ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג’ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג’ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם “מזרחה”. את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה.
לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג’ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו.
אפשר לקרוא על כך
- במאמר שתרגמתי, שאותו כתב חוקר אנגלי, פול בוגדנור, העוסק בהשתקת ניצולי השואה.
- בטור על הספר של דניאל ברנד במלכודת הרשע והאדישות
- בטור העוסק ביומנה של ילדה ילידת ננג’ווארד אווה היימן שנרצחה.
- בטור שכתבתי על ספרו של פול בוגדנור, פשעו של קסטנר.
- ובטור שכתבתי על ספרה של מיכל בן-נפתלי.
קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה.
כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.
הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז’ניץ, בפרק הנושא את הכותרת “מתייעצים עם הרבי”:
“חסידות ויז’ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר.
כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז’ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז’נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר?
מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת”.
עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו:
“אבא הלך לשאול את הרב מוויז’ניץ. הוא אמר: ‘לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר’. למחרת הוא ברח. הרב מוויז’ניץ עם אותו גוי.”
כשלאה נשאלה –
“עם זה שהיה בשבילכם?” [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]
השיבה: “כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו”רים ולרבנים האלה. מאז.”
ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה:
שאלה: “כלומר אביך הלך לרב מוויז’ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך.”
תשובה: “כן, תמיד שאלו את הרב.”
שאלה: “אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?”
תשובה: “כנראה….” וכן הלאה.
כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז’ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב.
אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי “הכול יהיה בסדר”, ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!
צדיק גדול? האומנם?!
במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם.
כך נכתב בפרק “עינויים במבשלת השיכר של דרהר”:
“במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז’נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: ‘בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!’
הבניין הפך להיות מפקדת הז’נדרמיה.
בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול.
אל בניין הז’נדרמיה הובלו כארבעים יהודים.
בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם.
לייטנר סיפר:
‘אחד מאחינו שעבר את ה’טיפול’ סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז’נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'”
וכאן מגיעה שורת המחץ:
“לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה“.
לייטנר “סירב”! “בתקיפות רבה”! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו!
יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר!
דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג’ווארד.
השאלות האמיתיות נשארות פתוחות.
הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי.