גבריאל גרסיה מארקס, "סיפורו של ניצול": מה מחיר הרשלנות

הוא פורסם לראשונה ב-1955 כסדרה של מאמרים בעיתון. רק כעבור 15 שנה קיבצו אותם בספר שתורגם לאנגלית ב-1986, ולאחרונה – גם לעברית.

זהו סיפורו, המסופר מגוף ראשון, של לואי אלחנדרו ולסקו, מי שהיה מלח קולומביאני בן 20, שנפל מספינה, לכאורה "במהלך סערה" שהתחוללה בים הקריבי. שבעה אנשי צוות נוספים נפלו כמוהו למים. כל השבעה טבעו ומתו, רק הוא שרד.

במשך ארבעה ימים חיפשו אותם הרשויות הקולומביאניות, ואז הכריזו שכל השמונה אינם עוד, אבל, כאמור, לואי אלחנדרו ולסקו לא ויתר. במשך עשרה ימים הוא נאבק על חייו. למזלו זמן קצר אחרי שנפל מהאונייה הצליח להגיע אל רפסודה שגם היא צנחה למים. אחד מחבריו לא הצליח לשחות ולהדביק את שני המטרים שהפרידו בינו לבין הרפסודה, על אף מאמציו של ולסקו לחתור לעברו, ובתוך כמה שניות נעלם במעמקים.

על הרפסודה, שלא היה בה שום ציוד שיוכל להיעזר בו כדי לשרוד, לא אוכל, לא שתייה, מאומה, למעט שלושה משוטים, הוא לא ויתר ונאבק בחירוף נפש על חייו. לדבריו, מאחר שניצל, רואים בו הכול גיבור, אבל "הגבורה שלי הסתכמה בזה שלא הרשיתי לעצמי למות", והוא מוסיף: "אם הרפסודה הייתה מצוידת במים, בקרקרים באריזת ואקום, במצפן ובכלי דיג, ודאי הייתי שורד באותה המידה, בהבדל אחד: לא היו מתייחסים אלי כאילו אני גיבור. אז הגבורה שלי מסתכמת אך ורק בזה שלא הרשיתי לעצמי למות ברעב ובצמא במשך עשרה ימים".

סיפורו מרתק, ומעניין מאוד (אך נראה שלעולם לא נדע!) מה היה חלקו של גבריאל גארסיה מארקס בניסוח זיכרונותיו ובעיצובם הספרותי. מארקס שימש עדיין כעיתונאי כשהניצול פנה אליו והציע לו לספר לו את סיפורו, והוא מעיד בהקדמה שכתב כי "ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחודש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו".

הסיפור נקרא בנשימה עצורה. מאלף לקרוא על הרפתקאותיו בעשרת הימים שבהם שט חצי מעולף על הרפסודה, נאבק בשמש הקופחת, בכרישים שהופיעו כל יום בדייקנות בחמש אחרי הצהריים, ברעב, בצמא, בפציעות, בייאוש. כמעט לא יאומן, אבל – עובדה. כפי שהוא עצמו השיב למי שפקפק באותנטיות של תיאוריו: "אם ככה, מה עשיתי בעשרת הימים שלי בים?" שאלה שהיא בעצם תשובה ניצחת.

סיפורו של לואי אלחנדרו ולסקו מעורר סימני שאלה בעניין ה"סערה" כביכול, שבעטיה הוטלו המלחים לים. ולסקו טען שלמעשה הים בכלל לא סער באותו יום, ומארקס מאשר את אמיתות טענתו, שנבדקה.

מדוע אם כן הושלכו המלחים לים? הסיבה האמיתית, הייתה, כנראה, רשלנות. מישהו לא קשר כיאות את המטען העודף שנשאה עליה האונייה, חלקו ממש על הסיפון. בשל טלטלות הגלים נע המטען לצדה הימני של האונייה, והטה אותה. שוב – "הגורם האנושי". מה שהזכיר לי סיפור אחר, קרוב ללבי, גם אם הוא שונה לגמרי, כי יש בו מרכיב אחד דומה, הנוגע לעניין הרשלנות: מה שמכונה "אסון משאית התחמושת" שהתרחש ב-1970 בנמל אילת. באותו יום שבת, 24 בינואר 1970, פרקה הנחתת אח"י בת שבע משאיות, אחרי פעולה צבאית באי שדואן. אחת המשאיות, שהיו עליה מוקשים, התפוצצה במהלך הירידה מהנחתת. הפיצוץ גרם למותם של 24 איש, ולפציעתם של רבים, חלקם – פציעות אנושות או קשות מאוד. אז מה בעצם קרה? מדוע התפוצצו המוקשים? קשה לשאת את התשובה: גם שם הייתה התרשלות פושעת. מישהו לא קשר או מישהו לא פירק כיאות את המוקשים שהיו על המשאיות, רשלנות שהביאה לאסון כבד ופגעה לצמיתות בחייהם של עשרות אנשים, ההרוגים והפצועים, וכמובן גם באלה של בני המשפחות שלהם.