נעמי, מקץ שתים עשרה שנה

נעמי:
עַכְשָׁו יָפֶה. עַכְשָׁו הַכֹּל שָׁקֶט.
עַכְשָׁו אֵין אִישׁ. אֵין אִישׁ בֵּינֵינוּ, אֲהוּבִי.
נַפְשִׁי שְׁמֵחָה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה יוֹדֵעַ, חֲזָקָה אֲנִי, כֹֹּּחִִי אֲפִלוּ רַב מִשֶׁהָיָה.
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הָהּ, אֲהוּבִי, הַזְמַן
עָבַר מַהֵר, עָבַר מַהֵר וָקֵל,
פַּתְאֹם נִדְמֶה כִּי זֶה עַכְשָׁו הָלַכְתָּ!
וּכְבָר הִנֵה אַתָּה חוֹזֵר וָבָא…
לא כֵן? אַתָּה חוֹזֵר וָבָא? לא כן?
אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא. הַלֵב
אֵינוֹ יָכוֹל יוֹתֵר. פִּתְאֹם הִתְחִיל
מַכֶּה בְאֶגְרוֹפִים, פִּתְאֹם הִתְחִיל
שׂוֹרֶט, נוֹשֶׁךְ, צוֹֹוֵח… לא, אַל פַּחַד.
הוּא יִרָגַע, פָּשׁוּט הוּא לֹא דִּבֵּר יָמִים רַבִּים.
פָּשׁוּט, יָמִים רַבִּים הָיָה כְאֶבֶן.
הוּא יִרָגַע. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
געגועי כְּמוֹֹ גַלִים גְדוֹֹלִים נוֹשְׂאִים אוֹתִי אֵלֶיךָ,
מְבִיאִים, הוֹדְפִים, מְטַלְטְלִים אוֹתִי
הָלוֹךְ וָשׁוֹב. הַנֶה אֲנִי שׁוֹטֶפֶת
אוֹתִךְ כְּלִךְ. הִנֵה אֲנִי מִשְׁלֶכֶת
אֲחוֹרַנִית בַּיָּם, וְשׁוּב עוֹלָה, גוֹרֶפֶת,
סוֹחֶפֶת, מִתְרַפֶּקֶת… אֲהוּבִי,
אַתָּה שׁוֹמֵעַ זֹאת. אֵינְךְ יָכוֹל שֶׁלא
לָחוּשׁ אֶת זֹאת. עַכְשָׁו הִנֵה כֻּלִִי
סְבִיבְךְ, כֻּלִִי אִתָּךְ, כֻּלִִי
נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ אֵלַי… רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אַתָּה תִּמְצָא אוֹתִי שְׂמֵחָה, טוֹבָה
וּמְלֵאַת אשֶׁר. אֱלֹהִים, נִדְמֶה לִי
כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲשֶׁר כֹּה מָלֵא
כִּבְרֶגַע זֶה. אֲבָל רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.
אני יודעת, יעלה השחר וכְבָר אַתָּה אִתִּי.
בּוֹא, אֲהוּבִי. לַכֹּל יְשׁ סוֹף, יֵשׁ סוֹף, רַק בּוֹא כְּבָר, בּוֹא.

(חושך)

יעקב שפירא, "כיצד עלו היהודים לרכבות": ומי רימה כדי להציל את עצמו

ספר הנושא את השם כיצד עלו היהודים לרכבות, העוסק בשואת יהודי הונגריה, ובמיוחד בעיר גרוסוורדיין (כך בגרמנית, ובהונגרית – נג'ווארד) מושך מיד את תשומת לבי. הרומן שכתבתי, מעקב, מתרחש בחלקו באותה עיר שבטרנסילבניה. בימי מלחמת העולם השנייה בהונגריה היא שכנה קרוב מאוד אל הגבול הרומני, וברומן שכתבתי שתיים מהדמויות הראשיות, לילי ויואל, נולדו בנג'ווארד, עברו את אימי השואה, ונותרו כשבלבם כעס רב על מי שלא הזהיר אותם מפני הצפוי להם אחרי שהגרמנים יגרשו אותם "מזרחה". את האשם תולים האנשים שבדיתי בישראל קסטנר, מי שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. 

לא בדיתי את הכעס. שמעתי עליו בילדותי מפי מי שנולדו בנג'ווארד והגיעו לאושוויץ (אך ניצלו, כמובן). גם קראתי רבות על מה שגרם לו. 

אפשר לקרוא על כך

קיוויתי, אם כן, ללמוד עוד על אותה פרשה מספר שמבטיח לספר, כך הבנתי מהכותרת, איך ייתכן שהיהודים עלו על הרכבות, ומי שיתף פעולה עם מנגנון ההונאה שאפשר לגרמנים להרוג בתוך זמן קצר מאוד כ-564,500 מיהודי הונגריה. 

כותב הספר מתחמק מהשאלות כבדות המשקל ונס מהעיסוק בהן. גם כאשר הוא מביע תרעומת (מוצדקת!) הוא ממהר לרכך אותה בסיפור מנוגד, ומחליק לכאורה את ההדורים. אבל שני סיפורים קשים ומחרידים מזדקרים בכל זאת מתוך מי המנוחות שבהם זורם הספר.

הראשון נוגע בסיפור מזעזע ומקומם ביותר העוסק ברבי מוויז'ניץ, בפרק הנושא את הכותרת "מתייעצים עם הרבי": 

"חסידות ויז'ניץ הקימה את בית המדרש שלה בחצר של בית הכנסת הגדול. הבניין היה לא מטויח ממחסור בתרומות. עם הקמת הגטו, הפך המקום להיות בית חולים מאולתר. 

כאשר החל הגטו, עשה האב ראובן מה שעושים יהודים במצבי קיצון כאלה, וניגש אל הרבי מויז'ניץ, לשאול בעצתו. הוא עצמו שילם לגוי רומני שיעביר אותו את הגבול, והוא התלבט. האם לעבור את הגבול ולהימלט, או שמא להישאר? אומנם השאלה איננה כה פשוטה. התשלום ששילם לגוי הוא רק על שלושה אנשים, ובנוסף עומדים ברקע האיומים של הז'נדרמים כי אם יחסר מישהו מן הבית, ראש הבית יירה. מה לעשות? לברוח? להישאר? 

מה אמר לו הרבי? קשה לדעת. מדברי לאה אפשר להבין כי הרבי אמר שהכול יהיה בסדר. האם באמת זו הייתה התשובה, או שמא הסתיר האב את התשובה האמיתית ממשפחתו ומילדתו? קשה לדעת". 

עוד סיפרה לאה לימים, כמצוטט בספר שלפנינו: 

"אבא הלך לשאול את הרב מוויז'ניץ. הוא אמר: 'לא צריך, יהיה הכול טוב, בסדר'. למחרת הוא ברח. הרב מוויז'ניץ עם אותו גוי."

כשלאה נשאלה –

"עם זה שהיה בשבילכם?" [כלומר: האם מדובר באותו גוי שהיה אמור להבריח את לאה ומשפחתה]

השיבה: "כן. בגלל זה לי יש אלרגיה לאדמו"רים ולרבנים האלה. מאז."

ושוב נשאלה, כדי לחזק את תשובתה: 

שאלה: "כלומר אביך הלך לרב מוויז'ניץ לספר לו שיש גוי שקוראים לו כך וכך."

תשובה: "כן, תמיד שאלו את הרב."

שאלה: "אבל אבא אמר לו אפילו פרטים על הגוי?"

תשובה: "כנראה…." וכן הלאה. 

כאמור, יעקב שפירא מנסה לרכך את סיפורה של לאה, מסביר בהמשך שבכל מקרה היו, כך אמרו להם, יורים באביה, אילו נעזר בגוי שהציל את הרבי מוויז'ניץ במקום אותה ואת בני משפחתה, ומיד אחרי כן מספר גם נסים נפלאות על נדיבותו, טוב לבו וחסדו של הרב. 

אבל האמת זועקת מתחת לכל הכיסויים המלטפים: הרב אמר לאביה של לאה להישאר, כי "הכול יהיה בסדר", ולמחרת נעזר באותו איש קשר, והציל את עצמו!

צדיק גדול? האומנם?!

במקום אחר בספר מספר יעקב שפירא כיצד עינו הגרמנים יהודים כדי שיגלו להם היכן טמנו את אוצרותיהם. 

כך נכתב בפרק "עינויים במבשלת השיכר של דרהר":

"במבשלת שוכנו 148 יהודים. מדובר בבניין עם מחסנים וחדרים. הגיע סמל ז'נדרמים ופקד על כל היהודים לעזוב את הבניין תוך שעה. משניסה מישהו לומר משהו, שאג עליו הסמל: 'בלום פיך ובצע את פקודתי מיד!' 

הבניין הפך להיות מפקדת הז'נדרמיה. 

בינתיים עלה מספר היהודים שזקוקים לשירותי התמחוי. כ- 7,000 יהודים שאין להם מה לאכול. 

אל בניין הז'נדרמיה הובלו כארבעים יהודים. 

בתחילה הם הועמדו עם פניהם אל הקיר, ולאחר מכן צוו להסתובב והם ראו מולם את האחים קורמוש שעונו בעינויים קשים כדי לגלות היכן רכושם. 

לייטנר סיפר: 

'אחד מאחינו שעבר את ה'טיפול' סיפר זוועות על מתקן חשמלי שבו עונה על ידי הז'נדרמים. הללו כפתוהו, לפתו צינור דק על ידו ואחר כך חיברו את הצינור לזרם חשמלי: כשהזרם עבר בי זעזע את כל גופי וגרם לי כאב לא יתואר. סבור הייתי שראשי מתפוצץ וליבי נקרע בקרבי. צרחתי בקולי קולות והתחננתי שירפו ממני ואגלה להם הכול, אבל לא הסתפקו בכך. לאחר שבקושי, תוך כדי אנחות וגניחות, סיפרתי על המחבוא שבו טמנתי את המעט שנשאר לי, הוסיפו להכותני, רק כשהשתכנעו שאין לי יותר סודות הרפו ממני.'"

וכאן מגיעה שורת המחץ: 

"לייטנר עצמו הצליח לחמוק מן העינויים כשסירב להתפשט וסירב למסור שמות של אנשים עשירים מן הקהילה בתקיפות רבה". 

לייטנר "סירב"! "בתקיפות רבה"! ולכן חסו עליו הגרמנים ולא חקרו אותו! 

יעקב שפירא מצטט את לייטנר, אבל אינו שואל שאלות, אינו מביע תמיהה, רק מספר שלאחר כל זה, לייטנר ניצל, ברכבת של קסטנר! 

דומני שאין שום צורך להסביר עד כמה תמוה, מפוקפק ומזעזע התיאור של השתלשלות העניינים באותם ימים בנג'ווארד. 

השאלות האמיתיות נשארות פתוחות. 

הספר מסתיים בצילומיהם של בני משפחתו של כותבו, אלה שניצלו, התחתנו, והולידו ילדים ונכדים. הישרדותם מרגשת ומשמחת. אבל אם נבקש לדון בספר, יש להודות שערכו רק כזיכרון משפחתי. 

 

נטפליקס, הסדרה "ריטה": רוצים עוד!

אחרי החוויה המוצלחת עם הסדרה הדנית "בורגן", הוחלט ברוב קולות (שניים מתוך שניים!) לנסות סדרה דנית נוספת: "ריטה". 

ואז נזכרנו שבעבר ראינו את הפרק הראשון ונפרדנו ממנו בתחושה של מיאוס מאחת התמונות, שהופיעה שוב במהלך הצפייה המחודשת באותו פרק: ריטה, מורה בבית ספר יסודי, גבוהה להפליא עם רגליים ארוכות שאורכן האינסופי מודגש במכנסי הג'ינס ההדוקים שהיא לובשת תמיד, עושה סקס פרוע על השולחן של המנהל, עם המנהל. 

"עיכס", פסקתי אז נחרצות, אבל הפעם, לא מעט בזכות בורגן, החלטתי לתת לריטה הזדמנות, וכמה טוב שכך! כי מדובר בסדרה יוצאת מהכלל, מקורית מאוד, רבת תהפוכות, מרתקת, נוגעת ללב.

לאורך חמש עונות ליווינו את המורה יוצאת הדופן הזאת, ש"תמיד צודקת", כפי שכתבה פעם בחטף על הלוח בחדר ההנהלה, כדי לסכם בכמה מילים את "החזון של בית הספר" שהתבקשה לנסח.

בכל אחד מהפרקים מתרחש קונטרפונקט מושלם: כמה עלילות משתלבות ומשפיעות זו על זו – מצוקות שונות ומגוונות – כמו בחיים! – של תלמידים, אבל לא רק שלהם. אנחנו נחשפים לקשייה של ריטה, אם לשלושה שרק אחד מהם עדיין לומד בבית הספר, לאלה של עמיתיה לצוות, במיוחד לעמיתה שלה, יורדיס, מורה צעירה ממנה שמלווה אותה לאורך כל העונות, לאלה של המנהל, לתהפוכות הרומן שלה אתו. אנחנו מתוודעים לבני המשפחה של התלמידים בבית הספר, אלה שעושים לריטה מניפולציות, אלה שמשתמשים בילדים שלהם כדי להיאבק זה בזה או בממסד, אלה שדואגים יותר מדי או פחות מדי. כל פרק מביא אתו הפתעה חדשה. מעניין כל כך לראות איך נראים בתי ספר בדנמרק (גם אם הם לא בדיוק זהים לבתי הספר שרואים בסדרה, אפשר בכל זאת לקבל מושג על ההבדל התהומי בין מערכת החינוך שלנו ושלהם…), ללמוד מה מטריד ומה מעסיק אותם. (יש אפילו פרק שמוקדש בחלקו להכחשת השואה, ולגבורתם של הדנים שחילצו את יהודי ארצם בסירות). 

הסדרה שונה מאוד מהז'אנר המוכר של סדרות אמריקניות, שבהן יש תמיד תבנית מוכרת וצפויה מראש, שלד קבוע שמתמלא כל פעם בקווים קצת שונים, אבל בסך הכול זהים לקודמיהם. לא, "ריטה" מפתיעה, אין לדעת לאן תוליך אותנו העלילה, ואפילו היא עצמה, הגיבורה העשויה ללא חת לכאורה, זאת שניחנה בתועפות של ביטחון עצמי, שיודעת תמיד איך לצאת ממצבים מסובכים ואיך לפתור בעיות שנראות לא פתירות, אפילו היא בעצם חושפת פגיעות, אפילו היא יכולה להתבלבל, לא לדעת מה לעשות – צריך רק להמשיך לעקוב אחריה ואז לגלות עוד ועוד פנים באישיותה.

אחת העונות המרתקות ביותר היא העונה הרביעית, שבה נחשפים סודות מבעיתים מעברה של ריטה. לצורך העניין הוסיפו לצוות השחקנים צעירה שמגלמת את ריטה בנעוריה. הדמיון בין השתיים כה מדהים, עד שנאלצנו לחפור בתוך האינטרנט כדי לגלות את הסוד: האם יש ביניהן קרבה משפחתית?

אתר דני (ותודה לגוגל טרנסלייט!) גילה לנו שלא. מדובר בשתיים שאין ביניהן קשר דם.

הנה הן: מימין ריטה, שאותה מגלמת מילה דנסן (יש לה תפקיד שולי גם ב"בורגן"), ומשמאל טסה הודר, בת עשרים.

במאמר סיפרה טסה שאין לה ניסיון רב במשחק (היא מפליאה להעתיק את שפת הגוף של ריטה הבוגרת!). יוצרי הסדרה ראו אותה בתפקיד קטן שגילמה בסרט, והבחינו מיד בדמיון הרב שלה למילה דנסן. כדי להתכונן לתפקיד צפתה טסה שוב ושוב בסדרה (שאותה הכירה, שכן העונה הראשונה של "ריטה" יצאה אל האקרנים ב-2012 (והחמישית – ביוני השנה), למדה איך מילה דינסן הולכת, ובמיוחד למדה איך לעשן ביד שמאל… (השיער הטבעי של טסה הודר שונה מזה של ריטה, ולפיכך, מספר המאמר, ציידו אותה בפאה בלונדינית ארוכה…)

העונה החמישית הסתיימה בתחושה שיש מקום לעוד. שאפשר להמשיך מהנקודה שבה ריטה סוגרת בפנינו חלון, ובעיניה חיוך וקריצה שובבית קלה. 

כן, נטפליקס, בבקשה! רוצים עוד מריטה! יש עוד מה לדעת עליה, ויש עוד סוגיות חינוכיות וחברתיות רבות שתוכלו להעמיק ולשכלל למעננו…

יהושע גתי | דולי לוי "שלושה יוצרים נמר – רטוריקת הפופוליזם, המאבק על ההגמוניה": מה נדרש מהשמאל?

מסקנתו הבלתי נמנעת של הספר שלושה יוצרים נמר נרמזת משמו המלא: רטוריקת הפופוליזם, המאבק על ההגמוניה. פרופסור יהושע גתי (ובמאמר אחד גם ד"ר דולי לוי, חוקרת ומרצה בכירה במכללת לוינסקי) מראה מדוע וכיצד "הרטוריקה המבקרת את הימין הפופוליסטי" אינה מצליחה לגבור על השיח האחר,  ואינה מצליחה לשכנע את מי שאינם משוכנעים מלכתחילה.

פרופסור גתי חוקר, בין היתר, את תחום הרטוריקה. ניתוחיו לאורך הספר מדוקדקים ומרתקים, שכן הוא מצליח להראות היכן דוברי השמאל, נואמים וכותבים כאחת, נכשלים בניסיונם לשנות את המציאות בעזרת השיח.

וזאת אינה משימה מופרכת, מסביר פרופסור גתי, שכן, כך הוא מראה, מילים יוצרות מציאות ומשנות אותה. הוא נשען בדבריו על כמה חוקרים, למשל על ג' אוסטין, שכתב בספרו איך עושים דברים עם מילים כי "מילים אינן חנוטות. הן פועלות ומפעילות", והן "אקט פרלוקוציוני", כלומר – "פעולה המושגת דרך הדיבור". 

חוקר אחר שגתי מצטט הוא הבלשן בנימין וורף: "השפה אינה ביטוי למחשבה, אלא היא מעצבת את המחשבה".

כמו כן, הוא מצטט את החוקר ג'ורג' לייקוף שסבר כי "אילו היה נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב מבקש סליחה מסאדאם חוסיין, שליט עירק, על דבריו הנלוזים, המתריסים והמעליבים כלפיו, היה מונע בשנת 1991 את מלחמת המפרץ הראשונה", שכן סאדאם חוסיין היה "איש יצרי שלא היה רגיל להיות מאוים". ממחקרו של לייקוף עולה "שמילים מסוימות. או בהיפוך, היעדרן דווקא, עשויות להבנות מציאות כמו מניעת מלחמה בין עמים, או לחלופין, מילים עלולות להביא למלחמה. התנצלות אינה נותרת בעלמא. היא פועלת, מזיזה, עושה ומשנה את תמונת העולם עבור המשתתפים וקובעת את עתיד היחסים בין עמים". 

גתי נשען בדיון שהוא עורך גם על מושגים שטבע רולאן בארת': "דנוטציה" –כלומר "המובן הבסיסי של המילה ו"קונוטציה" – הביטוי של משמעויות נוספות שיש למילה, ההשלכות והאסוציאציות התרבותיות שהיא מעוררת. בעזרת מושגים אלה הוא בודק מי מהדוברים שאותם הוא מנתח משתמש ביעילות בשפה קונוטטיבית, כזאת שמעוררת את הרגשות, ומי דבק בשפה עניינית גרידא (ומדוע!)

 ההוגה החשוב ביותר שאל דבריו פרופסור גתי חוזר שוב ושוב ומרבה להישען עליו הוא אריסטו, בחיבורו החשוב והנודע רטוריקה

בעזרת כל אלה מנתח פרופסור גתי נאומים שונים – של מירי רגב, מירב מיכאלי, נתניהו, טראמפ, בוז'י הרצוג, ורבים אחרים. הוא מנתח נאומים מדיניים, נאומים הצהרתיים, הספדים. הוא מנתח לא רק נאומים אלא גם קריקטורות, ומראה כיצד פועלת בהן הרטוריקה החזותית.

מרתק לקרוא את ההסברים המלומדים שמפרקים היגדים ומצביעים על השיטות שבהן הם פועלים. כך למשל הוא מראה כיצד פעל נאום של איילת שקד בתקופה שהייתה שרת המשפטים: איך החלה ב"ריכוך" עמדתם של שומעיה, ועשתה זאת בשבחים כלפיהם. איך המשיכה בכך שמתחה ביקורת שנראתה מתונה, אך הייתה עדיין "בתוך תחום הפופוליזם". איך השתמשה "ביעילות בשני סמלים המשמשים מטפורות למערכת השלטונית": חרב (כלומר – אמצעי האכיפה עומדים לרשות הרשות המבצעת) וארנק (כלומר – האמצעים הכלכליים העומדים לרשותה). זוהי  בחירה "שאיננה ציורית גרידא, אלא בעלת משמעות רטורית-אינסטרומנטלית", שכן היא מאפשרת לקהל "לראות לנגד עיניו באופן חזותי את כוונת הנואמת ולהזדהות עם המוכר לו". ובכלל, למטפורות יש עוצמה רבה. לייקוף הראה למשל איך בארצות הברית "השמרנים יודעים איך להשתמש במטפורות המשקפות את הוויית קהליהם, ושהם מספרים סיפורים המפעילים רגשות. לעומתם הליברלים מנסים לשכנע דרך עובדות והיגיון, וזו הסיבה לכישלונם." 

פרופסור גתי משיא פה ושם עצות שימושיות לנואם הפוטנציאלי, למשל: "טוב יעשה אם יבחר בנקודות שאינן שנויות במחלוקת והמשרתות במישרין את מטרתו […] את המציאות שהוא מבקש להבנות עליו לצייר בצבעים קליטים שיתקבלו על ידי הקהל", אבל לרוב אפשר להסיק אותן בעקיפין, בעקבות הבדיקות השונות שהוא עורך לטקסטים, בעזרת "מנתחים רטוריים" אשר "עוסקים בחשיפת אמצעי השכנוע הקיימים בכל טקסט לגופו". 

האם יוכלו דוברי השמאל ללמוד ממנו? להחיות את הרעיונות שהם מציגים? לא לפנות רק אל ההיגיון והלוגיקה? "לפרוץ את החוג המצומצם של תומכיהם בשל נטייתם להישאר בעולם היבש של העובדות ושל ההיגיון"? לדבר אל שומעיהם בשפתם? 

במילותיו של פרופסור גתי:

"עיצוב תפיסה חינוכית לשונית זו תובע משאבים פיננסיים להקמת מכוני חשיבה, מסגרות חינוך ומערכות ציבוריים אין זה עניין לבעלי מאמרי דעות העוסקים בתקיפה ובביקורת, אלא עניינם של הוגים, משוררים, סופרי ילדים או מחברי אנתולוגיות ספרות, שיבנו באופן פוזיטיבי את מטפורות השמאל שיושתתו על אהבת אדם, על אמון באדם, על כיבוד הזר, על הכרת הזולת ועל טיפוח שפה אוניברסלית המחבקת את האחר – שפה אזרחית. כפי שהימין לא עיצב את שפתו בן לילה, הבניית השפה האידאולוגית של השמאל לא תהיה מיידית, אלא פועל יוצא של הכשרה. השפה החדשה עשויה לחולל את השינוי שמייחל לו השמאל, שהרי חשיבתנו היא פועל יוצא של שפתנו".

 

 

 

מי רוצה לקבל ורד

אחד משיריה המוכרים ביותר של תרצה אתר היה ב-1992 לפזמון וללהיט, אחרי שוורד קלפטר הלחינה, ויעל לוי שרה אותו. השיר הופיע במצעדי הפזמונים השבועיים של רשת ג' ושהה בהם במשך 11 שבועות. 

בריאיון שנערך עם יעל לוי בעיתון מעריב בדצמבר 1989 סיפרה הזמרת כי קיבלה את השיר מתרצה אתר זמן לא רב לפני שהלכה לעולמה. מדובר בשיר ספק רציני, ספק היתולי, שבו פונה אישה אל המחזר שלה ומבקשת ממנו להעז, להתפרע, לא לנהוג כמקובל, ובפשטות – לא לתת לה ורד "בעטיפה של פרגמנט":

רָצִיתִי שֶׁתִּקְנֶה לִי כּוֹבַע
מְשֻׁנֶּה וְלֹא מַתְאִים.
רָצִיתִי שֶׁתֹּאמַר לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים
קְצָת מוּזָרִים.


רָצִיתִי שֶׁנִּבְנֶה לַגֹּבַהּ
מִגְדָּלִים עַל מִגְדָּלִים
וְנָשִׁיט בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם
אֳנִיּוֹת וְדַחְלִילִים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד

בַּעֲטִיפָה שֶׁל פֶּרְגָמֶנְט.

רַק אַל תָּבִיא לִי וֶרֶד
כִּי אָז אֹמַר אֶת הָאֱמֶת,
שֶׁמִּי שֶׁמֵּבִיא לִי וֶרֶד
הוּא הָאִישׁ הַלֹּא נָכוֹן.

רָצִיתִי שֶׁתִּכְתֹּב אִגֶּרֶת
עִם שְׁקָרִים בַּחֲרוּזִים.
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנֵּלֵךְ לְסֶרֶט
בְּשָׁעָה לֹא מַתְאִימָה
וְנֵשֵׁב שָׁם בּוֹדְדִים לְגַמְרֵי
בָּאוּלָם שָׁנָה שְׁלֵמָה.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

רָצִיתִי שֶׁכָּל זֶה וְכָכָה
וְכֵן הָלְאָה וְכֻלֵּי…
רָצִיתִי שֶׁתִּהְיֶה לִי
כָּל מִינֵי דְּבָרִים מְיֻתָּרִים.

רָצִיתִי שֶׁנִּסַּע בְּיַחַד
לִמְקוֹמוֹת לֹא מֻכָּרִים
וְנָשׁוּב בַּחֲזָרָה הַבַּיְתָה
בִּשְׁבִילִים עֲקַלְקַלִּים.

רַק אַל תִּקְנֶה לִי וֶרֶד…

כאמור, האישה מבקשת שהגבר יעשה כל מיני דברים שונים מהמקובל: יקנה לה כובע משונה, יאמר דברים מוזרים, ייתן דברים מיותרים, ורק שלא יהיה קונבנציונלי וצפוי

בטיוטה של השיר, כפי שהיא מצולמת בספר תרצה אתר כל השירים שראה אור ב-2018 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, נראית גרסה פרועה עוד יותר מזאת המוכרת לנו: האישה מבקשת מהמחזר שבמקום ורד, יביא לה "תרד, צנון", ושהדברים המיותרים שיגיש לה יהיו… כחולים, והיא מוסיפה בסוגריים: "אני אוהבת כחול", שמתחרז עם שורה אחרת, גם היא בסוגריים: "חושב שהיית יכול?" שגם היא לא הופיעה בגרסה הסופית.

מעניין אם תרצה אתר הכירה את השיר "ורד אחד מושלם" שכתבה  דורותי פארקר, הכותבת האמריקנית השנונה, שהתלוננה פעם באוזני עיתונאי שראיין אותה "תאר לעצמך," אמרה לו, "המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…"

הנה השיר שלה, בתרגומו של שמעון זנדבק:

פֶּרַח אֶחָד שָׁלַח לִי מֵאָז נִפְגַשְׁנוּ.
בָּחַר שַׁגְרִיר עָדִין, נָקִי מִפְגָם,
בַּר־לֵבָב, טָהוֹר וּטְלוּל נִיחוֹחַ –
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם

יָדַעְתִּי אֶת לְשׁוֹן אוֹתוֹ הַפֶּרַח;
"בֵּין עַלְעָלַי," אָמַר, "לְבּוֹ נֶחְתַּם."
הָאַהֲבָה אִמְצָה לָהּ לְקָמֵעַ
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם

אֲבָל אִמְרוּ לִי: לָמָּה לִימוּזִינָה
אַחַת מִשְׁלֶמֶת לֹא שָׁלְחוּ לִי מֵעוֹלָם?
זֶה הַמַזָל שֶׁלִי: תָּמִיד שׁוֹלְחִים לִי
וֶרֶד אֶחָד מֻשְׁלָם.

שתי המשוררות קובלות לכאורה על אותו עניין: שתיהן לא מעוניינות בוורד. אבל יש הבדל גדול בין שני השירים הדומים במבט ראשון.

הדוברת של תרצה אתר עדיין לא קיבלה את הוורד. היא מתרה במחזר, מסבירה לו שאינה מעוניינת בפרח, והחלופה שלה היא – הרצון "להשתגע", ורצוי ביחד: לנסוע בדרכים עקלקלות, ללכת לסרט בשעה לא מתאימה, וכן הלאה.

דורותי פארקר חדת הלשון כבר קיבלה את הוורד. היא לכאורה דווקא כן מתפעלת ממנו. הוורד לדבריה עדין, נקי מפגם, ממש מושלם. בתחילתו של השיר אפשר להאמין שהיא שמחה על החיזור באמצעותו, אבל בבית האחרון דעתה האמיתית מתגלה: היא תוהה בציניות מדוע העניק לה הגבר פרח, מושלם ככל שיהיה, ואיך זה שלא שלח לה, לחילופין, לימוזינה. "זה המזל שלי", היא אומרת, והופכת את הקערה על פיה: תודה רבה, היא אומרת, על הוורד המושלם, ובעצם – תעשה לי טובה, אל תתקמצן! פרח? לא תודה! תטרח בבקשה קצת יותר, ובעצם – תכניס את היד עמוק לכיס, ותן לי מתנה ראויה, כלומר – מתנה יקרה! 

תרצה אתר מתלוצצת, דורותי פארקר לועגת (לא רק למחזר, גם לעצמה, שאינה זוכה למתנות ראויות). תרצה אתר מחפשת אותנטיות. דורותי פארקר מבקשת הוכחות חומריות. 

יש מי שסבורים כי גבר שטורח להגיש לאשתו פרחים מוכיח במעשה את אהבתו ואת מסירותו. כך למשל נכתב בפסק דין העוסק במעמד אישי, וליתר דיוק, ברצונה של אישה להתגרש: "נמצא שאמנם הבעל שלח פרחים כדי לחזר אחר אשתו. האישה מתחמקת בתשובותיה וביה"ד אף העיר לה על כך. כמו כן מודה כי בעלה חפץ בשלום־הבית, אלא טוענת שהוא כופה עליה את הקשר הזה." הדיינים ציפו מהאישה להכרת תודה ולהבנה שהפרחים שבעלה נתן לה הם אות לאהבתו, ולפיכך יש בהם משקל כנגד רצונה להיפרד ממנו. 

אולי ראוי היה להגיש להם בתגובה את השירים של תרצה אתר ושל דורותי פארקר? 

מדוע כולם מתפעלים מכריסטינה?

כל שיחה ניצתת בלהבה עליזה ומתמלאת אור ורננה כשהיא מצטרפת אליה, תמיד קורנת מאושר, תמיד מתלוצצת, ולא רק הדודה  והדוד, אלא גם אורחים זרים לחלוטין רואים בעין יפה את התלהבותה הלא מרוסנת. אל מבואת המלון היא פורצת בשאון כמו אבן מבעד לחלון, מאחוריה מסתחררת הדלת המסתובבת מכוח תנופתה הרבה, בכסייתה היא טופחת בעליזות על כתפו של נער השליחויות הקטן שמנסה לעוצרה, תנועה אחת תולשת את הכובע משערה, תנועה נוספת פושטת את הסוודר מגופה, הכול צר ולוחץ, הכול מגביל את שצף תנועתה. ואז היא נעמדת בשאננות מול הראי להתקין את מראיה, מיישרת בכמה תנועות את שמלתה, מנערת לאחור את רעמת שערה הסתורה, וזהו, זה הכול, ובסערת רגשות שטרם שככה, לחייה סמוקות מן הרוח, היא פונה היישר אל שולחן כלשהו – היא כבר מכירה את כל האנשים – כדי לספר. תמיד יש לה מה לספר, תמיד קרה לה זה עתה משהו נפלא, נהדר, עוצר נשימה, היא ממלאת את כולם בהתלהבותה המבעבעת, ואפילו זר מוחלט חש שעומד לפניו אדם המתפקע מהכרת טובה ואינו יכול שלא לחלוק אותה עם אחרים. היא אינה יכולה לראות כלב מבלי ללטפו, כל ילד היא מרימה אל חיקה כדי לנשק את לחייו, לכל חדרנית, לכל מלצר היא מוצאת מייד מילה טובה. אם יושב אדם כלשהו ממורמר או אדיש היא מנערת אותו מייד בבדיחות דעת, מכל שמלה, מכל טבעת, מכל מצלמה, מכל נרתיק סיגריות היא מתפעלת, כל עצם היא לוקחת בידה ומאירה בהתלהבותה. מכל בדיחה היא צוחקת, כל מאכל ערב לחיכה, כל אדם הוא אדם טוב, כל שיחה משעשעת: הכול, הכול נהדר בעולם העליון הזה, היחיד והמיוחד הזה. איש אינו יכול לעמוד בפני זיו פניה הסוחף, כל מי ששוהה במחיצתה נדבק בעל כורחו בעליצותה, אפילו אלמנתו הזעופה של חבר המועצה מביטה בה בהנאה מכורסתה מבעד למשקף שלה, השוער מברך אותה בחביבות מופלגת, המלצרים המעומלנים מקרבים עבורה את הכיסא בשקידה, ודווקא הקשישים חמורי הסבר שמחים למראה עליזותה ונועם הליכותיה. אף על פי שפה ושם יש הנדים בראשם על תמימותה ועל רגשנותה היתרה, מתקבלת כריסטינה בכל מקום בסבר פנים יפות ובלבביות, ואחרי שלושה או ארבעה ימים מסכימים כולם פה אחד, מלורד אלקינס ועד אחרוני השליחים ונערי המעליות, שהעלמה פון בולן היא ברייה נלבבת, "a charming girl", והיא מרגישה במבטים האוהדים האלה, היא נהנית מהם, הם מאשרים לה את קיומה ואת זכותה להיות שם, ובזכות ההסכמה הכללית הזאת אושרה כפול ומכופל.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

נטפליקס, הסדרה "עקורים": כי ככה זה?

חנה ארנדט, בספרה אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע טבעה מונח חשוב ונחוץ, שמעצם ניסוחו מתאר תופעה, ואולי אפילו מנסה להסביר אותה: הרוע טמון גם בבני אדם רגילים לכאורה, ובנסיבות מסוימות הוא יכול להשתלט עליהם ולהדריך את מעשיהם ואת התנהגותם.

הסדרה החשובה "עקורים" ("Stateless") מדגימה היטב את התופעה.

סיפור אמיתי, שהעניק השראה ליוצרים של "עקורים" (קייט בלאנשט, שגם משחקת בסדרה): במשך עשרה חודשים הוחזקה קורנליה ראו, אזרחית גרמניה ותושבת קבע באוסטרליה, במתקן מעצר לנתינים זרים שהקימה ממשלת אוסטרליה. ראו הייתה חולת נפש, והיא נקלעה לשם בטעות. לוכדיה סברו שהיא חסרת נתינות, כלומר – עקורה ממולדתה ונטולת זכויות, כמו כל הכלואים האחרים שהוחזקו (ומוחזקים!) במתקן.

בעולם יש כיום, כך נכתב בדברי הסיום של הסדרה, 70 מיליון עקורים, שמחציתם ילדים. אנשים שנמלטו מארצם בשל רדיפות או מלחמות. הם ברחו מפני רצח, אונס, עינויים, אבל לא מצאו מקלט בשום ארץ שתסכים לקבל אותם אליה ותאפשר להם לחיות חיים תקינים ומועילים, לעצמם ולחברה.

הסדרה "עקורים" קיבלה כאמור את השראתה מסיפורה של קורנליה ראו. שמה הבדוי בסדרה – סופי ורנר, וכמו בת דמותה, גם היא לקתה בנפשה בעקבות השתתפות בכת, שנקראת בסדרה GOPA (ראשי תיבות של Growing One's Potential Achievement).

(באוסטרליה קיימת באמת כת דומה, שדוגלת ב"המרת אנרגיה". מייסד הכת אפילו הואשם ב-1993 כי תקף מינית כמה נערות, ושוב, כעבור שתים עשרה שנה הובא לדין על אותה אשמה).  

חשיפת סיפור מעצרה של קורנליה ראו חוללה באוסטרליה סערה ציבורית, אבל זאת רק משום שזהותה, כמי ששייכת למעמד הפריבילגי בעל הזכויות, לא התגלתה.  

הגורל של העקורים האחרים, ה"אותנטיים", אלה שבאמת אין להם לאן לחזור, אלה שלהם ולילדיהם אין שום זכויות, וכמובן לא עתיד כלשהו, מוצג בסדרה בעוצמה רבה, אבל ספק אם משהו השתנה ביחס של העולם השבע כלפי אותם אנשים שנמנים עם האנושות האחרת, הנרדפת, המורעבת, הסובלת, האנושות שאין לה שום סיכוי. 

כדי להראות לנו על מה מדובר חייבים, כמובן, להתמקד בדמויות ספציפיות. סיפור של משפחה אחת משמעותי הרבה יותר מנתונים סטטיסטיים. כך למשל הוכה העולם בתדהמה ובתחושה של זוועה כשהתפרסם תצלומו של פעוט סורי שנמצא מת על חוף הים אחרי שטבע במהלך ניסיון של משפחתו להימלט ממלחמת האזרחים בסוריה. 

בסרט אנחנו נחשפים לסיפורה של משפחת פליטים מאפגניסטן. האב, שהיה בארצו מורה, בורח עם אשתו ובנותיו שכן הן אזריות, ואילו נשארו בעירם הן היו צפויות להיחטף, להיאנס ולהירצח, או לחיות כשפחות מין. עדינותם, אמונתם בטוב, תקוותיהם, מתנפצות על קיר של רוע, אטימות ביורוקרטית, אדישות ואלימות. 

אנחנו עדים בסדרה למנגנון ההתפתחות של הרוע הבנאלי. רואים איך גם בני אדם מן היישוב, כאלה שאוהבים את הילדים שלהם, כאלה שיש בהם רגישות ויכולת לראות את הזולת, הולכים ומתבהמים. 

האם אפשר לחוס עליהם? האם אפשר לחוס על מי ש"יורים ובוכים"? מה צריך לקרות כדי שיעצרו, יבלמו את עצמם, כדי שיסרבו לשתף פעולה עם הדיכוי ועם שלילת צלם אנוש מהזולת (ובכך – גם מעצמם)?

אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על מה שקורה כאן, אצלנו. על מתקני הכליאה לפליטים שהקימו כאן, בשם כולנו. לאחרונה – על גורלן של נשים צעירות שסוחרי אדם חטפו אותן כאשר היו נערות, כמעט ילדות. ב-2012, אחרי שלושה חודשים של עינויים, הן חצו את הגבול ממצרים. מצבן היה נורא: מורעבות ומוכות. בסופו של תהליך ארוך ומחריד הן השתקעו בישראל, הקימו משפחות, מצאו חברים. אבל מעמדן של הנשים הללו בארץ רעוע. חלקן מועמדות לגירוש, לכולן אין שום זכויות סוציאליות בישראל.

האם יגרשו אותן בחזרה למקום שממנו הצליחו לצאת, אל העינויים והרצח הצפויים להן שם? מדינת ישראל, בשמנו, עדיין שוקלת.

כך כאן ועכשיו. לא באוסטרליה. 

"עקורים" היא סדרה מצליחה מאוד. בארץ ובעולם. הסיפור הופך את הקרביים. אבל כשהפרק האחרון מסתיים, מכבים את הטלוויזיה, וכל אחד מאתנו חוזר אל חייו. כי ככה זה. 

שטפן צוויג, "הנערה מהדואר": מדוע אבדה התקווה?

כשקוראים את הרומן המופלא הזה, הנערה מהדואר, אי אפשר כמובן להימנע מהמחשבות על ייאושו של  שטפן צוויג, וכיצד התאבד, ביחד עם אשתו, בפברואר של שנת 1942.

כפי שאפשר ללמוד מהספר סדר היום של אריק ויאר, כבר כמה שנים לפני כן, "ממש לפני האנשלוס", החלו אוסטרים רבים להתאבד, "מעל אלף ושבע מאות התאבדויות בשבוע אחד" כתב אריק ויאר בספרו. עוד לפני שמלחמת העולם השנייה פרצה נהפכה ההתאבדות לאקט של מרי ושל התנגדות.

עלילתו של הרומן הנערה מהדואר מתרחשת בכפר קטן באוסטריה, שנים אחדות אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרומן עוסק בחייהם של אוסטרים שנפגעו אנושות, שחייהם נהרסו למעשה, בשל אותה מלחמה ובעקבותיה. ולא מדובר רק על החיילים שנהרגו, או שהיו פוסט טראומטיים, לא רק באלה שידעו את מוראות הקרב ואת זוועות המלחמה. "בזמנים רצחניים כאלה, שבהם יורים רק בבני אדם", נהרסו גם חייהם של אזרחים שלא השתתפו ישירות במלחמה. 

גם אחרי שהיא הסתיימה, מצבם לא השתפר. "בזמן שאדם ישן הכסף נמס", מתאר צוויג את האינפלציה הרצחנית ששררה (גם) באוסטריה, "כל מה שנזרק לתוך החור השחור השטני אין בו כדי לסתום אותו, לשווא סריגת הסוודרים עד אמצע הלילה, לשווא השכרת החדרים בבית, לשווא השינה בצוותא במטבח."

כריסטינה, אישה צעירה שעובדת כפקידה בדואר, היא הדמות הראשית ברומן. היא זוכרת היטב את היום שבו חייה התהפכו: המלחמה פרצה, אחיה וגיסה גויסו לצבא, הוריה שקעו בדיכאון ומעולם לא חזרו לעצמם, במיוחד אחרי ששכלו את בנם, והמשפחה כולה שקעה לתוך עוני מחפיר, חסר תקנה. הכול "יקר מדי" – צמד מילים שחוזר על עצמו בחייהם בתדירות של שעון מתקתק. חייהם בהווה קשים מנשוא ואין להם תקוות לעתיד שונה. "זוהי ממשלתם של חיים נעדרי שינוי, שאינם קמלים ואינם מלבלבים, או ליתר דיוק ממשלתו של מוות נעדר שינוי, מתמשך." 

הצעירים רוצים להרגיש שהם חוגגים את החיים, מבקשים למצוא פיצוי לא רק לעצמם על הסבל שחוו, אלא משתוקקים לפצות גם על "נעוריהם של מאה אלף המתים והקבורים", אבל חיים נטולי דאגה אינם יכולים להיות מנת חלקם של העניים. בהיעדר אמצעים אין להם שום יכולת ליהנות, להקדיש זמן לבילויים. אפילו כשזוג מאוהב, אין להם אפשרות לקרבה אינטימית, לא בחדר הדל שהוא שוכר אצל אישה זקנה, לא בחדר בית מלון שהתכליתיות המגמתית והוולגרית ששוררת בו מעקרת את התשוקה ואת הרצון בקרבה גופנית. 

כריסטינה זוכה בימים אחדים של חסד שבהם נודע לה כיצד חיים האחרים, העשירים נטולי הדאגות. היא מגלה עולם שבו נחשפת גם האישיות החלופית הכבושה בתוכה, זאת שהעוני העלים מידיעתה. זאת שבה "הגוף היה טעון בצחוק כל כך, עד שכל ניצוץ הביא אותו להתפוצצות". 

תפיסת העולם הסוציאליסטית שמבטא צוויג בולטת מאוד ברומן. הסופר מעניק פתחון פה לעובדים המשועבדים, המדוכאים והמיואשים, אלה שמרגישים שאינם אלא כלי לשימושם של כוחות חזקים מהם: "ראשית העבודה ואחר כך האדם".

נראה שהוא מבטא את תחושותיו גם באמצעות אחת הדמויות בסיפור, "איש זקן" שמחזר אחרי כריסטינה, ומתפעל מתמימותה ומנעוריה: "מאז המלחמה הוא אינו חושב טובות על האנשים ולא על האומות, מפני שהכיר באנוכיותם ובאטימות נפשם לעוול שעשו לאחרים." אותו מחזר זקן מרגיש שאין עוד ערך באמונה "בשליחות המוסרית של האנושות וביתרונו הרוחני של הגזע הלבן", שכן היא נקברה בשדות הקרב של המלחמה. הוא מתעב את "ההתעלמות העיקשת מן האמת, חוסר היכולת להפיק לקחים מן המלחמה הקודמת וליישמם בעידן החדש". במיוחד חורה לו "היהירות קלת הדעת והחצופה" שהוא רואה אצל הצעירים ומבין כי "התפכחותם המרירה של בני דור אחד, שנרכשה בכאב, אינה מובנת ואינה תקפה אצל בני הדור הבא, והיא שבה ומתחילה עם כל נעורים חדשים". 

הנה שוב עולה בתודעה התמונה העצובה ההיא – שטפן צוויג ואשתו חבוקים במיטתם, מתים. ודברי הפרידה הכתובים שלו: "אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם." 

הנערה מהדואר משאיר אותנו עם סימני שאלה ועם, למרות הכול, רמז אפשרי לתקווה. אבל הרי הרומן נכתב לפני שפרצה המלחמה השנייה. לפני שצוויג הבין שתקוותו אבדה, כשהיה רק בן 61. 

לנו הוא השאיר אוצרות. ביניהם את מכתב של אלמוניתקוצר רוחו של הלב24 שעות בחייה של אישהמרד המציאותמנדל של הספרים.  

RAUSCH DER VERWANDLUNG Stefan Zweig

תרגמה מגרמנית: טלי קונס

ניווט ברשומות

שושי שמיר: "אלגיות לאהבה"

 
 

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בָּעֶרֶב חֲרִישִׁי
אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי
אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ
הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ
דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה
גְּבוֹהָה מְאוֹד
וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים

*

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

 

קול של ציפור ראשונה

בִּקַּשְׁתָּ
הַשְׁאִירִי דֶלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהֱיֶה נְבוֹכָה
אֲפִילוּ לא תִתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהֱיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְׁנַתֵךְ.

בּוֹא אֵלַי

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

*

יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
נוֹסֶקֶת לָאוֹר
לא חוֹשֶׁבֶת
עַל מַה יִהְיֶה
כְּשֶׁתַחְזוֹר
לא בּוֹחֶרֶת נָתִיב
לא מְחַכָּה לָאָבִיב
פּוֹרֶצֶת אֶל עַל
נוֹצָה וְתַלְתַּל
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
נוֹסֶקֶת לָאוֹר

הַתְכֵלֶת הָרַךְ
הָיָה לָנוּ נוֹף
הָיָה לָנוּ חוֹף
שַׁלְוָה וּמִסְתּוֹר
הַזְמָן נֶעֱלַם לוֹ
וְכָל הָעוֹלָם
לא הָיָה קַיָּם
הָיָה רַק אוֹר
כָּנָף מוּל כָּנָף
יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר
בַּתְּכֵלֶת הָרַךְ

 

חֵץ

נִנְעַץ בַּכָּנָף
הָיִינוּ צִפּוֹר נְעוּצָה
עַל שֶׁבֶר עָנָן

 

הדים וצללים

כְּשֶׁרָצִיתִי – עָצַמְתִי עֵינַיִם
וְהוּא הוֹפִיעַ מוּלִי
כְּחָתָן עַד קְצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
לְהָרִיחַ פְּלוּמַת שְׂעָרִי עַל הָעֹרֶף.
כְּצוֹרֵף הָאוֹרֵב לָאוֹר לְלָכְדוֹ בְּכַפָּיו
הוּא אָרַג בְּגֵוִי תַּכְשִׁיטִים נִזְרָמִים שֶׁל זָהָב.

*

הֵדִים וּצְלָלִים לא יְכוֹלִים לַגַעַת בָּעוֹר.
מִבַּעַד לַגוּף הֵם חוֹלְפִים מוֹתִירִים קוֹר.
לא הֵם יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת גַעֲגוּעֵי הָעוֹר.

*

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָׁטוּחַ, הַקַר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

*

הוּא
מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר.
אִם הָיִיתִי עוֹבֶרֶת
אֶת הַגָּדֵר
וַדַּאי
הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ.
כְּמוֹ
שֶׁוַּדַּאי הָיִיתִי לוֹכֶדֶת
אֶת הַיָּרֵחַ
לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ
שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא.


עורי משיל אותך

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

הַזְמַן הַהוּא
עָרִיץ וְנֶהֱדָר
עֲדַיִין הֵד מוּכָּר.

הַיִינוּ יְלָדִים
וְלַחַלוֹן מִסְגֶרֶת
עַכְשָׁיו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאָט אַחַר לְאָט

*

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

הַקֵּן שֶׁהֵקִימוּ יַחְדָיו לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת מֶתֶק סוֹדָם
שְׁמוּרִים בּוֹ זִיעַ הַשְּׁרִיר הַסָּמוּי
פְּלֻמַּת הַשֵּׂעָר הַזָּהוֹב סָמוּר עַל הַזְּרוֹעַ
הֹלֶם הַדָּם

וְהֵם חַיִים יוֹמְיוֹם בִּמְּסִירוּת אֱמֶת
כְּאִלּוּ הוּא אַף פַּעַם אַף פַּעַם לֹא מֵת


*


הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ,
עִיגוּלִים עִיגוּלִים צִיְּרוּ מְשׁוֹטָיו עַל פְּנֵי הַמַּיִּם
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ רִצְּדָה בַּגַּלִּים,
וְגַם בַּטִּפּוֹת הַזְּרוּיוֹת עַל עוֹר זְרוֹעוֹתָיו רִצְּדָה,
לֹא עוֹשִׂים אֵיפָה וְאֵיפָה
בֵּין זָהָב וְזָהָב.


©שושי שמיר

כאן 11, "רצח בקולנוע צפון": מדוע הוא סרט לא מוסרי

מצד אחד, הסרט מרתק. הוא לפת את הצופה שביקשה מהרגע הראשון להבין: מה בעצם נושאו העיקרי? מכיוון שהגעתי אליו, כדרכי, בלי לדעת עליו מאומה, תהיתי לאן הדברים אמורים להתגלגל, שכן הרוצח נתפס ממש בשלב הראשונים של הסרט, אז מה בדיוק אמור להתרחש עוד, במשך יותר משעה? 

רמזים להמשיך מגיעים ממש ברגעים הראשונים: שומעים בהם הקלטות קול (מתוך תוכנית רדיו נושנה) של גבר ואישה. הוא מדבר במתינות נינוחה, במבטא זר. היא משיבה לו במבטא זר משל עצמה. נראה שהם מיודדים, על כל פנים, די נינוחים זה בחברת זה, אבל מי השניים? מדוע הם מדברים על נגינתו? מה בדיוק הוא מסביר לה ומדוע? ואיך כל זה נקשר אל סיפור הרוצח שירה בשני אנשים – בקופאי של קולנוע צפון, ובעובר אורח, שמת מפצעיו?

הסרט מתגלגל לאטו, ואנחנו מתוודעים אל הדמויות: אל הנרצח, אל הרקע של חייו, ואז – אל הרוצח. אנחנו לומדים מניין בא ואילו תלאות וזוועות חווה בחייו: ילד שהיה ניצול שואה, שעונה, הופקר, שנאלץ לטפל באחיו הפעוט, שהתגלגל ממקום למקום, אחרי שניצל באירופה הגיע בעל כורחו לישראל, וכאן לא זכה לשום שיקום אלא רק אל זוועות אחרות, נוספות.  

אנחנו מתוודעים אל אנשים שליוו אותו: ילד שהתיידד אתו בפנימייה, פסיכיאטר שטיפל בו והרבה לשוחח אתו בבית הסוהר, וכן, גם, כך מסתבר, אל אלמנתו של הנרצח, שהחליטה, אולי באקט נוצרי של הושטת הלחי השנייה, למחול לרוצח ולהגיע אליו לביקורים בכלא.

כל אלה הן, כאמור, התפתחויות מרתקות ומעוררות תמיהות. 

מצד שני, קשה מאוד להשלים עם הסרט הזה. כן, עם עצם קיומו! שכן, חרף העניין שהוא מעורר, יש בו, לטעמי, מימד לא מוסרי. 

ולא רק בשל המשפט המבחיל שאומר ירון לונדון בסופו של הסרט, משפט שרבים הגיבו אליו והתקוממו נגדו: אחרי שהרוצח – טומי בליץ – ריצה את עונשו בבית הסוהר, השתחרר, נשא אישה והוליד שתי בנות, אחרי שנראה היה שהוא השתקם, הוא שב לסורו כעבור כמה שנים, ופגע מינית בילדות שלימד אותן נגינה. כן. פעם רצח, ואחרי שנים גם תקף מינית (האם רק את הילדות? האם היו לו עוד קורבנות שלא התגלו?). ואז הוא חזר לבית הסוהר. על כך הפטיר ירון לונדון את המשפט שמביע אטימות שאין לה שיעור: "איך הוא עשה את זה לעצמו?"

כן. כך. איך הוא, הרוצח, עבריין המין, "עשה את זה לעצמו"! הילדות שבהן הוא פגע אינן מופיעות במשוואה. הוא עשה את זה לעצמו.

אבל לא רק המשפט של ירון לונדון מזעזע. לטעמי במבט לאחור מוטב היה אילו הסרט כולו לא היה נוצר. אמנם יש לו מוסר השכל סמוי: ההבנה שילדים ניצולי שואה לא ניצלו באמת, במיוחד אם ההפקרה, ההזנחה וההתעללות נמשכו גם בישראל.

ובכל זאת, במרכזו של הסרט שלפנינו ניצב פסיכופת. ואת המילה המובנת מאליה איש אינו אומר! לא הפסיכיאטר, לא החברים, לא אלמנתו של הנרצח: אף אחד לא אומר זאת במפורש. הסרט כולו כמו מבקש מאתנו להבין את הרוצח. לדעת מניין בא. לראות את מצוקת ילדותו. ולהגיע כנראה למסקנה שצריך להבין אותו. כולם מוקסמים ממנו, מדמותו, גם כיום, עשרות שנים לאחר מעשה (הרצח בקולנוע צפון היה ב-1957). 

יש להזכיר לכל המוקסמים, למשל – לירון לונדון, שיזם את הסרט –  האיש היה פסיכופת!

הנה כמה הגדרות לפסיכופתיה, מתוך האתר "מכון טמיר לפסיכותרפיה":

"אדם המתואר כפסיכופת סובל ממבנה אישיות נפשי כרוני שמביא אותו לדרכי חשיבה, תפיסת סיטואציות והתייחסות לאחרים באופן שאינו פונקציונאלי ולרוב הרסני. 

אנשים עם הפרעת אישיות אנטי סוציאלית אינם מייחסים חשיבות רבה לשאלה 'מה נכון ומה לא נכון לעשות' ולעיתים קרובות אינם מתחשבים בזכויות, רצונות כבוד בסיסי ורגשות של אחרים".

פסיכופתים הם "שופעי קסם אישי וכריזמה". 

הם "פוגעניים, חופשיים מאשמה ומניפולטיביים". 

והנה אנחנו רואים כיצד הקסם והכריזמה של הרוצח ועבריין המין ממשיכים לפעול גם שנים אחרי מותו (ב-2001). יוצרים עליו סרט. משמיעים לנו את הקלטות קולו. מראים לנו ציורים שלו (זוכרים את ציוריו של פסיכופת אחר, צבי גור? זה שהצליח לשטות אפילו בסוהרים ולהימלט מהכלא, אחרי שאיפשרו לו לצבוע את קירותיו מבחוץ?)

אז נכון, נפרשת בפנינו פרשייה שבה היו מעורבים יהודייה שניהלה רומן עם קצין נאצי, מהנדס איטלקי יהודי שנקלע לקו האש ואלמנה נוצרייה, אבל בסרט מככב הפושע, ולא! לא מוסרי, גם אם היה ניצול שואה שלא ניצל, לעשות לו גלוריפיקציה!

למי שבכל זאת מעוניין לצפות בסרט, מוצג כאן הקישור באמצעות YouTube

גבריאל גרסיה מארקס, "סיפורו של ניצול": מה מחיר הרשלנות

הוא פורסם לראשונה ב-1955 כסדרה של מאמרים בעיתון. רק כעבור 15 שנה קיבצו אותם בספר שתורגם לאנגלית ב-1986, ולאחרונה – גם לעברית.

זהו סיפורו, המסופר מגוף ראשון, של לואי אלחנדרו ולסקו, מי שהיה מלח קולומביאני בן 20, שנפל מספינה, לכאורה "במהלך סערה" שהתחוללה בים הקריבי. שבעה אנשי צוות נוספים נפלו כמוהו למים. כל השבעה טבעו ומתו, רק הוא שרד.

במשך ארבעה ימים חיפשו אותם הרשויות הקולומביאניות, ואז הכריזו שכל השמונה אינם עוד, אבל, כאמור, לואי אלחנדרו ולסקו לא ויתר. במשך עשרה ימים הוא נאבק על חייו. למזלו זמן קצר אחרי שנפל מהאונייה הצליח להגיע אל רפסודה שגם היא צנחה למים. אחד מחבריו לא הצליח לשחות ולהדביק את שני המטרים שהפרידו בינו לבין הרפסודה, על אף מאמציו של ולסקו לחתור לעברו, ובתוך כמה שניות נעלם במעמקים.

על הרפסודה, שלא היה בה שום ציוד שיוכל להיעזר בו כדי לשרוד, לא אוכל, לא שתייה, מאומה, למעט שלושה משוטים, הוא לא ויתר ונאבק בחירוף נפש על חייו. לדבריו, מאחר שניצל, רואים בו הכול גיבור, אבל "הגבורה שלי הסתכמה בזה שלא הרשיתי לעצמי למות", והוא מוסיף: "אם הרפסודה הייתה מצוידת במים, בקרקרים באריזת ואקום, במצפן ובכלי דיג, ודאי הייתי שורד באותה המידה, בהבדל אחד: לא היו מתייחסים אלי כאילו אני גיבור. אז הגבורה שלי מסתכמת אך ורק בזה שלא הרשיתי לעצמי למות ברעב ובצמא במשך עשרה ימים".

סיפורו מרתק, ומעניין מאוד (אך נראה שלעולם לא נדע!) מה היה חלקו של גבריאל גארסיה מארקס בניסוח זיכרונותיו ובעיצובם הספרותי. מארקס שימש עדיין כעיתונאי כשהניצול פנה אליו והציע לו לספר לו את סיפורו, והוא מעיד בהקדמה שכתב כי "ההפתעה הראשונה שחיכתה לי הייתה שאותו בחור חסון בן עשרים, שנראה כמו חצוצרן יותר מאשר גיבור לאומי, ניחן בחודש יוצא דופן לאמנות הסיפור, ביכולת תמצות וזיכרון מדהימים, ובמספיק כבוד עצמי טבעי כדי להתייחס בחיוך גם לגבורתו שלו".

הסיפור נקרא בנשימה עצורה. מאלף לקרוא על הרפתקאותיו בעשרת הימים שבהם שט חצי מעולף על הרפסודה, נאבק בשמש הקופחת, בכרישים שהופיעו כל יום בדייקנות בחמש אחרי הצהריים, ברעב, בצמא, בפציעות, בייאוש. כמעט לא יאומן, אבל – עובדה. כפי שהוא עצמו השיב למי שפקפק באותנטיות של תיאוריו: "אם ככה, מה עשיתי בעשרת הימים שלי בים?" שאלה שהיא בעצם תשובה ניצחת.

סיפורו של לואי אלחנדרו ולסקו מעורר סימני שאלה בעניין ה"סערה" כביכול, שבעטיה הוטלו המלחים לים. ולסקו טען שלמעשה הים בכלל לא סער באותו יום, ומארקס מאשר את אמיתות טענתו, שנבדקה.

מדוע אם כן הושלכו המלחים לים? הסיבה האמיתית, הייתה, כנראה, רשלנות. מישהו לא קשר כיאות את המטען העודף שנשאה עליה האונייה, חלקו ממש על הסיפון. בשל טלטלות הגלים נע המטען לצדה הימני של האונייה, והטה אותה. שוב – "הגורם האנושי". מה שהזכיר לי סיפור אחר, קרוב ללבי, גם אם הוא שונה לגמרי, כי יש בו מרכיב אחד דומה, הנוגע לעניין הרשלנות: מה שמכונה "אסון משאית התחמושת" שהתרחש ב-1970 בנמל אילת. באותו יום שבת, 24 בינואר 1970, פרקה הנחתת אח"י בת שבע משאיות, אחרי פעולה צבאית באי שדואן. אחת המשאיות, שהיו עליה מוקשים, התפוצצה במהלך הירידה מהנחתת. הפיצוץ גרם למותם של 24 איש, ולפציעתם של רבים, חלקם – פציעות אנושות או קשות מאוד. אז מה בעצם קרה? מדוע התפוצצו המוקשים? קשה לשאת את התשובה: גם שם הייתה התרשלות פושעת. מישהו לא קשר או מישהו לא פירק כיאות את המוקשים שהיו על המשאיות, רשלנות שהביאה לאסון כבד ופגעה לצמיתות בחייהם של עשרות אנשים, ההרוגים והפצועים, וכמובן גם באלה של בני המשפחות שלהם.

רותו מודן, "מנהרות": האם יצליחו לשנות את פני המזרח התיכון?

בספרה הקודם, הרומן הגרפי הנכס, נגעה רותו מודן בחשבון פתוח שכנראה לא ייסגר לעולם: זה של הרכוש היהודי הרב שנשאר בידי הפולנים, ומן הסתם לא יוחזר לעולם לבעליו החוקיים, גם לא לצאצאי האנשים שנשדדו ונרצחו.

ספרה החדש, שוב רומן גרפי, נוגע בעצב אחר, קרוב יותר אלינו גיאוגרפית. נילי ברושי, בתו של ארכיאולוג ידוע שם ששקע בדמנציה, מנסה לחדש את מפעל חייו של אביה: היא מבקשת להמשיך לחפור את המנהרה שאותה עזרה לו לכרות בילדותה, וזאת כדי לאתר את – לא פחות! – ארון הברית, שאיזושהי כתובת מימי חורבן הבית הראשון אמורה לכאורה למקם במקום כלשהו, קבור עמוק מתחת לפני הקרקע. 

עד מהרה מסתבר שכדי להגיע אל הארון יש לחפור בשטחי הרשות הפלסטינית, ולהתחיל את החפירה מתחת לגדר ההפרדה (למעשה – החומה) שהציבה ישראל כדי לבלום מעבר של פלסטינים לתוך ישראל.

הארכיאולוגית מסתבכת בשלל תככים ומזימות של עולם הארכיאולוגיה הישראלית, מאבקים על תקנים, קרדיטים ומעמד, וגם על הרבה מאוד סכומי כסף שכרוכים בעסקי הארכיאולוגיה. תגליות חשובות מזכות את החוקרים  במוניטין ואת מי שמצליח לשים עליהן את ידו  – בממון. 

לא רק נילי ברוש מנסה להגיע אל הממצא המיוחל, שעשוי בחשיבותו הרבה לשנות את פני המזרח התיכון כולו: יש לה מתחרים, ביניהם – אחיה הצעיר, שמנסים להשיג אותה או לרגל אחריה כדי לשים את ידם על התגלית. היא נאלצת לגייס צעירים מנוער הגבעות, וגם שני פלסטינים, כדי שיעזרו לה, שהרי החפירה מתנהלת בשטחים פלסטינים. 

רותו מודן, כדרכה, יוצרת את הסיפור רב התהפוכות באמצעות דמויות קומיקס. שיטתה, כפי שסיפרה בראיונות שונים (וכפי שאפשר לראות מהקרדיטים שציינה בפתיח לספרה) היא להעמיד סצינות עם שחקנים חיים, לצלם אותן, ורק אז לצייר כל אחת מהן. 

השיטה מוכיחה את עצמה, שכן היא מצליחה להפיח חיים בדמויות המצוירות, חרף היותן שטוחות, כדרכם של ציורי קומיקס. אפשר ממש לראות את כל אחד מהטיפוסים הללו – סוחר עתיקות, מח"ט מסוקס, מתנחל עבדקן, ועוד רבים אחרים. שפת הגוף והבעות הפנים של כולם משכנעות מאוד. 

מודן מיטיבה לשלב בין הצורה לתוכן. האמירה יכולה להיחשב "רצינית", אבל הז'אנר מכתיב לה תמציתיות (וכמובן גם הגחכה), הישענות רבה על מראה עיניים, ותעלולים ששייכים לעולם הקומיקס. עמוד שלם שכתוב בו בפונט אדום ענקי ו"צועק" "קא-בום!", עמודים מושחרים שמופיע בהם רק כיתוב, צלילים במילים כמו למשל "פינג" כשמגיעה הודעה בטלפון, "טרר… טרר…" כשהוא מצלצל, ציורים של שיחות וואצאפ, הבעות מוגזמות, ריבועים שיש בהם רק "דיבורים", וכן הלאה.

מודה שאני אוהבת מאוד את הז'אנר. הזדרזתי לקרוא את הספר, ולא התאכזבתי!

"צל עץ תמר" מה היו גלגוליו של שיר בקצב הטנגו שנכתב ב-1945

אפרים ויינשטיין, יליד פולין, שעלה לארץ ב-1934 בהיותו ילד, כתב את מילות השיר. גיסו, רופא ונגן כינור יליד רוסיה הלבנה שעלה ארצה שנה לפניו, הלחין אותו בקצב הטנגו.  בכתב היד המקורי של ויינשטיין הוא נקרא "בצל עץ תמר", אבל לימים הושמטה האות בי"ת והוא מוכר בשם "צל עץ תמר". כמה עשרות שנים אחרי שחיברו את השיר ואחרי שהמבצעת הראשונה שלו, לילית נגר, שרה אותו, אימץ אותו הזמר זוהר ארגוב המופלא, ששינה לחלוטין את אופיו של הפזמון. 

"צל עץ תמר" הופיע בתקליטו השלישי של ארגוב, "היו זמנים", ומאז נחשב לקלסיקה של הזמר המזרחי. בקולו הצלול והמדויק הוסיף זוהר ארגוב את הסלסולים האופייניים לשירתו, והמילים הנוגות, המבטאות ייסורים של אהבה נכזבת, געגוע והתרפקות על זיכרונות שרק המוזיקה יכולה לשכך השתלבו היטב ברפרטואר של ארגוב. הנה השיר:

צֵל עֵץ תָּמָר וְאוֹר יָרֵחַ
וּמַנְגִּינַת כִּנּוֹר תַּקְסִים אֶת הַלֵּב
עוֹלֶה הַצְּלִיל, רוֹעֵד, שׁוֹקֵעַ
עַל מֵיתָרִים נִשְׁפָּךְ הַכְּאֵב.

מֵעַרְפִלֵּי עָבָר תּוֹפִיעַ
דְּמוּת אֲהוּבָה, קַוֵּי פָּנִים מֻכָּרִים
כִּנּוֹר יַשְׁמִיעַ
שִׁיר זִכְרוֹנוֹת נְעִימִים.

נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
לְקוֹל צְלִילֶיךָ מַה נָּעִים הַחֲלוֹם
נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!
יִשְׁמַע יָרֵחַ אֶת סוֹדִי בַּמָּרוֹם
לָמָּה – בְּאֵשׁ שְׂפָתַיִךְ הִקְסַמְתִּינִי
לִבִּי כָּבַשְׁתְּ וַעֲזַבְתִּינִי
בּוֹדֵד, אוֹהֵב וְסוֹבֵל.

נָדַם כִּנּוֹר, נֶחְבָּא יָרֵחַ
וּבַדְּמָמָה הֵד מַנְגִּינָה עוֹד נִשְׁמָע
לָמָּה וְלָמָּה – אֵל יוֹדֵעַ
לָמָּה עוֹלָם אַכְזָר בָּרָא?

ִכִּנּוֹר קְסָמִים, נַגֵּן שִׁירֶיךָ
מַחְרִיד הַשֶּׁקֶט וְהַחֹשֶׁךְ סָבִיב
מַנְגִּינוֹתֶיךָ
יַשְׁכִּיחוּ לִי אֶת סִבְלִי.

נַגֵּן, נַגֵּן-נָא!…

לאחרונה, ולמרבה ההפתעה, חידשו אותו משתתפי תוכנית הסטירה והבידור "זהו זה" שבימי הקורונה זכתה לעדנה מחודשת.

כידוע, "זהו זה" הייתה תוכנית מצליחה מאוד ששודרו מ-1978 ועד 1998 בערוצי הטלוויזיה השונים, ונהפכה לתוכנית קאלט בתרבות הישראלית. משתתפיה העיקריים – מוני מושונוב, דב גליקמן, גידי גוב, שלמה בראבא ואבי קושניר – היו ידועים במערכונים המצחיקים, הסטיריים והשנונים שבהם הפליאו לשעשע כשגילמו דמויות חוזרות ומוכרות, למשל – "הפולניות", "באבא בובה", יאצק, שלושת הזקנים ורבות אחרות.

במרס השנה התאחדו החמישה והחלו להופיע שוב, הפעם בכאן 11,  בסדרה של מערכונים קומיים. 

לאורך השנים התרגלנו לראות אותם מצחיקים, מגחיכים פנים שונות במציאות הישראלית, חושפים הבלים בקריצה כמעט לא נסתרת. תמיד נדמה שהם משעשעים לא רק את הצופים, אלא גם את עצמם, כי הם רואים כל הזמן את המטופש ומלגלגים לו, ישירות ובחשאי.

והנה באחת התוכניות האחרונות לקחו על עצמם חמשת הקומיקאים לשיר את השיר הנושן "צל עץ תמר", והפליאו והדהימו את הצופים בביצוע אחר לגמרי מהצפוי. הם היו ישירים, בלי שום אירוניה או אצטלה של לגלוג או הגחכה. החמישה עלו בזה אחר זה והעניקו לשיר אופי שונה מכפי שהורגלנו אליו, בביצוע של  ארגוב. גרסתם המפתיעה ישירה, חשופה, נטולת כל קריצה. קצב הטנגו המקורי חזר אל הביצוע שלהם (אצל לילית נגר הוא בלט, ובביצועו של זוהר ארגוב הואט וטושטש, עד שקשה להבחין בו), כל אחד מהם הפליא לשיר את חלקו, וההרמוניה הקולית ביניהם, הכנות שבה שרו, נגעה ללבם של רבים ששבו והוקסמו מהשיר. 

מפליא להיווכח עד כמה השיר ממשיך כבר עשרות שנים לדבר אל השומעים ואל המבצעים, ולספר משהו אחר לכל אחד מהם.

כך למשל דיברה עליו ב-2016 אחת המבצעות שלו, הזמרת קרולינה, בתוכנית ששודרה  בתאגיד השידור. היא אמרה שהשיר מספר לה על אהבתם של הוריה ועל האכזבות שלהם בחיים. באותו שידור שעסק בשיר ראיינו גם את בנו של המחבר, אפריים ויינשטיין. הבן סיפר כי אביו כתב את השיר לאמו באוקטובר 1945, חודשיים לפני שנישאו, מתוך רגע של געגוע עמוק אליה.  

דוגמה נוספת לאוניברסליות של השיר: בינואר 2017 שרה אותו ילדה רומניה בשם אמליה אוזן בתחרות זמר בארצה, וזכתה במקום הראשון. 

 

חלק מסרט, היום בפסטיבל

"דאו.נטשה", מאת איליה חרז'נובסקי, יקטרינה ארטל

פעם, לפני שנים רבות, כשלמדתי משחק, אמרה לנו הבמאית והמורה המיתולוגית עדנה שביט משהו שנחרת בזיכרוני, והנה סיכום של דבריה החכמים: על הבמה אנחנו לא רוצים לראות שחקן שסובל באמת. ברגע שהוא לא משחק ולא מגלם את הדמות שהוא מייצג, נפסקת האמנות ומתחיל משהו אחר.

הסרט "דאו. נטשה" זכה אמנם בציון לשבח בתחרות פסטיבל הסרטים בחיפה, אבל לטעמי הוא עושה בדיוק את מה שעדנה שביט פסלה: הוא עובר את קו הגבול בין אמנות לבין, ובכן – פורנוגרפיה.

בדברי ההקדמה לסרט נכתב באתר של הפסטיבל כי הוא  "עורר מחאות מצד ארגוני נשים כאשר הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין" (אבל זכה לשבחי המבקרים). כמו כן, הוסיפו בדברי האזהרה: "הסרט כולל גם סצנות קשות עם תכנים של מין ואלימות."

הבעיה איננה הסצנות שכוללות תכנים כאלה, אלא שהן מפסיקות להיות אמנות ברגע שהכול אמיתי. לא מין מרומז, אלא ממשי, אברי מין גלויים, ברורים, חודרים זה אל זה בוורוד. 

ולי ברור: ברגע שאין ייצוג, ברגע שאין סובלימציה, כשאין "הצגה" אלא שהדברים הנראים לעינינו קורים באמת: השחקן והשחקנית פשוט מקיימים יחסי מין לעינינו, נגמר המעשה האמנותי, ומתחילה פורנוגרפיה. 

אחת הנשים בסרט שואלת את חברתה מתי נעשתה זונה, בגיל שש עשרה? בגיל שבע עשרה? האם מדובר בשחקנית שמגלמת דמות, או בשחקנית שמוכרת את גופה באמת? התשובה ברורה לי, ובעיני היא מצערת מאוד. 

כבודם של המבקרים המשבחים והשופטים המציינים לשבח שמור. אני לעומתם מעדיפה לעבור לסרט אחר. 

9.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

אחותי הקטנה, מאת סטפני שוהא, ורוניק ריימונד

הנזל וגרטל, האח והאחות האבודים ביער, הנטושים, הנבגדים, שני הילדים  שנאבקים בכוחות משותפים נגד כוחות הרשע, הם הדימוי העובר כחוט השני בסרט "אחותי הקטנה".

שני גיבוריו של הסרט הם אמנים: ליסה הייתה פעם מחזאית מצליחה וסוון – שחקן תיאטרון שהצטיין במיוחד בתפקיד המלט. אבל כבר בתמונה הראשונה של הסרט אנחנו עדים למצוקה הקשה ששניהם חווים: סוון חלה בסרטן וליסה, אחותו התאומה, הקטנה ממנו בשתי דקות, תורמת לו מוח עצם.

האם תצליח להציל את חייו? האם יחזור לבמה ויגלם שוב את המלט? ואולי תיעתר אחותו לבקשתו ותכתוב למענו מחזה חדש, עם מונולוג מופלא? ואולי דיאלוג, בין הנזל וגרטל, שמכירים זה את זה הכי טוב בעולם, שמסוגלים להשלים זה את דבריו של זה, ואפילו לומר אותם בו זמנית, בהרמוניה שנובעת מאהבתם ההדדית ומכך שמאז ומתמיד היו זה לזה עולם ומלואו? 

הסרט "אחותי הקטנה" נוגע בעדינות במחלה. בהשלכותיה, באיך שהיא נראית, במה שהיא עושה לחולה ולמי שאוהב אותו, בתהיות שהיא מעוררת, בשאלות הנשאלות, שלא לכולן יש תשובות. 


"אבודים בלמנשה" מאת קית' פולטון, לואיס פפה

פסטיבל סרטים הוא בלי ספק הרקע המתאים לצפייה בסרט ארס-פואטי שעוסק בקולנוע. אחרי הצפייה בסרט "על כיסא הבמאי יושבת אישה", שבו התראיינו במאיות קולנוע וסיפרו על מקומן בתחום, צפינו היום בסרט תיעודי שעקב אחרי הניסיון לצלם סרט העוסק בדון קיחוטה. 

לואיס פפה, במאי הסרט "אבודים בלמנשה", לא היה יכול לחלום על תהליך מוצלח יותר מבחינתו, כיוצרו של סרט תיעודי, ועצוב יותר לבמאי טרי גיליאם, שחלם על יצירת עיבוד קולנועי לדון קיחוטה. 

מה לא קרה במהלך הצילומים (שנמשכו ימים ספורים)? מטוסי אף-16 ששיבשו את יום הצילומים הראשון; סופת גשמים אדירה שפרצה במפתיע, סחפה ציוד והרסה אותו, ולבסוף  – המכה האנושה מכולן: השחקן המגלם את דון קיחוטה חלה ונאלץ לעזוב את הסט.

בסרט שלפנינו אנחנו יכולים ללמוד על התקוות, החלומות והתוכניות שקודמות להתחלת הצילומים עצמם, לתלאות המלוות אותם, להסתבכויות האפשריות, וגם מקבלים טעימה על מה שמתרחש מאחורי הקלעים: על מה מדברים בהפקה? איך מגיבים לקטעים המצולמים הראשונים? איך בכלל יוצרים אותם? אם שאלנו את עצמנו איך למשל הפעילו את החמור בסרט "המאהב, החמור ואני", יכולנו לקבל כאן מושג: הנה הבמאי, הצלם, השחקן (ג'וני דפ, שתוכנן לו תפקיד שולי בסרט), והנה גם הסוס. הבמאי לוחש "הסוס", ומישהו מדרבן אותו מאחור, ואז רואים אותו נכנס לטווח הצילומים…

האם טרי גיליאם דומה לדון קיחוטה? האם גם הוא כמוהו חי בעולם של חלומות בהקיץ? האם יש בשניהם משהו ילדי, שהרי ילדים מתאפיינים בהאנשה של חפצים ובמשחקי העמדת פנים שבהם אינם מבחינים לזמן מה בין חי לדומם? 

ייתכן. ואולי רק חולם כמוהו יכול בכלל להגות סרט העוסק בדון קיחוטה. קדם לו, כך מספרים לנו בסרט שלפנינו, אורסון וולס, שבמשך שנים צילם קטעים מה"דון קיחוטה" שלו, אבל לא הצליח להשלים את הסרט המתוכנן. 


גוף האמת, מאת  אוולין שלס

"בתקופת השלטון של השאח אסרו על נשים לעטות חיג'ב. אחרי המהפכה החומניסטית אילצו אותן לעטות אותו", אומרת בחיוך האמנית שירין נשאט, מהגרת אירנית שחיה בארצות הברית.

בעיני יש משהו כמעט מסכם בתובנה הזאת שלה: כמה הכול מתמקד בגוף האישה, ומדוע המסקנה המתקבלת על הדעת שלה כאמנית היא "להשתמש" בגוף הנשי כדי להביע את מה שהיא חווה בעצמה כאישה: שברירית מאוד, ועם זאת רבת עוצמה. 

הסרט "גוף האמת" מספר לנו עליה ועל שלוש אמניות אחרות: מרינה אברמוביץ', ילידת יוגוסלביה, סיגלית לנדאו הישראלית, וקתרינה סיוורדינג הגרמניה.

לכל אחת מהן יש סיפור שקשור לא רק בעצמה, בביוגרפיה האישית שלה, אלא גם בהיסטוריה הכללית. אברמוביץ' מספרת על הוריה הקומוניסטים האדוקים, על אביה שלא היסס "ללמד אותה לשחות" כשהייתה פעוטה בכך שזרק אותה בלב ים, והשאיר אותה שם. "הבנתי שתמיד אהיה לבד", היא מספרת, כזיכרון ילדות מכונן. לימים שרפה את הכוכב הקומוניסטי (ואתו את ציפורני ידיה, ואת שיערה) כאקט של השתחררות.

סיגלית לנדאו מספרת על הוריה ניצולי השואה וסיפורם מעורב במבטה על שכניה הפלסטינים, על האימה והצער שעליה כישראלית למנוע אותם, אבל איך?

קתרינה סיוורדינג מספרת שנולדה בפראג, לשם עברו הוריה ילידי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה היו בני משפחתה לפליטים, והיא מזדהה עם כל מי שנמצא באותו מצב. מבחינתה מלחמת העולם השנייה הסתיימה רק כשחומת ברלין נפלה.

כל ארבע האמניות הללו משתמשות בגוף ככלי ביטוי. חלקן מכאיבות לעצמן ("כי רק בעזרת כאב אפשר להימנע מכאב"), אחרות נעזרות בו ומציגות אותו בדרכים שונות. עבודה אחת של סיגלית לנדאו מרתקת במיוחד: היא צפה ערומה בים המלח, הלא הוא גם ים המוות,  שהיה אהוב מאוד על אמה המנוחה, שוכבת בתוך ערימה גדולה של אבטיחים, שחלקם פתוחים והפנים שלהם אדום ומדמם. המצלמה מתרחקת ואז רואים שהאבטיחים הללו מסודרים בקו מפותל שהולך ונפרם,עד שהאמנית נשארת רק עם שלושה אבטיחים פצועים. האם אלה הוריה ואחותה? אפשר רק לשער, ובעצם אין צורך בפרשנות מילולית.

כשרואים את היצירות הללו אי אפשר שלא לחשוב על מה שאמרה אחת המרואיינות בסרט "עדות": כשפוגעים באישה, כשאונסים אותה, גופה הוא זירת הפשע, והוא הולך אתה תמיד. 

 


גלות מאת ויסאר מורינה

לא טוב להיות גולה אלבני בגרמניה! גם אם אתה נשוי לדוקטורנטית גרמניה, ויש לכם שני ילדים גרמנים ואתם גרים בבית נאה. גם אם אתה מהנדס כימיה יפה מראה, גם אם אתה ממש רוצה להתערות. ישנאו אותך. יתנכלו לך. ייתלו חולדות מתות על שער ביתך. ישמיטו אותך מרשימת התפוצה וכך לא תקבל מיילים חשובים ותחמיץ פגישות חשובות בעבודה או תאחר אליהן. ותהיה עצוב.

הסרט "גלות" מבהיר את כל זאת, אבל למרבה הצער עושה זאת בצבעים כהים מאוד, ובתמונות ארוכות ארוכות ואטיות אטיות.

הרעיון הובן די מהר. השתכנעתי. לא כדאי.

8.10.2020 ארבעה סרטים היום בפסטיבל

המאהב, החמור, ואני מאת קרולין ויניאל

נכון, זה לא סרט "גדול", שעוסק בעניינים "חשובים": אבל כמה שהוא מענג! כמה שהוא משעשע, נוגע ללב, ואיך הוא משאיר בצופה תחושה של אופטימיות ושמחת חיים!

חלק גדול מהצלחתו נובע מהקסם האישי של השחקנית הראשית, לור קלאמי, שמגלמת את דמותה של אנטואנט, מורה בבית ספר יסודי בפריז, שמחכה בכיליון עיניים לחופשה. כן, עוד סרט שבמרכזו המוסד הצרפתי המקודש, ה- vacance: חופשת הקיץ השנתית שהיא, כך נראה, סלע קיומו של האדם הצרפתי… 

השנה אנטואנט מחכה לחופשה עוד יותר מתמיד, כי היא אמורה לצאת עם ולדימיר, המאהב הנשוי שלה, לטיול טבע, בעקבות נתיב שעבר רוברט לואי סטיבנסון בסביבה הכפרית בחבל Cévennes (סוון). ולדימיר הוא לא סתם מאהב נשוי, הוא אפילו האבא של אחת התלמידות בכיתתה…

ברגע האחרון מודיע לה ולדימיר על שינוי בתוכניות: הוא יוצא עם אשתו ובתו. 

אנטואנט היא לא אחת שמוותרת בקלות. לא אחת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה. היא נוקטת יוזמה, ו… יוצאת לאותה חופשה מתוכננת, לבדה. 

היא אישה חיונית, תוססת, עליזה, ובמהלך החופשה היא תתמודד עם הרפתקאות, עם רגעי צער, אבל גם עם שמחות, ואפילו תתאהב, ב…חמור! לא אהבת שווא של טיטניה בדימוי הגס של חמור, אלא בחיה אמיתית, שאתה אנטואנט מפתחת יחסי ידידות ואחווה. החמור מיטיב לגלם את התפקיד שהוטל עליו לא פחות מלור קלאמי.

כשצופים בסרט אי אפשר להפסיק לחייך בהנאה. 

 


העדות, מאת קירבי דיק, איימי זירינג

"כשאת קורבן לאונס, את עצמך והחיים שלך הם זירת הפשע. לכן את לוקחת אותם אתך לכל מקום", מספרת המרואיינת העיקרית בסרט התיעודי החשוב מאוד "העדות". דרו דיקסון נאנסה כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. האנס היה אדם שהעריצה, שעבדה בשבילו: המפיק המוזיקלי המצליח ראסל סימונס. 

בעקבות האונס עזבה דיקסון את החברה שבה עבדה והקריירה שלה בעולם המוזיקה למעשה חוסלה, למעט ניסיון נוסף אחד שגם הוא הסתיים בתקיפה מינית.

רק עכשיו, בזכות תנועת #MeToo, ובעקבות נשים אחרות שהתלוננו נגדו, החליטה להעז ולספר מה קרה גם לה.

"נמאס לי להיות קורבן", היא אומרת בסרט, "רציתי להתחיל להיות לוחמת". דיקסון, ונשים אחרות שמתראיינות בסרט, מסבירה מדוע לנשים שחורות קשה במיוחד להתלונן נגד פוגעים שגם הם שחורים. הקהילה שלהן כועסת עליהן אם הן מעזות. "את תציבי את זה לפני הגזע?" עובר אליהן המסר. אכן, הן מודות: אמריקה הורסת את הגברים שלנו. אבל גם נשים שחורות נחטפו באפריקה, נאנסו, ושועבדו. למעשה, הן אומרות, מעמדן של נשים שחורות הוא הנמוך ביותר בחברה האמריקנית. 

דיקסון מסבירה כמה היה לה קשה להחליט לספר לעולם על האונס. היא מזכירה את עדותה של אניטה היל שהתלוננה נגד השופט השחור קלארנס (שבסופו של דבר, למרות עדותה, התמנה לבית המשפט העליון!), ומסבירה: כשאת נחקרת, כשאת מתראיינת, כשאת מספרת, הדברים המטונפים שעוללו לך נמצאים פתאום הפה שלך. את זאת שגורמת לגועל שחשים המאזינים. 

שנים רבות נדרשו לדיקסון, כמו גם למרואיינות האחרות, וגם לאלה שהתלוננו ולא התראיינו בסרט, עד שהעזו לעשות את הצעד. כמה אומץ נדרש מהן, ואיזו תחושה של כוח העניק להם הגילוי. 

"אלמלא #MeToo הייתי עדיין מנופצת", אומרת דיקסון.

ידידים שלה מתעשיית המוזיקה, שמבינים בדיעבד מדוע פרשה, מדברים על עוד היבט אחד של הפגיעה: מי יודע אילו הישגים אמנותיים עוד יכלו להיות לה. מה העולם מפסיד כשאישה כזאת מוותרת על מימוש הכישרונות האמנותיים שלה, כי אינה מסוגלת להתמודד עם הסביבה הפוגענית. 

הסרט חשוב, כי הוא מביא את קולן של הנפגעות. הפוגעים מסתתרים כמובן מאחורי הכחשות כתובות. הם סירבו להתראיין. אחד מהם, ראסל סימונס, נמלט למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית. הם חזקים רק נגד חלשות. 

אז לכל מי שהטיל ספק בתנועת  #MeToo הנה התשובה: היא מצילה חיים. לא פחות. 


השלאגר, מאת עמנואל קורקול

מה קורה כשמחזה מתיאטרון האבסורד מתמזג עם החיים עצמם?

אטיין, שחקן מובטל ומתוסכל, מגיע לבית כלא כדי להנחות סדנת תיאטרון. קודמו לתפקיד נהג לתת לאסירים השחקנים משלים של לפונטיין שאותם למדו בעל פה והציגו. אבל האסירים קצו בעבודה הזאת.

אטיין מחליט על כיוון אחר. אחרי שהאסירים מספרים לו שבכל רגע ורגע בחייהם הם מחכים ומחכים, כל הזמן למשהו, עולה בדעתו להעלות אתם את המחזה "מחכים לגודו".

"השלאגר" הוא לא היצירה הראשונה שמפתחת את הרעיון של סדנת תיאטרון בין כותלי הכלא, עם שחקנים אסירים. כך למשל בספרה של מרגרט אטווד מעלים אסירים את המחזה "הסופה" של שייקספיר, ובסרט "קיסר חייב למות" השחקנים הם אסירים אמיתיים, שמעלים את "יוליוס קיסר" של שייקספיר. שם התיעודי מתמזג עם הבדיוני.

גם הסרט שלפנינו נוצר בהשראת אירועים אמיתיים שהתרחשו בשוודיה בשנת 1985. סמואל בקט עצמו העיר בזמנו: "זה הדבר הכי טוב שקרה למחזה מאז שכתבתי אותו!"



על כיסא הבמאי יושבת אישה, מאת סמדר זמיר

האם תקרת הזכוכית המפורסמת לא נמצאת בכלל במציאות החיצונית, אלא בתוך תודעתה של אישה שמבקשת לפעול בעולם?

האם העולם שבו היא מבקשת לפעול הוא גברי ביסודו, ולכן זר ועוין? 

האם נשים קולנועניות נטמעו כל כך בעולם הגברי עד שהן עצמן נוטות ליצור סרטים שגברים עומדים במרכזם, כאילו שכחו שיש גם נשים בסביבה, ושגם הן מעניינות?

האם הפמיניזם הוציא באמת את הנשים מהמטבח? ואם כן, האם היטיב אתן?

מדוע נשים בגילאים מסוימים נאלצות לבחור: סרט או ילד? האם גם גברים מתמודדים עם השאלה?

האם אישה יכולה בכלל לגדל ילדים וליצור סרטים בעת ובעונה אחת? מה קשה יותר? 

האם יוצרות נאלצות למצוא חן, לאו דווקא כיוצרות, אלא כנשים? 

האם שאלות על נשיות ועל השפעתה עליהן כיוצרות, המופנות אל קולנועניות, לגיטימיות בכלל? 

אלה מקצת מהתהיות העולות בסרט המקסים "על כיסא הבמאי יושבת אישה". שמו נלקח מסרט ישן של יומני כרמל ובו סיפר הקריין בפאתוס החגיגי האופייני לאותם סרטים  על אלידע גרא, האישה המוכרת הראשונה שיצרה בישראל סרטי קולנוע.

הקולנועניות המתראיינות בסרט מרתקות אחת אחת. כל אחת מהן מציגה זווית ראייה שונה, וכל הקולות הללו מתאחדים בסופו של הסרט במחווה לזכרה של אחת היוצרות המופלאות שהיו בקולנוע הישראלי, רונית אלקבץ, שאת הצהרת הכוונות שלה כיוצרת מצטטים בקולה.

פשוט נהדר! 

7.10.2020 שני סרטים היום בפסטיבל

צ'רטר מאת אמנדה קרנל

מה קורה לאישה שמחליטה לעזוב את בעלה, אבל נאלצת להשאיר מאחור את ילדיה? מה קורה לילדים? האם תהיה מסוגלת להתפשר ולוותר על חירותה, כדי לשוב ולחיות אתם (ועם הבעל, ששוב אינה אוהבת?).

הסרט השוודי  "צ'רטר" נפתח בתמונה קורעת לב: וינסנט, בנה הקטן של אליס, מטלפן אליה באישון לילה, בוכה ולוחש "אימא, אני לא רוצה להיות כאן." היא מנסה להמשיך בשיחה, אבל אז שומעת את קולו הנוזף של אביו של הילד, והשיחה מתנתקת. 

אליס עושה מה שכל אימא סבירה הייתה עושה: היא ממהרת לנסוע אל ביתה לשעבר, שעכשיו נעול בפניה, ולא נגיש. בעלה לשעבר מסרב לאפשר לה לראות את הילדים, להבין מה המצוקה שהניעה את וינסנט לשווע לעזרתה. היא עומדת, דמות מיותמת בנוף מושלג, חסרת אונים ואומללה. גם ניסיונותיה להגיע אל מי שיכולים להשפיע על המצב – למשל אל מנהלת בית הספר שבו ילדיה לומדים – מושבים ריקם. כולם דנים אותה לכף חובה. היא האימא שעזבה את ילדיה!

אבל היא לא עזבה את ילדיה. היא עזבה את אביהם, שאותו אינה אוהבת, שאת נוכחותו אינה מסוגלת עוד לסבול. 

מה אליס תעשה? האם תצליח להתגבר על המכשולים הבלתי אפשריים, להגיע אל ילדיה, אולי אפילו לשוב ולזכות בהם?

זוהי דרמה עצובה, "שיר אהבה להורים גרושים", כפי שהגדירה הבמאית את כוונותיה בסרט. 


הֲכָנוֹת להיות יחד לזמן בלתי ידוע מאת לילי הורוואט

האם יכול אדם לזהות מיד את הנפש התאומה שלו? האם "כדאי" לו ללכת בעקבות הלב ולהפוך את חייו על פיהם כדי לממש את האהבה שנפלה בחלקו?

הדמות המרכזית בסרט ההונגרי "הכנות להיות יחד לזמן בלתי ידוע" היא מרתה, רופאה מצטיינת ילידת הונגריה. מרתה קנתה לעצמה מוניטין כמנתחת מוח, ובתחום המקצועי היא מצליחה מאוד. 

אבל… נראה שבתחום הרגשי היא צריכה עדיין להתפתח, אולי אפילו ללמוד איזה לקח, כפי שהוא מוצג בפנינו בסרט.

הסרט מספר לנו שרומנטיקה יכולה להיות עניין מסוכן, אם לוקחים אותה יותר מדי ברצינות. או במילים השובניסטיות של אחד הגברים בסרט: "כמה שנשים יכולות להיות טיפשות, גם כשהן חכמות". עצוב, אבל זה בעצם המסר של הסרט. טוב, לא של כל הנשים, כן של מרתה. אכן, המסר עובר היטב: מרתה רגשית, נסחפת, רומנטית, לא לגמרי מציאותית, והסיפור שלה בהחלט סוחף אותנו אתו. 


6.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

אירינה מאת נדז'דה קוסבה

העניין האמיתי, העמוק, המשמעותי, כך נראה בסרט הבולגרי "אירינה", הוא יחסים בין נשים. 

במרכזו של הסרט נמצאת אירינה, מלצרית מפרנסת את בני משפחתה – בנה הפעוט, אחותה, בעלה – בעבודתה  במסעדה בעיר קטנה בבולגריה. היא "מפלחת" משם מעט אוכל ושאריות של בירה מהכוסות של הסועדים, שאותה היא מביאה הביתה בשקית ניילון. עד כדי כך הם עניים.

ואז מפטרים אותה, כי "גנבה". מה יהיה עליה עכשיו? איך תשים אוכל על השולחן? ואיך תגיב כשתגיע הביתה מוקדם, אחרי שפוטרה, ותופתע לגלות שאחותה ובעלה מקיימים מאחורי גבה יחסים אסורים? מה יקרה לאחיות ולקשר ביניהן? לתלות ההדדית? לאהבה שהן חשות זו כלפי זו? 

ומה יהיה עליהם כשהמצב מחמיר, כי בעקבות אירוע קשה ואלים הופך בעלה של אירינה לנטל כבד עוד יותר על צווארה? 

"מה את רוצה?" הוא שואל אותה בתחילת הסרט והיא משיבה: "למות". האם יצר החיים יגבר בכל זאת? מה היא תעשה כדי להציל את ארבעתם? 

היא שוקלת לרגע למכור את גופה, אבל לא עומדת בהחלטה.

חושבת אולי למכור כליה.

אבל אז, במהלך החיפושים אחרי פתרון, מצטיירת תשובה: רעיון שביצועו יטלטל את לא רק את נפשה, ולא רק את החיים שלה: היא תשמש אם פונדקאית לבני זוג שאינם יכולים להרות. 

בעקבות ההחלטה נרקם קשר מייסר עם האישה האחרת, זאת שמצוקתה מפגישה ביניהן. נוצרים ביניהן יחסים של קרבה ותיעוב, שנאה, קנאה והתמסרות הדדית. הפתרון של האחת הוא המצוקה של האחרת, ולהפך.

אין בסרט הזה צודקים או רעים. כולם סובלים, והשאלות המוסריות העולות ממנו ראויות לעיון ולדיון. 


למה אני קופץ, מאת ג'רי רות'וול

"בעבר חששתי תמיד מפני מה שיקרה לי בעתיד. עכשיו אני מקווה שהעתיד שלי ישתלב עם העתיד שלכם": את המשפט המצוטט הזה כתב בשנת 2007 ילד יפני בן שלוש-עשרה, אוטיסט. ספרו נהפך למעין מורה דרך אל התודעה הנסתרת של אוטיסטים. אמנם, כתב, אינו מתיימר להציג או לייצג את כל האוטיסטים באשר הם, אבל אין ספק שהתובנות שהוא מספק מאלפות וודאי שהן מועילות מאוד לכל מי שמבקש להבין את הנפש של אוטיסט, בין אם הוא בן משפחה, או מטופל. 

"תקשורת זה לא להוציא קולות מהפה" הוא מסביר, ואכן, רואים בסרט המבוסס על ספרו איך נמצאו דרכים אחרות לתקשר עם אוטיסטים: בעזרת לוח אותיות שהאדם מצביע עליהן וכך מצליח לבטא רגשות, מחשבות, ידע ועושר מפעימים.

"הם שללו מאתנו את זכויות האזרח", מסביר אחד האוטיסטים המופיעים בסרט, כששואלים אותו איך נראו השיעורים בבית הספר לפני שגילו איך אפשר לתקשר אתו ועם חברתו מילדות, שגם היא אוטיסטית.

יוצרי הסרט הגיעו למפגש של הורים לאוטיסטים שהתרחש באפריקה, בסיירה ליאון. אחת האמהות סיפרה שמכריה מפצירים בה לזרוק את בתה לנהר ולהיפטר ממנה. היחס של הסביבה השתנה כשהקימו שם בית ספר ותושבי השכונה הכירו את החניכים ולמדו להבין אותם. העמדה הזאת, לפיה מוטב לזרוק ילד אוטיסט לנהר, נראית אולי קיצונית ואלימה, אבל כמה ציטוטים מתוך ספרים שנכתבו במערב מוכיחים שגם בארצות נאורות לכאורה רבה הבורות וחוסר ההבנה לגבי אוטיסטים.

הסרט מבהיר היטב שהם מבינים, מרגישים, חושבים, יודעים, רק מתקשים להתבטא בדיבור. אחת הכוכבות בסרט היא נערה אוטיסטית שמציירת את כל מה שעובר עליה. לקראת סופו של הסרט אנחנו משתתפים באירוע הפתיחה לתערוכה שערכו לציוריה המפעימים. 

"לא הייתי רוצה להיוולד אחר," כתב הילד היפני, ואביו של אחד האוטיסטים בסרט אומר, במהלך ביקור במוזיאון שבו יש "חדרי צבע", שלו אין שום יכולת לחוש חדווה עזה כל כך כמו זאת שבנו מבטא בכל אחד מהחדרים המוצפים בצבעים שונים. חדווה של ההווה שאותו הוא חש במלוא עוצמתו. 

הסרט מלמד אותנו משהו לא רק אוטיסטים אלא גם על ה"נוירוטיפיקלים": כלומר – האנשים ה"רגילים". 


סיפור סתיו, מאת אריק רוהמר

תודה, אריק רוהמר! אמנם הלכת לעולמך לפני עשר שנים, אבל אתה ממשיך לשמח כל כך!

הנה הסרט שיצרת, עוד אחד מסדרת העונות, הפעם – סתיו. עונת הבציר. כשיסתיים, יחגגו ב"הילולה", ומי יהיה שם? מגאלי תהיה שם, היא כורמת וייננית, בנה מאורס לצעירה מתוקה (שדומה מאוד לחמותה לעתיד), ובתה עזבה מזמן את הבית. מגאלי בודדה, וחברתה הקרובה מחליטה לעשות מעשה ולעזור לה.

העניינים מסתבכים, בין היתר כי גם כלתה לעתיד מנסה לסדר לה את העניינים. כל האנשים האלה כל כך חביבים, כל כך סימפטיים וחדורי רצון טוב, וכן, גם יפים להפליא.

וגם המקומות שהעלילה מתרחשת בהם – הכרם, הגינה הכפרית, חנות הספרים העירונית – קסומים.

והצרפתית המתנגנת במוזיקליות היפהפייה שלה.

האם אפשר בכלל לסדר לאנשים אחרים את החיים? 

מאחר ש"סיפור סתיו" מוגדר כעוד סוג של אגדה (כמו "אגדת חורף" ו"קיץ", סרטי העונות האחרים של רוהמר שהוקרנו בפסטיבל הסרטים 2020 בחיפה), הוא משאיר אחריו מתיקות שמשכיחה לרגע את החיים האמיתיים.  


במסתרים, מאת לינה צ'פלין

"לא הייתי מסוגל להאמין שהעולם נברא רק בשבילנו, ושכל האחרים אמורים לשרת אותנו", אומר חוזר בשאלה. הוא עדיין עטוי במסכה שמסתירה את תווי פניו: אף אחד מהקרובים והיקרים לו עדיין לא יודע שהוא "אנוס": חרדי למראית עין, חילוני בהשקפת עולמו.

"לא הסכמתי להאמין שנענשתי", מספרת חוזרת בשאלה, כבר בפנים גלויות. העונש, לכאורה, היה אובדן של רביעיית התינוקות שילדה, ואף אחד מהם לא שרד. הרבנים אסרו עליה לנהוג על פי עצת הרופאים ולדלל את האחד העוברים, כדי לאפשר לאחרים להתפתח כיאות. כאישה חרדית הייתה נטיית לבה להאשים את עצמה, אבל בתהליך ההתפקחות הבינה שאל לה להאשים את עצמה. למזלה, התברר שגם בעלה "אנוס" כמוה, והגילוי ההדדי אפשר להם לצאת ביחד מהחברה החרדית ולהגשים את עצמם כחילונים. בינתיים עליהם להשלים פערים. כל מיני דברים שמובנים מאליהם לחבריהם החדשים, החילונים, אינו מוכר להם. כמו ג'ודי בספר אבא ארך רגליים מאת ג'יין ובסטר, שהגיעה אל העולם הגדול הישר מבית היתומים שבו גדלה, ולכן לא הכירה את נכסי צאן הברזל של נערות בנות גילה (למשל, את גיבורות הספר נשים קטנות), כך גם הם צריכים ללמוד מיהו ספיידרמן, לצפות בסדרות כמו friends, להבין את החוקים של משחק הכדורגל… 

אנוס-לשעבר אחר סיפר על הטרור הרגשי שמופעל על חרדים, "אצל סטלין לא היה דבר כזה, משתלטים לך על המחשבות!"

ועוד אנוס-לשעבר מספר איך האינטרנט שינה את חייו: "החרדים צודקים כשהם אוסרים על החשיפה לרשת," הוא מסביר, "כי מי שנחשף לה, מבין עד כמה עולמו כחלק מהחברה החרדית קטן ומצומצם."

הסרט מרתק. הוא מפנה את הזרקור אל תופעה שאינה מוכרת כל כך לציבור החילוני: חרדים שפוחדים לעזוב את החברה שבה גדלו, ולאבד את התמיכה והמשפחה. זכור היטב המקרה של אסתי וינשטיין, גם היא חוזרת בשאלה שנותקה מילדיה. סופה היה טרגי. היא התאבדה כי לא יכלה לשאת את הפרידה מילדיה. הסרט מציג בפנינו צעירים שיצאו מהחברה החרדית, וגם הפסיקו להיות אנוסים. הם מקיימים אורח חיים חילוני, אבל נהנים להיפגש ולהיזכר במקורות שמהם באו. הם משמשים קבוצת תמיכה, ומשמח לראות שאפשר גם כך. 


 

5.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

א' זה אושר, מאת ג'ון שידי

זהו כביכול "סרט לכל המשפחה": במרכזו נמצאת ילדה ג'ינג'ית, חמודה-במאמץ ובעלת אספירציות פוליאניות, כלומר – מחוננת באופטימיות בלתי נלאית. היא מתיידדת עם הילד החדש בכיתה, ושניהם יוצאים ביחד להרפתקאות שובביות.

מעושה, מתנחמד, משתדל מדי להיות חביב ומשפחתי, והתוצאה – סרט מייגע ומיותר, לעניות דעתם של שני הצופים הביתיים, כמובן. 


הברך של קלייר, מאת אריק רוהמר

האם מותר, בשם האמנות ולמענה, לעשות מעשים לא מוסריים ולא אתיים?

אריק רוהמר, בסרט נוסף מסדרת "סיפורי המוסר" שלו, מציג בפנינו את השאלה.

זירת הפעולה סובבת אגם יפהפה ופסטורלי, שבו שוהות הדמויות בימי החופשה ההכרחיים והבלתי נמנעים של כל צרפתי באשר הוא. סופרת רומנייה הגיעה למקום לא רק כדי לנפוש, אלא גם כדי לכתוב. מארחות לה חברה אישה ובתה, לורה בת השש עשרה, וכעבור כמה ימים מגיעה גם קלייר, אחותה החורגת של לורה. 

כמו כן שוהה במקום ז'רום, גבר שארוסתו נסעה בשליחות כלשהי לאפריקה, ולכן הוא כאן בגפו. הוא מיודד עם הסופרת הרומנייה שאותה פגש לפני כמה שנים בבוקרשט, ובשיחה אתו היא מנסה לרקום סיפור ומבקשת ממנו להשתתף בבניית העלילה.

לא רק בדיבור, גם במעשים. היא רוצה שייווצר סיפור פיתוי, שז'רום יעמוד במרכזו, ילך על חבל דק, אבל יתגבר על ייצרו ולא יתפתה: הרבה יותר מעניין, היא מסבירה לו, אם גבר שיישא בקרוב את ארוסתו לאישה יצליח להימנע מבגידה בה.

היא מתכננת, והוא מבצע. הוא מפלרטט עם לורה, מגיע אתה לקרבה אינטימית, אפילו מתנשק אתה, אבל לא "עובר את הגבול".

האם מוסרי להציג קשר כמעט פדופילי כאילו הוא כמעט לגיטימי? מה פתאום גבר כבן שלושים, או יותר, משוחח עם ילדה? מחליף אתה דעות על הקשר בין אהבה וסקס? נוהג כלפיה כאילו הייתה אישה?

נדמה לי, אולי אני טועה, שהשאלה המוסרית שרוהמר דן בה (מבחינתו!) היא לאו דווקא עניין הקשר הפדופילי, אלא השאלה אם תקין "לשחק" ברגשות של הזולת, לטובת האמנות.

לקראת סופו של הסרט משתף ז'רום את הסופרת בחוויותיו (לאו דווקא עם לורה! שכן הוא ממשיך בניסויים הרגשיים שהוא עורך!). מה המסקנה? היא תכתוב את הסיפור הזה שעזרה ליצור בחיים, לא על הנייר? 

הסרט גדוש מאוד בדיאלוגים. כל האנשים שם מדברים את עצמם לדעת, מנתחים, מסבירים, מנסחים, מתלבטים, מתווכחים, סותרים, מתנצחים – בשלב מסוים מתחשק לומר "מקשקשים"… 

הפיצוי על כל המלל המוגזם הוא הנוף היפה כל כך, ויופיין של הנערות הגבעוליות ושל הנשים הבשלות.

אך אין בו די.  



פאולין על החוף, מאת אריק רוהמר

הסרט "פאולין על הים" נמנה עם סדרת ה"קומדיות ופתגמים" של רוהמר. אכן, הוא מעלה על הדעת קומדיה של טעויות, למשל – את "חלום ליל קיץ", מחזהו של שייקספיר ששואל: מהי אהבה? האם היא כישוף? האם היא עיוורת? מדוע הזוגות לא מסתדרים כיאות, וכל מי שמאוהב, אינו נאהב, ולהפך?

שאלות דומות עולות גם בסרט שלפנינו. עם זאת, קשה לומר שמדובר בקומדיה מצחיקה. היא יותר מעלה סוג של גיחוך, נוכח הפְּתַיּוֹת של חלק מהדמויות.

האדם השקול והחכם ביותר בסרט הוא (שוב?) נערה צעירה, פאולין, תלמידת תיכון, שהגיעה לחופשה על חוף הים עם מריון, דודתה היפהפייה.

כבר בתמונה הראשונה שואלת מריון את פאולין אם כבר התאהבה במישהו. פאולין השנונה מתחמקת ומתבדחת: כן, כשהייתי צעירה מאוד, אהבתי מישהו מבוגר מאוד. והיא מסבירה: הייתי בת שש והוא היה בן שתיים עשרה. הוא נראה לי ממש זקן…

מריון מתאהבת, אבל בגבר הלא נכון. ומסרבת לאהבתו של מי שהיה יכול להסב לה אושר, אילו ידעה לזהות את האושר. היא רומנטית. רוצה להתייסר, רוצה להתגעגע, רוצה לייסר את מי שהיא אוהבת. "אבל אם את אוהבת אותו, למה את רוצה שהוא יסבול?" שואלת אותה האחיינית שלה בחוכמת חיים שמריון הבוגרת בין שתיהן אינה מסוגלת (עדיין?) להבין.

איך, שואלת פאולין בפליאה את הגבר שאינו אוהב את מריון באמת, איך אפשר שלא לאהוב אותה? הרי היא כל כך יפה!

היא אכן יפהפייה, אבל, מסביר לה הגבר, היא מושלמת מדי. תארי לך, הוא אומר, שכל הנשים בעולם היו נראות כמוה… וכוונתו – כמה משעמם היה העולם, אילו שרר בו רק יופי מושלם כזה.

יש, אם כן, גם צורך במידה מסוימת של כיעור. וגם, שואל הסרט, קנאה? אנוכיות? רמייה? האם גם אלה הכרחיים, כדי שאפשר יהיה לחיות כאן?

כרגיל, הסרט יפה להפליא. הפעם לוקח אותנו רוהמר, כאמור, אל  הים. וכרגיל הנשים כל כך יפות. האומנם – יפות מדי? 


אודישן, מאת אינה וייס

ההתחלה מבטיחה: חבר שופטים יושבים באולם קונצרטים ריק. אל הבמה עולים בזה אחר זה נבחנים שמנגנים קטע קצר (איך קוטעים אותם באכזריות… "מספיק. חכי בחוץ").

אחד הנבחנים מעורר ספקות אם לקבל אותו, אבל אנה, המורה לכינור בבית ספר למוזיקה שאליו הוא מנסה להתקבל, מצדדת בו. כן, היא תלמד אותו לשפר את הטכניקה, כן, היא מאמינה בו.

בבית יש לה בן שגם הוא מנגן בכינור. אבל לא ממש רוצה לעסוק בכך. ואולי בעצם כן? הוא מקנא בתלמיד החדש שלה? ואולי בעצם לא? ומה יש לאנה שהיא נראית כל כך דיכאונית כל הזמן? מה פשר ההתנהגויות הביזאריות שלה? ("אתה יכול לגעת לי בשדיים?" היא פונה במפתיע אל אחד המורים בבית הספר….) אנחנו מתבקשים להאמין שמדובר בתסכול מתמשך של מי שחלמה להיות אמנית מבצעת, ונכשלה.

הבעיה שהחלקים השונים בסרט לא מתגבשים לכדי יצירה משכנעת וקוהרנטית. הסוף אמנם מפתיע במידה מסוימת, אבל מאחר שקשה לחוש אמפתיה כלפי מישהו מהדמויות, גם הסוף לא מעורר שום תחושה של הזדהות או אכפתיות. 

לטעמי – סרט שהחטיא את מטרתו (הלא ברורה).  


4.10.2020 ארבעה סרטים, היום בפסטיבל

"משהו יפה נותר מאחור", מאת קתרין פילפ

"כשנכנסים אלי לחדר ושואלים אותי אם אני בסדר, אני אומר תמיד שכן, כי מה הם יעשו אם אני אגיד שלא?" את הדברים העצובים, החכמים והמפוקחים הללו אומר ילד כבן עשר, אחד מאלה שמופיעים בסרט התיעודי המופלא "משהו יפה נותר מאחור".

הסרט עוקב אחרי פעילותו של מקום שנקרא "הָאֵבֶל הטוב" (Good Grief), שאליו מגיעים ילדים שקרובי משפחה שלהם מתו. 

הילדים עוברים במקום חוויה טיפולית קבוצתית, מעודדים אותם להביע את רגשותיהם, לתת להם לגיטימציה ולעבד אותם. הילדים נוגעים ללב בפגיעות שלהם, בתבונה, ובעיקר בכאב שהם מביעים. 

"ילדים בכיתה שלי לא יודעים מה אני מרגישה, ואני לא יודעת איך להסביר להם", מספרת אחת מהם. אבל בקבוצה של "האבל הטוב" הילדים האחרים מבינים אותה מאוד, כולם איבדו אימא או אבא, לפעמים את שני ההורים.

הסרט נוגע באחד המקומות המפחידים ביותר בנפש: הפחד מפני יתמות. ועם זאת, הוא גדוש באהבה ובכוח, ואפילו באופטימיות. 

הוא זכה השנה בצדק רב בפרס הסרט התיעודי הטוב בפסטיבל SXSW השנה.

"גיבורה", מאת שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין, מיה קפלן

"גיבורה" הוא שם הנושא של ארבעה סרטים קצרים ישראליים שבמרכזם עומדת אישה שמתמודדת עם קושי בחיים: אימא של נער חולה סרטן, עולה מרוסיה שחיה בשכונת עוני ומתקשה להתמודד עם החיים, צעירה חובבת יחסי סדו-מאזו שחיה בפלורנטין ונאלצת להתמודד עם כתובות גרפיטי מפחידות על הקיר הגובל עם דירתה, צעירה שבחור צעיר מפתיע אותה בביתה, באמצע הלילה, ומסתבר שהופיע לא רק אצלה.

לכאורה – נושאים מעניינים. אבל התוצאה מייגעת, סטודנטיאלית, בוסר. יש בסרטים הללו המון-המון-המון (!)  רגעים ארוכים וריקים מתוכן, שאמורים לבטא "אווירה": גלי ים אינסופיים, שתיקות ארוכות, מבטים ממושכים וסצנות מופרכות. למשל – האימא והבן החולה בסרטן נוסעים לים ומוצאים שם, למרבה הנוחות, זולה מצוידת היטב בכל מה שאפשר לרצות: מטבח, כלים, גן ירק, כיריים… והם כמובן עושים בה כבתוך שלהם. ואז ים, ועוד ים שאמור להיות סמלי, אבל כמה סמליות אפשר לשאת, ולמשך כמה זמן?

מצטערת. השתעממתי. מאוד. 

אהבה אחרי הצהריים, מאת אריק רוהמר

פרדריק אוהב את אשתו ההרה ואת בתם. הוא שותף במשרד עורכי דין, שמח בחלקו, וחי בשלווה בפרוורים. מדי בוקר הוא נוסע למשרדו שבמרכז פריז, נהנה לשוטט בעיר, לקנות לעצמו בגדים, ולפנטז על הנשים הנחשקות שהוא רואה בכל מקום. הוא תוהה אם עוד יזכה להתאהב, לחוש את ההתלהבות הראשונית הנלווית להתאהבות כזאת, או שמא חיי הרגש שלו נידונו לניוון שנובע מהשגרה ומאורח החיים הנינוח והבורגני שהוא מנהל.

ואז מגיע אליו ידידה פתיינית, מישהי שהכיר בעבר, זמן רב לפני שהתחתן והשתקע.

האם הצעירה תנסה לפתות אותו? האם תצליח? איך נראים הקורים שהיא טווה סביבו? 

"אהבה אחר הצהריים" הוא הסרט שחותם סדרה של "סיפורי מוסר" שיצר אריק רוהמר. בעיני הוא פחות סוחף משני הסרטים האחרים שלו שראינו אמש, "אגדת חורף" ו"קיץ". 

זאנה, מאת אנטונטה קסטראטי

כל כך קשה. כל כך עצוב ומר. 

בסיומו של "זאנה", סרט הביכורים של יוצרת קרואטית, אנטונטה קסטראטי, עלה הכיתוב: "לזכרן של אמנו ואחותנו, שנהרגו במלחמת קוסובו".  לא היה צורך בכיתוב כדי להבין שמדובר ביצירה אישית וכאובה מאוד. באמצעות הדמות הראשית בסרט, אישה בשם לומה, מביאה קסטראטי את סיפורן של קורבנות המלחמה, הנשים שחייהן השחירו באחת. אנחנו מלווים את לומה לתוך הסיוטים האפלים שלה, מתהלכים אתה בעולם הבלהות, בלי לדעת מדוע, אם כי הרמזים מופיעים מוקדם מאוד בסרט. כך למשל כשלוּמָה, שחיה בכפר קטן ביחד עם בעלה וחמותה, אוספת ביצים, היא מגלה קליע ישן שנשאר שם, טמון באדמה. מי ירה? מה קרה? מדוע היא עצובה כל כך? מדוע אינה מצליחה להרות, למרות כל ההשתדלות של חמותה, שלוקחת אותה לרופאים וליידעונים, ושל בעלה, שמנסה כל כך? 

לומה רוצה בכלל להרות? מדוע כן? מדוע, בעצם – לא?

התשובות לשאלות הללו מתפענחות לקראת סופו של הסרט. הסודות נסתרים וטמונים גם בתוך הארון, שם מחזיקה חמותה של לומה בחשאי קלטת וידאו, "למקרה שיהיה משפט בהאג". אבל לומה אינה זקוקה לה. היא זוכרת הכול, היא רואה הכול, כל הזמן, בעיני רוחה אחוזות הפלצות. 

סופו של הסרט הוא חלקו החזק ביותר. עד אליו יש לעבור ביחד עם לומה תהליך קשה ואכזרי. רק בסוף נכיר אותה כפי שהייתה. כפי שהייתה אמורה להיות. צבעונית, חייכנית ושמחה. 

3.10.2020 חמישה סרטים, היום בפסטיבל

פסטיבל הסרטים בחיפה מתנהל בימים אלה, אבל לא בחיפה, אלא בכל מקום שיש בו חיבור לאינטרנט, וקהל צופים מתעניין. הסרטים מוקרנים בגרסה מקוונת, ואפשר לקנות כרטיסים לכל הסדרה, או לסרטים בודדים. לצפייה בבית יש כמובן יתרונות רבים. האם נרצה בכלל לשוב אל אולמות הקולנוע? אל הריצה מאולם לאולם? כשהחלופה היא הכורסה הביתית הנוחה והמוכרת?

מן הסתם יהיו מי שיעדיפו לצאת מהבית. ויהיו כאלה שהסידור הנוכחי מתאים להם יותר.

חבל רק שהאפשרות להעביר את הסרטים מהמחשב להקרנה בטלוויזיה הביתית באמצעות כרום קאסט – אפשרות שהובטחה במעמד קניית הכרטיסים! – אינה פועלת. "כן, יש בעיה ידועה עם כרום קאסט" אמרו לנו במוקד הטלפוני. יש לקוות שהבעיה תיפתר בהקדם!

 

"מסע חורף" מאת אנדרס אוסטרגאר

הוא מופיע בקטגוריה "קולנוע תיעודי", ואכן, הוא מתעד את העבר של שני מהגרים מגרמניה, הוריו של מרטין גולדסמית', שהגיעו לארצות הברית ב-1941, זמן קצר מאוד לפני שהחל הרצח השיטתי של יהודי אירופה. 

 גולדסמית' לא ידע כמעט מאומה על העבר של הוריו, גיאורג ורוזמרי. הוא מגיע לביקור אצל האב האלמן, שומע פרטים על חייו בגרמניה, ומתעמת אתו על כך שוויתר על קריירה של מוזיקאי, נגן חליל מחונן. קשה לו להבין מדוע האב "הקריב" את אושרו ולא התמסר לאמנות.

האב מספר, ואנחנו צופים בעבר באמצעות צילומים, והאנשה מצוירת של הדמויות. כך נודע לו שאביו כמעט נמלט מגרמניה עוד לפני שפרצה המלחמה, אבל הגיע במקרה לתזמורת ששבתה את לבו. היה זה ארגון תעמולה גרמני שנשא את השם "הפדרציה התרבותית היהודית". יוזף גבלס ומשרד התרבות של הרייך שלטו בארגון, שנועד להוכיח לעולם שיהודי גרמניה זוכים ליחס טוב. 

בתום ההקרנה הסתבר שאביו של גולדסמית', שמיטיב כל כך לספר על עצמו, על הכאב, הצער, האכזבות וגם על היופי שהצליח למצוא בחייו, הוא בעצם שחקן. השיחות אמנם מתבססות על ראיונות שגולדסמית' ערך עם אביו, אבל את דמותו מגלם ברונו גנץ, בתפקידו האחרון. הופעתו מופלאה ובלתי נשכחת.


"קיץ" מאת אריק רוהמר  

דלפין היא אישה צעירה, בודדה ועצובה. החבר שלה עזב אותה, החברה שלה הבריזה לה ולא תיסע אתה לחופשה ביוון. מה יכולה לעשות פריזאית במהלך ימי ה"וואקנס" המקודש? הרי אי אפשר להישאר בעיר ביולי-אוגוסט, ודאי שלא כשאת כל כך לבד. חברות מטיפות לה מוסר, אומרות לה שהיא בררנית מדי, שהיא צריכה ללמוד להתפשר; מכרים רחוקים מעוררים בה תחושה שהיא מוזרה, שונה, לא מובנת. מנסים לסדר לה כל מיני פתרונות, אבל הם לא מתאימים לה.

האם תמצא את אושרה? 

הסרט כל כך יפה. הוא לוקח אותנו עם דלפין אל מקומות קסומים, חופי ים, הרים, פינות בפריז. 

"קיץ", זכה – ובצדק רב! – בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. במקור הוא נקרא "קרן ירוקה", שם שנלקח מספר של ז'ול ורן, ומשמעותו: קרן האור האחרונה שרואים לפעמים בשקיעה, ניצוץ מהיר וכמעט סודי, של אור ירוק. שם כל כך הרבה יותר משמעותי ויפה!

 

"מארה" מאת אנדריאה שטאקה 

למען האמת, לא הוגן לתת ציון, או לכתוב ביקורת, על סרט שלא ראיתי עד הסוף. אבל אולי עצם ההעדפה לעזוב אותו, עצם העובדה שנסך בי שעמום, מעידים עליו. הוא נראה לי כמו גרסה מייגעת של "הגשרים של מחוז מדיסון": עקרת בית משועממת, שנדלקת על גבר זר… 

שמה מארה. היא חיה בשכונה צנועה ליד שדה התעופה של דוברובניק עם בעלה ושלושת ילדיה. מעולם לא טסה לשום מקום. מה יש לה לעשות? היא מנקה, מבשלת, עורכת קניות, מתלוננת על מכונת הכביסה המקולקלת. ואז מגיע לסביבה פועל פולני. כאן, באמצע ההתעלסות על הרצפה, עזבתי אותם לנפשם.

"אגדת חורף", מאת

אריק רוהמר  

עוד סרט נפלא! נפלא! 

אנחנו מתחילים אותו בהתאהבות: של פליסי ושארל, שמתאהבים במהלך חופשת קיץ יפהפייה, על חוף הים, במים, על החול, רוכבים על אופניים, צולפים ענבים זה לפה של זה, שני צעירים מקסימים בתוך נופים מקסימים, וכן, לא רק הם מתאהבים. גם אנחנו בהם. 

ואז, כעבור חמש שנים, הכול השתנה. יש לפליסי בת  קטנה ומתוקה (איך רוהמר מצליח להוציא מהילדים שמופיעים בסרטים שלו משחק כל כך מושלם?), אבל איפה שארל? איפה הזוג היפה ההוא? מה קרה להם? מדוע נפרדו? הייתכן? ומה הקשר בין אהבתם לבין "אגדת חורף" – מחזהו של שייקספיר (השם הזהה אינו מקרי!)?

האם ויתרו פליסי ושארל על האהבה? על החלום? על היופי? האם אהבת אמת מתקיימת בין נשמות שכבר הכירו זו את זו בגלגול קודם? פליסי מאמינה בכך. היא מנסה, ולא יכולה, למצוא תחליף לאהבה שאבדה לה (ואולי רק בינתיים?). אנחנו רואים איך היא לא מצליחה להתפשר. איך היא לא מסוגלת לוותר. וגם נודע לנו, כמובן, מה בעצם הביא לכך שהיא נפרדה משארל. 

זהו סרט שמשאיר את הצופה מאושר. 

"הצעיף האדום" מאת פטר מוסטובוי

והפעם סרט בעל קסם שונה לגמרי: סרט אישי, שבו מספר במאי הקולנוע יליד רוסיה פטר מוסטובוי על הדרך שעשה כדי להיעשות מי שהוא, מבחינה אמנותית. על התלאות של יהודי בברית המועצות, בשל העריצות וההתערבות האלימה בחיי הפרט שהייתה מנת חלקם של כל מי שחיו אז תחת המשטר הסובייטי.

מוסטובי מציג את הדברים באירוניה מושחזת שאותה אינו חוסך גם מעצמו, אבל לצדה אינו מתבייש לספר על הישגיו, אפילו שמח להתרברב (ובצדק!) בכך שבתו, שלמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב, למדה מתוך ספר שהוקדש לאחת היצירות הראשונות של אביה, יצירה שנחשבה בברית המועצות שנויה במחלוקת, אם לא מזעזעת ומוזרה… 

שוב ושוב  מספר מוסטובי  על האבסורד שנקלע אליו במהלך חייו בברית המועצות. כמה טוב לדעת שהוא ישראלי, אמן מוכר ומצליח מאוד. כשצופים בסרט שלפנינו אפשר בהחלט להבין מדוע.