “אודיסאה”, סרט מדע בדיוני “2001 אודיסאה בחלל” של סטנלי קובריק, ואפילו אולמות אירועים שהומרוס העניק להם את שמם…   

מפעים לחשוב על כך שרעיון או שם שנטבעו לפני אלפי שנים בשורות של שיר ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה, והם עדיין משמעותיים. 

את הפואמה השלמה אפשר לקרוא כאן במלואה.

עד כמה נפוצות רמאויות בפרסומים מדעיים (ומה סכנותיהן)

עושה רושם כי ככל שתופעת הפברוקים במדע נחקרת, ממדיה ועומקה מבהילים יותר.

יש כבר המרחיקים לכת וטוענים שרוב הממצאים המדעיים בימינו שגויים ו/או חסרי תוחלת. כאשר שואלים את המדענים עצמם על רמאות במדע עולה תמונה אמביוולנטית כביכול. רק מעטים (פחות מ-10%) מודים בפה מלא שהם, או עמיתיהם למקצוע, פברקו ממצאים או רימו באופן יזום. בה בעת, שיעור לא מבוטל (כשליש) מודים שהיו מעורבים באופן עקיף או ישיר בהתנהגויות בלתי ראויות, כגון צירוף שמם למחקר שלא תרמו לו, עיגול פינות בתחום הנתונים, הממצאים, שיטות המחקר והפרשנויות או פלגיאריזם.

אם לוקחים בחשבון ששאלות מהסוג הזה רגישות, ושאנשים אינם נוטים להודות מרצונם הטוב במעשים לא כשרים שלהם או של חבריהם – אפשר להניח שמדובר בתופעה רחבה בהרבה.

גם התקשורת מתחילה לגלות עניין רב יותר בקלקולי המחקר המדעי. אם עד לפני מספר שנים נהוג היה לדווח בעיתונות בעיקר על סקנדלים ציבוריים סביב הונאות ונוכלויות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והביטחון, לאחרונה הצטרפו לדיווחים גם סקנדלים בעולם המדע. בשנים האחרונות נחשפות עוד ועוד הונאות בקנה מידה רציני, כולל במחקרים שפורסמו בבמות מרכזיות ואף כאלה שנחשבות פורצי דרך.

שערורייה רודפת שערורייה, עד כדי כך שוויקיפדיה יסדה את הערך List of scientific misconduct incidents, המונה לא פחות מ-70 אירועים, משלל דיסציפלינות – החל בביו־רפואה, דרך מחשבים, כימיה, פיזיקה וביולוגיה ועד מדעי החברה. ומה שמטריד אף יותר: ברפואה נחשפים טעויות, הטעיות, פברוקים והגזמות, בין השאר במאמרים שהיוו בסיס לפרוטוקולים של טיפולים רפואיים.

ג’ואנה טרולופ, “המקהלה”: מי עשוי ליהנות ממנו

מצד אחד, הכול בחיים משתנה בלי הרף: “בני אדם, כמו גם הקשרים ביניהם, לא נשארים קבועים במקום אחד. הם מתפתחים, או מתים”. כך אומר ליאו, נגן אורגן מוכשר, להנרי, ילד בן אחת עשר. ליאו מנצח על המקהלה הכנסייתית שבה הנרי, זמר מוכשר מאוד, מככב. וליאו מאוהב באמו של הנרי, הנשואה לגבר אחר, ולכן מחולל שינוי עצום בחייו של הילד. 

מצד שני, מה שחשוב באמת אינו אמור להשתנות. כך לפחות מאמינים האנשים החיים בספר המקהלה, The Choir, שכתבה ב-1988 הסופרת האנגליה ג’ואנה טרולופ, קרובת משפחה של הסופר הנודע, אנתוני טרולופ (מי שכתב, בין השאר, את סדרת הספרים משפחת פליסר, שהבי-בי-סי עיבד בשנות השבעים לסדרת טלוויזיה בלתי נשכחת, שהוקרנה גם בישראל). 

הרומן The Choir מתרחש בעיירה הכפרית אלדמינסטר שבאנגליה. הקתדרלה הגדולה שבעיירה היא אטרקציה תיירותית ומקור של כוח וגאווה לתושביה, אבל גם לדאגה רבה: על ההדר והיופי שבה ניחנה מאיימים פגעי הזמן שחייבים לטפל בהם כדי לשמר אותה. אבל שיפוץ כזה יעלה הון תועפות. מה עושים?

העובדה שהיא מושכת תיירים יכולה גם להרגיז את אחד ממעריציה האמונים על טיפוחה: הוא מבחין ב”וולגריות המטומטמת” של המבקרים, בכך ש”הם מעדיפים בלי בושה את הגס והקלוקל”, ומעוררים בו גועל. “כשהוא עומד בקתדרלה הוא רואה בעיני רוחו את הקהל המקורי, של ימי הביניים, האנשים שהגיחו מתוך החורים והבקתות שלהם, עומדים ונועצים מבטים אפופי מורא ולהט ביופיו של המקום; נשמותיהם של אנשים כאלה נראו לו יקרות ערך. ואז הוא יצא מתוך המתחם ומצא את התיירים הלבושים באימוניות, מוקפים בפסולת של קופסאות שהכילו המבורגרים, ובזוגות שאפילו לא נכנסו לתוך הכנסייה, אלא התמזמזו על המדשאה, והוא התמלא בזעם.”  

בקתדרלה פועלת מקהלת הנערים שבה הנרי שר. כדי לממן את תיקון הכנסייה מציע אחד מפרנסי הקהילה להפסיק את פעילותה (היקרה) של המקהלה. 

האם ייעתרו אנשי העיירה להצעה? 

הקונפליקט מערב לא רק פוליטיקה מקומית עזת יצרים, אלא גם מערבולות של רגשות רבים: גאווה פגועה, חיי נישואים פגומים, וגם כאלה מאושרים, התאהבויות סוערות – כל מה שג’ואנה טרולופ מיטיבה כל כך לתאר. כוחה של הסופרת ביכולתה לרדת לדקויות הקטנות ביותר בהתנהגויות אנושיות. עיניה עוקבות אחרי האנשים שהיא ממציאה, והיא מציגה אותם כאילו מדובר במציאות (או בסרט…!), לוכדת כל מחווה, כל תנועה, כל העוויית פנים והכול מדויק ומפורט, מרתק ומקסים! 

כוחה של ג’ואנה טרולופ רב לא רק בתיאור עולמם הפנימי של מבוגרים, נשים וגברים כאחת, אלא גם בזה של ילדים ואפילו של חתולים וכלבים. הנה למשל תיאור של הנרי, שאביו הגיע ממרחקים, אחרי פרידה שנמשכה שנתיים. הנרי מבלה אצל חבר, שאמו “מחזיקה” את הנרי לבקשת אמו, כדי שזאת תקבל את פנ אביו ותנהל אתו את שיחת הפרידה הבלתי נמנעת, ובינתיים:

“היה להנרי יום נהדר אצל הופר. הם לימדו את הגורים לציית, אבל לא כל כך הצליחו, כי לתלמידים שלהם היה טווח ריכוז של כמה דקות בלבד, ואז גברת הופר הגישה להם עוגיות חמאה ועוגיות שוקולד לאכול, ושתי חברות שלה שהגיעו לביקור אמרו להנרי שהן קנו את התקליט שלו ושהוא נהדר לדעתן. בארוחת צהריים אכלו שוקיים של עוף ואחרי הצהריים הרכיבו סולם חבלים מחבלי כביסה ישנים ורגליים של כיסאות שמצאו בחניה, וקשרו אותו לעץ אשור שצמח, למזלו של הופר, בגינה שלו, אף על פי שהיא רק גינה עירונית. גברת הופר נתנה להם ארוחה קלה בשקית שהם העלו בסולם ואכלו על העץ, בחושך. הגורים רקדו בתחתית  הגזע ונבחו, אז זרקו השניים להם חתיכות ביסקוויט וקרום של לחם. כשגברת הופר אמרה שהגיע הזמן לקחת את הנרי הביתה, הוא קיווה שהופר יתחנן שתרשה לו להישאר ללון, כפי שעשה לעתים קרובות, אבל הפעם הופר  לא ביקש, והנרי הרגיש שהוא לא יכול לעשות את זה בעצמו. הוא אמר תודה המון המון פעמים כדי לבדוק אם זה ידרבן את גברת הופר, שאמנם  הייתה נחמדה אליו, במשך כל היום, אבל נראה שלא הבינה את הרמז. בשולי התודעה שלו ארבה הידיעה המטרידה על כך שאביו יהיה בבית, ולכן די העדיף לדחות את הפגישה. לאנשים כמו הופר או צ’ילוורת, שאבא שלהם תמיד בבית, זה בסדר, הוא לעומתם היה במתח”. 

גם בלי לקרוא על חייה של טרולופ, ברור לגמרי שיש לה ילדים, שהיא מכירה מקרוב את הלכי הרוח שלהם, ושהיא יודעת לצייר אותם באופן מלבב במיוחד. 

כאמור, גם חיות בית זוכות אצלה למקום של כבוד. מוצרט, החתול, שסאלי, אמו של הנרי, בוכה לידו, מתרחק ממנה שכן “אינו מסוגל לשאת רחמים עצמיים”. הוא “קם בתנועות מדודות מתוך סלסילת הבגדים לגיהוץ, פסע לרוחב החדר, והוציא את עצמו דרך הדלת המיועדת לו, אל הגינה האחורית הקטנה”. 

כשהנרי חוזר הביתה “היא הכינה לו ביצה מקושקשת, ומוצרט, שידע כי לא צפויים שוב מפגנים רגשיים לא נעימים בנוכחותו של הנרי, חזר הביתה ויילל כדי לקבל חלב.” 

כך החתול. כלב הלברדור, השייך משפחה אחרת, לעומתו, “חיכה [לבעליו] באהדה מנומסת, במרחק של שתי מדרגות ממנו”…

כאמור, גם את נפש האדם טרולופ  מיטיבה להבין, ומתארת אותה בהומור ובאהבה. כך למשל כשסאלי מחכה לשיחת טלפון (ויש לזכור, מדובר בעידן הטלפונים הקוויים בלבד!) היא עולה אל חדרו של בנה “כדי להראות לטלפון שלא אכפת לה”, כעבור כמה שעות היא הולכת להתרחץ “מתוך העיקרון שאם מחכים מאוד לשיחת טלפון, היא מגיעה רק כשלא נוח להשיב לה”. 

כל מי שחיכה לשיחה מכיר היטב את ההרגשה… 

אבל החלק המעניין ביותר בספר מבחינתי הוא זה שעוסק בסוגייה של שימור המסורת. 

מתנגדי המקהלה טוענים כי “אסור לעודד עשרים וארבעה ילדים להאמין שהם נעלים מעל ילדים אחרים; מקהלות הן דבר אנכרוניסטי, ואת המורשת שלנו מיטיבה לייצג הקתדרלה עצמה; בכל מקרה – מוסיקה דתית אינה רלוונטית בעולם המדעי, ויש להתמודד עם המציאות.” 

על כך משיב מי שנאבק למען המשך קיומה של המקהלה: 

“במשך חמש מאות שנה הלחינו מוזיקה שצלילה נעלה ביותר, ורק בקתדרלות היא נותרה, לא מקולקלת, עזת הבעה וחופשייה….” הוא טוען בלהט, ומסביר כי “אסור לנו לשלול מהעתיד דבר עתיק ורב ערך כל כך. הוא לא שייך לנו ואין לנו זכות להרוס אותו,” הוא מוסיף ומזכיר כי מדובר ב”מסורת שלא הופרה, ואם נקטע את השרשרת שנשמרה עד כה, ייתכן שלא נוכל להשיב אותה עוד.”  

לא מפתיע שאת הדברים הללו נושא איש דת, שהרי אלה הם נציגיהם האדוקים ביותר, תרתי משמע, של מנהגים עתיקים ומסורות נושנות. 

מעניין אם קהל הקוראים של המאה העשרים ואחת, שלושה עשורים אחרי שהספר ראה אור לראשונה, יכול להתעניין במה שהרומן שלפנינו מציג ומייצג.

אותי הוא ריתק. נהניתי במיוחד מהאנגליות המובהקת כל כך של הכתיבה. מההומור, מהרמיזות שפונות אל מי שמבין אותן. למשל, ההתייחסות למשפט הבלתי נשכח שאמרה מנדי רייס דייויס מפרשת פרופיומו כשסיפרו לה שהלורד אסטור מכחיש שהיה לו קשר מיני אתה, והיא הגיבה בצחקוק ואמרה:

“?Well he would say that, wouldn’t he”

טרולופ כותבת, מפי אחת הדמויות: 

“?To coin an immortal phrase, she wouldn’t, would she—” כלומר – “אם להשתמש במטבע הלשון…” וכן הלאה. את המשפט הנודע קשה מאוד לתרגם לעברית, ולשמר את קלילותו השובבית, את השנינות שבזכותה נותר בתודעה, ומהדהד בשמחה בזיכרונו של מי שקורא את הספר, ולא שכח אותם.


ככל הידוע לי, The Coir לא תורגם לעברית. את הציטוטים המובאים כאן תרגמתי בעצמי. אפשר כמובן לקנות אותו באמזון קינדל, ולקרוא אותו במכשיר ייעודי, בטלפון חכם או במחשב. הנה הקישור: 

את הספר עיבדו ב-1995 בבי-בי-סי כסדרת טלוויזיה

מרגרט אטווד, “המתנקש העיוור”: האם חזתה את הנגיף?

כמה שהיא שנונה! איזו יכולת יש לה לסקור עידן, לגעת בו באצבעות זריזות, ולא בליטוף…

מרגרט אטווד נחשבה תמיד סופרת חשובה, אבל את תהילתה בקרב ההמונים קנתה כשהופיעה הסדרה המבוססת על ספרה מעשה בשפחה (כך תורגם שמו של הרומן לעברית. בנטפליקס בעברית הופיעה הסדרה בשם “סיפורה של שפחה”), והדמויות מהסדרה הפכו לחלק מתרבות ההמונים: אישה לבושה באדום ועל ראשה המצנפת הלבנה, כפי שנראו הנשים בסדרה, היו לסמל שמשתמשים בו בפרודיות ובאזכורים שונים.

את הספר The Blind Assassin (בעברית – המתנקש העיוור) הוציאה אטווד לאור ב-2000, כלומר – חמש עשרה שנה אחרי מעשה בשפחה המפורסם כל כך. 

הוא מתרחש בשנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ואטווד מקרבת אותנו בעלילתו ובדמויות שחיות ברומן אל הלכי הרוח ששררו בקנדה באותה תקופה, בעיקר בקרב אנשי “החברה הגבוהה”. אחת הדמויות הראשיות היא זאת של גבר שאמנם נעדר ממרבית הספר, אבל נוכחותו קיימת ומשפיעה השפעה גורלית על חייהן של הדמויות האחרות. בין היתר, הוא נוסע לספרד כדי להילחם במלחמת האזרחים, וזמן קצר אחרי כן מתגייס ויוצא לאירופה, כשמלחמת העולם השנייה פורצת. 

הארכיטקטורה של הספר עב הכרס (634 עמודים באנגלית) מדהימה. היא בנויה בשלושה מישורים: באחד, כותבת אייריס, אישה כבת שמונים, מעין מכתב פרידה לנכדתה ולמיירה, אישה שעוזרת לה בחיי היומיום. בשני, מתועדים אירועים שונים בחייה של אייריס באמצעות קטעי עיתונות. בשלישי, מובא הסיפור “המתנקש העיוור” המסופר בגוף שלישי. בסיפור מנהלת מישהי קשר אהבים אסור עם גבר שמספר לה אגדה על ארץ בדויה שבה נהוג להקריב קורבנות אדם, ליתר דיוק – בתולות שאת לשונן קוטעים, כדי שלא יוכלו לדבר, לזעוק, לספר מה מעוללים להן. הרוצחים המבצעים את מעשה ההקרבה הם גברים שבילדותם עיוורו אותם, והם פיתחו חוש שמיעה משוכלל ביותר, שמאפשר להם להתנהל בסביבה. אותו סיפור ראה אור שנים רבות לפני ההווה של הרומן שלפנינו. כבר עשרות שנים שהוא מצליח מאוד, עד כדי כך שמי שחתומה עליו, לורה צ’ייס, אחותה של אייריס, הפכה למושא להערצה, ואנשים עולים עד היום לרגל לקברה. מה עלה בגורלה של לורה ידוע לנו כבר מהפסקה הראשונה של הספר, שם מתואר סופה: הרומן מתחיל כך:[1] “עשרה ימים אחרי שהמלחמה הסתיימה, נהגה אחותי לורה במכונית שנפלה מגשר. הגשר שופץ באותה עת. היא חלפה על פני השלט ‘סכנה’. המכונית נפלה מגובה של 30 מטר לתוך הנקיק, התנפצה על צמרות שזה עתה הנצו בהם עלים נוצתיים, ואז עלתה בלהבות והתגלגלה לתוך נחל רדוד, בתחתית הנקיק.”

מכאן ואילך מתגלגלת עלילה מורכבת, רבת תהפוכות וטומנת סודות שמתפענחים רק לקראת הסוף. ההפתעות רבות, ומפעים להיווכח עד כמה הסיפור הפנימי משקף את סיפור המסגרת ונוגע בו בתחכום.

אייריס, שמספרת על חייה, שנונה וחדת לשון. חריפותה, אפילו אפשר להודות – רשעותה המשעשעת, היא זאת שמושכת מלכתחילה להמשיך ולקרוא את הרומן שכתוב ברובו מפיה, בגוף ראשון. הנה כמה דוגמאות קטנות: היא מביטה במיירה ואומרת לעצמה “אסור לנשים עם תחת כל כך רחב ללבוש הדפסי פרחים גדולים כל כך”… אבל לפחות אפשר לומר עליה שגם על עצמה היא מלגלגלת: “השיער שלי מזדקר כלפי מעלה ונראה כאילו חשמלו אותי”… 

על הדרשה של הכומר שהיא נאלצת לשמוע היא מגיבה כך: “ואז הכומר החל להתפלל, והטיף לאלוהים על כל האתגרים החדשים שצעירים נאלצים כיום להתמודד אתם. אלוהים ודאי שמע כבר דברים דומים, סביר להניח שהוא משתעמם מהם, כמו כולנו.” 

אייריס נהנית מאוד לשבת בתא השירותים הציבוריים בבית הקפה החביב עליה, ולקרוא את מה שאנשים כותבים שם על הקירות. על אחת הכתובות הללו, שכולה ניבולי פה, היא מעירה ביובש עוקצני שזאת “נגיעה מקומית אותנטית”…

התובנות שלה אינן נוגעות רק לזוטות. כך למשל כל מה שהיא כותבת על ההיסטוריה, על המלחמה, למשל, על סופה של מלחמת העולם השנייה היא כותבת (כדי להסביר שאף מלחמה אינה מסתיימת באמת כאשר חותמים על הסכמים): “מלחמה היא אש ענקית. האפר שהיא מותירה ממשיך להיסחף למרחקים, ויורד לאטו”.

על הסלחנות ששררה כלפי גברים ומעשיהם הנלוזים, אפילו הפליליים, היא כותבת: “לגברים היו באותם ימים דחפים; הם היו רבים, הדחפים הללו; הם שכנו מתחת לפני השטח, בתוך סדקים ובקיעים שיש בהווייתו של גבר, ומדי פעם הם אספו כוח ותקפו, כמו מגיפה של עכברושים. הם היו ערמומיים ועזים, איך אפשר לצפות מגבר אמיתי לגבור עליהם?” 

והנה הדברים המרתקים שכתבה על מה שהיא רואה בעתיד, במאה ה-21 (יש לזכור: הספר נכתב ממש בשלהי המאה ה-20): “הנה מגיעה המאה ה-21, נעה מעלינו כמו חללית מלאה בחייזרים עם עיני לטאה או בפטרודקטילים[2]. במוקדם או במאוחר היא תרחרח ותעיף אותנו, תקרע בציפורני הברזל שלה את הגגות מעל החפירות העלובות שלנו, ואז נהיה ערומים ומורעבים וחולים ומיואשים בדיוק כמו כולם.” 

כאילו ידעה כבר אז על מה שמתרחש כיום בעולם: לא חייזרים עם עיני לטאה וציפורני ברזל, אלא נגיף לא נראה שמערער את סדרי העולם.

“את אומרת לעצמך – ‘אני שמחה שלא אהיה ולא אראה את כל זה’ – כשבעצם אין דבר שאת רוצה יותר, אם רק תוכלי להביט במתרחש מתוך חלון קטן וסודי, כל עוד לא תהיי מעורבת בעצמך”.

אכן…  

[1] (מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים).
[2] סוג של זוחל מעופף 

(הספר זכה בפרס פרס מאן בּוּקר בשנת 2000)

איך רואים אותנו הכוכבים?

ואז עלתה בדעתי השערה מעניינת – אולי הכוכבים רואים אותנו כמו שאנחנו רואים את הכלבים שלנו, למשל – זה שיש לנו מודעות רבה יותר, שאנחנו יודעים יותר מה טוב בשבילם; אנחנו מטיילים אתם עם רצועה, כדי שלא יאבדו, אנחנו מעקרים אותם, כדי שלא יתרבו בצורה לא הגיונית, אנחנו לוקחים אותם לווטרינר כדי שיטפל בהם. הם לא מבינים מאיפה כל זה מגיע, למה זה קורה, לצורך מה. אבל הם נכנעים לנו. אז אולי גם אנחנו אמורים להיכנע להשפעת הכוכבים, אבל בהמשך עלינו לחזק את הרגישות האנושית שלנו.

על כך הרהרתי כשישבתי על המדרגות בחושך.

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk

 

מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט משם, ולא מהמקור בפולנית

אולגה טוקרצ’וק,”על עצמות המתים”: חלום בלהות?

Prowadź swój pług przez kości umarłych  Olga Tokarczuk 

הסופרת הפולנייה אולגה טורקצ’וק זכתה בפרס נובל לספרות ב-2018. רק אחד מספריה, ספרי יעקב תורגם לעברית, וייתכן שעוד אקרא אותו. בינתיים ניסיתי לגשת אליה דווקא באמצעות תרגום לאנגלית של רומן שפרסמה ב-2009.

עלילתו מתרחשת בכפר קטן בפולין, סמוך לגבול עם צ’כוסלובקיה. מעניין לציין שטורקצ’וק עצמה גרה בכפר קטן ממש באותו אזור, וממנו היא מנהלת גם את בית ההוצאה לאור שבבעלותה. 

אכן, ברור לגמרי שהיא מכירה היטב את הנופים והאווירה של הכפר המתואר בספרה, זה שבו “האוויר נישא מפראג, שם נשמו אותו עד לפני זמן מה”. עונות השנה החולפות ברומן מתוארות בחיוניות: השלג והקור של החורף “כשהבקרים עשויים מפלדה”, והעולם “לא נראה כמה שנברא למען בני אדם, ודאי שלא לנוחותם”; ימי הקיץ הלוהטים, הפרחים הצצים באביב, ונראים כאילו הם מציצים כדי לבחון את הסביבה. הדוברת המספרת הכול בגוף ראשון היא זקנה שהייתה בעברה מהנדסת גשרים, וכיום היא מורה לאנגלית. היא אוהבת ילדים קטנים, עד גיל עשר, לפני שהם מאבדים את תמימותם. והיא מסורה בעיקר לעולם החי.

למעשה, הרומן כולו אינו אלא דרשה נוקבת שמולבשת על עלילת מתח: סדרה של מעשי רצח שמתרחשים בכפר.

ה”דרשה” היא רצונה של הדוברת (שמה ינינה, אבל היא מתעבת אותו ואוסרת על אנשים להזכיר אותו) להוכיח את בני האדם על רצחנותם. היא לא מצליחה להבין איך אפשר להרוג חיות, להפוך “את הגוף של מישהו לנעליים, לקציצות, לנקניקיות, לשטיח שמונח לצד המיטה,” לא מבינה איך “מבשלים את העצמות של מישהו והופכים אותן למרק… איך הופכים מישהו לנעליים, לספות, לתיק צד שעשוי מהבטן של מישהו, לפרווה מחממת של מישהו, אוכלים את הגוף של מישהו, חותכים אותו לחתיכות ומטגנים אותן בשמן… זה בכלל אפשרי? הסיוטים האלה באמת קורים? הרצח ההמוני הזה, האכזרי, האדיש, בלי שום מוסר כליות? בלי לעצור להרף עין ולחשוב רגע, אם כי מקדישים  מחשבה רבה לפילוסופיה ולתיאולוגיה היצירתית העומדת מאחורי כל זה. באיזה מין עולם אנחנו חיים? עולם שבו הרג וכאב הם הנורמה?” 

ועוד היא שואלת: “כשאתה חולף על פני חלון ראווה שתלויים בו נתחי בשר אדומים גדולים, גופות שחוטות שמוצגות לעיני כול, אתה נעצר לרגע כדי לתהות מה באמת אתה רואה?” היא ממשיכה: “אתה בכלל חושב על זה פעמיים? כשאתה מזמין קבב, או צלע – מה בעצם אתה מקבל? שום דבר לא מזעזע אף אחד. הפשע נחשב נורמלי, מעשה של יומיום. כולם מבצעים אותו. כך העולם היה נראה אילו מחנות ריכוז היו נהפכים לנורמה”, אומרת ינינה, ובעצם – אולגה טורקצ’וק הפולנייה, שמכירה את מחנות הריכוז שהוקמו על אדמת מולדתה, “אף אחד לא היה סבור שיש בהם פסול.”

עלילת המתח מתפתחת. עוד ועוד גופות מופיעות בכפר. השוטרים חוקרים, מנסים לפענח את הרצח, והדוברת מנסה לסייע להם: היא בטוחה שמדובר בנקמתן של החיות, שכן תושבי הכפר מרבים לצוד אותן, הם אפילו הקימו דוכנים, כמו אלה שמשמשים כמרים בכנסייה, כדי להתייצב עליהם ולירות מהם בצבאים שאותם מבשלים, בשועלים שאת פרוותם נהוג לפשוט ולמכור, בחזירי בר, ואפילו, כך קורה לפעמים, בחיות בית: בכלבים. בעיני הדוברת אין שום הבדל בין חיה לחיה. היא רואה בכל ההרג הזה פשע חמור. ואפילו מתנפלת בכנסייה על הכומר באמצע הדרשה שלו, כי הוא מצדד בציד, נוזפת בו, מנסה לגרש אותו מהמקום, כי הוא בעיניה פושע. (כמובן שמסלקים אותה, לא אותו!)

עלי להודות שכל השאלות הללו נופלות, מבחינתי כצמחונית, על אוזניים קשובות ומזדהות. אכן, גם לי נראה מעוות ומגעיל לאכול משהו שהיה פעם מישהו. ולכן חשתי הזדהות עם האג’נדה המבוטאת ברומן. למעשה, כל מי שקורא את הדברים הללו אמור להזדהות אתם, במיוחד בימים אלה, כשהאנושות נאנקת תחת המגיפה שנגרמה, ככל הנראה, מהמגע הרצחני של האדם עם ייצור חי כלשהו (עטלף?), ולאור התחלואה המתחדשת בדנמרק, שם ההתעללות בחורפנים הביאה ליצירה של מוטציה מפחידה ומאיימת בנגיף הקורונה.

 

עם זאת, קשה לומר שהכתיבה עצמה, למעט אותן דרשות שנכתבו באומץ ובעוצמה, סחפה אותי. האם אני מרגישה שרצח של חיות יכול להצדיק רצח של בני אדם? לא ממש. ויש, כידוע, אסכולה טבעונית קיצונית ומסוכנת כזאת. זכורים מקרים שבהם טבעונים נהגו באלימות, נקטו “איומים מילוליים ואף תקיפות“. הספר שלפנינו לא רחוק מכך. 

וזאת לא הייתה הבעיה היחידה שחשתי במהלך הקריאה. לדוגמה: האם, אני מסכימה ש”מטרת האבולוציה היא אסתטית גרידא – שהיא בכלל לא נועדה להסתגלות?” או “שעניינה היחיד הוא יופי, הגשה של תבנית מושלמת לכול צורה?” לא בטוח.

מעבר לכך, הפריע לי משהו באווירה האופפת את הרומן כולו. אחת הדמוית, אישה שהדוברת מתיידדת אתה לרגע, אומרת לה: “הסיפור מוזר, נכון? הוא קצת דומה לחלום רע, נכון?” כך, פחות או יותר, הרגשתי כשקראתי את הספר: מין חלום בלהות מתמשך ולא נעים. כזה שרוצים רק שייגמר כבר.

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים באוגוסט 2021. מרים בורנשטיין תרגמה אותו מפולנית. 

דוק אביב: “אהבה מרירה”: מה מחפשים אנשים בהפלגה בנהר?

הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.

ואז מופיע הכיתוב: “כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר”.

בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים.  “אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו,” קורא המנחה של האירוע, “הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה.”

ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת “שליחי המשאלות הכמוסות”? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?

המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי. 

ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה. 

האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ’כוב, מין נינה שזועקת במר לבה “אני שחף…”, מין ליובוב שמזהירה “עוד רגע אני מתה…” מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. “אני קולחוזניק” מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.

הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום. 

גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.

איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק. 

בשיחה עם  Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה  “רומנטית, נוסטלגית ומסתורית”, ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות. 

ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? “קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים”, הוא הסביר. “לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – ‘מתי תתחילו?’ וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…”

הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט… 

אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי! 

יכול להיות שזה נגמר?

נוסטלגיה, על פי מילון רב מילים היא “געגועים אל מה שהיה בעבר”. מדוע יש בכלל צורך במילה מיוחדת לגעגועים מהסוג הזה? אולי “נוסטלגיה” אינה אלא געגועים אל מה שלא באמת היה בעבר, אל מה שרק נדמה שקרה ונגמר?

נראה שנוסטלגיה קיימת תמיד. אכן, בני דורי מתגעגעים כיום אל ימי נעוריהם, אל שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אבל גם אז התגעגעו אל העבר! 

אפשר להיווכח בכך בשיר שהופיע ב-1973 באלבום “ארץ ישראל הישנה והטובה”. יהונתן גפן כתב ושם טוב לוי הלחין שיר ששב וקובע – אולי שואל שאלה רטורית, שמופיעה גם בשמו – “יכול להיות שזה נגמר?” 

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד
שני עצים שקמים, אנשים יפים מלאים חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר

יכול להיות שזה נגמר.
יכול להיות שזה נגמר.

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ”ח, פינג’אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפייה על צוואר, ירון זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת

כאן, איפה שאתה רואה את הדשא…

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכול היה פשוט נפלא עד שהגעתי.

השיר מביע את תחושת ההחמצה של מי שנולדו, לטעמם, “מאוחר מדי”, כי בניגוד להם, לבני הדור הקודם היה “בשביל מה לקום בבוקר”.

“הם”, כלומר – החלוצים שחלמו על בניין הארץ, ייבשו ביצות, הצטרפו אל ארגון השומר (שפעל בשנים 1909–1920), נלחמו לצדו של טרומפלדור (שאמר, כך מספר המיתוס, “טוב למות בעד ארצנו”, לפני שנפח את נשמתו), הקימו את תל אביב שנבנתה על “חולות אדומים”, הצטרפו לפלמ”ח והיו “ירון זהבי”, הלא הוא דמותו המיתולוגית של מפקד חסמב”ה, מסדרת הספרים שכתב יגאל מוסינזון, ותמר, נערתו מאותה חבורה.  

הפזמון רצוף מילים ושמות שכל אחד מהם מעורר נוסטלגיה, ורצף של אסוציאציות: למשל – “שני עצים שקמים” מזכירים לא רק את העצים שאנחנו מכירים מרחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב, אלה שנשארו כלואים “בתוך אי תנועה צר,  נטועים באספלט וחנוקים מפיח במרכז המסחרי הישן של תל אביב” (מתוך ספרה של כרמלה רובין בד בבד) אלא את אותן “שקמים עתיקות” שצייר ראובן רובין, ב-1929: “חורשה של עצים חסונים החולשים על סביבתם, וגזעיהם הענקיים נעים כמו מכוח סמוי שאצור בהם. בתיה אדומי הגגות של העיר מבצבצים מבעד לגושי הגזעים העבותים ו’נוטעים’ את החורשה בתוך המציאות”, (וגם מחשבות על הפזמון  “גן השקמים” שכתב יצחק יצחקי והלחין יוחנן זראי):

“לבנות ולהיבנות” מזכיר את הפזמון “אנו באנו ארצה” שכתב מנשה רבינא:

“ילקוט הכזבים” ועמו “מכנסיים קצרים” “כאפייה על צוואר” “בחורות יפות”, מעוררים מחשבות על סיפוריהם של דן בן אמוץ וחיים חפר, על ה”צ’יזבטים” – כך כינו אז סיפורי מעשיות, מימי הפלמ”ח.  

כשהשיר “יכול להיות שזה נגמר?” הופיע, דן בן אמוץ טרם איבד את ההילה שזהרה סביבו. כזכור, שלוש שנים אחרי מותו ב-1989 כתב אמנון דנקנר את הביוגרפיה של בן אמוץ, ושם חשף ללא כחל וסרק את מעשיו הנלוזים, ביניהם פגיעות מיניות חוזרות ונשנות בילדות.

נראה שכיום אף אחד לא היה נלהב להביע נוסטלגיה אל דמותו של דן בן אמוץ. ואולי אם נבחן את כל הגעגועים הללו אל העבר נגלה שאין באמת אל מה להתגעגע במיוחד? שכל מה שמצטייר באור רומנטי ומלהיב כל כך היה בעצם קשה, מייגע, ומתסכל?

ואולי בעצם הגעגוע איננו אל מה שעשו אנשים בשנות ההקמה של המדינה, אלא אל החלום שחלמו, ואל התחושה שהם משתתפים במימוש חלום שהעניק לחייהם משמעות. 

לפיכך, השאלה המעניינת באמת היא – האם גם בעוד כמה עשרות שנים יהיה אל מה להתגעגע. 

תיקי דיין (שבקולה אפשר לשמוע נימה של אירוניה, כשהיא שרה “הכול היה פשוט נפלא…”), חנה לסלאו, מיקי קם ורבקה מיכאלי חידשו לאחרונה את השיר בביצוע מרהיב: 

והנה הוא בביצוע שהתרגלנו לשמוע, עם אריק איינשטיין:

“מאיפה בא ישוע שלך?”

טוב, ילדים, אם יש כל כך הרבה רעש ברור שמשהו לא יושב טוב. אני חושבת שאם השחורים של הדרום והנשים של הצפון, כולם מדברים על זכויות, מהר מאוד הגברים הלבנים ימצאו את עצמם בבעיה. אבל על מה פה כל הדיבורים?

הגבר הזה שם [מצביעה על אחד הכמרים] אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל לתעלות ושצריך תמיד לתת להן ת’מקום הכי טוב. אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ, או נתן לי ת’מקום הכי טוב! אז מה, אני לא אשה ? [מתרוממת לעמידה – הייתה אשה גבוהה במיוחד] תסתכלו עלי! תסתכלו על היד שלי! [חושפת את הזרוע וקופצת שרירים] אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן, ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב! אז מה, אני לא אשה? יכולתי לעבוד כמו גבר, ולאכול כמו גבר – כשהיה לי מספיק אוכל –וגם לסבול את הצלפות השוט! אז מה, אני לא אשה ? ילדתי שלושה עשר ילדים, וכמעט כולם נמכרו לעבדים מול העיניים שלי, וכשצעקתי בכאב של אמא, אף אחד מלבד ישוע לא שמע אותי! אז מה, אני לא אשה ? [הנשים בקהל מתחילות להריע בהתלהבות]. 

[מצביעה על כומר נוסף] ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש, איך הם קוראים לזה ? [אינטלקט, מישהי לוחשת]. כן, זהו, מותק. מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? אם הכוס שלי לא מחזיקה יותר מחצי ליטר ושלך מחזיקה ליטר, תהיה רשע אם לא תיתן לי למלא את חצי הכוס הקטנה שלי עד הסוף, לא?

והאיש הקטן שם, בבגדים שחורים! הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישוע לא היה אשה! [פורשת את זרועותיה ועיניה רושפות] מאיפה בא הישוע שלך? מאיפה בא הישוע שלך? מאלוהים ומאשה! לשום גבר לא היה בו חלק! [הקהל כולו מוחא כפיים בסערה].

אם האשה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את כל העולם לבדה, כל הנשים האלה ביחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה, ולתקן אותו! ועכשיו הן מבקשות לעשות את זה, והדברים, יותר טוב שיתנו להן.

תודה לכם על שהקשבתם לי, לסוג’ורנר הזקנה אין מה לומר יותר.

המאמר “אני לא אשה?” 1851, בתרגומה של דלית באום

“?Sojourner Truth: “Ain’t I a Woman

מתוך הספר ללמוד פמיניזם: מקראה (מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית)

סוג’ורנר טרות’ הייתה משועבדת לבעל אדמות ממוצא הולנדי, עד שזכתה בחירותה, כשמדינת ניו יורק שחררה את העבדים שחיו בתחומה. 

דוק-אביב 2020, יעל קיפר, רונן זרצקי, “שלושה יוסי”: האם מצוקה עוברת בתורשה?

האומנם המצוקה “עוברת בדי-אן-איי”? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?

בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי “שני יוסי”, שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. “אלטע זאכן” שהחזיק בחצר סוס, “קנה ומכר” זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום. 

חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה. 

לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, “שלושה יוסי”, כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו “סידור” ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה”ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.

בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט  דנו יוצריו של “שלושה יוסי” בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם? 

בסרט החדש “נפגשים” שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג’ב. 

אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא “יצא” מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?

הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל. 

“כן!” השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים. 

לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים. 

מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, “בתורשה”?

דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. “שלושה יוסי” הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו. 

אליזבת בארט בראונינג, סונטה 11 (השוואת תרגומים)

תרגמה לעברית: עופרה עופר אורן
Elizabeth Barrett Browning’s Sonnet 11 Sonnets from the Portuguese

 

תרגומו של משה זינגר

שטפן צווייג, “העולם של אתמול”: האם ההיסטוריה חוזרת?

“אני לא משתייך אל בני ארצי, כשם שאיני משתייך אל האנגלים או האמריקנים,” כתב שטפן צוויג בפתיחת ספרו האחרון, האוטוביוגרפי, יום האתמול. אל המסקנה הגיע בערוב ימיו, כשנה לפני שהתאבד, במקום גלותו בברזיל.

לאורך ספרו (המפעים!) תיאר צוויג את מהלך חייו כסופר וכאדם אירופי שהדריכה אותו תמיד השאיפה לשלום והתחושה שאינו רק האזרח של ארץ מולדתו, אוסטריה, אלא שהוא תושב העולם כולו, וליתר דיוק – שהוא בן אירופה. 

צוויג, שחווה בצעירותו את מוראות מלחמת העולם הראשונה, מספר שוב ושוב כיצד התנגד תמיד בכל מאודו לכל מלחמה. גם כשהאוסטרים בני ארצו התלקחו בהתלהבות פטריוטית, כשפרצה המלחמה ב-1914, לא חדל להדגיש עד כמה המלחמה ההיא הייתה מיותרת, לא נחוצה ולא הכרחית. הוא מספר, כמעט מתפאר, כיצד בתחילת המאה ה-20 אפשר היה להסתובב בעולם בלי דרכון ובלי ויזה ומעלה על הדעת שורות מתוך שירו האוטופי של ג’ון לנון: 

לקראת סופו של הספר שב צוויג ומתאר את מצבם האבסורדי של הפליטים היהודים שנאלצים לנוס מגרמניה ומאוסטריה. (כשכתב את הדברים, וגם זמן קצר לפני שהתאבד ב-1941, עדיין לא ידע שבקרוב מאוד יתחילו הנאצים לממש את מה שיכנו “הפתרון הסופי”: לא עוד התעללות סדיסטית ביהודים חיים, לא עוד השפלה וגירוש, אלא רצח שיטתי ומטורף; לא, הוא לא היה מסוגל להעלות על דעתו התפתחות כזאת, ומי יכול?). צוויג טוען שיהודים שנרדפו בעבר לפחות הבינו מדוע הם סובלים: הם הסתגרו בתוך עצמם, חיו בקהילות מבודדות ומנותקות מהסביבה, והיה להם מכנה משותף קרוב אל יהודים אחרים, אבל מה פתאום עכשיו? במאה ה-20? אחרי שיהודים התערו בארצות שבהן נולדו והיו לחלק מהן? עוצמת האבסורד מתחדדת כשהוא מספר כיצד ב-1 בספטמבר 1939 ניגש עם ארוסתו אל משרדי העירייה במקום גלותו באנגליה, בעיר באת’, כדי להירשם לנישואים, ואיך האפשרות הזאת נשללה ממנו באחת, שכן באותו יום פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא, כך הבין מיד, נחשב אזרח של ארץ אויב – אוסטריה – ולכן לא עוד פליט שיש לסייע לו, אלא גורם מסוכן ועוין. 

האם כשקוראים את כל זה אפשר שלא לחשוב על ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל. כן, כן, מדינתנו השסועה, ידועת המלחמות, המאבקים הפנימיים והעוולות הממסדיות, שמועלת יותר ויותר בייעודה, להיות  לא רק “יהודית”  אלא גם “דמוקרטית”? 

צוויג נאלץ להיפרד מזהותו האוסטרית שהייתה מושרשת עמוק כל כך בתודעתו, במיוחד בהיותו סופר שכותב בשפת אמו, גרמנית, ובכך מזכיר את ז’אן אמרי, שסיפר בספרו מעבר לאשמה ולכפרה, ובמיוחד במסה “על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי”, כיצד איבד את זהותו לא רק בהווה, אלא גם בדיעבד, שכן כשהפכו אותו לזר נרדף בארצו, גזלו ממנו אפילו את הזכות להתגעגע למולדתו. אמנם אמרי שרד ונחשב ניצול שואה, אבל גם הוא, כמו צוויג, התאבד בסופו של דבר.

העולם של אתמול מרתק, כי צוויג משרטט בו דיוקן של עידן. הוא מתחיל בתיאור העולם הבורגני של סביו והוריו: מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות. 

הוא מתאר את התהפוכה שחוללה במציאות הזאת מלחמת העולם הראשונה. זאת שאיש לא האמין שתתרחש ואיש לא הבין מדוע באמת פרצה, אבל משפרצה – הביאה אתה גל של לאומנות שהרעילה את אירופה כולה, וזה קרה בעידן התבונה שבו נדמה היה לאנשים שאין עוד בעולם מקום לאלימות. במאה ה-19 האמינו אנשים באמת ובתמים בקדמה, בכך שהאנושות צועדת על נתיב ברור לקראת עולם שהולך ומשתפר, אבל כשפרצה המלחמה נאלצו להתמודד בהדרגה עם ההבנה שהם חיים “בלי קרקע בטוחה מתחת לכפות רגליהם, בעולם שאין בו צדק, אין בו חרות ואין בו ביטחון”.

מחריד להבין עד כמה שזה דומה לתחושות של בני הדור שאליו נולדתי, ילדי ה”בייבי בום”, אלה שגדלו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מתוך תחושה של ביטחון שהעולם למד את הלקח, שהאנושות משתפרת, שהעתיד יהיה טוב יותר, שדמוקרטיה ושוויון זכויות הם ערכים שרירים וקיימים ומובטחים לכול, והנה כיום, בעשור השני של המאה ה-21, נדמה שוב שהאנושות בעצם לא למדה מאומה!

הספר מרתק גם מכיוון שצוויג מתאר בו מפגשים עם גדולי הדור שעמם היה מיודד. את מי לא הכיר? את הרצל “מלך ציון”, כפי שהוא מכנה אותו וגם מסביר מדוע, את פרויד, רומן רולן, ריכרד שטראוס, רילקה – אם להזכיר רק כמה מגדולי התקופה שהיכרותו האינטימית אתם מזכה גם אותנו, הקוראים, בקרבה מסוימת, מסקרנת, אליהם. 

תיאור תחילת צמיחתו כסופר נפלא במיוחד: סיפוריו על ההפריה ההדדית של חבורת הנערים הווינאיים ששימשו זה לזה קטליזטורים של תרבות ושל יצירה, נהדרים. מרתק לקרוא איך עוררו בעצמם תשוקה לאמנות וליצירה, שלא מעט בזכותה זכינו לאוצרות ששטפן צוויג השאיר לנו: אזכיר (שוב…) כמה מהספרים והנובלות שלו שתורגמו לעברית: הנערה מהדואר, מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים, וכמובן – הספר שלפנינו. 

באחרית הדבר באנגלית מסופר כי צוויג עודד את כל מיועדיו לכתוב יומן אישי, ואפילו ביוגרפיה, כי האמין שלכל אדם סיפור חיים מעניין. במקרה שלו הוא צדק, כמובן. 

 

[1] מאחר שקראתי את הספר בגרסתו האנגלית, תרגמתי את הציטוטים לעברית משם. 

Stefan Zweig,  Die Welt von Gestern

הספר ראה אור בעברית בכמה גרסאות. האחרונה שבהם בתרגומו של צבי ארד, בזמורה ביתן, ב-2012