הרומן הראשון שכתב אמיר זיו, ארבעה אבות, הפתיע בבשלותו ובמיומנות הכתיבה המדויקת והמשוכללת של כותבו. הכישרון שבו נכתב ספרו השני, חמצן, שראה אור לאחרונה, כבר אינו מפתיע. גם חמצן כתוב היטב.

ההפתעה הטמונה בו היא התעלול הספרותי המרתק שנקט זיו: הרומן נפתח בפרק האחרון, פרק 10, ולאט לאט נעים לאחור, בתוך פרק זמן של כמה ימים, עם הבלחות אל העבר הרחוק יותר. התוצאה שמתקבלת היא שבעצם אנחנו יודעים את הסוף, יודעים למה כבר אי אפשר לצפות או לקוות, מכירים כמה מפרטי העלילה, אבל עדיין לומדים לא מעט, שכן כל פרק ממלא חללים שהיו רק קווי מתאר וכל פרק מעמיק אותם בפרטים ובנפח. הציור השלם הולך ונוצר לעינינו: הדמויות שאת כל אחת מהן נפגוש בפרק המיועד לה, צרכיהן, רצונותיהן הסותרים, האכזבות והכישלונות שכולם נוגעים אלה באלה.

העלילה קאמרית. היא מתרחשת בין בני משפחה קרובים: הורים ובנם, סבא וסבתא, צעירה שהנכד מאוהב בה, ושותפו לעסק של הסבא.

כמו ברומן הקודם, גם בחמצן מפליא אמיר זיו לתאר אהבה גופנית: זאת של נער צעיר שחש בה לראשונה ומיטיב לפרט בעדינות שובת לב את דקויותיה האינטימיות. הנה דוגמה: רן והצעירה שהוא מתנדב אתה במד”א יושבים על אלונקה באמבולנס, שניהם עטויים במסכת הגנה, ומתנשקים בפעם הראשונה, בלי להוריד אותה: “מסכי ההפרדה האלה לא הפריעו לו לחוש כאילו הוא עצמו נשטף החוצה מתוך גופו, שאינו יכול להכיל עוד את כל העונג המחלחל אליו, כאילו כל פנימו מפעפע החוצה דרך הנקבים שבעורו הסומר, וכעת גופו אינו אלא רוח, ענן, בלון מנופח, מעטפת עור קלילה של מה שהיה קודם רן, מעטפת שמו להתמסר לנעשה, והולכת וגדלה ותופחת מאושר. צמרמורת ריגוש בעוצמה שמעולם לא העלה על דעתו שתיתכן אחזה בעורפו וזלגה במורד עמוד השדרה. הוא היה משותק. מהבחינה הזאת, חלפה מחשבה בראשו, הוא שוכב על המשטח הנכון”. כל כך יפה ומעודן! כשקראתי את הדברים הללו לא יכולתי שלא לחשוב על הנזק הנורא שגורמים הסרטים הפורנוגרפיים שבני נוער רבים מדי מכורים להם; אלה שגוזלים מהם את היכולת להרגיש דקויות בעוצמה, שהרי הצורך בריגוש גובר, ואין מקום למעט המכיל את המרובה. (כשהנער המאוהב בספר שלפנינו חוצה גבול אסור, זה לא קורה מתוך כך שהגיע אל הסיטואציה עם תפיסות מוטעות מראש, אלא מתוך היסחפות שהסיטואציה גרמה לה). 

חמצן מבקש לבחון מה משמעותו של כסף, לא סתם כסף, אלא עושר מופלג. האם הוא יכול להבטיח אושר? האם היכולת לקנות הכול, אפילו רפואה משובחת, אפילו הצלחה אמנותית (אמיתית או לכאורה), מבטיחים לאדם העשיר שיהנה באמת ממה שיש לו? שיחוש שמחת חיים? אלה כמה מהשאלות שהרומן מנסה להשיב עליהן.

אחד הפרקים המרתקים עוסק בחקירה משטרתית שהזכירה לי – איך לא? – מה שידוע לנו על החקירות של בכירים בצמרת הישראלית. בכלל, הספר קריא מאוד, וזאת אחת ממעלותיו.

הוא נפתח בתהייה: מה יהיה על הבטחתו של הרופא שמגיע ממש בשורה הראשונה לעשות “כל מה שאנחנו יכולים”? לעולם לא נדע אם הצליח, שכן מכאן ואילך נפליג בלי הרף, בכרונולוגיה הפוכה, אל העבר: מפרק 10 אל פרק 1. עם זאת, נלמד הרבה מאוד על מי שאושפז, ועל מה שעבר בשבוע האחרון (ובעצם, במשך שנים רבות) עליו ועל הקרובים לו. נלמד על תככים, אהבות ושנאות, על מפחי נפש ובגידות מסוגים שונים, ועל ההשפעה הרבה שיש לבני אדם על זולתם.