עובדה מתמיהה במיוחד היא היעדרו של איסור מקראי מפורש וחד-משמעי על גילוי עריות בין אב לבת. בקרב פרשני המקרא אין מחלוקת שגם הבת אסורה בעריות, ואולם האיסור איננו מנוסח באף פסוק מפסוקי התורה. מדוע נעדרת הבת מהרשימה? ניקח לדוגמה את מקבץ החוקים בספר ויקרא י”ח פסוקים ו-י”ח. הטקסט פונה לזכרים בלבד. הם הסובייקטים של החוק, ואילו הנשים הן האובייקטים שעליהם החוק מוסב. אופן ניסוחו של החוק מבהיר כי מטרתו העיקרית איננה להגן על נשים מפני ניצול מיני, אלא להסדיר את זכויות הקניין והבעלות של גברים על נשים ולשמור על זכויות אלה.
“אִישׁ אִישׁ אֶל-כָּל-שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה: אֲנִי, יְהוָה. ז עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה: אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. ח עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: עֶרְוַת אָבִיךָ, הִוא. ט עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת-אָבִיךָ, אוֹ בַת-אִמֶּךָ, מוֹלֶדֶת בַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָן. י עֶרְוַת בַּת-בִּנְךָ אוֹ בַת-בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: כִּי עֶרְוָתְךָ, הֵנָּה. יא עֶרְוַת בַּת-אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ, אֲחוֹתְךָ הִוא–לֹא תְגַלֶּה, עֶרְוָתָהּ. יב עֶרְוַת אֲחוֹת-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: שְׁאֵר אָבִיךָ, הִוא. יג עֶרְוַת אֲחוֹת-אִמְּךָ, לֹא תְגַלֵּה: כִּי-שְׁאֵר אִמְּךָ, הִוא. יד עֶרְוַת אֲחִי-אָבִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: אֶל-אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב, דֹּדָתְךָ הִוא. טו עֶרְוַת כַּלָּתְךָ, לֹא תְגַלֵּה: אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. טז עֶרְוַת אֵשֶׁת-אָחִיךָ, לֹא תְגַלֵּה: עֶרְוַת אָחִיךָ, הִוא. יז עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ, לֹא תְגַלֵּה: אֶת-בַּת-בְּנָהּ וְאֶת-בַּת-בִּתָּהּ, לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ–שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא. יח וְאִשָּׁה אֶל-אֲחֹתָהּ, לֹא תִקָּח: לִצְרֹר, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ–בְּחַיֶּיהָ.”
כיצד להבין אפוא את היעדרותה של הבת מסדר האיסורים?
פרשנים רבים לאורך הדורות ניסו להסביר ולתרץ היעדר זה. הטענה הרווחת בספרות חז“ל היא כי הבת איננה נזכרת משום שקרבתה אל האב היא קרבה יתרה. דווקא משום שהבת קרובה לאב יותר מאשר אמו, נכדתו, כלתו וכו’, שכן מזרעו שלו היא, אין צורך לציינה, והאיסור על בעילתה מובן מאליו. אין באפשרותנו להסתפק בהסבר הזה, המותיר בעינה את השאלה מדוע הושמטה הבת.
חוקר המקרא ג‘ונתן זיסקינד מציע כי השמטת הבת קשורה לאופי הניסוח של דיני האיסור על גילוי העריות, ולרצונו של המחבר הכהני לבססם בתוך הנחלה כללית של ערכי משפחה, שהרי הדינים מופיעים כאן כצווים מוסריים, ללא אזכור קללות ועונשים. זיסקינד מראה כי האיסורים מנוסחים באמצעות חזרה על כינויי קניין בגוף שני זכר, דרך דמות מתווכת, בדרך כלל גבר, שהאשה האסורה לבעילה היא אחד מנכסיו: האחות היא “בת אביך“; הנכדה היא “בת בנך” וכן הלאה. במבנה סגנוני שכזה האיסור על בעילת הבת, לו הופיע, היה חייב להתנסח כך: “ערוות בתך לא תגלה: ערוותך היא.” אך אז היתה מתגלעת בו סתירה פנימית: החלק הראשון (“ערוות בתך לא תגלה“). האוסר מגע מיני עם הבת, מערער על תוקפו של החלק השני (“ערוותך היא“), הקובע שמיניות הבת היא רכוש האב. ניסוח כזה היה פוגע ברושם סמכותו ועוצמתו של האב במסגרת המשפחתית. האיסור על בעילת הבת נותר בבחינת צו שמקורו אינו אלוהי – שלילה לא נחרצת הנגזרת, בעצם, מתכתיבים אחרים (כמו הציפייה שהבת תינשא בעודה בתולה).
אלא שאין די בטענה זו. כיצד עלינו להבין את הקושי המיוחד לשלול את בעילת הבת שלילה נחרצת? זיסקינד איננו עומד על מיקומה הייחודי והארעי של הבת במערך המשפחתי, שהרי הבת היא דמות־סף, נכס זמני. היא מופקדת בידיו של האב עד שתעבור מרשותו לרשות גבר אחר, באותה תנועה אקסוגמית המכוננת את החברה. השמטת האיסור על גילוי עריית הבת משמעותה, בין השאר, שהבת איננה קניינו של אביה. גורלה נותר תלוי ועומד, בלתי מוכרע. היא ברשות האב, ואולם לא נקבעו התנאים שבהם תהיה אסורה לו. הבת נותרת כלאקונה של החוק. היעדרו של איסור מפורש מאפשר לאב להכחיש את ארעיות הכוח ולהוסיף להשליטו גם מעבר להגדרת הבת כנתינה בביתו.
