אנה הרמן, "הבריכה"

הבריכה

        "לְבַדָּהּ תַּחֲלֹם לָהּ
חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ"

ח"נ ביאליק

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
כְּשֶׁאֶכָּנֵס לַמַּיִם אֲנַפֵּץ אֶת הַזְּכוּכִית
שֶׁנִּקְרְשָׁה סְבִיבִי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים. שׂוֹחָה
אֶהְיֶה בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ, כִּי הַבְּרֵכָה
תִּהְיֶה אוֹתָהּ הָעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי,
תִּהְיֶה עֵינָהּ הַמְּתוּקָה וְהַתְּכֻלָּה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
בָּעַיִן הַתְּכֻלָּה שֶׁלָּךְ אֶהְיֶה הַלַּחְלוּחִית
הָאֲדֻמָּה שֶׁיּוֹם אֶחָד רָאִיתִי אֵיךְ הֵנֵצָּה
בְּתוֹךְ עֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת, רָאִיתִי אֶת הַפֶּצַע.
וְכָל מַה שֶּׁרָצִיתִי וּבְאֹפֶן כֹּה טוֹטָאלִי
הָיָה לִבְכּוֹת מִתּוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֶנְעַץ סִכָּה בְּבֶטֶן הַבָּלוֹן, בְּשַׁלְפּוּחִית
שְׁקוּפָה הִקַּפְתִּי אֶת עַצְמִי וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ
וְאַף אֲנִי עַל פְּנֵי כַּדּוּר־הָאָרֶץ הַקָּפוּא
הָלַכְתִּי וְדָהִיתִי לִי וְקַו חַיַּי נִקְטַע לִי
עַד שֶׁהָפַכְתִּי אֶת רֹאשִׁי אֶל תְּכוֹל עֵינָהּ שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית.
אֲנִי אַשְׁתִּין בַּמַּיִם לְזִכְרָהּ שֶׁל שַׁלְפּוּחִית
הַשֶּׁתֶן הַמֻּדְלֶקֶת, וְאֶפְרֹק אֶת הַיַּלְקוּט
שֶׁל בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁלִּמְּדַנִי מַהִי הִתְאַפְּקוּת.
וּבְלִי מִלִּים אֵדַע אָז בְּדִיּוּק כֵּיצַד חָלְתָה לִי
הַשַּׁלְפּוּחִית בְּתוֹךְ עֵינָהּ הַמְּתוּקָה שֶׁל טַלִּי.

מָחָר אֵלֵךְ לִשְׂחוֹת לִי בַּבְּרֵכָה שֶׁבָּהּ שָׂחִית,
בַּמַּיִם שֶׁבִּתֵּךְ לָמְדָה לִשְׂחוֹת בָּהֶם, אַנְחִית
עַצְמִי אֶל כּוּר שֶׁל כְלוֹר חָמִים וְלֹא אֶל קֹר חוֹתֵךְ
וְאַתְּ תִּהְיִי הָאִמָּא וַאֲנִי אֶהְיֶה בִּתֵּךְ.
וּפְנֵי הַמַּיִם יִמָּתְחוּ כְּקַו חַיִּים פָטָאלִי
שֶׁלְּאָרְכּוֹ אֲנִי אֵלֵךְ אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ, טַלִּי.