"ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: 'תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם'.
אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ."
את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, "המכון המדעי היהודי" ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא.
סוצקבר היה אחד מאנשי "בריגדת הנייר" שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד."
רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.
מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של "הנפשות הפועלות", שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ'רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו.
היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים "עטו על הספרים כמו טלאים צמאים".
הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:
בַּיְצִיקָה – הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.
מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב"בריגדת הנייר": לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: "תמיד שנאתי אותך"…
אנשי "בריגדת הנייר" שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים "באינטנסיביות" מתוך ידיעה ש"אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים."
המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…
מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ', התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: "הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל".
בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש פרק לתיאור "פנקסו של הגאון מווילנה", ופרקים נוספים על "יומנו של הרצל", "מכתבי שלום עליכם" ועל "הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים".
ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30, הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט "פרנהייט 451" של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב.
הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!
David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis
תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין