הנזל וגרטל, האח והאחות האבודים ביער, הנטושים, הנבגדים, שני הילדים  שנאבקים בכוחות משותפים נגד כוחות הרשע, הם הדימוי העובר כחוט השני בסרט “אחותי הקטנה”.

שני גיבוריו של הסרט הם אמנים: ליסה הייתה פעם מחזאית מצליחה וסוון – שחקן תיאטרון שהצטיין במיוחד בתפקיד המלט. אבל כבר בתמונה הראשונה של הסרט אנחנו עדים למצוקה הקשה ששניהם חווים: סוון חלה בסרטן וליסה, אחותו התאומה, הקטנה ממנו בשתי דקות, תורמת לו מוח עצם.

האם תצליח להציל את חייו? האם יחזור לבמה ויגלם שוב את המלט? ואולי תיעתר אחותו לבקשתו ותכתוב למענו מחזה חדש, עם מונולוג מופלא? ואולי דיאלוג, בין הנזל וגרטל, שמכירים זה את זה הכי טוב בעולם, שמסוגלים להשלים זה את דבריו של זה, ואפילו לומר אותם בו זמנית, בהרמוניה שנובעת מאהבתם ההדדית ומכך שמאז ומתמיד היו זה לזה עולם ומלואו? 

הסרט “אחותי הקטנה” נוגע בעדינות במחלה. בהשלכותיה, באיך שהיא נראית, במה שהיא עושה לחולה ולמי שאוהב אותו, בתהיות שהיא מעוררת, בשאלות הנשאלות, שלא לכולן יש תשובות. 

---

פסטיבל סרטים הוא בלי ספק הרקע המתאים לצפייה בסרט ארס-פואטי שעוסק בקולנוע. אחרי הצפייה בסרט “על כיסא הבמאי יושבת אישה”, שבו התראיינו במאיות קולנוע וסיפרו על מקומן בתחום, צפינו היום בסרט תיעודי שעקב אחרי הניסיון לצלם סרט העוסק בדון קיחוטה. 

לואיס פפה, במאי הסרט “אבודים בלמנשה”, לא היה יכול לחלום על תהליך מוצלח יותר מבחינתו, כיוצרו של סרט תיעודי, ועצוב יותר לבמאי טרי גיליאם, שחלם על יצירת עיבוד קולנועי לדון קיחוטה. 

מה לא קרה במהלך הצילומים (שנמשכו ימים ספורים)? מטוסי אף-16 ששיבשו את יום הצילומים הראשון; סופת גשמים אדירה שפרצה במפתיע, סחפה ציוד והרסה אותו, ולבסוף  – המכה האנושה מכולן: השחקן המגלם את דון קיחוטה חלה ונאלץ לעזוב את הסט.

בסרט שלפנינו אנחנו יכולים ללמוד על התקוות, החלומות והתוכניות שקודמות להתחלת הצילומים עצמם, לתלאות המלוות אותם, להסתבכויות האפשריות, וגם מקבלים טעימה על מה שמתרחש מאחורי הקלעים: על מה מדברים בהפקה? איך מגיבים לקטעים המצולמים הראשונים? איך בכלל יוצרים אותם? אם שאלנו את עצמנו איך למשל הפעילו את החמור בסרט “המאהב, החמור ואני”, יכולנו לקבל כאן מושג: הנה הבמאי, הצלם, השחקן (ג’וני דפ, שתוכנן לו תפקיד שולי בסרט), והנה גם הסוס. הבמאי לוחש “הסוס”, ומישהו מדרבן אותו מאחור, ואז רואים אותו נכנס לטווח הצילומים…

האם טרי גיליאם דומה לדון קיחוטה? האם גם הוא כמוהו חי בעולם של חלומות בהקיץ? האם יש בשניהם משהו ילדי, שהרי ילדים מתאפיינים בהאנשה של חפצים ובמשחקי העמדת פנים שבהם אינם מבחינים לזמן מה בין חי לדומם? 

ייתכן. ואולי רק חולם כמוהו יכול בכלל להגות סרט העוסק בדון קיחוטה. קדם לו, כך מספרים לנו בסרט שלפנינו, אורסון וולס, שבמשך שנים צילם קטעים מה”דון קיחוטה” שלו, אבל לא הצליח להשלים את הסרט המתוכנן. 

---

“בתקופת השלטון של השאח אסרו על נשים לעטות חיג’ב. אחרי המהפכה החומניסטית אילצו אותן לעטות אותו”, אומרת בחיוך האמנית שירין נשאט, מהגרת אירנית שחיה בארצות הברית.

בעיני יש משהו כמעט מסכם בתובנה הזאת שלה: כמה הכול מתמקד בגוף האישה, ומדוע המסקנה המתקבלת על הדעת שלה כאמנית היא “להשתמש” בגוף הנשי כדי להביע את מה שהיא חווה בעצמה כאישה: שברירית מאוד, ועם זאת רבת עוצמה. 

הסרט “גוף האמת” מספר לנו עליה ועל שלוש אמניות אחרות: מרינה אברמוביץ’, ילידת יוגוסלביה, סיגלית לנדאו הישראלית, וקתרינה סיוורדינג הגרמניה.

לכל אחת מהן יש סיפור שקשור לא רק בעצמה, בביוגרפיה האישית שלה, אלא גם בהיסטוריה הכללית. אברמוביץ’ מספרת על הוריה הקומוניסטים האדוקים, על אביה שלא היסס “ללמד אותה לשחות” כשהייתה פעוטה בכך שזרק אותה בלב ים, והשאיר אותה שם. “הבנתי שתמיד אהיה לבד”, היא מספרת, כזיכרון ילדות מכונן. לימים שרפה את הכוכב הקומוניסטי (ואתו את ציפורני ידיה, ואת שיערה) כאקט של השתחררות.

סיגלית לנדאו מספרת על הוריה ניצולי השואה וסיפורם מעורב במבטה על שכניה הפלסטינים, על האימה והצער שעליה כישראלית למנוע אותם, אבל איך?

קתרינה סיוורדינג מספרת שנולדה בפראג, לשם עברו הוריה ילידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה היו בני משפחתה לפליטים, והיא מזדהה עם כל מי שנמצא באותו מצב. מבחינתה מלחמת העולם השנייה הסתיימה רק כשחומת ברלין נפלה.

כל ארבע האמניות הללו משתמשות בגוף ככלי ביטוי. חלקן מכאיבות לעצמן (“כי רק בעזרת כאב אפשר להימנע מכאב”), אחרות נעזרות בו ומציגות אותו בדרכים שונות. עבודה אחת של סיגלית לנדאו מרתקת במיוחד: היא צפה ערומה בים המלח, הלא הוא גם ים המוות,  שהיה אהוב מאוד על אמה המנוחה, שוכבת בתוך ערימה גדולה של אבטיחים, שחלקם פתוחים והפנים שלהם אדום ומדמם. המצלמה מתרחקת ואז רואים שהאבטיחים הללו מסודרים בקו מפותל שהולך ונפרם,עד שהאמנית נשארת רק עם שלושה אבטיחים פצועים. האם אלה הוריה ואחותה? אפשר רק לשער, ובעצם אין צורך בפרשנות מילולית.

כשרואים את היצירות הללו אי אפשר שלא לחשוב על מה שאמרה אחת המרואיינות בסרט “עדות”: כשפוגעים באישה, כשאונסים אותה, גופה הוא זירת הפשע, והוא הולך אתה תמיד. 

 

---

לא טוב להיות גולה אלבני בגרמניה! גם אם אתה נשוי לדוקטורנטית גרמניה, ויש לכם שני ילדים גרמנים ואתם גרים בבית נאה. גם אם אתה מהנדס כימיה יפה מראה, גם אם אתה ממש רוצה להתערות. ישנאו אותך. יתנכלו לך. ייתלו חולדות מתות על שער ביתך. ישמיטו אותך מרשימת התפוצה וכך לא תקבל מיילים חשובים ותחמיץ פגישות חשובות בעבודה או תאחר אליהן. ותהיה עצוב.

הסרט “גלות” מבהיר את כל זאת, אבל למרבה הצער עושה זאת בצבעים כהים מאוד, ובתמונות ארוכות ארוכות ואטיות אטיות.

הרעיון הובן די מהר. השתכנעתי. לא כדאי.