מאז פרצה המלחמה והאנשים ראו בתים רבים כל כך מתפוררים לאבק, הם כבר לא מרגישים בטוחים ושלווים בביתם כמו פעם. יש דברים שלא מחלימים מהם; השנים חולפות ואנו לא נחלים לעולם. אמנם יש לנו שוב מנורה ואגרטל קטן על השולחן ותמונות של יקירינו, אבל אנחנו כבר לא מאמינים להם, כי כבר היה עלינו להיפרד מהם בבת אחת, או לחפש אותם לשווא בין ההריסות.
אין שום טעם לחשוב שאנחנו יכולים להחלים מעשרים שנה כמו אלה שעברנו. מי מאתנו שהיו לנרדפים כבר לא ימצאו שלווה. צלצול לילי בדלת כבר לא יכול לומר לנו אלא דבר אחד: "קוֶוסטוּרָה". לשווא יאמרו לנו שוב ושוב שעכשיו אולי עומדות מאחורי המילה קווסטורה פנים נעימות יותר, ידידותיות יותר, שאפשר לבקש מהן עזרה והגנה. בנו המילה הזאת לעולם תעורר חוסר אמון ופחד. אם אני מביטה בילדי כשהם ישנים, אני חושבת בהקלה שלא אצטרך להעיר אותם באמצע הלילה ולברוח. אבל זאת לא הקלה מלאה ועמוקה. תמיד נדמה לי שיום אחד ניאלץ שוב לקום באמצע הלילה ולברוח, להשאיר מאחורינו הכול, חדרים דוממים ומכתבים וזיכרונות ופריטי לבוש.
מי שידע רוע מוחלט לא ישכח זאת לעולם. מי שראה בתים מתמוטטים יודע מצוין עד כמה ארעיים הם האגרטלים, התמונות והקירות הלבנים. הוא יודע טוב מדי ממה עשוי בית. בית נבנה מלבנים וסיד, והוא יכול להתמוטט. בתים אינם יציבים במיוחד. הם עלולים לקרוס בן־רגע. מבעד לאגרטלים השלווים, לקומקומים, לשטיחים או לפרקט תחת רגלינו, מבצבצות פניו האחרות של הבית, האמיתי מראהו האכזרי של בית שהיה לעיי חורבות.
לא נחלים לעולם מהמלחמה הזאת. אין טעם לנסות, לעולם לא נהיה עוד בני אדם שלווים, שלומדים וחושבים וחייהם שטים על מי מנוחות. תראו מה עשו מהבתים שלנו, תראו מה עשו מאתנו. לעולם לא נהיה בני אדם שלווים.
