האם המחזאי האנגלי כריסטופר מארלו (1564-1593) היה סוכן חשאי של אליזבת, מלכת בריטניה? האם נרצח כשהיה רק בן עשרים ותשע, בשל אותה פעילות? אולי בכלל ביים את מותו ונס לאירופה כדי להציל את נפשו? האם היה יהודי? האם הכיר את ויליאם שייקספיר, בן תקופתו, והשפיע על כתיבתו, או שאולי בעצם הסתווה בדמותו של שייקספיר, ולמעשה הוא זה שכתב את מחזותיו של האחרון? כל השאלות הללו אופפות את דמותו של כריסטופר מארלו, ורב הנסתר על הגלוי. 

לפחות את התהייה האחרונה, הזהות בין מארלו לשייקספיר, ניסו להפריך במחקר שנערך במחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת בר אילן. במחקר נבחנו טקסטים שונים באמצעות מחשב. החוקרים הצליחו לגלות אם כתב אותם גבר או אישה, או אם מי שחתום עליהם אכן כתב אותם, או שזהותו זויפה. טקסטים הם “כמו חומר גנטי לבדיקת DNA, או כמו טביעת אצבעות במעבדה לזיהוי פלילי”, הסביר החוקר, פרופסור משה קופל, שלהערכתו שייקספיר ומארלו היו שני כותבים שונים. 

אחת מיצירותיו הידועות ביותר של כריסטופר מארלו הייתה שיר פיתוי אידילי, “הרועה הלהוט, לאהובתו” (כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בספרי מה המים יודעים על צמא, ספרי עיתון 77):

הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,
נוֹכִיחַ ענֶֹג אֲמִתִּי,
שֶׁעֵמֶק, גֶּבַע, גַּיְא, שָׂדֶה,
אוֹ סֶלַע מְחֻסְפָּס נוֹתֵן.

נֵשֵׁב בְּיַחַד עַל מָצוֹק
נִרְאֶה רוֹעִים שָׁם מֵרָחוֹק,
לְיַד נָהָר שֶׁטִּפְטוּפוֹ
הוּא רֶקַע לְשִׁירַת צִפּוֹר.

אַתְקִין לָךְ שָׁם מִטַּת שׁוֹשָׁן,
צְרוֹרוֹת נִיחוֹחַ מֵהַגַּן
כִּפָּה זְרוּעָה זֵרֵי פְּרָחִים
וגְםַ גְּלִימַת עָלִים אָכִין.

שִׂמְלָה מִצֶּמֶר מְשֻׁבָּח
אוֹתוֹ מֵהַשֵּיׂוֹת אֶקַּח,
אַנְפִּילאָותֹ פַּרְוָה לַקֹּר,
לָהֶן אַבְזָם זָהָב טָהוֹר.

אַבְנֵט נִצָּן, שֶׁמְּעֻטָּר
בָּאַלְמֻגִּים וּבְעִנְבַּר,
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי,

כָּל שַׁחַר בְּמָחוֹל רוֹעִים
יַצְהִילוּ אֶת לִבֵּךְ, אָז אִם
הָענֶֹג רַב וַאֲמִתִּי,
הֲיִי שֶׁלִּי, חֲיִי אִתִּי.

השיר התפרסם לראשונה ב-1599, שש שנים אחרי מותו של מארלו, והוא נחשב אחד השירים הפסטורליים הראשונים מתקופת הרנסנס האנגלי. הוא עורר את תגובתו של סר וולטר ראלי (1618-1552), שהיה סופר, משורר, חייל, איש חצר המלכות ומגלה ארצות אנגלי. ראלי כתב שיר פארודי שבו האישה “הנימפה” שאותה ניסה הרועה לפתות בשירו של מארלו, משיבה לרועה בלגלוג ובעצם “נוזפת” במארלו על התמימות הילדותית שבה כתב את שירו של הרועה. “תשובתה של הנימפה לרועה” (כאן בתרגומי):

לוּ הָעוֹלָם הָיָה צָעִיר
אוּלַי הָיִיתָ בִּי מֵעִיר
רָצוֹן לְעֹנֶג מִתְלַהֵט,
לוּ כָּל רוֹעֶה דִּבֵּר אֱמֶת.

בְּיוֹם שֶׁבּוֹ סְלָעִים קוֹפְאִים
הַצּאן יֻחְזַר לַדִּיר אַף אִם
כָּל הַנָּהָר הַקַּר זוֹעֵם
וּפִילוֹמֶלָה תֵּאָלֵם.

פְּרָחִים נוֹבְלִים, אֶת הַשָּׂדוֹת
מֵבִיס הַחֹרֶף לְבַדּוֹ
לָשׁוֹן שֶׁל דְּבָשׁ, הַלֵּב הוּא מַר,
אָבִיב חוֹשֵׁק, אַךְ סְתָו אַכְזָר.

זֵרֵי פְּרָחִים וַחֲצָאִית,
מִגְבַּעַת שֶׁאֶחְבֹּשׁ תָּעִיד
עַל הִתְרַפְּטוּת וּבְלָאי נֶחְרַב,
שִׂמְחַת טִפְּשׁוּת, חָכְמַת רָקָב,

גְּלִימַת קִיסוֹס, אַבְנֵט וְגַם
עִטּוּר עִנְבָּר, אַלְמוֹג, אַבְזַם
לֹא יְפַתּוּ לִחְיוֹת אִתְּךָ,
לָבוֹא לִהְיוֹת אֲהוּבָתְךָ.

אִם נְעוּרִים נָאִים יוּכְלוּ
לְהִמָּשֵׁךְ בְּלִי שֶׁיִּכְלוּ
אָז בְּחֶמְדַּת עִנּוּג אֶבְחַר
לִחְיוֹת אִתְּךָ, אֲהוּבָתְךָ.

ראלי בחר בתבנית שירית זהה לזאת של מארלו: שורות של שמונה הברות וחריזה הדוקה ומדויקת. הוא חושף את האידיאליזציה הילדותית המצטיירת בשירו של מארלו: האישה המפוקחת אינה הולכת שבי אחרי ההבטחות חסרות השחר לחיי תענוגות בטבע. היא יודעת שרועים חייבים לטפל בעדרים שלהם, גם כשמזג האוויר קשה; יודעת שאחרי האביב והקיץ מגיע החורף, הפרחים נובלים והיופי מתפוגג, לא רק זה של הטבע, אלא גם של בני האדם, שלא מובטחים להם נעורי נצח והשתובבויות שמחות.  

שני השירים והדיאלוג ביניהם העניקו השראה ליצירות רבות, מאז שנכתבו ועד היום. יוצרים רבים, ביניהם ג’ון דאן, ס’ דיי לואיס, דורותי פארקר ואחרים הגיבו אל השירים ביצירותיהם. “הרועה הלהוט, לאהובתו” ו”תשובתה של הנימפה לרועה” הולחנו, וגם צוטטו בסרט האמריקני “The Private Lives of Elizabeth and Essex” משנת 1939.

הם מופיעים באנתולוגיות ובקובצי שירים. הוויכוח בין ראלי למארלו, שהחל להתנהל אחרי מותו של האחרון, נמשך אם כן, כבר יותר מארבע מאות שנה. 

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של מארלו, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

תרגומו של שמעון זנדבק לשירו של וולטר ראלי, כפי שהופיע בספר שיר אהבה בהוצאת חרגול / עם עובד

על שרים ונסיכים

בחירת שריו של השליט [מדוע בחרתי במילה זאת אפשר לראות בהערה שבתחתית הרשומה][1] אינה עניין של מה בכך; הם מוצלחים או שאינם כאלה, תלוי עד כמה השליט חכם, זהיר ומפוכח. ההתרשמות הראשונית מהשליט ומיכולתו השכלית נוצרת במפגש עם האנשים שבהם בחר להקיף את עצמו. כשאותם אנשים מוכשרים ונאמנים, אפשר להסיק שהוא חכם, שהרי עמד על טיבם ועל כישוריהם ורכש את נאמנותם. ולהפך: אפשר לגבש דעה שלילית על השליט, אם טעה בבחירת שריו, שכן זוהי הטעות הראשונה שנגלית.  

יש שלושה סוגי יכולות: אנשים שמבינים הכול בכוחות עצמם, כאלה שמבינים אחרי שמסבירים להם, והסוג השלישי: אלה שאינם מבינים מאומה, לא בכוחות עצמם ולא אחרי שמסבירים להם. הסוג הראשון הוא הטוב מכולם, גם השני טוב. בשלישי אין שום תועלת. 

כשהשליט מסוגל להבחין במעלות ובחסרונות במעשיהם של בני אדם או בדברים שהם אומרים, כשהוא יכול לשפוט כך את הביצועים של שריו ואז לתקן את החסרונות ולשבח את המעלות, אותם שרים לא יוכלו להערים עליו. 

שליט יכול תמיד לעמוד על טבעו של שר: אם הוא חושב על עצמו יותר מאשר על השליט, הוא לעולם לא יצליח; מעשיו מוכיחים שרק טובת עצמו מעסיקה אותו, ושעליו אי אפשר לסמוך. 

מאחר שקראתי את הטקסט באנגלית, תרגמתי אותו בעצמי. חלק מהציטוטים אינם מלאים, ונעשו תוך דילוג על שורות או על פסקאות. 

הבכי הכבוש היה נושן, ועם זאת כמו טרי וחדש לגמרי, כאילו שהעילה לו התרחשה ממש בזה הרגע. הוא עלה בעיניו של איש שלא היה מסוגל לשכוח דברים ששמע שנים רבות לפני כן, בעודו תלמיד באחת מהכיתות של בית הספר היסודי: מורה אטומה זלזלה בו אז וכינתה אותו עצלן. שישים שנה חלפו, והגבר, שכבר התקרב כבר לשנתו השבעים, עדיין לא יכול היה להתגבר על העלבון המתמשך של ילדותו. והוא לא היה סתם גבר, אלא כזה שהצליח מאוד בחייו, הן האישיים והן המקצועיים. אדם שהמציא כמה פטנטים רפואיים ייחודיים הרשומים על שמו – המצאות שהעשירו אותו, ולא פחות חשוב מכך – זיכו אותו ביכולת להציל חיים של אנשים רבים. והנה למרות זאת נותר בו עדיין אותו ילד קטן שהמורים אינם מבינים אותו ואינם רואים אותו כפי שהוא: אדם שניחן באינטליגנציה גבוהה מהממוצע; אדם יצירתי באופן בולט חריג; וכן, ילד שלקה בדיסלקציה.

מי ידע אז משהו על לקויות למידה? מי הבין מה טיבן? מי חס על ילד מתקשה, ומי יכול היה אז להושיט לו יד ולאפשר לו למצות את היכולות שלו?

בסופו של דבר זה קרה, הוא עשה זאת, בלי עזרתם של אותם מורים שפגעו בו והשפילו אותו, אבל העלבון צילק את נפשו לצמיתות, כפי שנגלה באותו ערב:  התכנסות של חברי ילדות שהעלו זיכרונות מבית הספר ומהמורים. 

במהלך הצפייה בסרט ההודי המופלא “כוכבים על פני האדמה” לא יכולתי שלא לחשוב על האיש הזה. כמה טוב שיש נטפליקס, ואפשר לצפות בסרט גם שלוש עשרה שנה אחרי שהופיע לראשונה על האקרנים, וכמה טוב שאחת הנוכחות באותו מפגש רעים הסבה את תשומת לבי לסרט הרגיש והאוהב הזה.

כשהוא הסתיים, הפטיר רֵעי לצפייה “הלוואי שכך היה קורה גם בחיים”, אבל אני סירבתי להצטרף לתגובתו הצינית – אולי מכיוון שבחיי המקצועיים כמורה וכמחנכת הייתי עדה, ואולי אפילו שותפה, למקרים שבהם ראיתי כיצד מורה רגיש, מורה שרואה את התלמיד או התלמידה, יכול במפורש לשנות את מהלך חייהם לטובה (אבל גם, בלי ספק, לרעה!)

אכן, אני מאמינה גדולה בהשפעה ובשינוי, והסרט שלפנינו מדגים כיצד אלה יכולים להתרחש בפועל. 

נכון, יש בו, ב”כוכבים על פני האדמה”, מידה גדושה של תמימות, אבל היא יפה, מבורכת ונוגעת ללב, והיא הסבה לי רגעים של שמחה והתרגשות. תחושה שיש בעולם אנושיות. ורגישות.

אכן, נדרש קצת זמן כדי “להיכנס” לסרט, להיסחף לתוכו, להתחיל להאמין לו, אכן, יש בו רגעים מסוגננים מדי ומבוימים מאוד, אבל גם אם הוא מוגזם, מה שהוא מבקש לספר לנו חשוב, נכון ואמיתי כל כך, ובסופו של דבר הכול, גם הסרט עצמו, פועל נכון. אולי, בין היתר, מכיוון שברור לגמרי שחלק מהילדים בסרט אמיתיים, לא מגלמים דמויות, אלא מופיעים בעצמם: יוצריו של הסרט לא היססו לתעד בו, בחלקים מסוימים, ילדים שאינם שחקנים, כאלה שנראים בדיוק כפי שהם, חשופים ואהובים מאוד, חרף שונותם. (ועם זאת, יש לציין את משחקו המופלא של הילד המופיע בתפקיד הראשי!) 

“כוכבים על פני האדמה” מספר את סיפורו של ילד בן שמונה שכל מורה צריך או צריכה לקרוא! סביבתו רואה בו טיפש ומרדן. מה צריך לקרות כדי שמישהו יבין אותו? כדי שמישהו יאפשר לו להבין את עצמו? את התשובות לשאלות הללו כדאי לכם לבדוק בעצמכם! 

את הטור אני מבקשת להקדיש לחברנו היקר, משה רפאל, שהלך הקיץ לעולמו. יהי זכרו ברוך. 

קארין טואיל בספרה עניינים אנושיים עושה מעשה כמעט חתרני. טואיל לקחה סוגיה חברתית בוערת, ונתנה לה נפח אנושי באמצעות הדמויות שבראה, ושאמורות, כך אפשר להבין בסופו של דבר, לייצג פנים שונות של אותה סוגיה.

תחילתו של הרומן אינה מרמזת על המשכו, ועל העניין המרכזי שיעסוק בו. יש בפרקים הראשונים משהו מטעה, במכוון!, כי נדמה שעד סופו נלווה את קלר פארל, אישה המוגדרת “צרפתייה-אמריקאית” ואת בעלה, ז’אן פארל בן השבעים, כוכב תוכניות אירוח בטלוויזיה שמכור לטיפוח המראה הצעיר שלו. הכול מתנהל על מי מנוחות, לכאורה, גם אם חייהם של קלר וז’אן סוערים: יש בהם אהבות סודיות, תשוקות אסורות, מהלכים דרמטיים לחיי הדמויות, אבל מבחינת הכתיבה הדרמה מתנהלת במתינות, ואינה מסעירה אותנו, הקוראים.

כך זה נמשך, עד שקורה משהו שאינו נהיר גם לנו, כקוראים, אלא רק בדיעבד: מישהי טוענת פתאום שנאנסה. מישהו מופתע ומזועזע. הרי ברור לחלוטין שלא אנס! אולי פגע, אולי העליב, אבל אונס? בשום פנים ואופן לא!

החתרנות בכתיבתה של טואיל מתבטאת בכך שהיא מוליכה גם אותנו באף. לוקחת אותנו אתה אל קרביה של דמות-גבר שמחוץ לספר היינו מתעבים. ולמעשה, גם בתוך הספר אנחנו מבינים לאט לאט עד כמה הוא דוחה. האלימות אינה נחשפת לעינינו מיד, כי, בניגוד למה שעשה נבוקוב בלוליטה, ששם לקורא ברורה לגמרי אשמתו של הגיבור המספר על מעלליו בלי להבין שהוא מפליל את עצמו, ברומן שלפנינו אנחנו בהתחלה מאמינים לגיבור המואשם באונס שטפלו עליו אשמה על מעשה שבכלל לא קרה.

את אלכסנדר, הצעיר המואשם באונס, נהוג אצלנו לתאר במילים “בחור נורמטיבי”, ואפילו “מלח הארץ”. הוא מצליחן, מצטיין בלימודים, רהוט. הוא ספורטאי מעולה. והוא יודע לומר את הדברים הנכונים: לשאלה “לאיזה אירוע היסטורי היית רוצה להיות עד?” שהוא נשאל בבחינת כניסה למוסד לימודי, הוא משיב כראוי: “אני לא יודע אם זה נחשב אירוע היסטורי, אבל הייתי רוצה לנסוע באוטובוס ההוא ב-1 בדצמבר 1955, כשרוזה פארקס סירבה לוותר על המושב שלה לטובת נוסע לבן.” יפה מאוד. לשאלה “באיזה הישג אתה גאה יותר מכול?” הוא משיב תשובה מרגשת: “אני גאה בחינוך הפמיניסטי שאמי הקנתה לי. יש לי תפיסה שוויונית לחלוטין לגבי יחסים בין גברים לנשים. ראיתי לא פעם את אמי סובלת מיחס לא הוגן, מהערות סקסיסטיות ומזלזול בעבודתה מצד עמיתים. היא דיברה על כך בחופשיות איתנו, זה החליא אותה אבל היא נאבקה, היא לא הציגה את עצמה בתור קורבן, אז אני גאה מאוד בכך שהקדשתי קיץ שלם לקריאת אנתולוגיה של טקסטים פמיניסטיים חשובים מהמאה העשרים”. הידד לך, אלכסנדר! (אבל האם באמת הבנת את מה שקראת?)

עניינים אנושיים מתרחש ממש בימים אלה. כל סממני המציאות המוכרים לנו מופיעים בו: פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, Airb&b, לינקדאין, אוּבר, דיגניטס, #MeToo. פרשיות ציבוריות ידועות משמשות בו נקודת התייחסות:  קלינטון ומוניקה לווינסקי, דומיניק שטראוס-קאהן והחדרנית שהאשימה אותו באונס, כמו גם מתקפות הטרור שהתרחשו בפריז ב-2015: במשרדי כתב העת הסטירי “שרלי הבדו”, בתיאטרון באטאקלן, והפיגוע בבית הספר התיכון בפריז.

הרומן מוליך אותנו לעבר ההכרעה: היה אונס? האם יש “אמת אחת”, או רק נקודות השקפה שונות, ואפילו סותרות, על המציאות? מדוע אישה מתלוננת על אונס, למרות המחיר שהתלונה תגבה ממנה? האם גם מי שמואשם נהפך לקורבן? מי צודק? האם אפשר בכלל להכריע ולהשיב על השאלה? מה התפקיד שמשחקות הרשתות החברתיות בליבוי היצרים, ביצירת מצג שווא של אושר שמעורר קנאה? וסרטים פורנוגרפיים? איך הם משפיעים על התנהגותם של צעירים, על תפיסת המיניות שלהם ועל יכולתם לקשר בין סקס, אינטימיות, קרבה ואהבה? (רמז: פורגנוגרפיה משבשת לחלוטין את תפיסת המציאות ואת היכולת להבין את הזולת, לראות אותו ולחוש אמפתיה).

אני לא בטוחה שאני שלמה עם סיומו של הרומן, עם הפתרון-לכאורה שהוא מציע, אבל אין ספק שהוא מעורר מחשבות.

Les Choses Humainese Karin Tuil

מצרפתית: שי סנדיק

“פשוט נסעתי ברכב בתל אביב והייתי צריכה להגיע לאנשהו”, סיפרה הזמרת ריטה לכתב של עיתון מעריב והמשיכה: “בכל רמזור, בכל מקום, ברכבים, באוטובוסים, הסתכלתי על הפנים של האנשים, וראיתי שכולם שקועים בתוך איזה מקום שבטוח לא נעים. כולם עסוקים וחושבים על הצרות שלהם, במקום לפתוח את החלון ולצעוק: ‘הכל יהיה טוב, הכל יהיה בסדר’. יש לי מחברת בתיק, והיד רשמה בעצמה. אפילו לא הסתכלתי מה נכתב. וזה מה שהיה”.

ריטה סיפרה על השיר “מחכה” שאת מילותיו כתבה ב-2008. שיר שנועד לנחם, להפיץ רוח אופטימית, להבטיח לשומעים עתיד טוב יותר, שינוי שיבוא לאטו, בהדרגה, כמו מאליו, בלי שנחוש בו, ולפתע הוא יהיה כאן. הנה המילים לפזמון שעידן רייכל הלחין וריטה שרה: 

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו ירגע בנו, משהו יגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה
הידיים הקפוצות יתארכו
והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל
זה יבוא, כמו שהטבע רגיל
להיות שלם עם עצמו

יום אחד זה יקרה
בלי שנרגיש, משהו ישתנה
משהו יגע בנו, משהו ירגע בנו
ולא יהיה ממה לחשוש

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד
זה יבוא בטוח בעצמו
כאילו היה שם תמיד
וחיכה שנבחין בו

וזה יבוא, אתה תראה…

וזה יבוא, אתה הרי יודע
לא הכל יטלטל אותנו
לא הכל יכה
ומה שייפתח לנו
מחכה

מה התרחש אז, ב-2008, בארץ ובעולם? מה גרם אז לאנשים להיראות כמי שזקוקים כל כך לעידוד?  

הנה כמה מהאירועים של אותה שנה: הבורסות בעולם קרסו. מטוס של בריטיש איירוויס התרסק. פעילי אל-קאעידה השתלטו על בסיס צבאי בפקיסטן ליד הגבול עם אפגניסטן. טורנדו הכה בארצות הברית. היה פיגוע בישיבת מרכז הרב בירושלים. סופת ציקלון פגעה במיאנמר, והותירה אחריה כ-22,500 הרוגים ויותר מ-40,000 נעדרים. התבצעה עסקת החלפת אסירים לבנוניים וגופות של מחבלי חיזבאללה תמורת הגופות של אלדד רגב ואהוד גולדווסר. במומבאי התרחשה בבית חב”ד מתקפת טרור קטלנית. ובסוף אותה שנה, ב-27 בדצמבר, החל בעזה מבצע “עופרת יצוקה” (שבמהלכו נהרגו כ-1,166 מתושבי עזה, בהם נשים וילדים, 10 חיילי צה”ל ושלושה אזרחים ישראלים). 

אכן, שנה לא קלה, שהיו בה גם בשורות משמחות, למשל: לווין התקשורת הישראלי עמוס 3 שוגר לחלל.  אינגריד בטנקור שוחררה משבי שנמשך שש שנים. האולימפיאדה בבייג’ין התקיימה באותה שנה. פול מק’רתני ביקר לראשונה בישראל. 

כשקוראים את קורות שנת 2008 ומשווים אותם לימינו, ימי נגיף הקורונה, קשה כמעט להבין מה היה אז כל כך קשה ומדכא. 

אכן, שום מטוס נוסעים לא התרסק בחודשים האחרונים, אבל זאת משום שהתעופה האזרחית דממה במשך כמה חודשים, ולמעשה עדיין לא חזרה, ולא ברור מתי תתחדש בנפחים שאליהם הורגלנו לפני שפרצה המגיפה העולמית.

נפילת הבורסות ב-2008 היו כאין וכאפס בהשוואה עם המשבר הכלכלי העולמי שפקד את כל הארצות, למעשה – הכלכלה בעולם קורסת. בישראל אנחנו מתבשרים על מספר שיא של מובטלים, לאחר שהסתיימה תקופת החל”ת שאליה הוצאו בכורח בתקופת הסגר. עסקים רבים פושטים את הרגל ונסגרים, ואין לדעת מה יעלה בגורלם של כל המובטלים.

אפילו האקלים העולמי מאיים ומפחיד, שכן נראה שגם הוא משתנה לנגד עינינו. התקדים של 38 מעלות חום בסיביר מסמן מעין תחושה אפוקליפטית. רבים הזהירו מפני השפעת ההתחממות הגלובלית, שתביא לשינויי מזג אוויר קיצוניים, והנה ראינו את שריפות הענק באוסטרליה, את השטפונות והסופות הקטלניות באמריקה, ועכשיו את גלי החום הקשים בסיביר.

כל זה קורה בד בבד עם התפשטותו של הנגיף המסתורי. רופאים מסבירים שרב הנסתר על הגלוי, ככל שמדובר בנגיף, שכן בכל כמה זמן מתגלות השפעות נוספות שלו על גופם של בני אדם. לאחרונה דווח שגם מי שהחלימו ממנו ממשיכים כנראה לסבול מתוצאות ההידבקות בו, שכן נמסר שאצל חלקם נרשמה פגיעה בלבלב ובעקבותיה החלו תסמינים של סוכרת נעורים. למעשה, על פי מחקר חדש שנערך בארצות הברית, הנגיף הקורונה פוגע כמעט בכל איבר חיוני בגוף.

שלא לדבר על התוהו ובוהו הפוליטי השורר בישראל, ומעורר גם הוא תחושות אפוקליפטיות. 

נראה כי דווקא עכשיו כולנו זקוקים במיוחד לנחמה. שירה של ריטה מבטיח שמשהו ישתנה. יבוא “כאילו היה שם תמיד /  וחיכה שנבחין בו”. יבוא “בלי שנרגיש” ו”משהו ישתנה.” 

האם אפשר להיאחז במילים הללו? להאמין להן? אשרי מי שיכול. 

כשזה קורה לך, את מרגישה מין אלימות סמויה. לא סמויה. אפשרית. את לא יודעת מה עלול לקרות, כי הם, הגברים, כל כך זרים. לכן קל יותר עם הומואים. הם לא עד כדי כך שונים ממך… בטח יש אנשים שהיו מרחמים עלי אילו ידעו על המשפחה שלי, על אבא שלי, על כל זה. אבל אולי היה לי יותר קל… פחות מפחיד… כי טיפלו בי, והאדם שטיפל בי לא היה גס וקולני… את מסוגלת לדמיין את אבא שלי מעשן סיגר, עם כל מה שאני יודעת עליו…? זה לא שהוא וגרגורי לא עשו… כל מיני דברים… אבל… האמת, כשקוראים על הומואים, נראה לי שיש אצלם פחות אלימות בחיים, לעומת… לא. ככה התקשורת בוחרת להראות אותם. והיא עושה בדיוק אותו דבר עם סטרייטים…  מצד שני, גרגורי הוא לא בדיוק עדין נפש. אבל באותה תקופה הוא היה יותר צעיר… כל זה, ההומו-העדין, הוא בעצם מין קלישאה, אם חושבים לעומק. אבל אבא שלי… רק מלקרוא את המכתבים שלו אפשר להבין שהוא בחיים לא היה פוגע באימא שלי… נכון, בסופו של דבר הוא כן פגע בה, כי הוא הכניס אותה להיריון למרות שלא היו אמורים להיות לה ילדים… 

הספר תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה בשם אוגוסט, אבל מאחר שקראתי אותו באנגלית תרגמתי את הקטע הזה בעצמי.

הטור על הספר

בחודש אוגוסט הפסיכולוגים יוצאים לחופשה. בחודש אוגוסט מתעצמת חרדתם של מטופלים שסובלים מחרדת נטישה. האם מותר למטפלת לחיות את חייה הפרטיים? לסגור את החדר שהוא למטופלת עולם ומלואו, ולהתרחק ממנו? האם מותר לה לסבול מקשרי אהבה מאכזבים? ומה קורה כשהיא עצמה מתמודדת עם נטישות?

הרומן שלפנינו, August שפרסמה Judith Rossner ב-1983, קיבל את שמו מהחודש הקשה, וחג סביב אוגוסט המשמש כמעין סמל. קיבלתי את הספר מתישהו בסוף שנות ה-80 מלווה המלצתו החמה של מי שמת שנים רבות אחרי כן. הספר שנמצא מאז ברשותי הוא מן הסתם עותק מתוך המהדורה הראשונה, שכן הגיע אלי כרוך בכריכה קשה, וכידוע בארצות הברית רק ספר שהוכיח את עצמו זוכה להופיע גם בכריכה רכה. הוא עבר אצלי ממדף למדף, מדירה, לבית, לדירה אחרת, וגם כאן נדד מחדר לחדר וחיכה לזמנו, שמשום מה הגיע לפתע. פתאום התעוררה סקרנות: אולי כשאתחיל לקרוא אגלה משהו שמוסר הספר לידי רצה לספר לי באמצעותו? אולי יש בו מסרים נסתרים שהגיע זמנם להיחשף?

מלבד כמה כתמים שהשאירו אצבעות קודמות על דפיו לא מצאתי בספר שום רמז אישי, ובכל זאת שמחתי שסוף סוף הגעתי אליו, כי מדובר בכתיבה מסעירה ומרתקת ובספר שקשה להניח מהיד. 

הרומן פורש את סיפור חייה של מטופלת צעירה בשם דון (Dawn) שמגיעה אל הפסיכולוגית החדשה שלה, לוּלוּ, אחרי טיפול לא מוצלח אצל מטפל אחר. הדיאלוגים המתנהלים בין דון ולולו כל כך מדויקים וכל כך מוכרים למי שעברה טיפול, עד שלרגעים חשדתי שהסופרת אינה אלא מטפלת שהקליטה את השעות הטיפוליות שלה, ושהטקסטים הם בעצם תמלילים של אותן שעות. מה גם שדון מבקשת במפגש הראשון רשות להקליט את השיחות!

אחר כך נמלכתי בדעתי ועלתה בדעתי האפשרות שג’ודית רוסנר היא בעצם דון (גם אם בפתיחת הספר מתנוססת הערת המחברת שלפיה מוטב לזכור שאין לראות בתיעוד של הטיפול הפסיכואנליטי המופיע ברומן דמיון לאנליזה אמיתית, כשם שהרומן עצמו אינו שקול לחיים הממשיים), אבל לא, שהרי העידה על עצמה שחייה היו שגרתיים ורגילים בהחלט, ואילו חייה של דון רחוקים מכל שגרה, והם מכילים הפתעות וסודות מדהימים שנחשפים לאטם, כמו במהלך של ספר מתח. 

בעידודה של המטפלת ניגשת דון אל חייה, אל ילדותה, אל הטראומה המזעזעת שחוותה כשהייתה רק בת שנה וחצי (ושאותה שכחה לגמרי), אל סודותיהם של האנשים שהולידו אותה ואל הסודות של האנשים שגידלו אותה, וכל פרט שמצטרף לקודמו חושף סיפור מסמר שיער עד שנוצרת תמונה רחבה, מעניינת ויוצאת דופן. 

הספר מזכיר, איך לא, את סדרת הטלוויזיה הישראלית המצליחה כל כך, “בטיפול”, שגם בה נוכחנו לראות כי מפגש טיפולי, שיחה בין שניים, יכול להכיל עולם ומלואו ושמהלך טיפולי טוב ונכון יכול לבנות, לחבר, ולעזור למטופל להביט באומץ על עצמו ועל חייו למצוא את דרכו אל משמעותם העמוקה.  

במהלך הצמיחה של דון היא לומדת לשאול שאלות שאינן קשורות רק לחייה, אלא גם למציאות הסובבת אותה, שאלות ששופכות אור על סוגיות שעדיין לא נפתרו, אף על פי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז שרוסנר כתבה את הרומן. למשל: איך נשים אמורות לשלב בין שאיפותיהן המקצועיות והאמנותיות, עם נישואים ואמהות? איך מתמודדים עם חולשה? “הבכי עצמו תמיד יותר גרוע מכל הסיבות שבגללן בני אדם בוכים”, אומרת דון באחד המפגשים הראשונים עם המטפלת. האומנם? איך אדם שעבר חוויית נטישה מזעזעת בינקות יכול להתאושש ממנה וללמוד לבטוח בעולם? איך החברה מקבלת הזדקנות? (“נשים מביטות בגבר עם שיער שיבה ורואות אבא; גברים מביטים באישה עם שיער שיבה ונסים מפני המוות”). האם נכון שהרבה יותר נשים הולכות לטיפול מאשר גברים? ואם כן, מדוע? האם לגיטימי ורצוי שמטפל יחווה דעה על הטיפול שהעניק קודמו למטופל או למטופלת? ואם הוא חש שהמטפל הקודם טעה, האם טוב שיאמר זאת למטופל? איך מרגיש מטופל עם מטפל “קלאסי” שאינו מדבר, רק מהנהן או מהמם? (אי אפשר שלא לחשוב כאן על שירה המופלא של אנה הרמן, “מהמ“!). איך ייתכן שמטפלים טובים יכולים להיות בחייהם האישיים אטומים ומרוחקים? (“נתן טען שאין לאף אחד לא-מודע: הוא קיים רק אצל מטופלים. במשך זמן רב הפריע ללולו הנופך הלא-מוסרי מנקודת מבט פילוסופית שיש לתפישה הזאת, עד ששמה לב שהיא הבסיס האפשרי היחיד לגידול ילדים”). מדוע מאשימים אמהות בכל דבר שהוא, החל באי נעימות קלה וכלה בהתפתחותה של כל נוירוזה אפשרית? אלה רק כמה מהשאלות, מהתמיהות ומההשגות שהרומן רצוף בהן.

מדובר, כאמור, בספר מרתק! מאחר שראה אור בעברית בישראל ב-1985 יש להניח שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להשיג עותק חדש שלו. אבל ראיתי שהוא מופיע כאן, באתר  סימניה שבו אפשר לקנות ספרים מיד שנייה, (קניתי כך לא מעט ספרים ש”אזלו בהוצאה”, מניסיוני, השיטה פועלת היטב!), ואפשר כמובן למצוא אותו באנגלית בקינדל, להלן הקישור.

מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים שלעיל, אך ראוי לציין שכרמית גיא תרגמה אותו בהוצאת זמורה ביתן. הבנתי שהיא תרגמה את שמה של הגיבורה “דאון” ושמישהי אפילו קישרה את השם עם down, כלומר דיכאון או דכדוך. אין לכך כל קשר להגייתו באנגלית ולא למשמעותו, שהרי פירושו “שחר”. ברגע מסוים דון אפילו מתייחסת למשמעות של שמה ומספרת שמישהי חשובה בחייה נהגה לומר שהיא אינה רק השחר שלה, אלא השמש כולה. 

בעדינות, בנגיעה שנראית כאילו היא רק מרפרפת, אבל מתגלה שהיא חודרת כמו להב של סכין, פורשת האמנית מרב שין בן-אלון סיפור שאינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב. 

היא עושה זאת בספר יוצא דופן ומרתק, שמשתלבים בו מילים ורישומים ויוצרים ביחד שלם יפה להפליא. 

האסתטיקה מתחילה כבר מהכריכה: דימוי חזותי שמרמז על הבאות. רואים בה תצלום מדויק מדף מדבקות מחורר בשוליו, מאלה שמשתמשים בהם בבתי חולים, ועל המדבקות – כמה רישומים דקיקים שאינם מתחשבים במסגרת, אלא משתמשים בה: גוף של אישה ששוכבת על מדבקה ומתרגלת שכיבת נר, רגליה פשוטות כלפי מעלה מעל למדבקה חסרה ואל מדבקה אחת שמעליה; בית קטוע שהמשכו נתלש כנראה ממדבקה חסרה, צמח שמתפרש על פני שתי מדבקות, בית אחר, גם הוא חלקי, מצויר כמו אצל ילדים, עם ארובה וגג משולש, ולצדו שיח מעודן.

זוהי הפתיחה המסקרנת הנראית עוד לפני שפתחנו את הספר שאפילו העלעול בו יוצא דופן: הדפים נפרשים מלמטה למעלה. ואז, בעמוד הראשון, מופיעות על דף לבן כמה מדבקות צהבהבות עם המילים “בית חולים Hospital”, “בית עלמין Cemetery”, “בית הבראה Convalescent Home”, “מרתף Basement”, “ארגז Box”. המילים נראות כמו רמזים לכתב חידה, שאכן תלך ותתפענח, אבל לא במפורש, אלא באופן שמצריך את השתתפותו הפעילה של הקורא והמתבונן. “האחות הראשית עוצרת אותנו”, נכתב מעל לרישום נאיבי של כיסא, לצדו ריבוע ובתוכו מין שרבוט של כתם אדום: דם? לב? צדודית פנים? הדפים אפרפרים אך נקיים וצלולים ומה עכשיו? לאן פנינו מועדות? 

“רצינו לדעת” “לשאול” “לברר” נכתב שוב בפתקיות צהבהבות ומתחתן תרגום המילים לאנגלית, בפתקית לבנות, ולמטה, באמצע העמוד, רישום מהגב של איש בתוך מה? שלולית של דם? 

הסיפור ממשיך להיפתח: “אחותכן הייתה כאן אתמול”. מעל למילים – רישום של כורסה מרופדת בפרחים אדומים, ולמטה – אישה יושבת ומתבוננת: בעצמה, במראה או בתמונה הניצבת מולה? רואים בה אישה מעורטלת, יושבת גם היא על כיסא על פני משטח מקווקו באדום. האישה האחרת, ששדיה חשופים ואין לה תווי פנים ממוסגרת ואחוזה. מי היא? 

הסיפור נמשך: “אחותנו לא הייתה כאן אתמול” – “היא הייתה” – “היא דומה לך” – והנה האישה מהכריכה, זאת ששוכבת שכיבת נר, רגליה משוכות כלפי מעלה, והמילים אומרות: “אנחנו מתווכחות עם האחות” – אהה. מתברר שמשהו קורה כאן. מתעוררת תהייה. מתעורר חשד שיש איזה סוד שיתגלה בהמשך, ואכן כך! 

לא סוד אחד, אלא כמה סודות שנוגעים זה בזה, “אנחנו בטוחות” אומרות המילים, ולאישה שהכרנו מהכריכה ומהעמוד הקודם צמחה פתאום עוד רגל, שתיים פשוקות באוויר ואחת זקופה כלפי מעלה, ואולי שלוש הרגליים מבטאות תנועה, כמו אצל שרלוט סלומון? 

“אין לנו עוד אחות”: כפכפים מוכתמים באדום, שתי נשים, או ילדות, אחת מהן היא רק קווי מתאר של דמות, האחרת מלאה אבל נטולת תווים, מושחרת, ולשתיהן צלליות ארוכות, או אולי אלה עוד שתיים, שם למטה, במעין השתקפות? 

“היא הייתה כאן”: דמות עומדת בראש סולם, בגבה אלינו, גבר? אישה? לא ברור, מכל מקום היא מתיזה על הקיר פסים אדומים, דקים, מדויקים, שנקשרים מיד בתודעה עם השלולית האדומה, עם הריפוד האדום, הסנדלים המוכתמים באדום, וכך זה נמשך, עוד ועוד, כל עמוד צופן הפתעה, במילים, ברישומים, בקשרים ביניהם.

הסודות הנחשפים, הרישומים המשולבים בהם משאירים אותנו עם תחושה של חוויה ייחודית ומופלאה. 

איפה משיגים את הספר?  באתר של היוצרת, במגדלור, בסיפור פשוט, בחנות של מוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, במילתא (רחובות), באדרבא חנות ספרים ברחביה, ובבית הנסן בירושלים.

ננסי היא פסיכולוגית ומטפלת זוגית. זואי היא צעירה ישראלית שהחליטה לעבור עם בעלה ובנה לארצות הברית, שם גרים אביה וסבה. דפי היא בתה של ננסי. רות ואהוד הם חברים של גידי, הגרוש של ננסי, שחזר לישראל. לארי הוא יליד ארצות הברית שחי כמה עשרות שנים בישראל, אבל שב לאמריקה. ירון הוא מרצה לספרות עברית באוניברסיטה בארצות הברית, ומילי היא אשתו. חיה הגיעה לביקור אצל איציק אחיה. חיי כל האנשים הללו, המאכלסים את הרומן החדש, המקסים, דובים ויער, נעים במעגלים שכולם נושקים זה בזה, נוגעים בלי לדעת, משפיעים ומושפעים. לרובם אין בכלל מושג עד כמה הם קרובים זה אל זה. רובם מתגוררים בשתי עיירות סמוכות, בניו אינגלנד. כולם חיו שנים רבות בישראל. חלקם ילידי הארץ, האחרים נולדו בארצות הברית וניסו במשך זמן מה להיות ישראלים. שניים מהם, חיה ואיציק, היגרו מפולין בַּזמן, לפני מלחמת העולם השנייה, היא – לישראל, הוא – לאמריקה, וכך ניצלו מהגורל שלא חס על אחותם הבכורה. מי מרגיש אשם במותה? מי באמת אשם?

האם יוכלו לוותר על הישראליות שלהם, להיעשות אמריקנים? האם הם רוצים בכך?מה נדרש מהם כדי שזה יקרה? על מה יאלצו לוותר?

ההתנגשות הבלתי פוסקת בין הישראליות לאמריקניות חוזרת ונשנית לאורך הרומן היפהפה הזה (שהזכיר לי, בכתיבה הדיאספורית שלו, את הרומנים של מאיה ערד, סופרת שמרבה לחקור את תחושותיהם של ישראלים גולים באמריקה, למשל בספר המורה לעברית).

שמו של הרומן מרמז על חוט השני הנשזר בו לכל אורכו, בכל אחד מהפרקים שבהם המציאות מוצגת כל פעם מנקודת המבט של דמות אחרת: עצים ויערות חוזרים שוב ושוב בווריאציות על אותו נושא: למשל: השאלה אם יש בישראל יערות של ממש. עלילת הרומן מתרחשת בחלקה ביום של השריפה הגדולה בכרמל. בשל הקשר של הדמויות עם ישראל, כמה מהם מרותקים אל החדשות, בתחושה של בעתה ודאגה. אחרים מבקשים להינתק מהמחשבה על שריפת היער בישראל, הם שקועים בבעיות אחרות, אישיות, ומתמודדים אתן. מכל מקום, עניין היער משמעותי מאוד לכל אחד מהם.

למשל חיה, שהגיעה לאמריקה לביקור אחרון כנראה אצל אחיה הזקן, כבר בן יותר מתשעים, נסערת ולא יודעת את נפשה בשל המפגש המפתיע עם היער של ניו אינגלנד. היא מרגישה כאילו היא שוב “בבית”, כלומר – באירופה, במולדת האמיתית שממנה נאלצה לנוס לישראל. היער מבחינתה הוא הילדות האבודה, הקשר עם אמה ואחותה.

אצל דפי היער הוא מקום של פנטזיה ושל קשר עם אביה שנאלץ לעזוב אותה ולחזור לישראל, אבל השאיר לה זיכרונות, געגוע וביעותים שסוחפים אותה, עד שנפשה אובדת לה. דפי מוקסמת מיופיו של היער: “אם היא הייתה מתחילה לצייר את הגוונים של הירוקים – היא לא הייתה גומרת אף פעם בחיים. אי אפשר אפילו לדמיין כמה ירוקים אפשר למצוא ביערות בכל הארצות בעולם.”

לננסי היער המקומי, הטבע, הוא המולדת והמציאות שהיא שולטת בה ומבינה אותה. הוא מפריד בינה לבין בעלה הישראלי כי הוא מבהיר לה שלא תוכל לעולם לגשר על הזרות שיש ביניהם. “אני אף פעם לא ראיתי יערות בישראל”, היא אומרת, “אולי קצת חורשות, בקושי, ואם אני זוכרת נכון, תשעה חודשים בשנה אין אצלכם טיפת גשם.” אלה לא סתם עובדות חיים. זאת ביקורת שהיא מטיחה בישראליות: “אני אף פעם לא אבין איך אתם יוצרים תרבות שלמה סביב משהו שאין לכם, אבל בסדר, אני לא יכולה להתנגד, אין לי זכות”, היא אומרת למי שמבקש ממנה רשות לטעת עץ על שם בת. אין לה שום יכולת להבין באמת את עניין הייעור. במחיצת ישראלים היא מרגישה שהזיכרונות שהם מעלים בצוותא “נועדו להשאיר אותה בחוץ, להזכיר שהיא אמריקאית ושהמנטליות שלה שונה במאה ושמונים מעלות.”

לרות היער הוא הזרות שהיא חשה באמריקה, אף על פי שהיא גרה שם כבר שנים רבות. כל כולה געגוע לישראל. בהלוויה של בעלה היא מרגישה ש”נגזר עליה, כך נראה, ללוות אותו בדרכו האחרונה עם אנשים שאת רובם היא לא מכירה, ואת המנהגים שלהם היא מכירה רק בקושי, וכל זה באווירה מאופקת, שהיא הייתה מחליפה אותה ברצון בהמולה של בית הקברות בחולון”. ביער של ניו אינגלנד היא נזכרת שהשתתפה בילדותה בהצגה לכבוד ט”ו בשבט, חג הנטיעות, וגילמה את התפקיד הראשי. “כאן יש כל כך הרבה גשם,” היא אומרת לעצמה כשהיא מאבדת את דרכה בשולי היער, “ועצים ושיחים, כאן אף אחד לא צריך להפריח שום שממה”, ובכלל, “כל מה שהיא למדה שם, בילדותה, כבר לא רלוונטי כאן.” כאן, באמריקה, היא מתקשה לזהות עצים, “ואולי בכלל לא חשוב לזהות אותם”. אמנם היא מכירה ביופיים של היערות, אבל היא יודעת שלעולם “לא תוכל להיות חלק מהיופי הזה”.

הדובים ברומן הם פרוזאיים ומדומים. “רק חסר שאיזה דוב יחצה את הכביש, זה יכול לקרות ביערות האלה”, אומרת לעצמה רות, ואילו מילי נאלצת לשמוע תיאור של בעלה המנוכר המספר לה על תמונה שהייתה תלויה בבית הוריו והיו בה יער ודובים. הוא שקוע בזיכרונות, ומתעלם ממצוקתה העכשווית, ואז היא נזכרת ב”פלקט” שהאימא שלה תלתה בחדרה בילדותה, ונראו בו מדבר, שמים כחולים, ענפי שקדייה וילדים צועדים כדי לשתול שתילים חדשים. “ולא היו עצים אחרים בתמונה, הכול צהוב”.

הנה שוב הניגוד בין הירוק הטבעי והשופע של ניו אינגלנד, לבין הצורך לטעת בישראל, וגם אחרי שנוטעים מתחוללות שריפות מסוכנות שבהן יערות נעלמים.

הפרק האחרון, “שבועתו של לוחם האש”, מקשר בין כל היערות, “הטבעיים שצומחים כאן בכל מקום” לבין אלה שמופיעים בסיפורים אחרים בספרות העברית, למשל אצל א”ב יהושע, וגם לאלה שעולים באש ומפחמים לא רק גזעים אלא גם לבבות.

הפרקים השונים ברומן מפתיעים ובה בעת משתלבים זה בזה להפליא. מרתק לראות את הנגיעות השונות של הדמויות, המצטיירות כל אחת מתוך עצמה ומתוך עיני זולתה. התקווה והרצון שהמפגש ביניהם יתרחש הולכים ומתעצמים,; רוצים שהם יגלו את הסודות שאנחנו יודעים והם לא, שיבינו את מה שמתפענח לנו, אבל לא להם.

כל האנשים הללו נוגעים ללב, מעניינים ומשכנעים מאוד והרומן כולו יפה להפליא.

השיר ראה אור בגיליון הו! 17

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז היא חברת קונגרס אמריקנית מטעם הדמוקרטים. היא ילידת 1989: האישה הצעירה ביותר שנבחרה אי פעם לקונגרס. אביה נולד בברונקס ואמה – בפוארטו ריקו. אוקסיו-קורטז נכללה ברשימת ארבעים האישים המשפיעים עד גיל ארבעים של מגזין פורצ’ן, וברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם של כתב העת טיים.

לפני ימים אחדים, ביולי 2020, נחשפה אוקסיו קורטז לגידופים שהשמיע נגדה חבר הקונגרס הרפובליקני טד יוהו, על מדרגות בניין הקפיטול. יוהו הרשה לעצמו לכנות אותה “fucking bitch”, כלבה מזדיינת, והיא הגיבה בנאום מושחז ואמיץ שראוי להישמע ולהיזכר.

אלה היו דבריה (כאן בתרגומי):

“אני מבקשת להודות לעמיתי חברי קונגרס משני צדי המתרס, שניגשו אלי ותמכו בי בעקבות מקרה שקרה השבוע. שלשום עליתי במדרגות בניין הקונגרס, כשחבר הקונגרס טד יוהו, מלווה בחבר הקונגרס רוג’ר ויליאמס,  הסתובב אלי פתאום ותקף אותי מילולית. אני הייתי שקועה בענייני, עליתי לי במדרגות, כשחבר הקונגרס יוהו קירב אל הפנים שלי אצבע, כינה אותי ‘מגעילה’, כינה אותי ‘מטורפת’, כינה אותי ‘לא נורמלית’, וכינה אותי ‘מסוכנת’. ואז הוא פסע עוד כמה פסיעות, ואחרי שהגבתי לדברים שלו ואמרתי שהם מחוצפים, הוא התרחק ואמר ‘אני מחוצף? את מכנה אותי מחוצף?’ צעדתי עוד כמה צעדים, נכנסתי לתוך בית הנבחרים והשתתפתי בהצבעה, כדי להעניק לבוחרים שלי, אלה ששלחו אותי לכאן, כדי להיאבק למענם, להבטיח שיהיה להם גג מעל הראש, שיוכלו להאכיל את בני המשפחה שלהם ולחיות את חייהם בכבוד.

כשיצאתי, ראיתי כתבים מחוץ לבניין הקונגרס, ובנוכחותם כינה אותי חבר הקונגרס יוהו, אני מצטטת, ‘כלבה מזדיינת’. אלה המילים שחבר הקונגרס יוהו בחר לתאר בהן חברת קונגרס. חברת קונגרס שאינה מייצגת רק את המחוז הארבעה עשר של ניו יורק, אלא את כל חברות הקונגרס וכל אישה בארץ הזאת. כי כולנו נאלצנו להתמודד עם דבר כזה, בצורה כזאת או אחרת, ברגע כלשהו בחיינו.

ואני רוצה להבהיר: הדברים שאמר חבר הקונגרס יוהו לא פגעו בי מאוד ולא חדרו עמוק לתוכי, כי הועסקתי בעברי בעבודות כפיים; מלצרתי במסעדות; נסעתי ברכבת התחתית; פסעתי ברחובות העיר ניו יורק, וצורת ההתבטאות הזאת לא חדשה לי. כבר נתקלתי במילים שמר יוהו אמר ושגברים אחרים אמרו כשהטרידו אותי במסעדות. זרקתי מברים גברים שהתבטאו באותן מילים שמר יוהו השתמש בהן, וכבר נתקלתי בהטרדות מהסוג הזה כשנסעתי ברכבת התחתית בניו יורק. זה לא חדש.

וזאת הבעיה. מר יוהו לא היה לבדו. לצדו פסע חבר הקונגרס רוג’ר ויליאמס. וכאן אנחנו מתחילים לראות שלא מדובר  באירוע בודד. מדובר בעניין תרבותי. זאת תרבות שבה אנשים פטורים מעונש; שבה אלימות ולשון אלימה כלפי נשים מתקבלת בהבנה; מדובר במבנה שלם של כוח שתומך בפגיעות הללו. כי לא רק אלי דיברו בצורה לא מכבדת, חברי מפלגה רפובליקנים, ונבחרי ציבור רפובליקנים. לא רק כאן. נשיא ארצות הברית אמר לי בשנה שעברה “ללכת הביתה” לארץ אחרת, ומדבריו השתמע שמקומי אינו באמריקה. מושל פלורידה, רון דסנטס, כינה אותי, עוד לפני שהושבעתי, ‘הדבר הזה’.

דה-הומניזציה  אינה דבר חדש. ואנחנו רואים שאירועים כאלה מתרחשים כדפוס התנהגותי. דפוס שמבטא עמדה כלפי נשים ודה-הומניזציה של הזולת.

כך שלא ממש נפגעתי או נעלבתי מאוד מההערות הנואלות הללו. כשנתתי לעצמי דין וחשבון על מה שקרה אפילו שקלתי לרגע להתעלם ממה שנאמר לי, ופשוט ללכת הביתה. כי זה סתם עוד יום רגיל, נכון?

אבל מה שקרה זה שחבר הקונגרס יוהו החליט אתמול לבקש את רשות הדיבור בתוך בית הנבחרים, והשמיע תירוצים להתנהגותו. ומכך כבר לא יכולתי להתעלם. לא יכולתי להסכים שהאחייניות שלי, שהילדות שאליהן אני חוזרת הביתה, שקורבנות של אלימות מילולית ושל תקיפות חמורות יותר, יראו את התירוצים הללו ואת חברי הקונגרס מקבלים אותם, כאילו הם לגיטימיים, מקבלים אותם כאילו מדובר בהתנצלות. והסכמה שבשתיקה היא מעין קבלה.

לא יכולתי לאפשר את זה. ולכן ביקשתי היום את רשות הדיבור. כדי להעלות את עניין הפריבילגיות האישיות..

אני לא זקוקה להתנצלותו של חבר הקונגרס יוהו. ברור  לגמרי שהוא לא רוצה להתנצל. ברור לגמרי שאם תינתן לו האפשרות, הוא יימנע מכך. ואני לא אשב ואחכה עד מאוחר בלילה להתנצלות מאדם שאינו חש שום חרטה על כך שכינה נשים בשמות ודיבר אליהן בצורה פוגענית.

מה שכן מעניין אותי הוא השימוש בנשים, רעיות, בנות, כבמגן וכתירוץ להתנהגות חמורה.

מר יוהו ציין שהוא נשוי לאישה, ושיש לו שתי בנות. אני צעירה בשנתיים מבתו הצעירה ביותר של מר יוהו. גם אני הבת של מישהו. למרבה המזל, אבא שלי אינו בחיים, והוא לא ראה איך מר יוהו התייחס אל בתו. אימא שלי כן ראתה בטלוויזיה איך מר יוהו התנהג אלי בגסות, כאן בבית הנבחרים. ואני מגיבה, כי מוטל עלי להראות להורי שאני הבת שלהם, ושהם לא חינכו אותי להשלים עם פגיעתם של גברים.

מה שאני כן רוצה לומר כאן היום, זה שהנזק שמר יוהו גרם – ניסה לגרום – לי, לא כוון רק כלפי. כי כשאתה נוהג כך כלפי כל אישה שהיא – מה שמר יוהו עשה – היה לתת היתר לגברים אחרים לנהוג באותו אופן כלפי הבת שלו. כשהוא השתמש בשפה כזאת, בנוכחות עיתונאים, הוא נתן היתר להשתמש בשפה כזאת כלפי אשתו, בנותיו, כלפי נשים בקהילה שלו. ואני כאן כדי לקום ולומר: ‘זה לא קביל’.

ההשקפות שלכם לא מעניינות אותי. לא חשוב אם אני מסכימה אתן או מתנגדת להן, אם הן מרגיזות אותי, ועד כמה אני מרגישה שאנשים עושים דה-הומניזציה לאחרים. אני עצמי לא אנהג כך. לא אאפשר לבני אדם לעורר בליבנו שנאה. אכן, אני מאמינה, שהעובדה שיש למישהו בת אינה הופכת אותו לאדם הגון. שהעובדה שיש למישהו רעיה אינה הופכת אותו לאדם הגון. דרך ארץ והתייחסות לזולת בכבוד הופכת אותו לאדם הגון.

וכשאדם הגון מפשל, הוא עושה כמיטב יכולתו ומתנצל באמת, כך כולנו מחויבים לנהוג. לא כדי להציל את כבודו, לא כדי לזכות בקולות של מצביעים, הוא מתנצל בכנות, כדי להכיר בנזק שגרם ולתקן אותו. כדי שכולנו נוכל להמשיך הלאה.

הדבר האחרון שאני רוצה להביע הוא הכרת תודה כלפי מר יוהו. אני רוצה להודות לו על כך שהראה לעולם שאדם יכול להיות בעמדה של כוח, ולתקוף נשים. שגם אם יש לך בנות, אתה עלול לתקוף נשים, בלי שום נקיפות מצפון. אתה יכול להיות נשוי, ולתקוף נשים. אתה יכול להצטלם ולשדר לעולם תמונה שמציירת אותך כאיש משפחה, ולתקוף נשים, בלי נקיפות מצפון, ובתחושה שלא תיאלץ לתת את הדין. זה קורה כל יום כאן, בארץ. זה קרה כאן, על המדרגות של בית הנבחרים בעיר הבירה שלנו. זה קורה כשאדם שמכהן במשרה הרמה ביותר בארצנו מודה – מודה! – כי פגע בנשים, והשתמש בשפה כזאת נגד כולנו.”

עד כאן דבריה של אוקסיו-קורטז.

התגובות אליהם היו נסערות. בעיתונים כתבו שהיא “קיצצה” את יוהו. הווידיאו שבו צולמה אומרת את דבריה נעשה ויראלי. תוך עשר דקות צפו בו, על פי CNN, עשרה מיליון בני אדם.

“אין עוד אף חבר במפלגה הדמוקרטית עם יכולת השפעה עצומה כל כך על השיח בארצות הברית”, נכתב עוד ב-CNN, “כמו שיש לאוקסיו-קורטז”.

יש לקוות שהדברים הנוקבים שאמרה למי שפגע בה אכן יפעלו, ישפיעו וישנו עמדות והתנהגויות.

באותה שנה, 1990, הושמע השיר ברדיו בלי הרף, שוב ושוב. במשך חמישים ושניים שבועות שהה במצעד הפזמונים של רשת ג’, בהם שבועיים במקום הראשון. בשנה שאחרי כן הוא הוכתר “שיר השנה” של הרשת במצעד הפזמונים העברי השנתי. כל זאת קרה בעיצומה של מלחמת המפרץ. ייתכן שהשיר הצליח כל כך דווקא בגלל, לא למרות התקופה, שהתאפיינה בחששות ובפחדים רבים, בתחושה האפוקליפטית-כמעט שהייתה לרבים לנוכח מה שהתרחש אז – הצתת בארות הנפט בכווית, הטילים שנורו על ישראל, ההסתגרות בחדרים האטומים, הצורך לעטות מסכות הגנה מפני גזים רעילים – כל אלה התאימו אולי לפזמון המלנכולי כל כך של השיר “הקיץ האחרון”, שנאחז עמוק בלבבות.

הנה מילותיו:

זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
דמעותיי יזרמו במורד הרחובות
כמו עלה נושר ותקוות רחוקות

אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים
אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות
כי השמיים גדולים והדמעות קטנות
תעצמו את העיניים כל גשם ראשון
ותחשבו עליי

אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם
ולבקר במדינות מעבר לים
לדעת אם יש צורות חיים אחרות
ואם המתים ממשיכים לחיות

כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם
עם הגשם הראשון אני איעלם
לאט לאט השכבות נמסות
בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות

את השיר חיבר, למרבה ההפתעה, צעיר, למעשה נער: מקס גת-מור היה להמשיך לקרוא שפיות זמנית “הקיץ האחרון”: מניין בא כל העצב ←