פעם, לפני שנים רבות, כשלמדתי משחק, אמרה לנו הבמאית והמורה המיתולוגית עדנה שביט משהו שנחרת בזיכרוני, והנה סיכום של דבריה החכמים: על הבמה אנחנו לא רוצים לראות שחקן שסובל באמת. ברגע שהוא לא משחק ולא מגלם את הדמות שהוא מייצג, נפסקת האמנות ומתחיל משהו אחר.

הסרט “דאו. נטשה” זכה אמנם בציון לשבח בתחרות פסטיבל הסרטים בחיפה, אבל לטעמי הוא עושה בדיוק את מה שעדנה שביט פסלה: הוא עובר את קו הגבול בין אמנות לבין, ובכן – פורנוגרפיה.

בדברי ההקדמה לסרט נכתב באתר של הפסטיבל כי הוא  “עורר מחאות מצד ארגוני נשים כאשר הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין” (אבל זכה לשבחי המבקרים). כמו כן, הוסיפו בדברי האזהרה: “הסרט כולל גם סצנות קשות עם תכנים של מין ואלימות.”

הבעיה איננה הסצנות שכוללות תכנים כאלה, אלא שהן מפסיקות להיות אמנות ברגע שהכול אמיתי. לא מין מרומז, אלא ממשי, אברי מין גלויים, ברורים, חודרים זה אל זה בוורוד. 

ולי ברור: ברגע שאין ייצוג, ברגע שאין סובלימציה, כשאין “הצגה” אלא שהדברים הנראים לעינינו קורים באמת: השחקן והשחקנית פשוט מקיימים יחסי מין לעינינו, נגמר המעשה האמנותי, ומתחילה פורנוגרפיה. 

אחת הנשים בסרט שואלת את חברתה מתי נעשתה זונה, בגיל שש עשרה? בגיל שבע עשרה? האם מדובר בשחקנית שמגלמת דמות, או בשחקנית שמוכרת את גופה באמת? התשובה ברורה לי, ובעיני היא מצערת מאוד. 

כבודם של המבקרים המשבחים והשופטים המציינים לשבח שמור. אני לעומתם מעדיפה לעבור לסרט אחר.