היטלר מסיים את נאומו בצווחה חדה. הוא צועק בגרמנית שמזכירה להפליא את השפה שימציא לימים צ'רלי צ'פלין, רוויה חרפות וגידופים, כזו שניתן לדוג מתוכה רק כמה מילים תועות: "מלחמה", "יהודים", "עולם". ההמון משתולל, הוא רב מספור. ממרומי המרפסת, הפיהרר הכריז זה עתה על האנשלוס. התשואות כה אחידות, כה חזקות וכה שופעות, עד שקשה לא לתהות שמא זה תמיד אותו המון ששואג ביומני החדשות של אותה תקופה, אותו פסקול. כיוון שאלה הסרטים שבהם אנחנו צופים; סרטי מידע או תעמולה שמציגים לנו את הסיפור הזה, שמעצבים את ההיכרות האינטימית שלנו אתו. וכל מה שאנחנו חושבים משועבד לרקע האחיד הזה. 

לעולם לא נדע. איננו יודעים עוד מי מדבר. סרטי התקופה נוצקו לזיכרונות שלנו במעשה כשפים נורא. מלחמת העולם וההקדמה שלה נשאבו לתוך הסרט האינסופי הזה, שבו לא ניתן עוד להבחין בין אמת לשקר. ומאחר שהרייך גייס יותר במאים, עורכים, צלמים, טכנאי קול ואנשי במה מכל צד אחר בדרמה הזאת, אפשר לומר שהדימויים שלנו של המלחמה, לפחות עד שהרוסים והאמריקנים הצטרפו אליה, יישארו לעד מלאכת ידו של יוזף גבלס. ההיסטוריה מתרחשת לנגד עינינו כמו סרט של יוזף גבלס. זה יוצא מגדר הרגיל. יומן החדשות הגרמני נעשה למודל של בדיה זו. על פיו, האנשלוס נראה כמו הצלחה מסחררת. אלא שאין כלל ספק שהתשואות נוספו לתמונות. הן, כאמור, מסונכרנות. וייתכן מאוד שאף אחת מאותן תרועות משולהבות המלוות את הופעותיו של הפיהרר לא הייתה זו ששמענו.

Éric Vuillard' L'ordre du jour
מצרפתית: רמה איילון